מ"ג דברים כ א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי יהוה אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי תִפּוֹק לְאָגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ וְתִחְזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִּי מִנָּךְ לָא תִדְחַל מִנְּהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדָךְ דְּאַסְּקָךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם תִּפְקוּן לְסִדְרֵי קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְתֵיחְמוּן סוּסְוָן וְאַרְתְּכִין עַמִּין גֵּיוְתָנִין וְטֵירוּנִין אַלִּימִין מִנְכוֹן לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרוּם כֻּלְהוֹן חֲשִׁיבִין כְּסוּסְיָא חַד וְכִרְתֵיכָא חַד קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּמֵימְרֵיהּ בְּסַעַדְכוֹן דְּאַפְקְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: |
רש"י
"על איבך" - יהיו בעיניך כאויבים אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך
"סוס ורכב" - בעיני כולם כסוס א' וכן הוא או' (שופטים ו) והכית את מדין כאיש א' וכן הוא אומר (שמות טו) כי בא סוס פרעה
"עם רב ממך" - בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב
מפרשי רש"י
[ב] מובטח שאתה מנצח. כי חרב בא לעולם על עיוות הדין (אבות פ"ה מ"ח), והכי נמי אם עשה דין יש לו חרב. כי הדין דומה לחרב המחתך, לכך אמרינן בכל מקום (ר' סנהדרין סוף ז ע"ב) 'חותכין את הדין'. לכך אם מעוות הדין, הרי חרב בא לעולם, ואם תיישר הדין, זה החרב הוא עמך, שהרי אתה חותך את הדין כהלכה. והיינו דאמרינן (שם) 'חרב בא לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה', שכל אלו אינן מחתכין כראוי, לכך החרב בא עליהם:
[ג] יהיו בעיניך כאויבים. דאם לא כן, בודאי לא ינצח על אוהבים, "אויביך" למה לי. ואם תאמר, ועדיין למה צריך למכתב "על אויביך", דאי שלא תרחם עליהם - כבר כתיב בפירוש (פסוק יג) "והכית וגומר" (קושית הרא"ם). ויש לומר, דהך (שם) איירי כשצרו על עיר (פסוק י), אז המצוה אחר שלא השלימה (פסוק יב) - "והכית את כל זכורה", כדי שיהיו יראים דאם לא יעשו שלום - וילכדו ישראל העיר - יהיו הורגין הכל. אבל כאן במלחמה שהיא שלא בעיר, רק מערכה מול מערכה, ובזה לא נצטוו שלא להחיות, ולכך מזהיר שאל ירחם עליהם. כמו שעשה אחאב, שהיה מרחם על בן הדד (מלכים א כ', ל"ד), ובא העונש עליו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַל אֹיְבֶךָ – יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּאוֹיְבִים; אַל תְּרַחֵם עֲלֵיהֶם, כִּי לֹא יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ (תנחומא שם).
סוּס וָרֶכֶב – בְּעֵינַי חֲשׁוּבִים כֻּלָּם כְּסוּס אֶחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד" (שופטים ו,טז); וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה" (שמות טו,יט; מדרש תנחומא שפטים טז).
עַם רַב מִמְּךָ – בְּעֵינֶיךָ הוּא רַב, אֲבָל בְּעֵינַי אֵינוֹ רַב (תנחומא שם).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ואמנם בהכרזה הראשונה למה אמר הכהן שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם והנה לא היה זה דבר חדש אצלם, ולמה אמר באזהרתו ד' לשונות מהחוזק אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. באמת הנה זה ראוי לעיין עליו וכבר ראיתי דברי רש"י בזה שהלשונות הד' האלה כנגד ד' דברים שעושין אומות העולם במלחמות, והנראה אלי בזה הוא שהכהן משוח מלחמה היה אומר אל העם שראוי שישימו לבם לג' דברים:
האחד הוא לכבודם כי הכבוד הוא הדבר היותר נאהב אל האדם יותר מזולתו ולכן ראוי שילחמו בגבורה רבה כמנהג המעולי' ולא שיפחדו וינוסו כפחותי הלב ואנשים רקים פחותי המעלה וזה כיון באמרו שמע ישראל ר"ל הגבורים. אשר מעולם אנשי השם הנקראים בשם ישראל אביהם שנא' לו (פ' וישלח) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:
והב' שישימו אל לבם שהם קרבים היום למלחמה רוצה לומר שהם מרצונם ומדעתם בלי הכרח ואונס מה קרבים באותה מלחמה וכיון שהם קרבו אליה ברצונם ראוי הוא שיגברו ולא יפחדו ממנו:
והג' שיתנו אל לבם שהם נלחמים באויביהם ומפני זה ראוי הוא שישתדלו בכל מאמצי כחם לנצחם לפי שאם יפלו בידיהם יכו בהם מכת אכזרי כמדת האויבים וזה הוא אמרו על אויביכם ובעבור זה כלו הזהירם אל ירך לבבכם וענינו אצלי שהחוטא במלחמה יהיה חטאו אם בקצה ההסתכנות ואם בקצה הפחד ומורך הלבב לפי שפעמים רבות יכשלו האנשים במלחמות להסתכנותם ולעברם החק הראוי מהגבורה יותר מדאי ופעמי' לרוב הפחד ורכות הלבב ולזה הזהירם ואמר על ב' הקצות שהם רעים בעצמם כי הראוי הוא הגבורה שהוא האמצעי אמר על קצה הפחד אל ירך לבבכם אל תיראו לפי שרכות הלב באדם הוא שלא יוכל בטבעו לראות מכת חרב ושפיכת דם ויתעלף בראותו זה. והיראה היא הפחד מהמות. הנה על שני אלה אמר אל ירך לבבכם אל תיראו וגומר. וכנגד קצה ההסתכנות אמר אל תחפזו ואל תערצו. רוצה לומר אל תמהרו בעניני המלחמה יותר מהראוי. כי המהירות הרב במלחמות פעמים רבות תביא סכנה עצומה. וגם כן אל תערצו כלומר לא תעשו עצמכם חזקים עריצים ותקיפים במלחמות יותר מהראוי. כי הקצוות בכל הדברים מזיקי'. וקצה ההסתכנות הוא רע כקצה הפחד ומורך לבב. כל שכן לעם השם יתברך שאין ראוי להם שישימו בטחונם בגבורתם כי לא בחרבם יירשו ארץ וזרועם לא הושיע למו. ולמה יתעצמו בגבורה. והנה הקדוש ברוך הוא יתברך לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה אבל רוצה ה' את יראיו. ואין ראוי גם כן שיפחדו מהאויבים אחרי שאין המלחמה להם והוא אמרו בסבת אזהרות שתי הקצוות אשר זכר. כי ה' אלדיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם כל אויביכם להושיע אתכם. רוצה לומר שהוא יתברך הוא הלוחם האמתי ואין זולתו מושיע והוא ילחם באויביכם ויושיע אתכם באופן שלא יפול מהם איש שמדרך העולם שגם מן הנוצחים יפלו במלחמ'. אבל השם יתברך יושיעם. ולכן צעק יהושע במלחמת העי כאשר נפל מן העם ל"ו איש:
והנה ההכרזה הראשונה הזאת היתה כנגד האנשים השלמי' הבוטחים באלדיהם. ולכן היתה כלה מפי הכהן המשוח מלחמה שהוא היה מדבר. וכהן אחר במקומו משמיע לעם את הדברים ההמה:
ואמנם ההכרזה השנית היא באמרו ודברו השוטרים אל העם. וגם בה יש לעיין למה זכר בנה בית. נטע כרם. נשא אשה. ולא דבר אתר. ולמה אמר ואיש אחר יחנכנו. ואיש אחר יחללנו. ואיש אחר יקחנה. כי אחר שהאדם ימות מה לו אם איש אחר יחנך את ביתו. או יקח אשתו. או יחלל את כרמו. ועם היות שכתב רש"י ואיש אחר יחנכנו ודבר עגמת נפש הוא זה. הנה השכל בלתי סובל שיקשה על האדם שאיש אחר יחנך את ביתו. שעדיין לא דר בו ולא שלמה מלאכתו. יותר משיקשה עליו שהבית אשר דר בו ונתעדן בתוכו איש אחר ירשנו. וכן בענין האשה יותר יקנא האדם על אשתו שכבר לקחה יותר משיקנא על ארוסתו שלא נתייחד עמה. אבל ענין זה כלו נאמר על האיש שהתחיל בדבר שיש מצוה בתכליתו ובהשלמתו והיו מאוייו וחפצו להגיע הדבר ההוא אל תכליתו מפני קיום המצוה ועבודת האלדים אשר בו. ולכן זכר מי האיש אשר בנה בית שיהיה בו ענין המצוה שזכר כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. וזכר נטע כרם ולא חללו. מפני המצוה שהיה בזה (פרשת קדשים) בשנה הרביעית לפדות אותו או לחללו בדמים ולהעלותם לירושלם ולאכלם שם. וזכר אשר ארש אשה ולא לקחה. שהיה מצוה לקתת אשה ולעסוק בפריה ורביה. הנה א"כ לא היה העני' מפני עגמת נפש ומדאגת הדב' בעצמו מפני התאוה הגופנית. כי אם לפי שלא באה המצוה לידו כתאותו ולא הספיקו הימים לקיימה ולזה יקנא באיש אחר יחנכנו. ואיש אחר יחללנו. ואיש אחר יקחנה שתתקיי' המצוה ע"י זולתו ולא על ידו. והדאגה הזאת א"א שתהיה לאדם אחרי דירתו בבית. ואתרי היות הכרם בידו שנים רבות. ואחרי לקיחת האשה והתעסקותו בפריה ורביה כמצות התורה כי אם באלו שלא הגיעו לגמור המצוה. ולכן היה הצווי ילך וישוב לביתו כדי שיקיים מצותו. ולהיו' ההכרזה הזאת לצורך מלחמה היה מדבר כהן משוח מלחמה. ושוטר משמיע. כדי שיתחברו בה קיום המצוה שיתיחס אל פי הכהן וילך וישוב לביתו שהוא מצווי השוטר:
ההכרזה הג' היא אמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. ולדעת ר' עקיבא שאומר בסוטה (דף מ"ד) פרק משוח מלחמה ובספרי שהדברים כמשמעם שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. היתה ההכרזה הזאת כנגד פחותי הלב שלא יבטחו בה' כעם ככהן כהכרזה ראשונה וגם לא ירצו לצאת מהמלחמה לחפץ המצו' וקיומה כמו שבא בהכרזה השנית. אבל לקוטן לבבם ולפחיתות נפשם לבבם המס ימס. ולכן ההכרזה הזאת לא היה הכהן מדבר ולא משמיע אותה. אבל השוטר היה מגלה רעתו בקהל. ואמנם לדעת רבי יוסי הגלילי (שם) שדרש מי האיש הירא מעבירות שבידו היה ראוי גם כן שלא תהיה בהכרזה הזאת כהן לא מדבר ולא משמיע כי מלאך ה' צבאו' הוא ולא יעלה שם רשעי' על פיו. והנה ההכרזה הראשונה היתה לשלמי' ליראי ה' ולתושבי שמו ושומרי מצותיו. וההכרזה הב' היתה לאנשים החפצים במצות אע"פ שלא היו שלמים בהם. אבל הג' שהיתה כנגד אנשי עולה ועוברי עבירות לא נתיתדה אל הכהן. וראוי שתדע שכפי דעת חז"ל בספרי לא היו נעשות ההכרזות האלה בסדר הפרשה. כי השנית והשלישית היו לעשות תחלה סמוך ליציאת' מגבול ארצם. והראשונה היתה נעשית בשעת המלחמה. וכמ"ש והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר. אבל לא ככתבו כאן כי אם כפי סדר מעלתם לא כפי סדר זמנם ומעלת המכריזים. כי ראוי היה שיקדם זכרון השגחה אלדית המוחלטת הנעשת ע"י הכהן המשוח. ואחריה ההכרזה המיוחדת על חפץ האנשים לקיום המצות אע"פ שאין עושין עדיין אותם בפועל. ואחריה הכרזת העברייני' הפושעים. או היראים ופחותי הלבב כפי כל אחד מהדעות:
והנה היה תועלת רב בהכרזות האלה והוא להחזיק לב הלוחמים כי בשמעם הדברים האלה יאמרו בלבבם ששר צבאם באמת אינו ירא כלל. ושנכון לבו בטוח בה' שינצח עכ"פ כיון שלא יחוש מהחזרת העם וממיעוט הלוחמים. ובזה יקנו אומץ לב והתתזקות נמרץ ובטחון גדול באלדית. וכן מצינו בגדעון שאמר לו יתברך (שופטים ז׳:ב׳) רב העם אשר אתך מתת את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. ועתה קרא נא באזני העם מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושני' אלף וי' אלפים נשארו. ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המי' ואצרפנו לך שם וגו'. גם היה תועלת בהכרזו' האלה מפני הקלון והבושה שיקחו השבים ע"י הכרזה. ואחריהם כל בית ישראל רואים ומלעיגים מהם שרקו ויחרקו שן עד אשר בלי ספק ימצאו לשוב מפני זה ויאמרו הלא טוב לנו למות על מרומי שדה ויבחרו מות מחיי קלון וחרפה רצופה. ואמרו ילך וישוב לביתו כבר פירשו חז"ל (דף מ"ג) בפרק משוח מלחמה ובספרי שילך לספק מזונות ולתקן את הדרכים לאנשי המלחמה. וקבלו חז"ל שזה כלו ינהג במלחמות הרשו'. אבל במלחמת חובה יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה ולא ימנעו מלאכת אל המלחמה כ"א הנשים והטף וזכר הכתו' שכללות השוטרים לדבר אל העם יפקדו שרי צבאות בראש העם ר"ל שיעשו פקידי' וישימו עליהם להנהיג' בסדר כראוי ולפי שאיש מהם לא ינוס כי ימס את לבב אחיו לזה היו מעמידים עליהם אנשים גבורי חיל בקצה המערכה לזקוף הנופלי' ולחזקם בדברים שישובו למלחמה ולא ינוסו שתחילת נפילה ניסה. ועם היות שהמלחמה והתשועה לה' מאתו ית' הנה הזהירה תורה ענין המלחמות בדרך ארץ עם היות שחונה מלאך הש"י סביב ליראיו. ולכן לא בא בדברי הכהן המשוח מלחמה ולא בדברי השופטים זכר תשועה נפשיית ייעדו למתים שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים את ה' לפי שלא יחשבו השומעי' שמיתתן קרובה להם ושלכן היה מנחם אותם בחיי הנפש לפי שלא יחיו עוד חיי הגוף ויהיה זה להם למורך לב לכן לא ייעדם הכהן כ"א שהש"י יושיעם ולא יפול מהם איש. והשוטרי' דברו כפי מנהגו של עולם. הנה התבארו הכתובי' והותר בזה הספק כ"ב כ"ג כ"ד וכ"ה:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ואומר אני שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר כי כלם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת אין הסכנה גדולה כל כך. וזה הנס אשר הקב"ה עושה עם ישראל שאע"פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מ"מ כקרבכם אל המלחמה ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה ויפרדו איש מעל אחיו ותהיה חרב איש ברעהו. כמ"ש (דברים כח, ז) בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם עד שכל ז' אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו כמ"ש (תהלים כא, יג) כי תשיתמו שכם וגו' דהיינו לחלקם לחלקים.
וזה"ש כי תצא למלחמה על אויבך. בלא יו"ד אצל הבי"ת המורה על אויב אחד וראית סוס ורכב עם רב ממך ר"ל עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה כאיש אחד וכסוס ורכב אחד וכל אומה אומרת לחברתה כסוסי כסוסך וע"י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמ"ש אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. לשון רבים כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט, יד) וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב"ה נס שני כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר כאילו לא יצא כנגדם כ"א איש אחד מישראל כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים וכדרך שנאמר (מלכים ב ז, ו) וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול וגו' מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב"ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם, לכך נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם לומר שאתם נראין כרבים אע"פ שלפי האמת אינו כן כי אתם המעט וזה פירוש יקר.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו,
- א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע,
- ב' שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכין.
לזה בא דבר ה' כאן ואמר "כי תצא למלחמה" וראית בעיני שכלך סוס ורכב, "סוס" כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, "רכב" כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו "עם רב ממך" כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר "לא תירא מהם", והטעם הוא "כי ה' אלהיך עמך" פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה' אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו:
וגמר אומר "המעלך מארץ מצרים" כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל"ז) "צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו", ואמרו ז"ל (קידושין ל' ב) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו:
"להלחם וגו' להושיע וגו'". פירוש "להלחם וגו'" לאבד אויביכם, ואומרו "להושיע וגו'" פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס שתהיה המלחמה כבדה באויביהם ולא יפקד אחד מבני ישראל, ואולי כי לזה נתכוון במה שאמר בתחילת הכתוב "ה' אלהיכם" הזכיר הרחמים והדין, רחמים להושיע ישראל, דין לאבד אויביהם, וזולת זה היה די באומרו כי אלהיכם הולך:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
[ כי תצא למלחמה .] (סוטה מד) אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, במלחמת מצוה; אבל במלחמת חובה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. (כשישראל העושים רצונו של מקום, כל העכו"ם נעשים כסוס אחד, שנאמר (שמות טו) סוס ורוכבו רמה בים , וכי סוס אחד היה!) מתניתין.
כי תצא למלחמה על אויבך . במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
על אויבך . כנגד אויבך אתה נלחם.
צט.
וראית סוס רכב . מה הם יוצאים אליך בסוס ורכב, אף אתה צא אליהם (בעם רב) [בסוס ורכב.
סוס ורכב . וכי סוס אחד הם, והלא כבר נאמר " עם רב "! אלא כשישראל העושים רצונו של מקום, כולם נעשים כסוס אחד].
לא תירא מהם, כי ה' א-להיך עמך, המעלך מארץ מצרים . מי שהעלך מארץ מצרים, הוא עומד לך בעת צרה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
צח.
כי תצא למלחמה . כבר בארתי בהתו"ה ויקרא יב , שבדבר שהוא חובה ומוכרח להעשות, ידבר בדרך המקור, עם שמוש הב' או הכ'. בהקריבכם מנחה חדשה , בהרימכם את חלבו ממנו . ואם יציין התנאי במלת "כי", מדבר מדבר (=בדבר) שאינו חובה.
ובכ"ז ממ"ש למלחמה על אויבך , משמע שאינו מלחמה כמלחמת דוד להרחיב את מלכותו, רק נגד אויבים הרוצים לצאת לקראתם; וזאת קורא ר' יהודה בשם "מלחמת מצוה”. והועתק ממשנה דסוטה מד.
וזה שציין "מתניתין”; וסתמא דספרי קורא זאת מלחמת הרשות, וכת"ק בסוטה שם. ונפקא מינא לעוסק במצוה, כמ"ש בגמ' שם ע"ב.
ולכ"ע אינו מדבר במלחמת יהושע שהוא חובה, שבו הכל יוצאים. דהא אמר " כי תצא " ולא "בצאתך למלחמה”. ויוכל להיות שמוסב גם על מה שאמר ריה"ג, ( שופטים צ"ח ) שחסר עין או שן לא יצא למלחמה, שגם זה אינו נוהג במלחמת חובה.
צט.
וראית סוס ורכב עם רב ממך . שם "עם" מתאר את הסוסים והרכב (מדלא אמר "ועם רב"). ר"ל עם רוכבי סוסים. וממילא ממ"ש עם רב ממך , מבואר שגם אתה עם רוכב סוסים. שלא נאסר למלך להרבות סוסים רק לצרכו, לא לצורך החיל (כנ"ל שפטים לב ).
ותפס " סוס ורכב " בלשון יחיד, על צד כוונה שניה. שתראה בעין השכל, שהעם רב הזה, אין כחם רק כסוס יחיד. כי ה' א-להיך עמך, המעלך מארץ מצרים , שגם שם כתיב " סוס ורוכבו רמה בים ”, שהיו רק כסוס ורוכב יחידי. ולכן לא תירא מהם.