מ"ג בראשית כא ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · כא · ט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַחֲזָת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילֵידַת לְאַבְרָהָם מְחַיֵּיךְ׃
ירושלמי (יונתן):
וַחֲמַת שָרָה יַת בְּרָא דְהָגָר מִצְרֵיתָא דִילֵידַת לְאַבְרָהָם מְגַחֵךְ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְגָחִין לַיְיָ:
ירושלמי (קטעים):
וַחֲמַת שָרָה יַת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִילֵידַת לְאַבְרָהָם עֲבַד עוֹבָדִין בִּישִׁין דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעַבְּדָא מְגַחֵךְ בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מצחק" - ל' ע"א כמו שנא' (שמות לב) ויקומו לצחק ד"א לשון גילוי עריות כמה דתימא לצחק בי ד"א ל' רציחה כמה דתימא (ש"ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מְצַחֵק – לְשׁוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב,ו): "וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק". דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמָה דְּתֵימָא: "לְצַחֵק בִּי" (להלן לט,יז). דָּבָר אַחֵר: לְשׁוֹן רְצִיחָה, כְּמוֹ "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ..." (שמ"ב ב,יד).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מצחק: שכבר גדל הרבה ולא רצתה לשהותו עוד פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מצחק — כי כן מנהג כל נער. ותקנא בו, בעבור היותו גדול מבנה:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מצחק" - לשון עבודה זרה לשון רציחה לשון גלוי עריות מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח) ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כל זה לשון רש"י ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר אצלנו הגירסא בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק ורבי אברהם אמר על דרך הפשט כי מצחק משתעשע כדרך כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק וכן אמרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה" - כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מצחק. לשון ע"ז לשון רציחה לשון גלוי עריות, כי היו ישמעאל ויצחק מריבים על הירושה והיה אומר ישמעאל ליצחק אני בכור ואני נוטל פי שנים והיה יוצא לשדה וזורק בו חצים הה"ד (משלי כו) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני. ולמדנו זה מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה, כך פירש רש"י ז"ל.

והחכם ר"א פי' מצחק משתעשע כדרך כל נער, ושרה אמנו קנאה בו שהיה גדול מבנה.

אבל הרמב"ן ז"ל פי' מצחק מלעיג ומפני זה אמר את בן הגר המצרית כלומר בן שפחה כי היה יכול לומר ותרא את ישמעאל מצחק, וע"כ אמרה לו שרה גרש האמה וגו'. כי העבד המלעיג על אדוניו חייב מיתה אבל איני רוצה שתמיתהו אלא שתגרש אותו ואת אמו, והוקשה הדבר בעיני אברהם כמו שמעיד הכתוב וירע הדבר מאד בעיני אברהם, ואמר על אודות בנו גלה בזה מעלתו של אברהם שלא הוקשה לו על חשק הפילגש רק על אודות בנו כי אילו אמרה לגרש הפילגש לבדה לא היה קשה בעיניו.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"את בן הגר המצרית" חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו כאמרם ז"ל שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה: " מצחק" מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם כאמרו שנתעברה מאבימלך והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ותרא שרה וגו' עד ויהי בעת ההיא. זכר הכתוב שראת' שרה את ישמעאל מצחק ושירע בעיני' אולי שהי' מצחק מהמשת' שהיו עושים ביום הגמל את יצחק וזה קשור הפסוקים ולכן לא באה ביניהם פרש' וששרה אמרה שכיון שלא יירש בן האמ' עם בנה מה הצורך שישב בביתה להלעיג על מעשיה מוטב שיגרש אותו אברהם מביתו ושילך להתגדל בארץ אחרת ולהיותו נער אמר' שתלך אמו עמו לא לגרש אות' בבחינתה ולא על חטא שחטאת' כי אם שתלך עם בנ' להדריכו במה שיעש'. והפי' הזה הוא כפי המפרשים. אמנם הנכון בעיני הוא שבהיות יצחק יונק שדי אמו בגבול סכנת התינוקות לא בקש' שרה שיגרש את האמ' ואת בנה לפי שאין ספק שיקש' אברהם לעזוב את בנו הודאי ישמעאל איש גדול ושלם בקומתו בעבור הספק שהוא ביצחק בינקותו בחלב נקפא אבל אחרי שגדל יצחק בשניו וקומתו והיה כשאר כל אדם הי' ראוי שיחזיק בו אברהם כבן יורש ויעזוב את הקליפ' וידבק בפרי ומפני זה כשראת' שרה את בן הגר כלומר בן השפח' כי לכך לא קראו בן אברהם כי אם בן הגר לגנותו שהי' משתעשע בבית כבן יחיד בבית ירושתו כאשר היה קודם לידת יצחק ושהי' אהוב מאד בעיני אביו ושכל בני הבית היו משרתים ומשמחי' אותו כאשר הית' באמנה אתו חשש' על זה וחשב' שהיה ראוי שיהי' יצחק המצחק ושישמעאל יעבוד אותו ולפי שישמעאל היה כבר מוחזק בבית משנים רבות והיא לא תוכל להוציאו מחזקתו לא ישר בעיניה שישב עוד בבית והנה הקפיד' על זה למה שילדה אותו הגר לאברהם והי' אפשר שיאמר ישמעאל באחרית הימים שגם הוא היה בן אברהם ושהי' ראוי שיהיו שניהם שוים בירוש' כי הנכסים של אברהם היו ובבחינתו שניהם היו בנים ושוים וזה טעם אמרו אשר ילד' לאברהם מצחק כי מאותה בחינ' שילדה אותו הגר לאברהם הי' הספק בירוש'. והרמב"ן כתב שגרוש הגר לא היה מכוין אל עצמו אלא בעבור הבן והעד כי לא יירש בן האמ' אבל זכר בגרוש את הגר גם כן כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת. ונראה שאין הדבר כן כי שרה ג"כ כוונ' לגרש את הגר מן הבית כמו שכו נ' לגרש את ישמעאל והי' זה לפי שאם הית' הגר פלגש לאברהם לא היה ראוי שתשב בביתו עם אשתו הגביר' אבל שתשב לבד' בבית אחר וילך האיש אלי' בהחבא ולכן אם היא תשב תמיד בבית ומתה שם או מת אברהם בחיי' הרי היא בחזקת אשה גמור' ויירשו בני' בנכסיו ומפני זה אמר' שרה גרש את האמ' הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמ' הזאת עם בני עם יצחק ר"ל שאין ראוי שיירש בן השפח' הפלגש כבן האש' הגביר' בשוה. ואם היה כדברי הרמב"ן הי' ראוי שתאמר גרש את בן האמ' הזאת ואת אמו אלא באמת שהגרוש היותר מכוון בעת ההיא הוא גרוש האמ'. ואמרו כי לא יירש בן האמ' הזאת הוא טעם לגרוש האמ' והוא מהטעם שזכרתי שהאש' היולדת לאיש והיא אתו בבית אשר הוא קובע בו דירות היא בחזקת אשתו גמור' ויירשו בניה גם הם מנכסי הבעל במותו. אבל השפח' שהיא פלגש לא תשב בביתו ולא יירשו בני' רק מה שירצ' לתת להם אביהם במתנ' מחיים וכן עשה אברהם שנאמר ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. ואין ספק אצלי שנכלל בהם ישמעאל שג"כ נתן לו מתנות בחייו ולכך אמר פלגשים בלשון רבים שהם הגר וקטורה שאותם נשים היו וישמעאל שב אל ביתו והיה בקבורתו. הנה א"כ גרוש האמ' יותר הכרחי ואם היה מגרש הבן ותשאר האם בבית למה תגרע חזקת הבן שעכ"פ יאמרו שאמו אשה גמור' היתה לאביו והראי' דירתה תמיד בבית ויציאת הבן משם אינ' ראיה כי גם בני הגבירות יוצאים מבית אביהם פעמים רבות וילכו למרחקי ארץ. והנ' עד הנה לא הקפיד' שרה בזה כי חשב' שלא תלך והיה רצונ' וחפצה שיירש ישמעאל כל הבית ולכן רצת' שתשב הגר וישמעאל בנה בביתה. אבל אחרי לידת יצחק חששה למה שאפשר להיות אחרי מות אברהם בענין ירושת נכסיו ולכן ברוב דעתה אמרה גרש את האמה ה את ואת בנה כי לא יירש בן האמ' הזאת עם בני עם יצחק ר"ל עם בני שאני הגבירה והיא שפחתי. ועם יצחק מפני שלמותו ומעלתו בעצמו ויפיו בחלוף ישמעאל. וזכר הכתוב שירע הדבר בעיני אברהם מאד על אודות בנו ובזה גלה שג"כ היה בעיניו רע גרוש האמה עם היות שלא היה בעיניו רע מאד אלא על אודות בנו מהצד שהיה בנו כרחם אב על בנים אבל הש"י בוחן כליות ולב שראה שאלת שרה ובקשת' שהיתה הגונה וראויה אמר לאברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כי בעבור שהוא על שניהם נתעצב על הנער ראשונה ובעצם ועל האמה בשניות הוצרך לנחמו על שניהם וזכר הנער ראשונה כי הוא העקר ועל הענין האמה אמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ר"ל הגר שפחת שרה היא ולכן אם היא חפצה לגרשה שמע בקולה ולענין הנער אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והוא הבן האמתי לא ישמעאל. וכתב הרלב"ג שהית' הסבה מהש"י לגרש את ישמעאל כדי להפרידו מעל יצחק בעבור שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים. והודיעו כי גם את בן האמה ישים לגוי גדול כלומר שעם היותו בן האמה המצרית הנה עיני השגחתו יהיו עליו בעבורו וזכותו ויגדל וירבה במאד מאד ואמר לו זה כדי שלא ירע לו הליכתו כי באשר הוא הולך ה' עמו. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה הח' והט'. וספר הכתוב משלמות אברהם שלא ערער על מאמר קונו אבל השכים בבקר לשלחם גם לא נתן להם כסף וזהב שחשב שיהיה זה בתורת ירושה כי אם לחם ומים כאשר יתנו לעבדים ואמרו את הילד אין ענינו ששם את הילד ג"כ על שכמה עם הלחם והמים כי הוא היה בן י"ו או י"ז שנה ואיך ישימהו על שכמה עם הלחם והמים אבל פירושו שנתן להם לחם ומים ושם הלחם והמים על שכמה של הגר ועל הילד ג"כ ששניהם נושאי' על שכמיהם הלחם והמים. והר"ן כתב שלהיות ישמעאל פרא אדם לא ישמע לקול אביו הוצרכו לאסרו בכבלים ולתתו על שכם הגר יצוה לה שיוליכנו המדבר כי הנה להיותו פרא למוד מדבר שם ינוח לו ולא ישוב לביתו ולכן נתן לו מים. ואם לא היה להוליכו המדבר לא היה צריך אל מים כי הם נמצאים בכל דרך סלולה. וספר הכתוב שטעתה הגר במדבר ומפני שטעתה כלו המים מן החמת קודם בואם למדבר שהיו הולכים שמה. ושבכלות המים מן החמת הוא הכלי אשר בו המים נתעטף הנער בצמא כי כמו שזכר הפלוסוף הצמא יותר קשה לסבול מהרעב. ובראות הגר מצוקת הנער בצמא חשבה שימות מזה ולכן השליכה את הילד תחת אחד השיחים והם האילנות שהיו שם כדי שלא יכהו חום השמש והנה נתרחק' ממנו כמטחוי קשת כי אמר' אל אראה במות הילד והיתה בוכה עליו אבל להיותה מצרית לא שמע אלהים בקולה ר"ל שלא התעורר לרחם עליה כי אם על הנער ועם היות שהנער לא היה קורא ולא צועק הנה אמר וישמע אלהים את קול הנער ע"ד קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה כי מיתתו של הבל הית' הצועקת. כן הדוחק והצער שהיה לישמעאל בו היה הקול ששמע אלהים ולכן שמעה הדבור האלהי מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם כלומר מה לך הגר שתצעק האם חשבת שימות הנער בצמא אין הדבר כן כי עם היות שלא ישמע אלהים בקולך לרחם עליו בזכותך הנה שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם מהצער והדוחק. ואפשר לפרש באשר הוא שם שלא שמע קולו להשיבו אל בית אביו אלא להגן ולרחם עליו באשר הוא שם שהוא באותו מדבר והרמב"ן כתב שהודיע אותם שלא תצטרך ללכת משם לבקש מים כי במקום ההוא ירוה צמאו. והנ' באה הנבואה הזאת להגר בעבור אברהם שלא תתיאש מהנער ותעזבהו כי בראות הגר שגורש בנה מבית אברהם בבוז ובקלון כמעט שנתאכזר' עליו ונתיאש' ואולי שבחימה שפוכ' השליכתהו תחת אחד השיחים באמרה שאם עזבו אביו למה תחוש עליו היא יותר ממנו ושעל כן היתה בוכה וצועקת על רוע מזלה וכמתרעמת על אברהם וחשש ית' שמא תעזוב את ישמעאל וגם שתנשא לאדם אחר וישוב ישמעאל לבית אביו או יצטרך אברהם לשים לבבו עליו כי לא יניחנו משולח ונעזב במדבר לכן בא המלאך לחבב את ישמעאל בעיני הגר ולצוותה ולזה אמר קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו וכל זה כדי לקיים מה שנ' לאברהם על ישמעאל בנו שהוא ישגיח בעניניו. הנה א"כ בזכות אברהם ובעבורו ראתה הגר את המלאך בפעם הראשונ' כדי להשיבה אל ביתו ובעבורו באה הנבואה לאבימלך ובעבורו ג"כ באה עתה להגר להצלת בנו והותר' עם זה השאלה הי'. ואמנם אמרו ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים אין ראוי שנחשוב שנברא שם אותו באר לשעתו כי לא תספיק זכותה של הגר ולא של ישמעאל לשיעשה להם נס כנס שנעשה לישראל במדבר אבל היה בארץ ההיא הבאר ההוא ולא היתה הגר רואה אותו והאל ית' העירה והדריכה לבקשו ולמצוא אותו וזהו ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים כי ראתה הבאר ההיא שהיתה שם ואתה תראה שהרב המורה בפ"ב ח"א הביא שלשון פקח נאמר בפסוק הזה על הגלות ידיעה לא על ראות עין. וכונתו היתה מה שזכרתי שהעיר השם את הגר עד שחקר' בלבה ודרשה ומצאה הבאר. וספר הכתוב שהיה אלהים את הנער ההוא לקיים מה שאמר עליו לאברהם ושישב במדבר ההוא ויהי רובה קשת כי מהציד' היה מתפרנס אחרי שיצא מבית אביו בלא כלום ולכן היו בניו בני קדר עד היום יושבים במדברות אנשים מדבריים ושלקחה לו אמו אשה ממצרים כי נטה לטבעיהם ולא לטבע אביו הנכבד. והנה בא הספור הזה כלו בשם אלהים בענין ישמעאל עם היות שבפקידת שרה נאמר וה' פקד את שרה כאשר וגו' לפי שדרוש ישמעאל וענינו היה כלו במדת הדין:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(ט – יז)    למה בקשה שרה שיגרש את ישמעאל, וביחוד מה חטאה האמה ואיך הסכים השם לזה יען כי ביצחק יקרא לך זרע ולמה יגרשו בעבור זה, מ"ש ותשב מנגד ב"פ. מ"ש באשר הוא שם א"ל באור:

(ט) "ותרא". ואז בעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ על המשתה הזה, ולא פירש מה היה הצחוק רק ברמז מ"ש "אשר ילדה לאברהם", שאמר כמו לצני הדור שמאבימלך נתעברה שרה, ורק הוא נולד מאברהם, ושרה הכירה שלצחוק זה הסיתו אמו, שהורע בעיניה מה שמבכר בן שרה על בנה, וע"ז קראו בן הגר המצרית ולא קראו בשם ישמעאל, כי ראתה שאמו הסיתה אותו לזה:

 

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הלא כמו זר נחשב שתבקש שרה לגרש אותה ואת בנה, לבל יירש בנה את אברהם עם יצחק, והלא היה אפשר לתקן שיתן את

כל אשר לו ליצחק מעתה כאשר עשה אחר כך, ולא כלה גרש יגרש אותו ואת אמו על הירושה. ועוד כי אשה כמוה לא תעשה עיקר מטובות העולם הזה, כי לא ירעיב ה' נפש צדיק, אם יירש ישמעאל עמו. ועוד איה איפה רחמיה לגרש גם שניהם על נקלה. ועוד אומרו וירע הדבר כו', כי אומרו על אודות בנו הוא מיותר, ואם הוא לומר שלא הרע לו על אמתו כי אם על אודות בנו, הנה טוב היה שלא לאומרו, כי מה בצע להודיע כי לא ריחם על שוכבת חיקו. ועוד אומרו יתברך אל ירע בעיניך וכו' כי אומרו כל אשר תאמר כו' הוא מיותר כי הוא בכלל הקודם. ואין לומר כי בא לומר על כל אשר תאמר זולת ענין זה, כי הרי אחר כך הוא נותן טעם ואומר כי ביצחק כו', ואין זה רק על ענין הכתוב. וגם נשים לב אל אומרו מלת כל בלי רבוי דברים, כי אם ענין אחד. וגם על ה' יפלא, האם לבל יירש עם יצחק, יצוה לשלח אותו ואת אמו:

(ט) אמנם הנה על אומרו "ותרא כו' את בן הגר המצרית מצחק" אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נג טו) אין צחוק אלא עבודה זרה כד"א ויקומו לצחק. וכן זו רציחה כד"א וישחקו לפנינו. וכן זו גלוי עריות כד"א לצחק בי. ובזה כאשר "ותרא שרה" הדבר הרע הזה, ותתאבל באמת באמור אם לוקח יצחק אחד ממדות ישמעאל כאלה למה לי חיים. על כן חרדה לאמר (י) "גרש" כו' בל ילמד יצחק ממנו. ולבל יאמר לה האם בני מחלצי אשר הוא ראשית אוני בכלל הזרע אשר הבטיחני בו ה' אגרשנו מעל פני. על כן הקדימה ותאמר לו "גרש האמה הזאת ואת בנה", לומר לו, כי בנו הבא מן השפחה קרוי בנה, וזו אמו שפחה היא ולא אשתך כמוני, ולכן בנה יקרא ולא בנך. וזהו אומרו "האמה הזאת ואת בנה". והראיה שאין זה קרוי בנך "כי" הלא מן הדין "לא יירש בן האמה הזאת" וכו'. ויצא זה לשרה ממאמרו יתברך באומרו אבל שרה אשתך יולדת לך בן כו' והקימותי את בריתי אתו לברית עולם. והנה הברית הוא ירושת הארץ ואמר שלא יירש, ומינה לכל ירושת אברהם. וזו ראיה כי לא יקרא בנך:

(יא) אך הנה אברהם דעת אחרת עמו, שדעתו שלהיות קודם מתן תורה, וייחדה לו לשם אישות זרעו ממנה בנו יקרא. ואם ברית הארץ יקים את יצחק, ירושת אביהם תהיה בין שניהם. וזהו אומרו "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות" "בנו", כלומר שהיה בעיניו כי "בנו" יקרא, הפך מאמר שרה באומרה שקרוי בנה ולא "בנו". ואמר כי גם שקשים גרושין, עם כל זה, מה שהיה לו קשה מאד היה "על אודות בנו" שהוא היות בנו בעיניו והיא קראתו בנה:

(יב) על כן השיב לו הוא יתברך "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך", לא בלבד על גרושיהם כי אם גם על מה שאמרה כי בנה יקרא ושלא יירש כו', "כל" מה שתאמר שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע לירש, כראיה שלה, ואם כן בנה יקרא ולא בנך:

(יג) וגם שיקרא "בן האמה" יועיל לו זכותך כי "לגוי" גדול "אשימנו, כי" בצד מה "זרעך הוא":

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ותרא שרה את בן הגר המצרית. אמר ר' שמעון, ר' עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח. דרש ר' עקיבא: מצחק, אין מצחק אלא גלוי עריות, כמא דאת אמר: "בא אלי העבד העברי וגו' לצחק בי"; מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תנא ר' ישמעאל: אין מצחק אלא לשון עבודה זרה, שנאמר: "ויקומו לצחק"; מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל בונה בימוסיאות וצד חגבים ומקטיר עליהם. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה אלא שפיכות דמים, כמא דאת אמר: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". אמר זה לזה: נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה בעצמו כאילו מצחק. הדא הוא דכתיב: "כמתלהלה היורה זיקים חצים וגו' כן איש מה את רעהו ואמר הלא מצחק אני". ואני אומר: אין הלשון הזה אלא ירושה, שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים. אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים; שמתשובה שאמרה שרה לאברהם אתה למד: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". עם בני אעפ"י שאינו יצחק, עם יצחק אעפ"י שאינו בני, קל וחומר עם בני שהוא יצחק.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מצחק. בגימטריא להרג. זה שאחז"ל שהיה יורה בו חץ כדי להרגו:

<< · מ"ג בראשית · כא · ט · >>