מ"ג משלי א כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות משלי


<< · מ"ג משלי א · כד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ
  נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נטיתי ידי" - לרמוז להם לסור אלי כאדם המרמז לחבירו בידו ונוטה ידו אליו לסור אליו

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יען". ואתם עזבתם אותי אם להתעסק בדברים בטלים אם לעמוד בשלוה ובבטלה לבלתי עמול בחכמה:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יען", נגד מ"ש תשובו לתוכחתי אמר "יען קראתי ותמאנו", שהחכמה קוראה ומתוכחת עם האנשים, וגם שתקרא בלב האנשים ושופכת עליהם רוחה כמ"ש אביעה לכם רוחי, כי כחות נפש האדם הוכנו לקבל חקי החכמה והלב מרגיש את רוח החכמה אשר תמלא כל בתי הנפש והלחשים לשמוע בקולה, ובכ"ז תמאנו לשמוע בקול הקריאה הלזו. ונגד מ"ש "אודיע דברי אתכם" שהוא דברי העונש המיועד לעובר על החכמה, אמר "נטיתי ידי" שנטית היד מורה על ההכאה כמו ואט ידי עליך ואשחיתך, שרציתי שתשובו אל דרכי החכמה מפני יראת העונש "ואין מקשיב":

ביאור המילות

(כד-כה) "קראתי ותמאנו.תוכחתי לא אביתם". הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה כמ"ש בכ"מ, הקריאה ע"פ עצת החכמה יאבה בלבו, כי הלב יסכים לעצת החכמה, רק ימאן בפיו כי לא ירצה לסור מתאוותיו, ומתוכחה שהוא יראת העונש לא יאבה בלבו, שאם היה מקבלה בלבו לא היה ממאן בפיו כי היה ירא מעונשי ה'.

"ותוכחתי", כ"מ שבא מלת תוכחה מורה על תוכחת דברים. ומזה מ"ש תשובו לתוכחתי, ואצל ה' בא לפעמים תוכחה נרדף עם יסורים (ש"ב ז', תהלות ו' ב', לקמן ג' י"ב, איוב ה' י"ז):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"יען" - לכן, הואיל ומאנתם לשמוע מה שקראתי,

"נטיתי" - כדרך אדם המרמז בנטיית היד להקשיב מאמריו,

"ואין מקשיב" - אין מי מקשיב,

נחמיאש (כל הפרק)(כל הפסוק)


יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב — טעם הפסוקים, שקראתי אתכם ומאנתם לשמוע, נטיתי ידי לרמוז לכם לסור אלי, ואין מקשיב.

<< · מ"ג משלי · א · כד · >>