לדלג לתוכן

מ"ג בראשית לה כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑͏ֽל׃
  
וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכֵיב יָת בִּלְהָה לְחֵינְתָא דַּאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְרָאֵל בְּאַרְעָא הַהוּא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּבִלְבֵּל יַת מַצְעָא דְבִלְהָה פְּלַקְתֵּיהּ דְאָבוֹי דַהֲוָה מְסַדְרָא כָּל קָבֵיל מַצְעָא דְלֵאָה אִמֵי וְאִתְחַשֵׁיב עִילוֹי כְּאִלוּ שִׁימֵשׁ עִמָהּ וּשְׁמַע יִשְרָאֵל וּבְאִישׁ לֵיהּ וְאָמַר וַוי דִלְמָא נָפַק מִינִי פִּיסוּלָא הֵיכְמָא דְנָפַק מִן אַבְרָהָם יִשְׁמָעֵאל וּמִן אַבָּא נְפַק עֵשָו מְתִיבָא רוּחָא דְקוּדְשָׁא וְכֵן אָמַר לֵיהּ לָא תִדְחַל דְכֻלְהוֹן צַדִיקִין וְלֵית בְּהוֹן פִּיסוּלָא דְמִבָּתַר דְאִתְיְלִיד בִּנְיָמִין הֲווֹ בְּנֵי יַעֲקב תְּרֵיסַר:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בשכן ישראל בארץ ההיא" - עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה

"וישכב" - (שבת נה) מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה ולמה בלבל וחלל יצועיו שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה בא ראובן ותבע עלבון אמו אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי לכן בלבל

"ויהיו בני יעקב שנים עשר" - מתחיל לענין ראשון משנולד בנימין נשלמה המטה ומעתה ראוים להמנות ומנאן ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכולן שוין וכולן צדיקים שלא חטא ראובן 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא – עַד שֶׁלֹּא בָּא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק, אֵרְעוּהוּ כָּל אֵלֶּה.
וַיִּשְׁכַּב – מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ. וְלָמָּה בִּלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל, נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה. בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ; אָמַר: אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ"ה ע"ב).
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְנֵים עָשָׂר – מַתְחִיל לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין, נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה, וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָּא שֶׁכֻּלָּם שָׁוִים וְכֻלָּם צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן (שם).

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וילך ראובן — יפה פירשו רבותינו ז"ל; "וכסה קלון ערום" (משלי יב, טז):

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וישמע ישראל" - סיפר הכתוב ענותנותו כי שמע בחלל בנו יצועיו ולא צוה שיוציאוהו מביתו מכלל בניו ולא ינחל עמהם אבל ימנה עמהם ויהיו שנים עשר והוא ימנה ראשון ולכך עשה משתי הפרשיות פסוק אחד כי אף על פי שהוא תחלת ענין שבא למנות השבטים משנולדו כולם רמז כי ראובן לא נדחה במעשהו ועל דרך הפשט יתכן שבלבל ראובן יצועי בלהה מפחדו שלא תלד ליעקב עוד כי הוא הבכור וחשב לקחת שני חלקים ויפסיד יותר מכל האחים ולא פחד מאמו כי זקנה היתה ואולי מתה זלפה או חשש לכבוד אמו בעבור היותה שפחתה ולכן נטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה וזהו טעם ויהיו בני יעקב שנים עשר כי לא הוליד אחרי כן

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וישכב את בלהה. דרשו רז"ל בלבל יצועי אביו, וכן בתוכחת אביו כתוב (בראשית מט) אז חללת יצועי עלה, לא קנטרו אלא על העליה, לומר לך שלא חטא בשכיבה אלא בבלבול. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ומפני שבלבל יצועי אביו ולא מצא יעקב לשכב את בלהה העלה עליו הכתוב כאלו שכבה. וכן אתה מוצא בבני עלי (ש"א ב) אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וכתיב (שם) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', ואמרו רז"ל מפני שהיו מעלין את קניהן לשילה לטהר, והיו משהין אותן ומלינין אותן חוץ לבתיהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון.

ואם תחשוב מן ויסע ישראל עד שנים עשר תמצא בו תיבות כמנין השם המיוחד, ואולי יש בזה רמז שלא חטא ראובן שהרי העיד בו הקב"ה בשמו כמו שהעיד בשמותיהן של שבטים שחתם שמו בהם, הראובני השמעוני וכן כולן.

וכתב החכם רמב"ן כי מ"ש ויהיו בני יעקב שנים עשר להודיע שלא הוליד אחר השנים עשר, כי מה שבלבל יצועי אביו עשה כן מיראתו פן יוליד עוד מבלהה הפלגש, ועל כן הודיע הכתוב כי לא הוליד אחרי כן כלל. ועוד יגיד הכתוב ויהיו בני יעקב י"ב כי כולם שוים במעלה אחת בהויה אחת, וכשם שהם לא חטאו כך ראובן לא חטא.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. אע"פ ששמע לא הפילו ממנין בניו כי לא היה ספק אצלו שעשה תשובה לאלתר ולא נעדר ממנין בני יעקב:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כא - כג) "ויסע ישראל" וגו' "ויהי בשכן ישראל" וגו' "וילך ראובן וישכב." דעת חז"ל שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, רק שבלבל יצועי אביו, וכן נראה ממ"ש "ויהיו בני יעקב שנים עשר", שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, וע"י הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה, וכמ"ש האר"י ז"ל ובס' כנפי יונה. ובאור הדברים שממה שהחזיק יעקב את מנשה ואפרים כבניו מבואר שהיו ראוים לצאת ממנו, כי בעת שאמר ה' ליעקב פרה ורבה, כבר היתה רחל מעוברת בבנימין, וה' הבטיח לו שיוליד עוד בנים, וחשב יעקב שרחל תלד עוד שני בנים, וכאשר ראה שמתה רחל, נטה אהלו באהל בלהה שפחת רחל שיחשב הבן על שמה, וראובן שידע מנבואה זאת ורצה שהבנים המובטחים יולדו מלאה אמו בלבל יצועו שהי' באהל בלהה כדי שישימה באהל לאה, וזאת העלה הכתוב כאלו שכב את פילגש אביו, כי זלזל בכבודה ובכבוד אביו, וגרם שלא יולד הזרע שהיה מוכן לצאת ממנה, שאף שעשה זאת לכבוד אמו, העיז פנים נגד אביו ואשתו. וז"ש שאחר שמתה רחל "נסע יעקב משם ויט אהלה מהלאה למגדל עדר". ר"ל ששם נטה אהלו סמוך לאהל בלהה, כדי שיקרא הבן הנולד ע"ש רחל "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא" עת ששכן על אופן זה אהלו סמוך לאוהל בלהה "הלך ראובן" בעת אשר "שכב את בלהה פילגש", ומי שכב, "אביו", דהיינו בעת ששכב אביו את בלהה פילגשו הלך ראובן שם ובלבל יצועו, והיה טענתו שבלהה היא פילגש וראוי יותר שיטה אהלו באהל אמו שהיא אשתו לא פילגשו. ועי"כ לא נולדו השני בנים שהיו ראוים לצאת מיעקב. "וישמע ישראל", יעקב שמע והבין מה שגרם בזה, שעי"כ "ויהיו בני יעקב" רק "שנים עשר". שלולא שבלבל יצועו היו ארבעה עשר כפי הבטחת ה', ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף עבור זה כמ"ש בד"ה (ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחס לבכורה, שלא היה זה דרך עונש רק שאחר שגרם שלא יולדו מנשה ואפרים מיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו, שבזה נתקיים דבר ה' שא"ל פרה ורבה, היינו ששני שבטים הנולדים מיוסף יהיו כבניו, ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מ"ש יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, ר"ל שבהכרח כוון על מנשה ואפרים, כי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולא הולדתי עוד ממנה. וזה שכוונו במד' הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שמזליה חזי שע"י יוסף שיוליד שני הבנים האלה יתוקן חטא מעשה בלהה:  

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא. אמר ר' סימון: קשה הוא לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומה; הדא הוא דכתיב: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו [לבני יוסף] וגו' ולא להתיחש לבכורה". אמור מעתה: בכורת ממון נטלה ממנו ולא בכורת יוחסין. ר' לוי ור' סימון, חד אמר: לא לראובן להתיחס; וחד אמר: אין מייחסין ליוסף אלא לראובן, ואפילו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן; הדא הוא דכתיב: ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר:

אמר ר' שמואל בר נחמן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולן שקולין כאחת. אלא מה אני מקיים: וישכב את בלהה פילגש אביו? שבלבל מצע אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא חטא בא לידו; אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר: "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבוא חטא זה לידו?! ומה אני מקיים וישכב? עלבון אמו תבע; אמר: אם אחות אמי תהא צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של אביו ואחת של שכינה; היינו דכתיב: "אז חללת יצועי עלה". כתנאי: "פחז כמים אל תותר", רבי אליעזר אומר: פזת"ה חבת"ה זלת"ה. רבי יהושע אומר: פסע"ת על דת חטא"ת זני"ת. רבן גמליאל אומר: פלל"ת חלת"ה זרח"ה תפלתך. רבי אלעזר המודעי אומר: זעזעת הרתעת פרח"ה חט"א ממ"ך. ר' ירמיה בר אבא אמר: זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול, פרשת מלחטוא.