מ"ג דברים יב ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



<< · מ"ג דברים יב · ט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר יהוה אלהיך נתן לך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֲרֵי לָא אֲתֵיתוֹן עַד כְּעַן לְבֵית נְיָחָא וּלְאַחְסָנְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם לָא אָתֵיתוּן עַד כְּדוֹן לְבֵי מוּקְדְּשָׁא דְהוּא בֵּית נְיָיחָא וּלְאַחְסָנַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי לא באתם" - (ספרי) כל אותם י"ד שנה

"עד עתה" - כמו עדיין

"אל המנוחה" - (זבחים קיט) זו שילה

"הנחלה" - זו ירושלים

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

כִּי לֹא בָאתֶם – כָּל אוֹתָן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה: עַד עָתָּה. כְּמוֹ 'עֲדַיִין'.
אֶל הַמְּנוּחָה – זוֹ שִׁילֹה (ספרי סו; זבחים קי"ט ע"א).
הַנַּחֲלָה – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם (שם).

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי לא באתם עד עתה. כי לא באתם עדיין בכל אותן י"ד שנה. אל המנוחה, זו שילה. ואל הנחלה, זו ירושלים.

ויש לשאול למה הזכיר הכתוב בכאן שילה ודי שיזכיר ירושלים שהוא העיקר ויאמר כי לא באתם עד עתה אל הנחלה. אבל הענין כי ישראל במדבר היו מקריבין בבמה, כל אחד ואחד היה מקריב קרבנו על ראש גגו, משהוקם המשכן נאסרו הבמות שנאמר (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, כשנכנסו ישראל ובאו אל הגלגל הקימו בגלגל המשכן שבמדבר ואז הותרו הבמות בגלגל, לפי שהכתוב תלה איסור הבמות במחנות המדבר, והוא שכתוב (שם) איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה, וכשנכנסו לארץ ופסקו המחנות הותרו הבמות כמו שהיה קודם שהוקם המשכן.

ויש לך לדעת כי לא היה בגלגל בית בנוי אלא שהקימו שם המשכן שבמדבר, אבל כשבאו לשילה שהיה שם בית בנוי ונקרא בית ה' שנאמר (שמואל א א) ותביאהו בית ה' שילה, ונקרא משכן שנאמר (תהלים עח) ויטוש משכן שילה, אז נאסרו הבמות, לפי שהזכיר הכתוב בכאן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה הודיענו הכתוב בכאן שמשעה שיגיעו לשילה שנקרא מנוחה יאסרו הבמות, אבל לא בגלגל. ולכך הוצרך הכתוב להזכיר שילה ליתן היתר לגלגל שהיו מותרין שם בבמות כל ימי עמדם שם, והוא שבע שכבשו ושבע שחלקו. כשחרב שילה באו לנוב והקימו שם המשכן שבמדבר והותר שם הבמות, כשחרב נוב באו לגבעון ועמדו בנוב וגבעון נ"ז שנה, והיו מותרים להקריב בבמות בנוב וגבעון, וזהו שהזכיר אל הנחלה היא ירושלים שנאסרו שם הבמות, ליתן היתר לנוב וגבעון, ולכך הזכיר הכתוב שילה וירושלים לומר לך שמותר להקריב בבמה ביניהם בין המנוחה והנחלה, וזהו נוב וגבעון, וכן דרשו רז"ל אל המנוחה ואל הנחלה למה חלק הכתוב, ליתן היתר בין זה לזה. ומה שקרא לשילה מנוחה, מן והניח לכם מכל אויביכם, ולירושלים נחלה ממה שכתוב (שם צד) כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, שכן הזכיר למעלה (שם קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יאמר כי הקב"ה בחר ירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו. זה פירוש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות.

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי לא באתם עד הנה. (זבחים קיט וש"נ) ליתן היתר (=סיבת ההיתר) בבמה.

אל המנוחה ואל הנחלה. נחלה - זו שילה, מנוחה - זו ירושלים, שנאמר (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר, חילוף הדברים.

<< · מ"ג דברים · יב · ט · >>