מאירי על הש"ס/משנה מקוואות/פרק ד

משנה א

והוא בענין שאובה גם כן והוא שאמר המניח כלים תחת הצינור, וצינור זה פירושו שעשוי בדרך שאין מים היוצאים מתוכו למקוה פוסלין, כגון שאין בו בית קבול צרורות, או אם יש בו בית קבול צרורות שקבעו ואחר כך חקקו, על הדרך שביארנו בבבא בתרא (ס”ו א’), אלא שהניח כלים תחת הצינור בין כלים גדולים בין כלים קטנים אפילו כלי גללים כלי אדמה, שאעפ"י שאינם כלים לענין טומאה, נחשבים הם כלים לענין פסול מקוה, וכל שנתמלאו מן הצינור ושיבר או הטה עד שנפלו מהם למקוה פסלוהו, שהנחת תחת הצינור כונת שאובה היא, וכל שהוא מתכוין לשאוב אין השבירה וההטייה עושין בה כלום, אחד המניח ואחד השוכח, אעפ"י שהיה לנו לומר בשוכח הואיל ולא נתכוין לכך שלא ידונו כמים שאובים דברי בית שמאי, ובית הלל מטהרין בשוכח, ופירשנו בראשון של שבת (ט"ז ב’ ד"ה המניח) הטעם, שמאחר שהצנור דרכו לקלח סתם הדברים כונתו היתה לכך, וכן פסקנו שם לענין פסק שאפילו בשוכח כן, ואין בזו חלוק בין שעת פיזור עבים לשעת קשור עבים, הואיל וסתם צינור לקלח, אבל בחצר אם בשעת קשור עבים חזקתו שמכוין הוא לשאיבה ואפילו שוכח דנו כן, אבל בשעת פיזור עבים אעפ"י שבמקרה נתקשרו ונתמלאו אינם שאובים, ואם שבר או כפה והלכו למקוה לא פסלוהו, ואפילו נעשה בהם מקוה בתחלה כשר, הניחם בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ונתמלאו, אין פזור עבים שבאמצע מבטלת מחשבתו ופוסלין שדינו כדין מניח, ולמדת דרך כלל שאין שאובה פוסלת אלא בתפיסת ידי אדם או מחשבתו וכוונתו כמו שביארנו שם.

משנה ב

המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזביזין פוסלת את המקוה, שהרי יש לה בית קבול ור"ל כגון שיש לה לבזביזין מארבע רוחותיה, ואף זו כשהעמידה להמשיך ממנה מים למקוה או לקבל מים לאי זה צורך, שאם לא כן אינה פוסלת הואיל ואינה עשויה לקבלת מים אעפ"י שעשויה לקבלת פירות, אלא אם כן עירה בידים, וכמו שאמרו (לקמן פ"ו מ"ה) בשק, שמאחר שאינו עשוי לקבלת מים אעפ"י שעשוי לקבלת פירות אינו פוסל, אלא ודאי כשהעמידה על דעת קבלה, ואעפ"י כן אמרו שאם זקפה כדי שתודח מטנופת שבה להיות מודחת במים שבצינור אינה פוסלת, שכל כלי שיש לו בית קבול ואינו עומד בדרך קבלתו אינו קרוי קבול, ובתוספתא (בפירקין ה"א) יראה שאף בעומד דרך קבלה כל שהיתה כונתו להדיח אינו פוסל, והוא שאמרו שם טבלא שנתנה תחת הצנור להדיח, וכן כלים שנתנם תחת הצנור להדיח, ראשונים ראשונים הוכשרו לקבל טומאה ר"ל אם נפלו על הפירות, ומפני שהן חשובין משקה של רצון דהא ניחא ליה ומשום הדחה כמו שביארנו במסכת חלין (ט”ז א’), שלמו ארבעים סאה הרי אלו כשרים, ר"ל שאם נפתקו מים אלו שבכלים אלו למקוה ובאו מהם ארבעים סאה למקוה הרי המקוה כשר לטבילה, כך הוא לשון התוספתא, ולא חלק בה בין זקפה ללא זקפה, אלא שיש מפרשין אותה בהעמידן זקופות.

משנה ג

המשנה השניה, והכונה בה בענין השאובה גם כן, החוטט בצנור וכו’ פירוש שחקקו בתלוש, ועשה בו חקקים להתעכב בו הצרורות שלא ירדו עם המטר, כדי שיקחם אחר כך ויתקן בהם את גנו על הדרך שביארנו בבתרא (ס"ה ב’) פרק הבית, או שירדו המים זכים יותר, ונמצא אותו הצינור נעשה כלי הפוסל, וכשהמים יורדים ממנו למקוה נפסלו, אם צינור של עץ הוא בחקק כל שהוא קרוי בית קבול לעשותו כלי, אבל בשל חרס אינו קרוי בית קבול ליקרא כלי אלא כשהחקק רביעית, ור’ יוסי אומר אף בשל חרס כל שהו, שלא נאמר רביעית אלא בשבריו, להיות עדין שם כלי עליהם, אבל כשהוא שלם אף בכל שהוא נקרא בית קבול, ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא, ורעפים שבגגות אפילו היו בהם חקקים בכדי רביעית אינם פוסלים את המקוה, שלא נעשה לקבלה, ואעפ"י שגאוני הראשונים (רב האי גאון) פירשו במה שאמרו (שבת ס"ה ב’) שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים, הנוטפים על הגגות שנעשו שאובים מחמת הרעפים, דרך שיטפא נכתבה. נתמלא החקק בצרורות שהיו מתחלחלים בתוכו, כלומר שאינם מהדקות שם אלא מתגלגלות בו, פוסלין עדין את המקוה, שאין זו נקרא סתימה, אבל אם ירד בהם עפר ונכבש לשם, ר"ל שנהדק שם מצד גבול המים, הרי זה כסתום וכשר, היה הסלון בלא חקק, אלא שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אעפ"י שמים מתעכבים באמצע, מכל מקום אין זה עשוי לקבלה, אלא כדי שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק, ואינו פוסל.

משנה ד

המשנה השלישית, והכונה בה בענין השאובה גם כן, והוא שאמר מים שאובים ומי גשמים שמתערבים בחצר ובעוקה, ר"ל שנתערבו בחצר ונמשכין מן החצר לעוקה שבה ר"ל חפירה שבה המים מתקבצים, ועל מעלות המערה, ר"ל שנתערבו על מעלות המערה, ונמשכין מן המעלה לתוך המערה, אם רוב מן הכשר כשר, שמאחר שנתערבו קודם ירידה למקוה ודרך המשכה ירדו למקוה, הרי שאובה מיטהרה ברוב כשר על ידי המשכה וכדעת ר’ אליעזר בן יעקב שאמרה כן בראשון של תמורה (י”ב א’), ואפילו קדמה הנמשכת, וכל שכן אם קדמו מי המקוה לנמשכים, ויש חולקין לומר דוקא בקדמו מי מקוה, ואין נראה כן, וכן המשכה זו לא מצינו לה שיעור אם מרחוק אם מקרוב ויש פוסקין (הרשב"א) בה באי זה שיעור שיהיה, ויש מחמירין (ספר המנהגות) להצריך המשכה מרחוק שיהא כח מרוצתן כלה כשיגיעו למקוה, ונשוב לענין המשנה, והוא שאם לא נתערבו בחצר או על מעלות המערה, אלא שהגשמים מקלחין לתוך המקוה ושאובה באה מצד אחד למקוה גם כן, אם ידוע שהושלמו ארבעים סאה מן הכשרות עד שלא ירדו לתוכן שלשת לוגין מים שאובים כשר ואם לאו פסול, וכבר ביארנו (לעיל פ"ב מ"ז) שבשאלתות (פרשת אחרי מות שאילתא צ"ו) פסקוה כן, אלא שיש פוסקים שאף השאובה בנמשכת כלה כשרה, והם סוברים שר’ יהושע אמרה כן בפרק שני, אלא שאינו כן לדעתי כמו שביארנו שם שהלכה כר’ אליעזר בן יעקב במה שאמר שהשאובה מיטהרת ברביה ובהמשכה, ובתוספתא (בפרקין ה"ב) אמרו ר’ אליעזר בן יעקב אומר גג שיש בראשו כ"א סאה ממי גשמים, כגון שסתם בפניהם פי הצינור ונתעכבו לשם, ממלא בכתף י"ט סאים ונותן לתוכו, ר"ל לתוך הגג בצד אחד, ופותח פי הצינור ומתערבין אלו ואלו בחצר ויורדים למקוה, וזו ודאי לאו דוקא שיצטרך שנתערבו בחצר, שהרי בלא עירוב דיין ברבייה והמשכה אעפ"י שלא נתערבו אלא במקוה, אלא שסתם גגות יורדין מגג לחצר ונמשכין משם למקוה, היו בו ארבעים סאה של מי גשמים ונפתקו ובאו לתוך הבית כשרין, וזו לא הוצרכה, אלא שבא ללמד שכשרותן לאחר שבאו לבית, אבל אין מטבילין בהם דרך ירידתם, ופירש הטעם שאין מטבילין באויר, ואף טעם זה לא הוצרך, שהרי מכל מקום דרך ירידתם זחילה היא ואין מטהרין בזוחלים, אלא שסוף התוספתא הוצרך לטעם זה, והוא שאמרו בה היה ראשון [צ"ל ראשו] נוגע בארץ מטבילין בה, ר"ל שהיו ארבעים סאה באותן שבארץ, שאם לא כן אין הניצוק חבור לטהרה, ובסיפא אמרו גל שנתלש מן הים ומן הנהר אין מטבילין בו, אעפ"י שטהרתו בזוחלין ואפילו הים, שלא אמרו (לקמן פ"ה מ"ד) הים כמקוה, לענין שלא יהא מטהר בזחילה בחגיגה (י”ט א’ ד”ה כבר), וכן אעפ"י שאפשר שיש בראשו ארבעים סאה בלא צורך חבור ניצוק וקטפרס, מפני שאין מטבילין באויר, ובזו הוא שהוצרך לטעם זה, היו שני ראשין נוגעים בארץ מטבילין בו, והוא הדין לראשו אחד בארץ, שכל שטבל שם או בראשו המגיע לים טהור, ואין מטבילין בכיפין, ר"ל בכיפת הגל, ואם הושיט בו כלים אינה הטבלה שאין מטבילין באויר, וכבר ביארנוה בשני של חגיגה (י”ט א’ ד”ה כבר).

משנה ה

המשנה הרביעית והכונה בה בענין השאובה גם כן, והוא שאמר השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו’, ופירוש שוקת שבסלע אבן חלולה, וחוקקין אותה שתתמלא מים להשקות בהמותיהם, ואחר כך חוקקין בסלע ומשקעין את השוקת בתוך החקק שבסלע בתחתית ההר עד שתתמלא במי גשמים, או שמעמידין אותה על שפת המעין ומי המעין נכנסין לתוכה, וצריך לפרש שקבעו בסלע ואחר כך חקקו שאין עליו תורת כלי, וכל שכן אם השוקת הוא חקק שבתוך הסלע, ומאחר שכן אין ממלאין בה למי חטאת, ולא מקדשין ולא מזין מתוכו שהמלוי והקדוש והוא נתינת האפר על המים אינן אלא בכלי, וכן ההזאה אינה אלא מתוך הכלי, וזו אינה כלי, ואינה צריכה צמיד פתיל, להציל מה שבתוכה, אם היא באהל המת, שלא הוצרך צמיד פתיל אלא בכלי, וזו אינה כלי אלא כבור ודות שבבית, שכל כסוי שבו אעפ"י שאינו צמיד פתיל מציל מה שבתוכו, כמו שהתבאר באהילות פרק חמשי (מ”ו), ואינה פוסלת את המקוה, אם היו מים שבו יורדים למקוה אעפ"י שהושלם במים אלו, שמאחר שאינו כלי אין מים שבו נקראים שאובים. היתה כלי, מתחלה כגון שחקקו בתלוש ואחר כך קבעה בסלע ונתמלאת, אפילו חברה בסיד ובחרסית הרי זו כלי, וממלאין ומקדשין בה למי חטאת, ומזין מתוכה, וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה מדין מים שאובים, ניקבה מלמטה, ר"ל בתחתית הכלי, או מן הצד עד שאינה יכולה לקבל מים, לא כלל אם נקבה מלמטה, ולא מן הנקב ולמטה אם ניקבה מן הצד, הרי אותו הנקב מפקיעו מתורת כלי לענין מקוה וכשר, ר"ל שאין המים היוצאין ממנו למקוה פוסלין, ומכל מקום לענין מלאוי וקדוש והזאה פירשו במסכת פרה (פ”ה מ”ז) שאם ניקבה למטה אעפ"י שפקקה בסמרטוט המים פסולין, שאין הסמרטוט נקראת סתימה, ואחר שהנקב בשולים אינם עיגול כלי, ר"ל שאין המים נחים בהקף כלי, ואפילו היה תלוש דינו כן, אבל מן הצד כל שפקקה בסמרטוט המים כשרים. שהרי המים בתחתיהם נחים בהקף כלי, ויראה אף בלא פקק, כל שיש מים בכדי צרכו מן הנקב ולמטה, הא לענין מקוה שיהא נפקע מתורת כלי, כל שלא נסתם או אפילו נסתם בסתימה שאינה ראויה, כמו שיתבאר למטה (בסוף הדבור), וכמה יהא בנקב זה שיהא אותו נקב מבטלו מתורת כלי שלא יפסל המקוה ממנו מדין שאובה, כשפופרת הנוד, ואעפ"י ששיעור זה נתון (לקמן פ"ו מ"ז) לעירוב מקואות, הא בהא תליא שכל שהוא נחשב נקב לעירוב מקואות נחשב נקב להפקיעו מתורת כלי שלא ליפסל המקוה מתורת שאובה. ומעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלם, והיא אבן חלולה שבתחתית ההר, והיתה נקובה כשפופרת הנאד והיו כל טהרות שבירושלם נעשו על גבה ר"ל שהיו טובלים ומטבילין בתוכה, אלמא שאותו נקב היה מפקיעה מתורת כלי, והרי על כל פנים לשטה זו אתה צריך לומר שמן הנקב ולמטה היו ארבעים סאה ואעפ"י כן אין תורת כלי עליו, ונמצא טובל בתוך הכלי שכל שיעור מקוה שבו למטה מן הנקב, הואיל ולא נשאבו מים שבה על ידי אדם, שהנקב מפקיעו מתורת כלי שלא ליעשות מים שבו שאובים מצד הכלי, ואעפ"י שבראשון של יבמות (ט"ו א’) הביאו זו של שוקת יהוא לענין עירוב מקואות ר"ל שלא היו בו ארבעים סאה אלא שהיה סמוך למקוה אחר שיהיו בו ארבעים סאה והיו מתערבין דרך אותו הנקב, מכל מקום הואיל והא בהא תליא מביאין אחת על חברתה, ומכל מקום יש מפרשין (עי’ רמב"ם בפיה"מ) זו של שוקת יהוא כפירוש שני ושהביאוה על ביטול תורת כלי אעפ"י שהיא שנויה לענין עירוב כמו שביארנו, אלא שלא הביאוה אלא להפקיעה מתורת כלי שלא ליפסל המקוה ממנה, אבל לענין לטבול לתוכה בארבעים סאה שבו בלא עירוב מקוה אחר לא, ויש חולקין בה לומר מאי פסקה והרי טעמים כלם נמשכים אחד בחבירו, וכן שבזבחים (כ”ב א’) אמרו מטבילין בעינו של דג, ופירוש עינו של דג ר"ל אם נמוח העין ונעשה מים שבו ארבעים סאה, ואף בתוספתא (בפירקין ה"ד) נראה שלענין פסול מקוה היא שנויה ולא לענין עירוב, שאמרו שם קסטלין המקלח מים בכרכים, ר"ל כעין שוקת, אם היה נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה ואחר כך אמרו הלכה זו עלו עליה בני עסיא שלשה רגלים ליבנה וברגל שלישי התירוה להם אפילו בנקב כמחט, ואין הלכה כן אלא כשפופרת, ועליה אמרו בד"א מן הצד, כלומר מה שהוצרכנו לנקב כשפופרת הנאד דוקא במן הצד, אבל אם נקב מלמטה בשולי הכלי אפילו כמחט אינו פוסל ואם היה מקבל כל שהוא, כלומר שלא היה הנקב בשולים לגמרי עד שלא יתעכב שם מים כלל אלא גבוה מעט עד שמעט מים מתעכבים מן הנקב ולמטה אפילו משהו פוסל את המקוה, עד שיהא הנקב כשפופרת, ולמדנו ממה שכתבנו למעלה, שכל שניקב כשפופרת אפילו היו כמה מים למטה מן הנקב אינו פוסל. שמכל מקום הנקב שכשפופרת הפקיעו מתורת כלי, וכל שהוא בשוליו לגמרי עד שאין מים מתעכבים שם אפילו בנקב כמחט נפקע מתורת כלי, אלא שאחרוני הרבנים (הר"ש במשנתינו) פירשוהו בפירושי המשנה בדרך שלפי דבריהם כל שהנקב מן הצד אפילו בנקב כשפופרת לא נפקע מתורת כלי, ואין דבריהם נראין, ומה שחסר במשנתנו מענין הסתימה גלו בתוספתא (בפירקין ה”ד), והוא שאמרו בה פקקו בסיד ובבנין, ר"ל צרורות וסיד, אינו פוסל, כלומר שאינה סתימה חמורה לדון עליה ככלי, וכל שכן בסמרטוט, אבל אם פקקו בסיד ובגפסים פוסל, שסתימה מעליתא היא ונדונת ככלי, ואם לא סתם את הנקב אלא שהושיבו על הארץ או על גבי סיד וגפסיס או מירח בטיט מן הצדדין אינו פוסל את המקוה, כלומר שאין זו סתימה, ולמדת שכל שלא נתמלא הכלי בתפיסת ידי אדם ולא במחשבתו וכונתו אם נקב כשפופרת הנוד מותר לדעת קצת לטבול בתוכו אם היו ארבעים סאה מן הנקב ולמטה, ואף גדולי המחברים (הרמב”ם בהלכות מקואות פ”ו ה”ד) כתבוה בנסח זה, הלוקח כלי גדול ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הרי זה כשר, זהו נסח דבריהם, וכל שכן אם נקב מלמטה ובאתה לטבול עד שלא יפחתו המים שבה מארבעים סאה, ובבא מן המעין או מתוך מקוה כשר לתוך הכלי אפילו היתה כונתו לכך, שהרי היו טובלין בים שעשה שלמה הבא מעין עיטם, ומכל מקום לשיטה האחרת לא הותרה טבילה בתוך הכלי אלא על ידי חבור מים שבכלי הראשון במעין או במקוה כשר, אבל בלא חבור לא, אלא שאין מים היוצאין ממנו פוסל את המקוה, וראוי להחמיר כדבריהם, וכן כתבוה גדולי המגיהים (הראב”ד בהשגות שם).

זהו ביאור המשנה ופסק שלה, ומה שנתחדש בה בתוספתא ממה שלא ביארנוהו כך הוא.

המים הדלים מאליהם ומן הים ומן הנהר, ר"ל כגון אלו שעולין בגלגל שקורין אנטור"א, והעולים באנטוליא, והוא כעין גלגל גם כן, כמו שאמרו בדרש (ויקרא רבה פל”ד ט’) הדין עלמא גלגל אנטליה הוא, פוסלין את המקוה, שאותו גלגל יש לו בית קבול ונקרא כלי, רשב"ג אומר העולין, בכבולין, והוא ענין שאינן נתלשין מן הנהר אלא מחוברין במים, אינן פוסלין את המקוה, שמאחר שהן מחוברות במים אינה נקרא שאובה. מעין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה, ותלמי כלי ששמו כך, ואמר עליהם ראשונים ראשונים פסולים מפני שהן נשאבין, כיצד הוא עושה, ר"ל לבטלן מתורת כלי, נוקבו מעין זקנו כל שהו ר"ל נקב קטן כשער זקנו נמצאו מים מועטין שבמעין מטהרין את המרובין שבבריכה, ופירשוה אחרוני הרבנים (הר”ש בפ”ב מ”ב) בניקב בשוליו לגמרי עד שאין מים מתעכבין תחת הנקב כלל, ויש לפרשה אף מן הצד, ולא משום הפקעת כלי, אלא מטעם עירוב, שלא הוצרכנו לענין עירוב בנקב כשפופרת אלא במקואות, אבל מי מעין הואיל והוא מטהר בכל שהו אף בנקב כל שהוא הוי חיבור וכשר אף מה שבכלי, וים שעשה שלמה שאמרו עליו (ירושלמי יומא פ”ג ה”ח) רגלי השורים נקובים היו כמוציא רמון, והרי מימיו מעין עיטם היו יוצאין, ואם כן למה הוצרכו למוציא רמון, ועוד שאף במקוה דיו מיהא בשפופרת, בזו לא משום חבור היו מכונים בה, אלא לרבות המים הבאים מן המעין לים, ולפי דרכך למדת שבחבור כשפופרת במקוה, ובכל שהו למעין, אדם טובל אף בתוך הכלי, שהרי כהן היה טובל בים שעשה שלמה. מעין שהוא כנדל, ר"ל שמימיו מתפזרין והן מתמעטין, וריבה עליו והרחיבו, ר"ל שעשה בריכה לפניו ונתמלאת מים והרי הם זוחלין במקום שלא היו זוחלין בו לכתחלה, אין אותן המקומות מטהרין אלא באשבורן, אלא שאין צריכין ארבעים סאה כמו שביארנו בפרק ראשון (במשנה ז’ במדריגה הרביעית), ומכל מקום עד מקום שהיו בו מתחלתו מיהא מטהרין אף בזוחלין, ועוד יתבאר ענין זה במשנה (משנה ג’) בפרק חמישי. אי זו היא חרדלית מי גשמים הבאין מן המדרון, ולדעת בית שמאי רואין אותן אם יש מתחלתן ועד סופו צירוף ארבעים סאה ומטבילין בהן, אבל לדעת בית הלל אין מטבילין בהן עד שיהא לפניו עיגול ארבעים סאה, וסוף התוספתא מעשה בכובסים שהיו בירושלם שהיו גוררין את הכלים וטובלים בהם והכל מודים בכלים שגררו בהם שלא הוטבלו, ודבר זה יתבאר בסוף פרק חמישי (משנה ו’). ועוד נאמרו שם קצת דברים ונסח ענינם, מזחילין על גבי המת דברי ר’ יהודה, התלם והבקעה שהיו מים צפין על גבי כל שהן מטבילין בהם על רום קליפת השום ועל רחב כשפופרת הנאד, וענינים אלו יתבארו למטה בפרק חמשי (משנה ה’ ו’) ובששי (משנה א’ ו’).

ונשלם הפרק תהלה לאל