מ"ג יונה ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות יונה


<< · מ"ג יונה ד · ז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמׇּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃

תרגום יונתן (כל הפרק)

וְזַמֵין יְיָ יַת תּוֹלַעְתָּא בְּמֵיסַק צַפְרָא בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי, וּמְחָא יַת קִיקָיוֹן וִיבָשׁ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותך – התולעת את הקיקיון. במקום שיאמר לזכר 'ויך', יאמר לשון נקבה ותך:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וימן. למחרת – יום שמחתו בקיקיון:

רד"ק (כל הפרק)(כל הפסוק)

וימן – הזמין התולעת לפי שעה במקום הקיקיון:

בעלות – בבי"ת:

ותך את הקיקיון – תולעת לשון נקבה, וכן: "כי תאכלנו התולעת" (דברים כח, לט):

ותך – רוצה לומר, שחתכו למטה, ואחר שנפסק ממנו לחות הארץ ונחתך, יבשו עליו שהיו לו לצל. והנה יום אחד היתה לו השמחה, ולמחרת בעלות השחר הוכה ויבש:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותך את הקיקיון" שחתכתו למטה בשרשו ועי"כ נתיבש:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

בעלות השחר – בעת שעלה השחר, למחרת יום שמחתו:

ותך – התולעת חתכה ופסקה את הקיקיון ממקום יניקתו, ולא בא לו עוד רטיבות הארץ, ולכן נתייבש מחום השמש:

מצודת ציון

השחר – הוא האור הנוצץ בפאת המזרח, טרם צאת השמש על הארץ:

ותך – רוצה לומר, חתכה ופסקה:

מנחת שי (כל הפרק)(כל הפסוק)

בעלות השחר – בבי"ת, והוא חד מן ה' שנמסר הסימן במסורה גדולה מלכים א' סימן י"ד:

<< · מ"ג יונה · ד · ז · >>