מאירי על הש"ס/משנה מקוואות/פרק ה

הכוונה בו בביאור ארבעה ענינים, הראשון בדין שאובה, השני בדין זוחלין ונוטפין שנתערבו, והשלישי בדין מקוה הנעשה על ידי דבר המקבל טומאה, הרביעי בענין הימים והגלים שבהם.

משנה א

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון, והוא שאמר מעין שהעבירו על גבי השוקת, ר"ל שוקת המיטלטל שהוא כלי גמור, הרי מים שבשוקת פסולין, אעפ"י שעדין מחובר המעין למי השוקת ויורדין לתוכו, ועדין השוקת אינו מלא, ואם יזלו מאותן המים שבשוקת למקוה כגון שהיה השוקת עומד מוטה מעט וקודם שיתמלא מצד המעין נוזלים מצד שכנגדו למקוה פסלוהו, אבל אם נתמלא השוקת עד שעברו המים משפה לשפה הרי [נ’ דחסר מי] המעין מחברים עמו וכשר חוצה לה, ר"ל להטביל בשפה מחטין וצנורות או במקוה שחוצה לה אעפ"י שמי השוקת נפלו לתוכו, שהרי המעין מתחבר עמו, אעפ"י שמים שבשפה מועטין הם, הואיל והמעין מטהר בכל שהוא, וכן אלו נקבו כל שהוא אפילו מעין זקן כמו שביארנו למעלה (בפרק ד’ בתוספתא ד"ה מעין) שהמעין מחבר בנקב קטן, כמו שביארנו למעלה (שם) בתוספת מעין היוצא לתלמי, ושמא תאמר אף בשלא ניקבו ולא העבירו על גבי שפה למה אינו סבור [אוצ"ל כשר] הואיל והמעין מתחבר עמו על כל פנים, ולא עוד אלא אפילו להטביל בתוכו, וכמו שאמרו (לקמן פ"ו מ"ב, חגיגה כ”ב א’) מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנאד, ונראה לאחרוני הרבנים שאין עירוב הבא מצד פי הכלי מערב בלא העברת שפה בכלי קבוע גזירה שמא כלי אחר של מרחצאות, אבל בנקב מועט הנקב מוכיח וניכר לבריות שמשום חבור נעשה וטובל אף בתוך הכלי, ובכלי המיטלטל כל שנתחברו בו מי מקוה כשפופרת הנאד או מעין בכל שהוא טובלין בו אף בתוך הכלי, וכן כל שהמים עוברים עליו ומתחברין בו אף בלא העברת שפה, ובים או במקוה מיהא צריך שפופרת הנאד וכל שהוא כן טובל אף בתוכו, שהרי מי הים או המקוה חבור, וטובלין בו אפילו היה מן הנקב ולמטה שיעור גדול, ואף בזו דוקא בששפת הכלי למעלה מן המים או שאין פי הכלי רחב כשפופרת הנאד ואין פי הכלי למעלה אלא שהוא מוטה על צדו ואין המים צפין על פי הכלי, אבל כל ששפת הכלי בתוך המים וכלו שקוע במים הוי חבור, וכן אם היה בפי הכלי כשפופרת הנוד אעפ"י שהיה מוטה ונמצא הנקב מן הצד דהוה ליה עירוב כמו שיתבאר למטה (בפ”ה בתוספתא ד”ה עריבה ובפ”ו מ”ה). העבירו, ר"ל למעין זה, על גבי בריכה, ראויה למקום מקוה, והפסיקו הרי הוא כמקוה, הואיל ועכשו אין מי המעין מתחברין, ואינו מטהר אלא באשבורן ובארבעים סאה, ואם חזר והמשיכן חזר לדין מעין לטהר אף בזוחלין ובכל שהוא, אלא שעדין פסול לזבים ולמצורעים ולמי חטאת דכתוב בהו מים חיים וכבר פסק חיותן, ופסולין להם עד שיודע באומד הדעת שכבר יצאו כל אותם שנשארו בבריכה אחר פסיקתם מן המעין.

משנה ב

העבירו על גבי כלים או ספסל, והיו באין מהם למקוה, ור"ל על גבי כלים נקובים, שאם אינן נקובים הרי הוא כשוקת אלא בנקובים, ויש מפרשים (הרמב"ם בפיה"מ) שהעבירו על חיצוניהם של כלים ולא בתוכם, הרי הוא כמו שהיה, לטהר בזוחלים ובכל שהוא, ור’ יוסי אומר הרי הוא כמקוה, להטעינו ארבעים סאה ואשבורן, והלכה כר’ יוסי, ויראה דוקא בפסק, שאעפ"י שהפסיקה הואיל ואין עברתם דרך כלי ולא בבריכה היה ר’ יהודה דן אותם כמעין, שאם לא פסק ודאי כמעין הוא, ומכל מקום דוקא שלא יטביל על הספסל, וכל שכן על הכלים ואין לפרש הטעם משום בעתותא על הדרך האמור באחרון של נדה (ס”ו ב’) בסילתא ובכלי חרס, דהא יטביל קתני, שפירושו על הכלים, ובכלים ליכא בעתותא, אלא גזרה משום הטבלה בכלים הואיל ופסק.

משנה ג

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני, והוא שאמר מעין שהוא מושך כנדל, שמתפזרין זחילותיו אילך ואילך, ורבה עליו וכו’, יש מפרשים (הראב"ד בבעלי הנפש) שרבה עליו מים שאובים כגון ששפך מים שאובים הרבה במקור המעין עד שנתרבו הזחילות, ואמר שדין אותם הזחילות כדין המעין עצמו, הואיל ומי המעין הולכים עמהם, וכן פירשוה גדולי המחברים (הרמב"ם) בפי’ המשנה, ולדעת זה לפי מה שנכתוב למטה במשנה השלישית צריך לפרש ריבה שלא רוב ממש קאמר שאם כן היאך מטהר בזוחלין, אלא שהוסיף עליו ומכל מקום רבו זוחלין, ויש לפרש (כן פי’ הר"ש) ריבה עליו שעשה בריכות לכל הזחילות שנתקבצו המים בתוכם, והרי הוא כמות שהיה, לומר שכל אותו שיעור שמי המעין נזחלים קודם הרבוי מטהר בזוחלין אעפ"י שסופן להיות אשבורן אבל צד הבריכות שלא היו המים זוחלין שם מתחילה אין מטהרות אלא באשבורן, כיצד היה המעין נמשך תחלה מאה אמה ארך בעשר אמה רוחב, ושפך מים שאובים עליו לפירוש ראשון או שהרחיב את הבריכה לפירוש שני, עד שנמשך בארך מאתים וברוחב עשרים טובל אף בזחילתו עד מקום שהיה הולך בו מתחלה ר"ל תוך מאה אורך בעשרה רוחב ואפילו רבו השאובים או הנוטפים על המעין, ואפילו היה תחלה המעין מרדד ואינו ראוי לטבול בו מחמת שאין גוף הנטבל עולה בהם ועכשו גברו ונתפחו, הא חוץ מגבולין אלו דוקא באשבורן, ומכל מקום באשבורן מיהא מותר אף בשאובה שחבור המעין מכשירתן, ואחרוני הרבנים (הר"ש במתניתין) שפירשוה בהרחבת בריכה, חולקין לומר שבשאובה אינה מטהרת אלא באשבורן, והדברים נראין כדעת גדולי המחברים (הרמב”ם), ומכל מקום אם רבו בה הזוחלין מטהר אף בזחילה חוץ מאותם המקומות וכעדותו של ר’ צדוק הנזכר בפרק זה (משנה ה’), היה עומד, ר"ל שמעין זה לא היו מימיו זוחלין אלא עומדין ונחים, ורבה עליו, ר"ל לפירוש ראשון ששפך מים שאובים, ולפירוש שני שהרחיב מקום עמידתם עד שהרחבתו עשאן זוחלין, מטהרין באשבורן לבד, הואיל ועיקר המעין אינו זוחל אלא שמטבילין בו בכל שהוא, וכן הלכה.

משנה ה

(בהמאירי משנה ה’ שלפנינו קודם למשנה ד’, וכן כתב במלאכת שלמה שכן הוא הגירסא בהרבה ספרים) המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה אלא שמצטרף בה ענין החלק השלישי, והוא שאמר הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה, ר"ל הנהרות אחר שהם נזחלין דינם כמעין לטהר בכל שהוא ובזחילה ולהיות כשרים למי חטאת, ויש מפרשים (ע’ רמב”ם פיה”מ והל’ מקואות פ”ט הי”ג) הזוחלין שבמעין עצמו כמעין, ר"ל שהן כמקור, והוא עין המבוע לטהר בכל שהוא, והנוטפים כגון מי גשמים הרי הן כמקוה, וכן הדין בנוטפין מן המעין כגון שהיו נישלות מהן טפין טפין בהזלתם מן המקום הגבוה ונקוים במקום אחד הרי הם כמקוה, וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בששי של שבת (ס”ה א’ ד”ה זהו והלאה) ומשם יתברר לך ענין טבילה בנהרות אם מטהרת אם לאו. העיד ר’ צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים, ר"ל שאם נתערב הנוזל עם הנוטף שאם היה הנוזל יותר שמטהר אף בזחילה, אעפ"י שאין כדי טבילה בזוחלין אלא בהשלמת הנוטפים ואף במקום שלא היו הולכים שם מתחלה, שנתבטלו המועטין במרובין, וכן הלכה, הא מחצה על מחצה לא, ומה שאמרו בנדרים (מ’ ב’) שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, לאו דוקא, אלא לרוחא דמילתא נקטה, וגדולי המפרשים (הראב”ד בבעה”נ) כתבו דשמא ירבו הנוטפין דוקא, דאי לאו הכי בתר עיקרא אזלינן, ומאי דבעי הכא רבוי זוחלין לזבין ומצורעים ומי חטאת היא, והוא שאמרו בפרק ראשון במדרגה רביעית (משנה ז’) שרבו עליו מים שאובין, וכן עיקר, ואחר כך אמר שהנוטפין שעשאן זוחלין, כגון שנפרץ המקוה משפתו ומימיו יוצאין וזוחלין והרי שנפסקה טהרתם, כל שהוא מפסיק זחילתם חזר לטהרתו, והלכך סומך למקום הפרצה קנה או מקל שיעמיד זחילתם, או אפילו זב וזבה, ר"ל שיהיו נותנים ידיהם במקום הפרצה להעמיד הזחילה, ואחר כך יורד זה וטובל בו, ור’ יוסי אומר שכל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו, ר"ל שאין מעמידין בו את הזחילה ואפילו היה עכשו טהור, וממה שאמרו בזבחים (כ”ה ב’), מקוה מים יהיה טהור (ויקרא י”א ל”ו), שתהא הויתו על ידי טהרה, ואע"ג דהתם פירושה כשאין המקוה שלם ונעשה על ידי טומאה, אף זה הואיל והעמדתו עושתהו מקוה אינו כלום אלא אם כן בדבר שאינו מקבל טומאה אפילו מדברי סופרים, כגון מקל, שפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדברי סופרים, או מקל של זקנים שטמא, וכן קנה שיש בראשו קשר, והלכה כר’ יוסי, ומכל מקום בדבר שאינו מקבל טומאה טהור, ולגדולי הדור (הרשב"א) ראיתי שלא הוצרכה סתימה זו אלא כשהוא רחב שזחילתו נראית, אבל נקב דק שנוטף מעט מעט אינו צריך שאין זו זחילה, ומכל מקום יראה שכל שזוחל כל כך שאינו נבלע במקום שנופל בו אלא שזוחלין לגמרי בלא הפסק זחילה היא והמקוה פסול, שכל מים שבמקוה נקראין זוחלין, שכלן זוחלין מאותו הנקב וזוחלין בקרקע, והראיה שהרי מצינו (נדה ב’ ב’) מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות וכו’, הא נמצאו ארבעים סאה אעפ"י שחסר ממדתו הראשונה טהור, ואם לא כן נחוש שמא נשב הבור למטה ונעשה זוחל ואגבן נקראו כל המים שבמקוה זוחלין שהרי ספק תורה היא, אלא שאין אומרין כן אלא בזחילה הנכרת לעין, ולפי דרכך למדת שהמקוה שנעשה על ידי דבר טמא אף שלא בשאיבה אינו כלום, והוא שאמרו בששי של פרה (משנה ד’) נתן ידו או רגלו או עלה של ירק כדי שיעברו המים לחבית, שהוא רוצה למלאות לחטאת, פסולין, ר"ל שאם הקלוח יורד מהר משופע ואין הקלוח יורד לחבית שבתחתית ההר, ונתן ידו כעין צינור למעלה שיבואו המים דרך בה לחבית פסולין למי חטאת, ומפני שנעשה על ידי דבר טמא, וודאי כך הדין במקוה, ולא עוד אלא שיש מפרשים (הרשב”א בשער המים) ששלשת לוגין מים שבאו למקוה דרך דבר המקבל טומאה והושלם השיעור בהם פוסלין את המקוה, ואעפ"י שאמרו למטה (פרק ו’ משנה ח’) מביא סלון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו, והם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה, זו קבועה בקרקע היא, וכל שקבוע בקרקע אינו מקבל טומאה כדאיתא בכלים פרק י"א (משנה ב’), ואעפ"י שאמרו בה ומניח ידו תחתיו, בזו אינו נוגע במים, אלא שמניח ידו תחת ראש הסלון עד שיתמלא ולא יצאו המים מן הסילון, ואין זה אלא כמסייע לסילון שהמים עוברים בתוכו שלא יצאו לחוץ, ומסייע אין בו ממש, אבל כל שמניח ידו כנגד הנקב שהמים זוחלין דרך שם עד שכל המים עוברין דרך ידו למקוה או שסותם בידו הנקב הרי זה נעשה על ידו, ומכל מקום גדולי המחברים (הרמב”ם בפיה”מ) פירשו בזו דרך אחרת ובענין שהיו הנוטפין מתערבין עם הזוחלין במחצה על מחצה או ברוב נוטפים שאין מטהרין אלא באשבורן לפי עדותו של ר’ אלעזר בר’ צדוק, ואמר שאם הוא יכול להשתדל שיהו נוטפין אלו הנישולים מן הנהרות ומן המעיינות זוחלין קודם התערבותם בזוחלין שהכל כשר בזחילה, והוא שישים במקום אותם הטפים קנה או מקל שיזולו אותן הטפין דרך עליהם בזחילה, ובדרך זה מועיל הואיל ויש שם עירוב זוחלין, ומה שאמר אחר כן אפילו זב וזבה, סמוך הוא לשלפניו ר"ל למה שאמר יורד וטובל, כלומר שכל שהוא בדרך זה אף זב וזבה טובל בו, ולא שהזבה טעונה מים חיים, אלא שרצה לומר שאף לאשה הצריכה טבילה מועיל, וחלק ר’ יוסי לומר שאין ההזחלה בדבר המקבל טומאה מועלת, וכן הלכה, וזהו עיקר הדברים, והוא שאמרו בתוספתא למעלה (פ”ד ה”ה) לדעת ר’ יהודה מזחילין על גבי המת.

משנה ד

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי, והוא שאמר כל הימים כמקוה, ר"ל לכל דבר הן שלא לטהר בזחילה הן ליפסל לזב ומצורע ומי חטאת שטעונין מים חיים, שנאמר (בראשית א’ י’) ולמקוה המים קרא ימים, אלמא שכל הימים קרויין מקוה דברי ר’ מאיר. ר’ יהודה אומר הים הגדול כמקוה, לכל דבר, שכלם נזחלים והוא עומד בעצמו, אבל שאר הימים כמעין לכל דבר, ומה שאמר ולמקוה המים קרא ימים, שמשמעו שכל הימים קרויים מקוה, על ים הגדול לבד אמרה, וקראו ימים, על שם שיש בו הרבה מיני ימים, שכלם נזחלים בו, ור’ יוסי אומר שכל הימים, ואפילו ים הגדול כמעין לטהר בזחילה, מצד שנאמר (קהלת א’ ז’) שהנחלים הולכים לתוכם, ונזחלים בתוכם ומזחילים אותם, אבל פסולין לזב ולמצורע וחטאת מדין מים חיים, והלכה כר’ יוסי, זו היא שטת אחרוני הרבנים (הר"ש בפרה פ"ח מ"ח) בדבריו של ר’ יוסי, ומכל מקום גדולי המחברים (הרמב"ם בפיה"מ שם) פירשו דבריו של ר’ יוסי שהימים ר"ל כל הימים חוץ מים הגדול כמעין לזחילה ולכל שהוא, הואיל וכלן נזחלות לים הגדול, אלא שפסולות למים חיים, אבל ים הגדול דינו כמקוה לכל דבר, אלא שבשאר חבוריהם (הל’ מקואות פ"ט הי"ב פסקו כר’ יוסי וכשטה ראשונה.

משנה ו

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה, והוא שאמר גל שנתלש, ר"ל מן הים, ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים, אם שנזדמן כן במקרה ובחולין שאין צריכין כונה (עי’ חגיגה י”ט א’), אם שהיה יושב ומצפה לכך במעשר וחבריו שטבילתם צריכה כונה, וכל מקום שיש בו ארבעים סאה, כשרים, טובלים בו בני אדם, ומטבילין בו את הכלים, ומטבילין בחריצים, וכן בנעיצין, והן בדמות החריצין, אלא שהחריץ נעשה על ידי חפירה, והנעיץ נעשה על ידי נעיצת עצים ועקירתן שבעקירתן נעשה המקום חלול, בפרסת חמור המעורבת בבקעה, ר"ל שנתקבצו בבקעה מי גשמים בארבעים סאה, ומקום חלול בצדו שנעשה חלול בפרסת רגלי חמור או שאר בהמות ומלא מים, ונתערבו עם מי הבקעה בכשפופרת הנאד, ולא שיצטרך שיהא נקב השפופרת מלא מים, אלא הואיל והנקב גדול כשפופרת, אפילו לא היה שטח עליונות המים המתערבים אלא כקליפת השום מטבילין אף בחפירה זו הקטנה, כמו שכתבנו בתוספתא למעלה (סוף פ”ד), וכמו שיתבאר בפרק ששי (משנה א’ וט’). בית שמאי אומרים מטבילים בחרדלית, והוא זרם של מי גשמים היורדים מן ההר, ואעפ"י שאין במה שטבל בו ארבעים סאה, הואיל ובין כל החרדלית ארבעים סאה מטבילין בו לדעת בית שמאי, מפני שהוא סובר קטפריס חבור, וכן סובר שמי גשמים מטהרין בזחילה, אבל לדעת בית הלל אין מטבילין בו, חדא שאין קטפריס חבור, ועוד שאין מי גשמים מטהרין בזחילה, והלכה כבית הלל, ושניהם מודים שגודר בכלים, ר"ל שעושה מחיצה בכלים כגון בגדים או שאר כלים שיעכבו זחילת המים, טובל במים שאחר הכלים אבל הכלים אם היו טמאים לא הוטבלו, שהרי אין מים עומדין נוגעין בהן אלא בצד עליון אבל בצד תחתון של כלים הרי המים הנוגעים בהם נזחלין.

זהו ביאור המשנה והפרק ופסקים שבהם, ומה שנתחדש בו בתוספתא כך הוא.

גממיות שעל פי המקוה וכן מקום פרסת רגלי הבהמה אם היו מעורבים כשפופרת הנאד מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהן, ר’ יהודה אומר הרי הוא כעוקת המערה, ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא, ודין עוקת המערה יתבאר במשנה בפרק ששי (מ”א), ואמרו עוד בתוספתא זו גהירין שבמקוה, ר"ל כעין גומות הסמוכות למקוה שמתמלאות מן המקוה, אם היו מעורבות כשפופרת הנוד מטבילין בהן, וכל זה יתבאר בפרק ששי. עריבה מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה שפופרת הנוד ואם עריבה זו במעין דיה בנקב כל שהוא, קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה אעפ"י שפיו צר כל שהוא כלים שבתוכו טהורים, שמאחר שהמים צפים עליו הוי חבור, אבל אם הטהו על צדו הואיל וחבורו מן הצד צריך כשפופרת הנאד, ובפרק ששי (משנה ה’) יתבאר. מעין היוצא מן התנור והטביל בו צנון או דלעת אם היו המים צפין על גבן במלואן הרי אלו טהורים, ודבר זה לא לענין טבילה נאמר, שהרי אין אוכלין מטהרין במקוה, אלא הטבלת צנון האמור כאן הוא מלשון וטבלת פתך בחומץ (רות ב’ י’), כלומר שהדיחם שם, ולענין הכשר נאמרה, כלומר הרי אלו טהורין מלקבל טומאה מן התנור שהוא טמא, מפני שאין המים מכשירין במקום חבורן אלא עד שיתלשו ממקומן ושתהא תלישתם ברצון, ואעפ"י שבראשון של פסחים (ט”ז א’) אמרו שמכשירין, לא נאמר אלא בדרך שמאחר שבאו על האוכל בחבורן נתלשו כשסלק האוכלין מן המים, אבל זו המים צפין על התנור במלואן של צנון ודלעת ונמצא שכשסילקן מעט מן המים אינן נוגעות בתנור. שתי אצבעות, האמורות בשפופרת הנאד, פירושן באצבע בינונית של כל אדם ולא מארבעה בטפח, ר"ל בגודל שיש ארבעה ממנו בטפח , והוא הדין שאין שיעורן בקטן אלא באמצעיים. כזית נבילה וכעדשה מן השרץ ספק יש כאן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספיקו טמא שכל שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא, ואעפ"י שהשיעורין הלכה למשה מסיני הם, אף הלכת סיני לפעמים קרויה דברי סופרים, כמו שכתבנו בעירובין בשמועת שיעורין חציצין וכו’ (ד’ א’ ד”ה היתה). מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב, ר"ל עליון מן התחתון, כגון שני מקואות בשפוע של הר והעליון אין בו ארבעים סאה ותחתון יש בו ארבעים סאה, כיצד מביא סילון של עץ או של עצם ושל זכוכית ומניח ידו התחתון עד שמתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו בכשערה ודיו, ואם נכפף הסילון כל שהוא פסול, בד"א בזמן שהיו זה על גב זה אבל אם היו זה בצד זה מביא סילון של רכבה מכאן וסילון של רכבה מכאן וסילון אחד באמצע ומשיק ויורד וטובל, ודברים אלו יתבארו בפרק ששי (משנה ח’), וכן כותל שבין שני מקואות שנסדק לשתי או לערב או שנפרצו זה לתוך זה, התבאר בתוספתא בפרק זה, ויתבאר הענין בפרק ששי במשנה השמינית (בספרינו משנה ט’). המת במרחץ הקמין טמא, ופירוש מרחץ זה הוא אמבטי שמימיו ראויין לטבילה, ופירוש קמין קומקום שיש בו מים חמין ולוקחין מהם לחמם האמבטי, שמכיון שיש בו ארבעים סאה אין נפסלים במים שאובים, והיה דרכם שהקומקום עומד חוץ לאמבטי בחדר שמחמין בו, וכותל בנוי בין מקום חמום המים למקום אמבטי ונקב בכותל וחלון עובר דרך בו מן הקומקום לאמבטי להעביר דרך בו מים חמין, ויש בנקב פותח טפח שמביא את הטומאה מזה לזה, ואמר שאעפ"י שהסילון ממעט את הטפח אינו מיעוט שהרי אינו מבטלו ואם המת באמבטי ר"ל בבית שהאמבטי בתוכו ניטמא הקמין, ואם המת בקמין המרחץ טמא מפני האביק, ר"ל שהמרחץ בעצמו אין מימיו מקבלין טומאה אלא שהאביק שבו מקבל טומאה ומטמא את הנוגע בו בשעת טבילה אעפ"י שפינו את המת, וענין אביק זה יתבאר בפרק ששי במשנה התשיעית (בספרינו משנה י’), ומכל מקום בעלייתו טהור, ואעפ"י שהנוגע בכלים שנגעו במת צריך הזאה שלישי ושביעי דוקא בכלים תלושים אבל זה מחבר ומחבר עם הקרקע שנמצא עיקר תשמישו לדבר שאינו מקבל טומאה, ואף הטומאה אינה אלא מדברי סופרים, ורשב"ג מטהר את הנוגע באביק, לגמרי, ויש פוסקין כמותו. ועוד יתבארו בתוספתא במקום זה דברים במטהרת שבמרחץ יתבאר ענינם בפרק ששי במשנה העשירית (בספרינו משנה י”א). מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו אינו נפסל בשלשת לוגין, ר"ל בשלשת לוגין מים שאובים שנפלו בו בעוד שנשתנה מראהו, וכלי שחזרו מראיו לכמות שהיו כשר להקוות עליו, ואין אומרים הואיל וחזר למראיתו תהא השאובה פוסלו. היו בו ארבעים סאה ונפל לתוכו יין ונשתנה מראה חציו הטובל בין במקום המים בין במקום היין כאלו לא טבל, שהרי אין במקום המים ארבעים סאה, נפלו בו שלשת לוגין יין, ר"ל ולא שינה מראהו הרי הוא כאלו לא נפל, וטובל בו אף בצד שנפלו שם, היה שאוב והיו בו שיעור שני מקואות, והשיקו למקוה כשר כדי להכשירו לטבילה. השיק במקום היין זה וזה לא טהר, אפילו היו במים שיעור מקוה ששאובים הם ואין השקה שבמקום היין עולה לו, השיק במקום המים מקום המים טהר מקום היין לא טהר. חבית שנשברה לים הגדול ומראה אותו המקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאלו לא טבל ואם נפל שם ככר של תרומה טמא, אם היה היין טמא, ופירשו בראשון של מכות (ד’ א’) דוקא בים הגדול דקוו וקיימי אבל נהרא בעלמא לא, וכבר ביארנוה שם ויש חולקין לענין פסק בקצת דברים שבסוגיא זו, ועיקר דבר זה במשנה בפרק שביעי (מ”ג ד’ ה’). מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא, כיצד הוא עושה עודהו הראשון במים אחד ממלא בכתף ר’ יהודה אומר עודהו רגליו של ראשון במים יורד השני וטובל וטהור, וענין זה יתבאר במשניות בפרק שביעי (מ”ו). הטביל בו יורה גדולה הרי זו טמאה, ר"ל כשהיתה, מפני שהמים מקלחין, ונפסקים כשהיא מתמלאת ונעשים מים שבתוכה מים שאובים, כיצד הוא עושה מורידה דרך פיה, שיהא פיה למטה ואחר כך הופכה שיהא פיה למעלה, שאלמלא כן לא היו מים נכנסין לתוכה, כמו שיתבאר בפרק אחרון (מ”א). הקופץ למקוה הרי זה מגונה, מפני שרגליו שוקעות ברעש ונתז דבר החוצץ על הבשר, והטובל שתי פעמים בבת אחת הרי זה מגונה, כלומר שלבו מתחלה לטבול שתי פעמים שמא בראשונה סומך על האחרת ולא יטבול יפה. האומר לחברו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה, שמא יחוץ עליו, ור’ יהודה מתיר לכבוש עליו עד שתצא נפשו, והלכה כתנא קמא.

ועתה נשלם הפרק תהלה לאל