מ"ג בראשית כב ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · כב · ט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲתוֹ לְאַתְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ יְיָ וּבְנָא תַּמָּן אַבְרָהָם יָת מַדְבְּחָא וְסַדַּר יָת אָעַיָּא וַעֲקַד יָת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְשַׁוִּי יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא עֵיל מִן אָעַיָּא׃
ירושלמי (יונתן):
וְאָתוּ לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ וּבְנָא תַמָן אַבְרָהָם יַת מַדְבְּחָא דִבְנָא אָדָם וְאִיתְפְּכַר בְּמוֹי דְטוּבְעָנָא וְתַב נח וּבַנְיֵיה וְאִתְפְּכַר בְּדָרָא דְפַלְגוּתָא וְסָדַר עִילוֹי יַת קִיסַיָא וְכָפַת יַת יִצְחָק בְּרֵיה וְשַׁוֵי יָתֵיהּ עַל מַדְבְּחָא לְעֵיל מִן קִיסִין:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויעקד" - (שבת נד) ידיו ורגליו מאחוריו הידים והרגלים ביחד היא עקידה והוא ל' עקודים שהיו קרסוליהם לבנים מקום שעוקדין אותן בו היה ניכר 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיַּעֲקֹד – יָדָיו וְרַגְלָיו מֵאֲחוֹרָיו. הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם בְּיַחַד הִיא עֲקֵדָה (שבת נ"ד ע"א). וְהוּא לְשׁוֹן "עֲקֻדִּים" (להלן ל,לט) שֶׁהָיוּ קַרְסֻלֵּיהֶם לְבָנִים, מָקוֹם שֶׁעוֹקְדִים אוֹתן בּוֹ הָיָה נִכָּר.

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ראו רמב"ן על בראשית כב ד

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויבן שם אברהם את המזבח. בה"א הידיעה. על דרך הפשט המזבח הידוע במצות התורה שלא יהיו אבניו גזית. וכן מקומו הידוע בהר המוריה.

וע"ד המדרש המזבח מזבח אין כתיב כאן אלא המזבח הוא המזבח שהקריב בו אדם הראשון. הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל. הוא המזבח שהקריב בו נח ובניו. הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים.

ועל דרך הקבלה באור המדרש הזה ידוע מי הוא הנקרא מזבח הוא המקבל תחלה והוא סוף הבנין. וזהו שאמר ויבן ובודאי הוא המזבח שהקריבו בו למעלה ולמטה.ובפרשת ויקרא ארמוז זה בעה"י

ויערוך את העצים. הידועים אותן שבקע בביתו, שעליהן הזכיר למעלה ויבקע עצי עולה. או קראם בשם הידיעה לפי שאין כל העצים כשרים לקרבן.

ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. אמרו במדרש כשבא לשחוט אמר יצחק, אבי אסור את ידי ורגלי שלא אראה את המאכלת ואזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום.

ממעל לעצים. א"ר חנינא מלמד שעשה אברהם את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כתיב הכא ממעל לעצים, וכתיב התם (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו.

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ט) "ויבאו אל המקום". ספר הכתוב שאחר שידע יצחק שיש סברה שהוא יהיה השה וראה שבאו אל המקום ושם בנה מזבח וערך עצים הוא לבדו ולא שתף את יצחק לעזרו במעשים אלה, מזה ידע בברור שהוא נבחר לקרבן שע"כ לא יעבוד בו שום עבודה, ובזה אם לא היה מסכים אל המעשה, לא היה מניח שיעקדנו אביו אחר שידע בברור שעקדו ע"מ לשחטו, והוא היה בן ל"ז ואברהם איש זקן, בכ"ז מסר א"ע ברצונו לקרבן, ובזה נשלם הנסיון גם מצד יצחק, שהגם שכתוב והאלהים נסה את אברהם, כי אצל אברהם לא היה תכלית אחר במעשה זו רק לנסיון, אם מצד המנסה כמ"ש בפסוק א', אם מצד המנוסה, שיש הבדל בין השלמות שהוא בכח ובין השלמות שיוצא מכח אל הפועל שנעשה קנין בנפש, ואם לצורך הרואים שידעו שלא על חנם כרת ה' עמו הברית ונעשה אב המון גוים, ושידעו מעלת הנבואה ואמתתה, שאם היה לאברהם צד ספק באמתת הנבואה, לא היה עושה הפועל הזה, וגם שבזה נתברר לכל העולם אמונת השארת הנפש, שאל"כ לא היה עושה מעשה כזה אם לא ידע בברור כי חיי הגוף מאפס ותהו נחשבו נגד החיים הנצחיים וכמ"ש הרי"א באורך. אבל אצל יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמיימי לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות שאינו מוליד והיה לדתו נגד המחויב מצד המערכה, ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה ענין נסיי נגד הטבע, וידוע שהנס לא ימשך רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, וא"כ בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם, וע"כ צוה ה' שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר א"ע להיות עולה וכליל ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהוה עפר ואפר, והפועל הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היה חרב חדה מונחת על צוארו לולא שעכבו המלאך, וחז"ל אמר במד' שיצאה נשמתו, וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש לה' שאין לו עסק עם המערכה, שהיתה מתנגדת אל יצחק הקודם, שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאלו מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ופלא מתמיד, שע"ז הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל רבוי זרעו, וע"כ בכל מעשה העקדה עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלהים ומשם והלאה נזכר שם הוי"ה, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלהים שהוא המנהיג ההנהגה הטבעיית, [שבכל פרשת מעשה בראשית נז' שם אלהים כי הוא יסוד לכל כחות משטרי שמים וארץ], ושם זה היה מתנגד אל הוית יצחק וזרעו בעולם, ואחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה והשגחתו הפרטיית שיחול על זרע יצחק באין מסטין ומקטרג, וחכמי חרשים יאמרו שיצחק הוא מדת הדין הקשה וע"י העקדה נכלל ברחמים, כי קיומו קודם העקדה היה מצד הנס נגד הטבע, שבזה ידקדק ה' במדה"ד בכל רגע אם ראוי לנס ולשדוד הטבע, ואחר העקדה היה ראוי לחיות ולהתקיים כפי טבע העה"ז שאינו מתנהג במדה"ד, כמ"ש שראה שאין העולם מתקיים במדה"ד והקדים מדה"ר ושתפו למדה"ד, ומאז נכלל יצחק באברהם ונזכר רק שם הוי"ה:  

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הנה אחר אומרו ויערוך את העצים שהוא על המזבח, אם כן היה די יאמר וישם אותו ממעל לעצים, וידוע כי על המזבח היה,

ואם כן אומרו על המזבח הוא מיותר. אך לזה נזכיר מאמרם ז"ל (ילקוט קא) באומרם ממעל לעצים מכוון כנגד כסא הכבוד כד"א שרפים עומדים ממעל לו. והוא כי הוקשה למו שהיה לו לומר על העצים, אך היה לגזרה שוה. ועל דרך זה יתכן במה שידענו - והזכרנוהו למעלה - כי המקריב במזבח של מטה כאילו מקריב במזבח של בית המקדש של מעלה כי נגדו הוא. וזה יאמר הנה "ויבן שם אברהם את המזבח" שם "על" ההר. אך דע איפה כי כאשר שם אותו, לא בלבד "על" מזבח זה הושם, כי אם "על" אותו "המזבח" אשר הוא ממ"על" לעצים הוא "המזבח" שבמקדש של מעלה, ולא בלבד "על המזבח" שתחת לעצים. ובזה מבלי הגזרה שוה יאמר הענין כפשוטו, כי שם אותו על המזבח שהוא ממעל לעצים ולא על אשר מתחת לעצים. והטיב אשר

דבר באומרו ממעל ולא על העצים לרמוז על מה שהוא ממעל ברחוק שהוא העליון:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח. נטלו והצניעו ליצחק, אמר: דלא יזרוק ההוא אבן ויפסלנו מן הקרבן. ויעקוד את יצחק בנו, כל מה שהיה אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו מלמטה היה הקב"ה כופת שרים של אומות העולם מלמעלה. ולא עשה, אלא כיון שהפליגו ישראל עצמן לעבודה זרה בימי ירמיה, אמר להם הקב"ה: מה אתם סבורין, דאינון כפתיא קיימין? שנאמר: "כי עד סירים סבוכים" וגו', כי עד שרים סבוכים, אשתרון יתהון כפתיא, אוכלו כקש יבש:

ויעקד את יצחק בנו... ממעל. מהו ממעל? מלמד שעשה את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כמא דאת אמר: "שרפים עומדים ממעל לו":

ויבואו אל המקום. שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים. אברהם דומה כמי שעשה חתנות לבנו, ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו. אמר ליה יצחק: אבא! מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה, ואפר שלי הולך לאמי ותניחהו, וכל זמן שתראהו אמי תאמר: זהו בני ששחטו אביו. אבא, מה תעשו לזקנותיכם? אמר לו: בני, יודעים אנו שמיתתנו קרובה; מי שנחמנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מותנו.

וישם אותו על המזבח. עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני! הואיל והחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". באותה שעה "הן אראלם צעקו חוצה" וגו'. עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע, ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים ז"ה אלי ואנוהו"? שבועת "כה יהיה זרעך", מה תעשה לה? מיד "אל תשלח ידך אל הנער":

"ויבן שם אברהם מזבח" אין כתיב כאן, אלא את המזבח, המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו. אמר יצחק לאביו: אבא! קשור שתי ידי ושתי רגלי, שלא אבעט אותך ונמצאתי מחלל מצות "כַּבֵּד". ועשה כן, וככהן גדול הגיש את מנחתו ואת נסכו, והקב"ה רואה את האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לב ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר: "הן אראלם" וגו'. אמרו לפני הקב"ה: רבונו של עולם! נקראת רחום וחנון, מי שרחמיו על כל מעשיו; רחם על יצחק, שהוא אדם ובן אדם נעקד לפניך כבהמה, "אדם ובהמה תושיע ה'". ר' יהודה אומר: כיון שהגיע החרב לצואר, פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נפשו לגופו, והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים.

<< · מ"ג בראשית · כב · ט · >>