מ"ג ישעיהו כב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ג. כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו

מנוקד: כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ.

עם טעמים: כָּל־קְצִינַ֥יִךְ נָֽדְדוּ־יַ֖חַד מִקֶּ֣שֶׁת אֻסָּ֑רוּ כָּל־נִמְצָאַ֙יִךְ֙ אֻסְּר֣וּ יַחְדָּ֔ו מֵרָח֖וֹק בָּרָֽחוּ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל קציניך נדדו יחד" - צדקיהו ושריו שיצאו לברוח בלילה

"מקשת אוסרו" - אשר מאימת המורים חצים בקשת היו נאסרים להסגר בתוך העיר וכל הנמצאים בו אוסרו יחד בזיקים ורובן מרחוק ברחו קודם לכן

דון יצחק אברבנאל (כל הפרק)(כל הפסוק)


וסיפר מגנות השרים והקצינים, באומרו: (ישעיהו כב ג): "כל קצינייך נדדו יחדיו, מקשת אוסרו", רוצה לומר, שהקצינים שבהם, שהיה מוטל עליהם יותר להחזיק המלחמה, המה נדדו וברחו בראשונה; לא אחד מהם בלבד, אבל כולם, וזהו אומרו "נדדו יחדיו".

וכן היה, כי צדקיהו המלך ואנשיו, שהיה מוטל עליהם אומץ המלחמה, והיה כבודם למות בתוכה, הם ברחו ראשונה מירושלים, ורדפו אחריהם האויבים והשיגום, ויביאום אל נבוכדנצר בבלה, ואת עיני צדקיהו עיוור, ושחט את בניו לעיניו, ולא הועיל לו הבריחה, כי נלכדו בחצֵי קשתות האויבים, והוא אומרו: "מקשת אוסרו", רוצה לומר, מסיבת הקשת, ויהיה קשת שם כולל. ואפשר לפרשה: "מקשת אוסרו", שנפל פחד הכשדים עליהם כל כך, שמקשת אחת, שהיה מורה אדם אחד כנגדם, אוסרו כולם אלו את אלו, להיותם כולם אליו לעבדים, כדי שלא יהרגם בקשתו.

ולפי שהקצינים בעם היו כל כך חלושי הלב, בהכרח שאר העם הנמצא בירושלים יעשו כמותם, המורם מהם כיוצא בהם, והוא אומרו: "כל נמצאייך אוסרו יחדיו מרחוק ברחו", רוצה לומר: כל הנמצאים בירושלים אוסרו על-ידי האויבים יחדיו כצאן, אם לא אותם שברחו מרחוק ולא קוו את יום המלחמה.

וחכמים ז"ל דרשו באיכה רבתי: "מרחוק ברחו - מפני שהרחיקו עצמם מלשמוע דברי תורה, לכן ברחו". והיא סיבה אמיתית, והפירוש - דרך דרש.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל קציניך", רואה עוד איך בסוף ימי המצור ברחו השרים והקצינים מן העיר ורק דלת העם נשארו לעמוד על נפשם ולהלחם, וזה ג"כ הפך הרגיל, ובזה רואה עוד איך נתהוה הפך הרגיל.

"הקצינים נדדו יחד", מן העיר אבל לא הועילו מאומה, כי "מקשת אסרו", מסבת רובי קשת אוסרו באזיקים והוליכום שבי לפני צר, כמוזכר , ירמיה נ"ב).

"כל נמצאיך", הם ההמון "הם אסרו יחדיו", ר"ל שנתקשרו בקשר אחד לעמוד על נפשם ולהלחם, ואח"כ כשגבר יד האויב "מרחוק ברחו":


ביאור המילות

"אסרו". מצאנו פעל אסר על המלחמה, מי יאסור המלחמה (מ"א כ' יד), ויען שפעל אסר נבדל מיתר פעלים המורים על הקשירה, במה שאסר יציין תמיד הנאסר בהכרח שלא ברצון, שבזה משתתף עם הפעל יסר מנחי פ"י שמורה על אסירת הנפש בהכרח כמו שבארתי במק"א, כן יבדל פעל אסר הנמצא אצל המלחמה, מפעל קשר, שכשאומר ויקשרו כולם יחדיו להלחם, הוא הקשר שעושים העם בעצמם ברצונם, ואוסר המלחמה הוא השר צבא שאוסרם בהכרח, ובזה המליץ פה שגם שהקצינים נדדו, ולא היה מי שיאסור המלחמה, מ"מ נמצאיך אסרו, היה כאילו היה מכריח ואוסר אותם להלחם, כי לא יכלו לברוח, אחר שראו כי הקצינים הבורחים נלכדו:

"יחד, יחדו". יחדו מורה התאחדות או השתוות הפועלים יחד, לכן בהנדידה אמר יחד, בזמן אחד נדדו, ובקשר המלחמה אמר יחדיו שהתאחדו יחדיו בשוה:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"מרחוק ברחו" - אשר ברחו למרחוק מצאום האויב ואסרום

"כל נמצאיך" - את כל הנמצאים כולם יחדו אסרו

"כל קציניך" - צדקיהו ושריו אשר נדדו יחד וברחו הנה נאסרו מרובי הקשת כי כאשר ברחו דרך המערה הזמין הקב"ה צבי אחד רץ על המערה ממעל ורדפו אחריו רובי קשת וכשבאו לפתח המערה מצאו את צדקיהו ושריו יוצאים ותפשום ואסרום

מצודת ציון

"קציניך" - שריך כמו קצין תהיה לנו (לעיל ג)