מ"ג דברים יח יד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך יהוה אלהיך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֣י ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹנְנִ֥ים וְאֶל־קֹסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי עַמְמַיָּא הָאִלֵּין דְּאַתְּ יָרֵית יָתְהוֹן מִן מְעָנְנַיָּא וּמִן קַסָמַיָּא שָׁמְעִין וְאַתְּ לָא כֵן יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם עַמְמַיָא הָאִלֵין דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵירוֹת יַתְהוֹן לְחַרוֹרֵי עֵינָא וּלְקִיסוּמֵי קוּסְמַיָא צַיְיתוּן וְאַתּוּן לָא כְוַותְהוֹן אֱלָהֵן כַּהֲנַיָא שַׁיְילוּן אוּרַיָא וְתוּמַיָא וְנָבִיָא תְרִיצַיָא יְהַב לְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן: |
| ירושלמי (קטעים): | לַחֲרוֹרֵי עֵינֵיהּ וּלְקִסְמֵי קוּסְמַיָא יִשְׁמְעוּן: |
רש"י
מפרשי רש"י
ומה שאמר (רש"י) 'לא נתן כן לך הקדוש ברוך הוא', והחליף הכתוב "לא כן נתן לך ה' אלקיך" (קושית הרא"ם), שלא תטעה לפרש "לא כן נתן לך ה' אלקיך" כמו שנתן אלקי האומות להם לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, אבל ה' אלקיך לא נתן לך כן, חס ושלום לפרש כך, שאם כן היה משמע כאילו היה ממש בעבודה זרה, שהרי נתן להם לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים. ועכשיו פירושו שלא נתן הקדוש ברוך הוא לך, כמו שנתן אל האומות מעוננים וקוסמים, אבל לך לא נתן מעוננים רק נביאים. אבל לא יתכן לפרש "ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" - כמו שנתן ה' אלקיך לאומות, דזה אינו, דבמה שהוא "ה' אלקיך" אינו נותן לאומות, לכך אמר כי "ה' אלקיך" הכתוב, כאילו כתב 'הקדוש ברוך הוא נתן', ועכשיו פירושו לא נתן הקדוש ברוך הוא אליך כמו שנתן הקדוש ברוך הוא לאומות:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והנה זו מעלה גדולה, שאין לך עתידה אמיתית שלא תכזב לעולם אלא מצד הנבואה, כי שאר כל העתידות מסופקות הן, ולכך נמשלה הנבואה לבר הברור מן התבן, הוא שכתוב (ירמיה כג) מה לתבן את הבר נאם ה' צבאות, ונבואת נביאי השקר נמשלת לתבן, כי במעוט הפעמים צודקין, כמו שיש בתבן לפעמים מעט גרגירי חטה, אבל הנבואה הודאית כלה אמת אין בה שום תערובת כענין הבר שלא ימצא בו תבן כלל אלא שהוא ברור ממנו כי לכך הזכיר לשון בר ולא דגן או חטה. ומפני שהקב"ה הפליא לעשות בבריאת עולמו על שלשה חלקים, תחתיים שניים ושלישים, וברא את האדם מורכב משותף מכלם, רצה למסור בידו חכמה שידע עתידות מכל החלקים, מן העולם השפל הוא עולם היסודות, העופות והשדים שמהם ידע האדם עתידות, מן העולם האמצעי הם החוזים, מן העולם העליון הנביאים, כי נבואת כל נביא זולתי משה אינה אלא על ידי מלאך. עתידות החוזה היא מסופקת, וכמו שדרשו רז"ל (ישעיה מז) מאשר יבאו עליך, מאשר ולא כל אשר, ואין צריך לומר עתידות העוף והשד, אבל עתידות הנביא ודאית, היא המעלה הגדולה שבכל החלקים, וכיון שיהיו לכם נביאים אין לכם לדרוש בעד החיים אל המתים.
ודע כי שלשה חלקים אלו כל אחד מהם מקבל תמורה מהחלק שהוא למעלה ממנו, כי כח העליון יש בידו להמיר פעולת התחתון, שהרי העולם השפל מקבל תמורה מכח העולם האמצעי, וכן העולם האמצעי מקבל תמורה מכח העולם העליון, וכן העליון מכח השי"ת שהוא העליון על הכל, והרמז בזה (בראשית כח) והנה ה' נצב עליו, על שלשה חלקים אלו שכלל אותם בשם סלם, ותבין מזה כי העוף והשד כזב אצל החוזה, וכן החוזה כזב אצל הנביא, והנביא אצל הש"י, וזה בענין הרעה כמו שמצינו בחזקיה ויונה, אבל לא בענין הטובה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והנה אמר ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כלומר הנה הגוים ההם נמשכו לדעת העתידות בקסם הנמשך ממשפטי הככבים והעונות אשר הם כפי המזל לפי שהם תחת המזל וככבי השמים חלק ה' אותם לכל העמים אתה לא כן נתן לך ה' אלהיך רוצה לומר לא נתן אותך לממשלתם כאשר נתן אותם אליהם, כי אתה חלק ה' וחבל נחלתו וסגלתו, ולכן נתן לך מעלה גדולה ועליונה מזו, והיא מציאות הנבואה שבקרבך שבזה תהיה עליון לכל גויי הארץ. והוא אמרו נביא מקרבך מאחיך כמוני, רוצה לומר א"צ שיהיו בקרבך כנענים ואמוריים לשמוע מפיהם העתידות על פי מלאכותיהם אבל נביא מקרבך יקים לך ה' מאחיך יהיה, וגם לזה לא תבא הנבואה לא במלאכה ולא בתחבולה והשתדלו' כי אם שיקים אותו ה' ויבחר בו ויאמר אליו לך הנבא אל עמי ישראל כי זה ענין יקים לך ה' אלהיך שלא יהיה הנביא מנבא בתחבולותיו כי אם לפי שבחר השם יתברך בו וזהו אמרו כמוני, רוצה לומר שבחר בי ויקראני להנבא בהיותי רועה צאן ולא הייתי משתדל על ההליכה אלא הייתי פוצר שלא ללכת בשליחותו והענין שהוא בחר בי וקראני לנבואה וכן יהיו שאר הנביאים נקראים בהיכל המלך ואל הנביא אשר כזה אליו תשמעון כי הוא יגיד לכם מה פעל אל, ואמר שיהי' זה כמו שהם עצמם שאלו בהעמד הר סיני שהשם יתברך ידבר אתם על ידי משה כמו שכתוב שם (פרשת ואתחנן) קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו כי אז הסכים השם יתברך בדברם ואמר הטיבו אשר דברו רוצה לומר שיהיה אמצעי בינו ובינם והוא הנביא אשר יקים להם, וזהו נביא אקים להם ואני אבחר בו כמוך רוצה לומר כמו שבחרתי בך לא שיהי' נביא אחר במדרגת משה רבינו ומעלתו כי אם שיהיה נבחר מאתו יתברך כמו שהיה נבחר משה לנבואתו, ולענין הקימו שזכר היה הדמוי כמוני כמוך לא במעלת הנבואה, ולנביא אשר כזה אמר שיתן דברו בפיו והוא ידבר אליהם את כל אשר אצונו הנה גלה בזה תוכן הענין ואמתתו, והוא שהאומות ההם להיותם תחת ממשלת הככבים ושרי מעלה היו המלאכות ההן מיוחסות אליהם שהם לדעת חקות השמים ומה שיורו עליו השרים העליוני' עליהם. אמנם ישראל שאינם תחת המערכה השמימיית והם תחת הנהגת ההשגחה האלהית אין ראוי אליהם שיבקשו דבר מהשרים שאין עליהם ממשלה כי אם מאת השם יתברך מנהיגם ולכן הנביא ידבר אליהם רצונו וא"צ לדבר אחד חוץ מזה, ואם יראה שגורשו בגוים בעבור שעשו אותם התועבות, הנה היה זה בעבור שהיו עושים אותם בארץ להנהגתו יתברך ואינה נכנעת לממשלת השרים העליונים כי לה' לבדו ולכן גורשו ממנה כי בעל הבית ואדוני הארץ לא יחפוץ שיעבדו אליה אחר בארצו ולכן היתה האזהרה לישראל שלא יעשו כזה אבל שישמעו את דברי הנביא אשר ינבא בשם ה' שהוא מנהיגם באמת, והודיע אותם שהנביא ההוא יען וביען דברי ה' בפיו ראוי שישמרו מפניו וישמעו בקולו, וזהו אמרו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו רוצה לומר שדברי הנביא אחרי שהם בשם ה' הם דברי ה' ולכן האיש אשר לא ישמע אותם לעשות לא יהיה מוטל על הנביא ליסרו ולהענישו אבל השם יתברך הוא ידרשהו מעצמו לפי שהיו הדברים שלו והוא יתברך ירב לו, וכבר כתב הרב הגדול בפתיחתו לפירוש המשנה והוא האמת בעצמו שכאשר הנביא ינבא בשם ע"ג בין שיהיה מנבא בשמה, או שינבא בשם האלוה יתברך שצוהו לעבוד הע"ג ההיא א"צ להבחינו או להרגו בחנק כמו שאמר והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, וכאשר הנביא ינבא בשם ה' יחלק לשני חלקים, אם שיקרא בני אדם לעבוד את ה' אבל יוסיף או יגרע דבר מן המצות אם על המפורשות בכתוב ואם על המקובל בהם, וזה א"כ חייב מיתה ואין להביט אל אות או מופת שיעשה לפי שהוא חולק על משה רבינו שנאמר בו וגם בך יאמינו לעול', ואמר לא בשמים היא בפיך ובלבבך לעשותו, וענין בפיך היא המצוה המקובלת הידועה על פה, וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהם מכלל הסברות הנמשכות מן הלב, וכמו שאמרו רז"ל בריש פ"ק דמגיל' ד' י"ג אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואחרי שידענו שהנביא הזה טען טענת שקר נתחייב להרגו. וזהו מכלל אך הנביא אשר יזיד וגומר ומת הנביא ההוא, והחלק הב' הוא שיקרא בני האדם לעבוד את הש"י ולא יוסיף ולא יגרע מן המצות, אבל יזהיר בענש למורד בהם ושכר רב למקיים אותם כמו שהיה ענין הנביאי' האמתיים כלם, והנביא אשר כזה צריך לבחון אותו אם היה נביא ה' אמת ורוח ה' נוססה בו אם לא. כדי שיתבאר לנו עדותו ונעשה אחרי כן כל מה שיצוה בשם ה' אחרי בחינתו. אמר הכתוב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו וגו'. ונראה לי שגם לענין הזה אמר מרע"ה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך. ואמר הוא יתברך נביא אקים להם כמוך. רוצה לומר שהנביא אשר יקים אליהם לא יהיה חולק על משה רבינו ולא חולק על מצוה ממצותיו. אבל יהיה בענין התורה והמצות כמהו רוצה לומר שיזהיר עליהם בשמירתם וקיומם כמו שהיה מזהיר מרע"ה. ומזה ימשך שהנביא אשר לא יהיה כמוהו אינו נביא אמת וראוי להורגו. כי היות הנביא בדעותיו וגזרותיו כמהו הוא תנאי עצמיי במציאותו ואמתתו. ולזה נאמר בענין עונשו אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא צויתיו וגומר. כי הנה קרא זה זדון כי זדון לבו השיא לדבר כנגד אדון הנביאים ותורתו ומי שלח יד פיו ולשונו לדבר במשיח ה' בכל ביתו נאמן הוא ונקה:
האמנם למה נתן הבחינה על הדבר אשר לא דברו הש"י באמרו וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ולא נתן הבחינה גם כן לדעת הדבר אשר דברו ה' שהוא הספק הי"ו אשר העירותי. כבר התעורר עליו הרב הגדול באותו המקום מפי' המשנה. והיה דעתו שבמאמר הזה תוכללנה הבחינות השתי'. כי כמו שמה שידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'. ככה מה שדבר הנביא בשם ה' ויהיה הדבר ויבא הוא הדבר אשר דברו ה' כשיתקיימו דבריו כלם ולא יפול דבר מכל דבריו ארצה. ושאל הרב לעצמו ואיך נדע מפני זה בבירור שהנביא ינבא בשם ה' באמת כי הנה המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות ויהיה הדבר ואם כן מה יהיה ההפרש ביניהם ובין נביא השם יתברך. והשיב הרב לזה שהמעוננים והקוסמים ודומיהם ממגידי העתידות מקצת דבריהם מתקיימים ומקצתם בלתי מתקיימים אבל הנביא כל דבריו מתקיימים. וכמו שנאמר בשמואל (שמואל א ג׳:י״ט) ולא הפיל מכל דבריו ארצה. ולפיכך היו בודקים הנביא פעם אחר פעם ואם היו מתקיימים דבריו כלם אז יודע בלי ספק שהוא נביא ה' בבירור. זוהי כונתו ואליה נמשך הרמב"ן בפירוש הכתוב הזה. אמנם הר"ן כתב עליו דברי טעם ותפישה רבה באמרו. שעם היות דברי הרב הגדול אמתיים בהפרש העוננים והקוסמים מהנביא בענין קיום דבריהם אין דבריו מחוורים בהתר הספק וזה שלא יתחייב שגם שכשלא יהיה הדבר הוא הדבר אשר לא דברו ה'. שכאשר יהיה הדבר ויבא הוא הדבר אשר דברו ה' כי הוא מאמר שולל כולל ולא יתהפך כי אם מחייב חלקי. והוא כמאמר האומר שמי שלא יקיים את השבת אינו חסיד. שלא יתהפך שמי שיקיים אותו יהיה חסיד. וגם מצד הענין עצמו אמר שאין דברי הרב נכונים לפי שאמר שצריך שיבחן הנביא קודם שנאמינהו פעמים רבות בענין שלא יהיה אפשר שיפול בו ספק. ויקשה מדבריו על דבריו. שהוא עצמו כתב בספר המדע פ"ז מהלכו' יסודי תורה שצריך שיאמן הנביא כשיתן אות אע"פ שאותו אות אפשר שיש בו דברים בגו. כלומר שאינו בא מאת הש"י. אבל באיזה צד מהכשוף והתחבולה נצטוינו לשמוע לו ממה שאמר אליו תשמעון. וכן הסכימו גם כן במסכת סנהדרין פרק הנחנקין ומפני זה דחה הרב רבינו נסים דעת הרב בהתר הזה וחשב מחשבות בהתר הספק באמרו שהתורה הוצרכה לתת בחינה לדעת הדבר אשר לא דברו ה' מפני שצותה התורה בהריגת הנביא והיה ראוי שידעו בבירור שהוא נביא שקר כדי לחייבו מיתה. אבל בחינת הנביא לא זכרה התורה אם לפי שהיתה מסורה לחכמים ואם מפני שנרמזה במלת כמוני שאמר נביא מקרבך מאחיך כמוני רוצה לומר שהתאמת נבואתו כמו שנתאמתה נבואתי. וכזה עצמו תמצא בדברי הרב ר' משה בר נחמן ורלב"ג כי כלם היו דברי' מנגדים אלו מאלו:
והנראה לי בזה הוא שאין דעתם בזה מספיק ונאות בהתרת הספק לפי שאתה תמצא בכתובים האלו שני משפטי' האחד הוא והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו. והיא מיתה בידי שמים למי שיעבור על דברי הנביא. והשני אמרו אך הנביא אשר יזיד וגומר. והיא מיתה בחנק לנביא שקר. וכיון שנתנה התורה בזה שני משפטים ראוי היה שתתן להם שתי הבחינות. אם בחינת הנביא לדעת שוא נביא ה' באמת כדי שנתחייב לשמעו. ואם בחינת שקרותו לדעת שהוא נביא שקר כדי שנתחייב להרגו. ויקשה אם כן למה נתנה הבחינה השנית בנביא השקר למען מיתתו. ולא לראשונה בנביא האמת למען שמיעתו. גם מה שאמר שבחינת הנביא היתה מסורה לחכמים ולכן לא נזכרה בתורה. הלא גם בחינת נביא השקר אם לא יהיה הדבר ולא יבא היתה מסורה לחכמים והיתה יותר נאותה להם. והיה אם כן ראוי שלא יזכור לא זו ולא זו. גם הדרכים אשר בהם יובחן הנביא אי אפשר שנא' שנרמזו במלת כמוני כי שם לא ידבר מבחינת הנביא כ"א ממציאותו והפסוק מורה על זה. ואם יאמר על כל פנים שמלת כמוני תחייב שכל הנביאים יאמתו נבואותיהם כמו שנתאמתה נבואת משה יתחייב שכלם ידבר עמם הש"י לעיני כל העם ויקרעו הים. כיון שע"י שני העניינים האלה נתאמתה נבואת משה כמו שכתוב (פ' בשלח) ויאמינו בה' ובמשה עבדו ונאמר (פ' יתרו) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ומפני זה כלו אכתוב אני בהתר הספק הנזכר שמה שאמר הכתוב איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אין זו בחינה שצוה שנעשה על כל דבר ודבר שידבר הנביא. כי בהיות הנביא מוחזק בתחילת נבואתו לא יצטרך לבחנו עוד על כל דבור ודבור. אבל נתחייב לשמוע אליו גם כי כבר יצוה דברים ולא יפול עליהם שלא יהיה הדבר ולא יבא לפי שאינם מהגדת העתיד. אבל היה במאמר הזה בחינה לדעת הנביא שהוא נביא אמת או נביא שקר. ועל שתי הבחינות יחד אמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. רוצה לומר מאחר שכל נביא בשם ה' ידבר באיזה דבר נבחין האמת והשקר לשיהיה נביא אמת נודע ומוחזק ונתחייב לשמוע דבריו ולהרוג הנביא שקר. ועל שתי הבחינות אמר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'. ובזה צדקו דברי הרב הגדול. רוצה לומר אם תרצה לדעת מי הוא הנביא אמת או הפכו. עשה הבחינה לנביא בתחלת נבואתו ומה שלא יהיה ולא יבא מהדברים אשר יעד יורה על שקרותו. ולכן דבריו לא דברם ה', ובהפך אם יתקיימו דבריו תדע ותאמין שהוא נביא אמת לה' וצריך לשמוע דבריו. כי הנה עם היות שלא יתחייב זה חיוב גמור מטבע הלשון כיתר החמרים בענין הנבואה יהיה אמת גמור. שכאשר יהיה הדבר הוא אשר דברו ה' וכאשר לא יהיה היא נבואת שקר. וכבר יורה ע"ז מאמר ירמיהו (סימן כ"ח) לחנניה בן עזור. בבא דבר הנביא יודע אשר שלחו ה' באמת מורה שבזה היתה בחינת הנביא. וכאשר יתבאר ענין הבחינה במה תהיה נדע ונשכיל שההקדמה הזאת תתהפך בעצמה. רוצה לומר שמה שידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ומה שידבר בשם ה' ויהיה הדבר ויבא הוא הדבר אשר דברו ה'. כי המאמר הזה מתהפך במשא. לפי שהנושא והנשוא בו שוים כמו כל אדם צוחק וכל צוחק אדם. ולכן אמרו רבותינו ז"ל מכלל לאו אתה שומע הן:
האמנם לספק שהעיר הרב הגדול מהעוננים והקוסמים שיגידו העתידות ובמה יודע איפה ההפרש שיש ביניהם ובין נביא ה'. אין ראיות להתירו כמו שהתירו הרב שצריך השנות רב בבחינת הנביא כי זהו הפך האמת והקבלה האמיתית כמו שהקשה עליו רבינו נסים. אבל אמתת הדבר שבחינת הנביא אינה ביעודים הטובים ולא הרעים העתידים להיות לשישתתף הגדתו העתידות עם המעונן והקוסם וכמו שיתבאר מדבריו אחר זה. ואמנם היה הבדל הנביא מהמכשף קוסם קסמי' ומעונן ומנחש בשני דברים:
האחד בהכרת וידיעת תכונות הנביא ומדותיו וחכמתו בפרישותו במעשיו הנעלה בהם על כל בני דורו עד שמפני זה יכירו וידעו כל יושבי תבל כי הוא מוכן לנבואה ולהיותו מהלך בדרכי הנבואה ועניניה כאשר יעשה אותות ומופתי' יודע באמת שהוא נביא לה' ולא יחשוב אדם שהוא מכשף או קוסם לפי שלא נתעסק מימיו במלאכות ההם. וכבר זכר הרב התוארים ההם בהלכות יסודי התור':
והשני שיבדל הנביא מהמכשף בעשיית האותות. וזה לפי שהמכשף והקוסם גם שנודה שיוכל בחכמתו לעשות דברים יוצאים מהמנהג הטבעי כחרטומי מצרים. הנה אין ראוי שנחשוב שכאשר יתפאר בנבואה בשקר ובכזב יוכל לעשות בבחינת' אות כלל. לפי שהש"י לא יחפוץ ולא יספיק בידו על זה והטבע לא יתפעל אל דברי הבליעל הזה יען וביען ההשגחה האלהית לא תתן מכשול לפני העם. ולזה לא יהיה אפשר שלאמת נבואה כוזבת יתן אות או מופת ויבא. וכמו שאמר כדומה לזה בפרשת נביא השקר (פ' ראה) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגומר. לפי שביאת האות או המופת מהנביא השקר לא יוכל להיות כי אם לנסות בו הבורא את ישראל. ולכן בהיות הנביא לא ינבא אל אלהים אחרים ולא לעקור דבר מן התורה כי אם ליסר את העם ולהוכיחם ולהכניסם תחת כנפי השכינה. ועם טוב מדותיו ותכונותיו ידבר בשם ה' דברי שלום ואמת ויעשה אותות ומופתים לאמת את נבואתו. הנה ראוי שנאמין בהם כיון שאי אפשר שיהיו מפאת קסם ועוננות וכפי דבריו אין בהם דבר נסיון מהש"י. הנה אם כן הותר הספק הי"ז:
ואמנם בהתר הספק הי"ח. והוא במה יבחן הנביא נבוכו בו המחברים מאד. והרב הגדול גזר אומר בפתיחתו לפירוש המשנה. שתהיה הבחינה ביעוד הדברים העתידים ושבחינת הנביא לא תהיה ביעודים הרעים לפי שהיעוד הרע אפשר שיחזור וישוב כמו שמצינו בננוה ודומיהם כי אם ביעודם הטובים. וגם לא תהיה הבחינה ביעוד הטוב אם לא יהיה לנביא שלוח לזולתו כי אז יהיה היעוד הטוב בהיותו נאמר ע"י נביא שלוח לזולתו לא ישוב מפני כל היעוד ההוא ובו יבחן הנביא. אבל כשיהיה נאמר לנביא על עצמו כבר ישוב ולכן נתירא יעקב מעשו וייצר לו. לפי שהיה יעודו מהש"י אליו מבלי אמצעות אחר. והנה יעשה הרב חזוק לדעתו שתהיה הבחינה ביעודים הטובים ממאמר ירמיהו לחנניה בן עזור. הנביאים אשר היו לפני ולפניך וגומר. הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנבי' יודע אשר שלחו ה' באמת. והסמיך עצמו בסמך של דרשות חשבם כמכריעים זה הדעת במה שאמרו חכמי' זכרונם לברכה פ"ק דברכות (דף ז') כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. וכתיב ובני רחביה רבו למעל'. וכמה ספקות נתחייבו לדעתו זה. אם ראשונה שלפי דרכו זה יצטרך לפרש אשר ידבר הנביא בשם ה' וגומר ביעוד הטוב לא ביעוד הרע ויפרש מאמר ירמיהו (סימן י"ח) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע כשיהיה הדבור לנביא לעצמו ולא שיהיה לנביא שלוח לזולתו. והתנאים והחלוקים האלה לא נזכרו בכתובים. והיה מבואר הקושי אחר שיעמיס הכתובים על כרחם לאמר מה שלא נמצא בהם:
ושנית כי יצטרך הרב לפרש מאמרם ז"ל כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר. שיצדק כשיהיה ע"י נביא שלוח לזולתו. ולא יהיה מאמר כללי כמו שיובן ממנו. אבל יהיה מאמר על תנאי שלא זכרו הם בדבריהם ולא עלה על לבם:
ושלישית שהוא דבר קשה וכבד להאמינו ולאמרו שלא יהא הש"י נאמן בדבורו אשר ידבר לנביא בינו לבין עצמו כמו אם אמר יאמר אותו על ידי אמצעי והנה כדומה לזה אמרו חכמים ז"ל בקדושין פרק האומר (דף ס"ה) לא אברו סהדי אלא לשקרי. ועדיין ישאר הספק למה יחזור מהטוב שיאמר בינו לבין המקבל אותו ולא יחזור מאותו שיאמר אותו ע"י אמצעי. והנה חזרת היעוד אין ראוי שימנע לא מצד המיעד ולא מצד המיועד ולא מצד היעוד עצמו. אם מצד המיעד יתברך אינו ראוי שימנע להיותו בלתי משתנה בעצמו. ואם מצד היעוד עצמו אם היה בלתי ראוי לחזור ממנו כמו שאמר ביעוד הטוב שלהיותו טוב ראוי שיתקיים על כל פנים גם מצד המקבל אין ראוי שימנע אם היה ראוי לקבלו. ושלא ימנע ממנו היעוד הטוב. וביעוד הטוב בין שיהיה ע"י נביא שלוח לזולתו או שלא יהיה לנביא שלוח. אין הפרש אצלו יתברך לשיחזור באחד מהם ולא יחזור באחר. כיון שבשניהם המיעד הוא אחד השם יתברך קיום ובלתי משתנה. והמקבל הוא לאחד והיעוד הוא יעוד טוב אחד בשניהם. ואם כן איך יחזור היעוד מפאת האמצעי או הכלי שאינו מצד המיעד. ולא מצד המיועד. ולא מצד היעוד:
רביעית שהמשפט האלהי הוא שוה בשכר ועונש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולכן בהיות על אומה מהאומות או איש מהאנשי' יעוד טוב מנביא שלוח. ושבח האומה ההיא או האיש ההוא ועשה הרע בעיניו איך יחשב לדרך צדקה ומשפט שיתקיי' הטוב ההוא עכ"פ בבלתי מוכן אליו לא לפי שהקדוש ברוך הוא יעד עליו ויצא מפיו ולא מפאת הטוב בעצמו כי אם בעבור האמצעי שהיה בדבר ימצא חוטא נשכר. וכבר העירת הרב רבי חסדאי על הב' בטולים הראשונים אשר זכרתי ואני הוספתי עליהם הנשארים. והרלב"ג בספר מלחמות ה' אשר לו כתב בהתר הספק הזה דרך אחר כי הסכים לדברי הרב הגדול בשבחינת הנביא תהיה ביעודים הטובים העתידים להיות. אבל הוסיף עליו שלפי שהטובות מהם מסודרים מהגרמים השמימיי' ומהם מפאת ההשגחה שלא יבחן הנביא בטובות אשר הם מפאת ההשגחה. לפי שהם אף כי לא יפורש בם תנאי ראוי שיובנו בקשר תנאי בעבודה והדבקות. ולזה נתירא יעקב שמא יגרום החטא לפי שהטוב אשר נתיעד עליו היה השגחיי כמו שהורה עליו איכות היעוד כי לא תתכן השמירה בכל אשר ילך ולזרעו מפאת הגרמים השמימיים. ולפי שהיעוד ההשגחיי חוזר תמיד להדבקו עם הכנת המקבלי' לכן לא יבחן בו הנביא אבל תהיה בחינתו ביעודים הטובים המסודרים מהמערכה לפי שהם לא יהיו חוזרים יען הבחירה הושמה באדם לתקן המעוות מהגרמים השמימיים לא לקלקל. ולזה כשיועד האדם ברעה אפשר שייטיב דרכיו וינצל ממנה. אבל בידיעתו ביעוד הטוב רחוק שיסכל את ידיו ויעשה מעשים רעים הטוב ממנו אשר הוא מסודר לבא עליו. ולפי שהוקשה לו מה שאמרו רז"ל כל יעוד שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר. פירש אותו כשלא יהיה שם תנאי בעצמות כמו שבארו מענין משה רבינו עליו השלום שאמר לו ית' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. ואין ראוי שיהיה בטוב המיועד למשה רבינו ע"ה תנאי עצמי ממניעת ההתחלה. זהו דרך החכם הנזכר וכונתו כפי מה שלקחתי מאריכות דבריו ביותר קצר שאפשר. וכמה מהספקו' יתחייבו גם כן לדעתו. מהם כי כשנניח הענין כן יצטרך לדחוק המקר' שכתוב בו אשר ידבר הנביא בשם ה' שהוא ביעוד הטוב והמסודר מן הגרמים השמימיים לא בטוב ההשגחי. והתנאים האלה לא נזכרו בכתוב והם זרים מאד כפי פשוטו. ומהם כי כאשר לא יהיה הדבר ולא יבא מי יתן ואדע איך יבחן בו. כבר יתנצל הנביא באמרו שהטוב ההוא לא בא להיותו השגחיי ומדרכו שיחזור כפי הכנת המקבלים. ובמה יודע איפה מי הוא זה הטוב המסודר מהמערכה ואיזה הוא ההשגחיי ובמה יוכרו שניהם. ומהם כי הטוב המסודר מהמערכה עם שנודה שהוא רחוק שלא יגיע הנה איננו נמנע כי אף על שהבחירה הושמה באדם לתקן אשר עוותו המצב השמימיי הנה פעמים כשידע האדם הטוב העתיד לבא עליו ויצטרך לסבות נאותות להגעתו יחשוב לבקש לעשות הסבות המסייעות והעוזרות להביא הטוב ההוא. ואולי הדברים אשר יעשה ימנעו הם הטוב ממנו. כי בחשבו שהוא בוחר במה שיועיל יבחר במה שיזיק ולא בחכמה. ובזה האופן יקרה שיחזור גם כן היעוד השמימי ולא ישאר לנו דבר שבו יבחן הנביא. ומהם כי אם היתה נבואת הנביאים כלם מהשכל הפועל כמו שחשב החכם הזה. הנה ימשך בהכרח שלא ידע הנביא כי אם הדברים המסודרי' מהמערכ' לא הטוב ההשגחיי אם לא שנ' שהשגחה היתה ג"כ מהשכל הפועל בנבוא'. ותהיה א"כ הטובה ההשגחיית מסודרת מטבע הטובה המסודרת מהמערכ' אלא שהדרך הזה אין לנו על מה יסמך. וכבר העיר על קצת מהספקו' האלה הר' חסדאי בספרו. ואולם מה שנסתייעו בו שני הרבנים האלה מהיות בחינת הטובי' בלתי הרעים ממאמר ירמיהו באמרו לחנני' בן עזור הנביא אשר ינבא לשלום בבא דברי הנביא יודע אשר שלחו ה' באמת. אינו ממה שיאמר דעתם וסברתם לפי שאם היתה כונת הכתוב כדבריהם היה אמרו הפסוק הקודם הנביאים אשר היו לפני ולפניך וינבאו על ארצות רבות למלחמה לרעב ולדבר מותר אין ענין לו גם כי יחסר הנשוא ממנו, אלא שהכונה בכתובים ההם היא אחרת, שירמיהו היה אמר הנה כלי בית האלדים מובאים בבלה, וחנניה היה אומר הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה, והעם היו מכבדים את חנניה לפי שהיה מבשר טוב משמיע ישועה, כי האדם בטבעו יכסוף לשמוע הדברי' הנאהבים אצלו ויקוץ עם הפכם, לכן אמר ירמיהו לחנניה אל תחשוב שלהיות נבואתי רעה על בית ה' וכליו ואתה מתנבא עליהם טובה תהיה טוב ומכובד בעיני העם ומוחזק לנאמן יותר ממני, כי הנה ההאמתה והחזקה אינה נמשכת אחרי הדברים כי אם אחרי המציאות, והוא אמרו הנביאים אשר היו לפני ולפניך וינבאו על ארצות רבות למלחמה ולדברים הרעים כמוני היום ויבא נביא אחר ויחלו' עליהן וינבא עליהן לטובה ולשלו' כאשר אתה עושה היום, לא היו הקדמונים בראותם זה מחזיקים לנביא אמת הנביא המנבא לטובה על הנביאים שנבאו לרעה בראשונה, אלא היו נמשכים והיתה החזקה כפי מה שהיה יוצא אל המציאות, וזהו אמרו בבא דבר הנביא יודע אשר שלחו ה' באמת, כי לא היו מחזיקי' אותו על דבריו הטובי' כי אם על אמותם ויציאת' לפועל, וכן ראוי עתה שלא יחזיקו אותך לנביא אמת בעבור שתבשר טובה כי אם אחרי צאתה למציאות בפועל, הנה התבאר אם כן משפט הכתובים הישר והמתישב בהם, שאין הוכחה מהם לבאר שהנביא ביעוד הטוב יבחן ולא ביעוד הרע כמו שהיתה מחשבת האנשים האלה שלמים הם אתנו:
ואמנם הר' חסדאי כתב בהתר הספק הזה שאין הפרש בין היעוד הרע ליעוד הטוב בענין בחינת הנביא כאשר יהיה מיעד לאמת נבואתו, כי אז במה שיעד כדי לאמת ולהוכיח שהוא נביא השם יתברך אי אפשר שישתנ' או יחזור בין שיהיה יעוד טוב או יהיה יעוד רע, כי לא יסכים הקדוש ברוך הוא על ביטול היעוד ההוא כיון שבו תלוי אמתת הנביא, ולכן אמר הכתוב בדרך כלל אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו' הוא הדבר אשר לא דברו ה' ושבזה יאמן הנביא גם בפעם ראשונה בשלא יהיה שם חשד, אמנם כשידב' הנביא אחרי היותו מוחזק לנביא נאמן ונבחן בנבואתו ביעוד טוב או רע שלא לאמת נבואתו ולבחון אותה אין ספק שהיעודי' ההם להיותם על צד הגמול והעונש המתחייב מההשגחה האישית שיהיו חוזרים בהשתנות הכנת המקבלים מטוב אל רע מרע אל טוב כדברי ירמיה הנביא ע"ה, ואמנם מ"ש רז"ל כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר יהיה ענינו כפי פשוטו שהיעוד הטוב אינו חוזר בין שיהיה לנביא שלוח לזולתו או לעצמו והיעוד הרע הוא חוזר, ויהיה מאמר ירמיהו הנביא ע"ה (סימן י"ח) רגע אדבר וגו' לבנות ולנטוע כשלא יודע הדבר לנביא כלל כי אם שדבר השם יתברך בעצמו ובלבו, ואמנם יראת יעקב מעשו עם היות שהיה יעודו טוב ונאמר לו שהיה נביא מכל מקו' ירא לפי שהיעוד יתחייב בהשתלשלות הסבות הנאותות ובחירת האדם בהם כדי להגיע לטוב ההוא, ויעקב עליו השלום עם היותו יודע ביעוד הטוב ההוא לא היה יודע בסבות אשר באמצעותם יגיע, ולכן זמן עצמו לכל דברים שאפשר, וזהו אמרם ז"ל בחולין (שם רש"י בראשית ל"ט ב') פרק גיד הנשה התקין עצמו לשלשה דברי' לתפלה לדורון ולמלחמה, זהו דעת החכם הזה, והוא אמנם שגם כן לא ימלט מהספקות יתבאר ממה שאומר:
ראשונה כי אם היתה החזרה מיעוד הטוב או הרע מפועל המשפט האלדי כפי הכנת המקבלי' שלא יענש הצדיק ולא יגמל הרשע, הנה כאשר הנבי' יהיה מיעד לאמת נבואתו ביעוד טוב או רע לאומה מהאומות או לאיש מהאישי' ושב החוטא בתשובה שלמה או הצדיק הרשיע לעשות מי יתן ואדע למה יענש הצדיק אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ויגמל בטובו' הרשע רע מפני בחינת הנביא, ולמה יהי' הש"י מונע טוב מבעליו ושערי תשובה ינעלו שהוא כלו הפך המדה האלהית המשפט הצודק בעבור שתתאמת נבואת הנביא, הייטב בעיני ה' שתענש אומה רבה אע"פ שתעשה תשובה גמורה כדי לאמת נביא אחד, זה בלי ספק בלתי ראוי בחק היושר האלהי:
והשנית במה שהודה החכם בהבדל היעוד הטוב מן היעוד הרע והוא בלתי ראוי. אם מצד המיעד יתעלה ואם מצד המקבלי' ואם מצד עצם המשפט. כי כמו שהיעוד הרע חוזר בעבור שהשב בתשובה אין ראוי שיענש. ככה היעוד הטוב ראוי שיהיה חוזר לפי שאינו מהצדק שיגמול טובה הרשע רע, ויהיה כצדיק כרשע, זהו המורה שהיעוד הטוב שוה ליעוד הרע בחזרה:
ושלישית כי הנה כפי דעת החכם. יצטרך לדחוק רגע אדבר וגומר לבנות ולנטוע וגומר. ולפרש רגע אדבר לבנות ולנטוע שלא ידבר זה כי אם אל לבו ורגע אדבר לנתוש ולנתוץ גם שידבר אל נביא ויעשה אם כן חלוקים בכתובים, וזהו הקושי עצמו שעשה הרב חסדאי לדברי הרב הגדול ולדברי הרלב"ג, וראה הקוץ בעין חברו ולא נטל הקורה מבין עיניו, והנה הכתובים שוים במשפטם רגע אדבר ורגע אדבר ושניה' בלשון אחד ולכן ראו שיפרשו שניהם בשוה:
ורביעית כי אם היה היעוד הטוב הנאמר לנביא בלתי חוזר, היאך ירא יעקב מעשו בהיותו יעוד טוב ונאמר לו שהיה נביא. ומה שהשתדל להסיר הספק הזה באמרו שהירא' היתה להתדרך בסבות אשר היו צריכות בהגעת יעודו הטוב אינו כלום, כי היראה מעשו איננה ההדרכה בסבו' הנאותו', והנה ירא' זה מתפלת יעקב שאמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' והוא המורה שהיתה היראה ממש מעשו לא ההדרכה בסבת ההן. והיתה יראתו פן יגרום החטא ויהיה היעוד הטוב חוזר ולכן התפלל שלא יחזור אך יקם ה' את דברו ומפני זה הספקות האלה יהיה גם הדעת הזה בלתי אמתי:
ואשר אאמינהו בו אני, נאות ואמתי בדרוש הזה הוא שנאמר שפעולות הנביא ודבריו הנפלאים הם בג' מינים, מין האותות והמופתי' שיעשה בשינוי הטבע. ומין הגדת מה שקרה או מה שיקרה מדברים היו או יהיו מבלתי שיהיה בהם טוב או רע כמו מה שהגיד שמואל לשאול (שמואל א' ט') שנמצאת האתונות. ומן היעודים הרעים או הטובים שיהיו לאומה מן האומות או לאיש מן האישים בעתיד. והנה בחינת הנביא תהיה במין הראשון ובמין הב' הנזכרי' בלבד. לא במין השלישי מן היעודים העתידים מהטוב או מהרע והשכל יגזור בזה כי הבחינה אין ראוי שתהיה כי אם בדרכי הנעשים לתכלי' הבחינה או הנסיון לא במה שיכלול הגמול והעונש לאחרי'. ולכן תהיה הבחינה האמתית בעשיית האותות והמופתי' בזולת המנהג הטבעי כדי שיכירו וידעו בני אדם כי שם ה' נקרא עליו והוא בנבואתו פועל בחומר העולם, ועושה בהויות כרצונו וכן בהגדת מה שקרה או שיקרה בהיותו דבר נעלם ונסתר מאותם השומעי' כי כל זה יורה על הרוח האלהי אשר בו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. ואמנם בעניני היעודים הטובי' או הרעים העתידים והגזורי' על עם ועל איש. לא תהיה בחינת הנביא בהם לפי שאלה יהיו חוזרים כבר כפי השתנות הכנת המקבלי' ולא תצדק הבחינה בהם. ואל תקשה עלי ממאמר מרע"ה (פ' קרח) אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקדת כל האדם יפקד לא ה' שלחני. ומאמר אליהו (מלכים ב א׳:י׳) אם איש אלהים אני תרד אש מן השמי' וגו'. כי המאמרים האלה לא נאמרו לאמת נבואותיהם כמו שחשב הרבי חסדאי. כי כבר היו נביאים מוחזקי' ומה להם עתה להבחן אם היו נביאי' אם לא, אבל היו זה מאתם עונש ומשפט נפלא לאנשים שהיו מבזים אותם לא בדרך בחינה. ולזה תמצא שכאשר בא יונה אל נינוה והיה הרצון האלהי שיעשה תחלת נבואתו שם ביעוד הרע ההוא לא נתקיים ביעוד ההוא ולא נתאמתה בו נבואתו. לפי שהיה מהמין השלישי הנזכר ולא יבחן הנביא בו. וכאשר שבו מדרכם הרעה שב הש"י מחרון אפו ולא הביא עליה הרעה. ולזה היה מאמר ירמיהו הנביא עליו השלום כלו כפשוטו רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו' שפעמים ידבר על ידי נביאו או בלתו יעוד רע או יעוד טוב ויחזרו כלם בשנוי הכנת המקבלי' ומעשיהם. ולא התנה בהם דבר מבחינ' הנביא לפי שלא תהיה בחינתו בזה המין מן היעודי' הטובים והרעי'. ותחלת הנבואה תורה עליו שאמר וארד אל בית היוצר ואראה והנה הוא עושה מלאכה על האבני' ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשו' וגו'. והוא ודאי משל להשחתת כתות האנשים את דרכם מהתקון והטוב אשר חשב עליה' יוצרם. אשר לזאת הסבה חוייב שיעשה כלי אחר כאשר ישר בעיניו. ואמר שיודיעם שכחומר ביד היוצר כן הם בידו בית ישראל רוצה לומר שלא יבטחו ביעודים הטובי' שהבטיח לאבותם. וגם לא יתיאשו ביעודי העונשי' שיתרו בהם הנביאים כי כל זה יחזור בהשתנות הכנת האנשים המיועדי' בה. ולא נצטרך לדחוק הכתובי' בפירושי' זרים כאשר פירשום הראשוני' ומפני זה גם כן ירא יעקב מעשו לפחדו פן יגרום החטא ולא יתקיים היעוד הנאמר לו, ואמנם מאמר רז"ל (ברכות ד' כ') שכל יעוד היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר אם שנפרש אותו כמו שפירשו הרב רלב"ג בשלא יהיה התנאי בעצמות, או שנאמר והוא היותר נכון שהמאמר ההוא היא סברה גוברת שחשב האומר אותו שהיעוד הטוב אינו חוזר, וכבר כתב הרב הגדול בפיר' פרק חלק שהמאמרים שאינם לענין מעשה או בענין הדין שאין האדם מחוייב להאמין בהם כי אם לפי שיהיה מסכים אל שרשי התורה ועניניה, כי הסברות ההן לא היו הלכה למשה מסיני לחכמים ההם כי אם מחשבה וסברא עיונית לא זולת זה, ויפורש עם זה מאמר הכתוב שאמר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא שיהיה זה בשייעד על אות או מופת או יגיד מה שיקרה מהדברים שאין בהם טוב ולא רע כמו שאמרתי, ואמנם אמרו בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו הוא להודיע שלא יאמרו שטעה הנביא בשקול הדעת ובשגגה כשגגה שיוצאת מלפני השליט כי בכונה ודעת דבר מה שדבר לשקר והוא הזדון ועל כן לא יגורו מחכמתו ומהתפארותו בנבואה ויהרגו אותו על כל פנים:
וממה שיראה עוד אמתת מה שאמרתי בבחינת הנביא. הוא מה שמצינו בבחינת נבואת אדוננו אשר הוא מראה מלוטשת משל ליתר הנביאים כלם רוצה לומר שכאשר אמר (פ' שמות) והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. נתן לו הקדוש ברוך הוא אות ההפך המטה נחש ואות הדם. והיה עוש' אותו לעיני העם ויאמן העם אבל לא נתן יעודי' טובים או רעים במה שיהיה. ואם נאמר כדברי רבינו ניסים שפיר' נביא מקרבך מאחיך כמוני שתתאמת נבואתו כמו שנתאמתה נבואתי. יתחייב אם כן שכל הנביאים גם הם יאמתו נבואותיה' על ידי נסים ונפלאות וכמו שעשה משה ואליהו בהר הכרמל לא יעד ביעוד בדב' עתיד מטוב עד רע לאמת נבואתו כי אם בהורדתו האש מן השמים על העולה כי זה יהיה הדרך האמתי לבחינ' לא זולתו. ושמואל הנביא לא אמר לשאול לאמת מלכותו ומשיחתו יעוד טוב ולא רע כי אם מה (שמואל א' י') שימצא בדרך ומה שיקרה לו שם שאין בו לא טוב ולא רע ולא יפול תחת החזרה:
וכבר בארו חכמינו ז"ל שבחינת הנביא תהיה בנסים ונפלאות כאמרם בסנהדרין (דף פ"ט) פרק הנחנקין והמותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש דיהיב ליה אות והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש. היכא דאתחזק שאני. דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק. ואליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ. אלא היכא דאתחזק שאני. הנה ביארו שאמות הנביא ובחינתו אינה ביעודים כי אם באותות כמו שאמרו דיהיב ליה אות ושזה יהיה בתחלת נבואתו לא אחר היותו מוחזק לנביא. והתימה הגדול מהרב ממה שיברח מהיות בחינת הנביא על פי האותות יש בלבו דופי והרהור אולי הם בלהט וכשוף ויטה בדעתו שיבחן ביעודים העתידים טובים או רעים. שאם מעשה הנסים ימצא בו ספק שמא נעשה בלהט וכשוף כ"ש וכל שכן שימצא הספק בהגדת העתידו' שאפש' שימצא בקסם ובכשוף ומפעל האוב והידעוני ומחכמת משפטי הכוכבים, ואיך אם כן נאמר שתהיה בהגדת העתידות ולא בנפלאות בהיות משפט מעשה הנפלאות זר. ויותר מרוחק מידיעות בני אדם מהגדת העתידות ואיך יאמר שלא האמינו בו ישראל מפני האותות. והנה הכתוב אומר בפירוש במצרים (פ' שמות) ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו. והספיקה בחינתו כל כך שעלי' נסמכו ישראל וקיימו וקבלו לעשות את חג הפסח שצוה להם במצרים. ועל הים מהו אומר (פ' בשלח) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגומר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ואמנם שאר הנסים שנעשו במדבר אמת הוא שכפי הצורך עשאם כדברי הרב בספר המדע. אבל בתחלת נבואתו לא נתאמתה ולא נבחנה כי אם על פי האותות. ואמנם מה שנצטרך למעמד הר סיני ושישמעו העם בדבר ה' עמו לא היה זה לבחינת נבואתו. כי אם לשלול דברי כל הבאים אחריו בדורות העתידי' שיסתרו דבר מכל דבריו. וכדי שלא יקום בעתיד איש מתפאר בנבואה מדבר נגדו בא המעמד האלהי ההוא וכמו שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבו' ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, והנה הוצרך הקדוש ברוך הוא לעשות למרע"ה כן יותר מלכל שאר הנביאים לפי שעל ידו נתנה הנמשכות לעד באומה והיה הצורך בעבורם שיעשה האומות התורה והמצות ההוא מפני הנצחיות המקווה בהם. אמנם שאר הנביאי' לא הוצרכו לזה לפי שלא נתנה על ידם התורה והמצות כמוהו. וראה דברי הרב הגדול בפ"ז מהלכות יסודי התורה ותמצא שיודה הרב שכל אחד משאר הנביאים אחרי משה רבינו עליו השלום בהיותם נודעים בקדושה ובטהרה ובפרישות ועם זה יעשה אות ויאמ' שהשם שלחו שנתחייב לשמוע דברו שנאמר אליו תשמעון. והוא המורה שבחינת הנביא תהיה על פי האות ואם באות אחד בלבד אע"פ שיש בו דברי' בגו. ואמנם מה שאמר בפ"ח הנמשך מרע"ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות. לא אמרו על אמות ובחינת נבואתו הראשונה. כי לא היתה כונתו באותו פר' לבאר זה כי אם לענין התורה והמצות שלא האמינו בתורתו ומצותיו מפני האותות שעשה במדבר. כ"א מפני שבעיניה' ראו ובאזניהם שמעו מעמד הר סיני. ושלכן כי יקום נביא או חולם חלום ונתן אות או מופת לא נאמין אליו כנגד התורה. לפי שלא נתאמתה על פי האותות וכמו שנזכר שם ולכן זכר שם נסי המדבר ולא זכר נסי מצרי' לפי שלא היה דרושו כי אם על התורה והמצות שנתנו במדבר. וכבר ביארתי אני הפרק ההוא והוכחתי שאין בו סתיר' למה שאמר בפתיחת המשנה מענין בחינת הנביא ע"פ היעודים והוא ענין אמתי ואינו ממה שיאות במקום הזה:
ואפשר עוד לומר בדרוש הזה שהבחינה לא היתה צריכה בנביא לפי שאם נבא בשם עכו"ם או בשם השם יתב' שיעבדו עכו"ם לא היה צריך להביט בבחינתו כי אם להרגו מיד. ואם נבא בשם השם יתברך כדי לעקור דבר מן התורה או להוסיף או לגרוע דבר ממנו לא היינו גם כן צריכים בחינתו אבל יומת מיד, אמנם אם בא בשם השם אל עולם ולהוכיח את העם ונהזהירם על שמירת התורה ולהתרות בפושעים. הנה אז ראוי לשמוע בקולו מבלי בחינה ונסיון אחר. כל שכן בהיותו איש צדיק תמי' ירא אלהים וסר מרע שמדותיו יעידו על דרכיו ודבריו. ודבריו יקימו מדותיו. ומפני זה לא מצינו בישעיה וירמיהו ושאר הנביאים שעשו בחינה בתחלת נבואתם לאמת שהיו נביאים לה' כי מדותיהם ודבריהם היו מעידים עליהם. ואולי שעל זה אמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי כלומר אין להם להבחינו עוד כי אם לשמוע הדברים אשר הוא ידבר בשמי ולעבודתי. ואמנם תצטרך הבחינה אם כאשר יצוה דבר לעשות אשר לא כדת להוראת שעה וכמו שאמר דיהיב ליה אות. או כשיקום נביא לדבר דבר בשם ה' ויקום גם כן נביא אחר בשם השם יתברך ויסתור דברי הראשון שאז מפני הסתירה שביניהם תצטרך הבחינה. והוא שכאשר ידבר הנביא רצוני לומר כל אחד מהם ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ויודע שהוא נביא השקר ויהרג וזהו שאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו. אך הנביא אשר יזיד. רוצה לומר אך אם יקים נביא אחד ויזיד להכחיש את דברי הנביא אשר דבר בשמי יומת בידי ב"ד כמכחיש דברי אלהים חיים לפי ששניהם היו מדברים בשם השם יתעלה הוצרך לעשות הבחינה איזה מהם נביא אמת לשמוע בקולו ואיזה הוא נביא שקר להרגו. ואז אמר על זה כי תאמר בלבבך איכה נדע רוצה לומר אחרי ששניהם מכחישים זה את זה ולא קדמו לשום אחד מהם מופתי חזקה. ראוי שיהיה נודע לנו במה יודע ונכיר איזה מהם הוא השקרן כדי להמיתו. ועל זה אמר שמי שיצא אל הפועל דברו הוא נביא אמת וההפך בהפך. לכן אמר בזדון דברו הנביא ואמר אך הנביא אשר יזיד והרי אין שייך בזה הבדל בין שוגג למזיד כמו וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה כי איך יהיה הנביא שקר שוגג אבל ענינו שזדון לבו השיאו להתקומם על נביא השם ית' להכחישו. ויורה גם כן על זה אמרו איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. והיה ראוי שיאמר הדבר אשר דברו ה' או איכה נדע כי לא דבר ה' הדבר ההוא אלא שהענין כמו שאמרתי שהיו שם שני אנשים מכחישים זה את זה. וידוע שיש שם דבר שלא דברו ה' אלא שאין יודעים מה הוא. ולזה ישאלו איזה מהדבורים האלה הוא הדבר אשר לא דברו ה'. והיתה התשובה שמה שלא יבא למציאות הוא הדבר הכוזב אשר לא דברו ה'. ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה' לפי שבו תפול הבחינה. כי מה שידבר בשם עכו"ם אינו צריך לבחינה אבל יהרג מיד. וכבר יורה על זה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי, וכי תאמר בלבבך עתידי' אתם לומר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. ירמיהו הוא אומר הנה כלי בית האלהים וגו'. וחנניה בן עזור אומר הנה כלי בית האלהים מושבים מבבלה עתה מהרה ואיני יודע למי אשמע. תלמוד לומר אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו'. הנה בארו הכתובים על שני נביאים המכחישים זה את זה ואין ספק שמזה למד ירמיהו עליו השלום מה שאמר לחנניה בן עזור הנביאים אשר היו לפני ולפניך וגו'. בבא דבר הנביא יודע אשר שלחו ה' באמת. כי הוא אמר זה כפי דברי רבן של נביאים במקום הזה. וכמו שצוה משה שימות הנביא. ככה אמר ירמיהו הנביא לחנניה בן עזור השנה אתה מת כי סרה דברת על ה' כי כיון שלא היה בידו להמיתו על ידי בית דין של מטה. נגזר דינו בבית דין של מעלה. ובשרו על זה בפניו לקיים מה שנאמר כאן לא תגור ממנו. וזהו דרך אחר בהתר הספק הזה ופירוש הפרשה. והמלמד אדם דעת יראנו האמת מתורתו:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
פירוש יש להם לשמוע ולקבל את אשר יגידו להם המעוננים כי יודיעום המעוננים מה שרשום במזל, ואתה לא כן פירוש לא תהא הודעת העתידות לך כן אלא "נביא אקים וגו'":
או ירמוז על זה הדרך "לא כן וגו'", פירוש אינך במצב זה כמותם אלא נתנם לך ה' אלהיך תחת ממשלתך כל המזלות וכל צבא השמים כאומרו (תהלים, ח) "כל שתה תחת רגליו", וכמו שדרשו ז"ל (שבת קנו, ב) בפסוק צדק יקראהו לרגלו, ואומרו "נביא אקים וגו'" בא להשיב סוף כל סוף כפי זה יהיו הגוים בהדרגה גדולה שידעו העתידות מה שאין כן ישראל, לזה אמר "נביא אקים וגו'", ואולי שכן הבין שאול כששאל בבעלת אוב (שמואל א, כח), כי לא אסר ה' לשאול אוב או ידעוני אלא במקום שיקים נביא אבל זולת זה אם יצטרכו לדעת שאול ישאלו בהם:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם . עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה אתה יורש אותם.
אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו . שמא תאמר, "להם יש במה לשאול ולי אין לי"! תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' א-להיך . לך נתנה! ואתה מניח דברי תורה, ומתעסק בבטולה!
מלבי"ם - התורה והמצוה
סז.
כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם . ר"ל הלא בשביל זה אתה יורש אותם, ע"י שהם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' . ובעבור זה נגרשו מארצם, ואתה יורש אותה.
ואמר כי הגוים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן . ר"ל פן תשאל, "הלא הם יש להם ממי לשאול עתידות ודברים שצריכים לדעת, ואתה לא כן"?, ע"ז משיב, נתן לך ה' א-להיך . שדברים האלה - לדעת השעה המוצלחת לעסקיך, מה שידעו הגוים ע"י מעוננים וקוסמים, נתן ה' לך. שע"י שתלמד את התורה, היא תאיר עיניך ותופיע עליך רוח הקדש, לדעת מה לעשות ובמה תצלח.
וז"ש "לך נתנה", שכ"א מכם ידע להצליח דרכיו ולתקן עתידותיו, עפ"י עצת התורה. ואיך תניח דברי תורה, לשאול במעוננים; שעי"כ תבטל ממך ההצלחה התוריית, התלויה בך בעצמך.