מ"ג בראשית ט ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · ט · ח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּיהּ לְמֵימַר׃
אונקלוס (דפוס):
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּיהּ לְמֵימָר׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ לְנחַ וְלִבְנוֹי עִמֵיהּ לְמֵימַר:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו — על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתם נביאים:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו" - על ידי אביהם כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חם למעלת הנבואה וכן ויאמר ה' אל אחז (ישעיהו ז י) וכן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן (שמות ז ח) כדברי רבותינו (ת"כ ויקרא א) אל משה אמר שיאמר לאהרן וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח (להלן פסוק יז)

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ואל בניו אתו. בא דבור השכינה גם לבנים וכדי שלא תבין כי הדבור היה לנח לבדו שיאמר זה לבניו, לכך הוסיף מלת אתו לבאר שגם הם בכלל הדבור, ועל כן תמצא לשון הפרשה שידבר עמהם בלשון רבים, והכונה על שם ויפת, כי חם איננו ראוי לכך.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויאמר אלהים אל נח וגו'. עד את קשתי נתתי. הנראה לי שבני נח לא נתפיסו בדברי האל וברכותיו כי אמרו עם היות שהבטיחנו מהב"ח שלא ימיתינו ונתן לנו אשר נאכל והזהירנו שלא יהרוג איש את אחיו מי יבטיחנו שלא יבא מבול מזמן לזמן לשחת כל בשר כיון שאין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא כל זמן ולכן אין ראוי שנפרה ונוליד לבהלה וריק. ומפני זה היודע מחשבות הוצרך לדבר לנח ולבניו כי עם היות הבנים בלתי מוכנים לנבואה הנה באמצעות אביהם ובחמלת ה' עליהם הכינם אליה באופן שזכו כלם לשמוע דברו וזה טעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו כי היה זה דבור בפני עצמו מדובק ומחובר עם הקודם. והיה הדבור הקודם ההוא כבר נפסק ובא הדבור הזה מחדש לאב ולבנים יחד כדי להבטיחם מעבור מי המבול עוד על הארץ והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמר אליהם ואני הנני מקים ר"ל אחרי אשר הבטחתי אתכם מהב"ח ומעצמכם הנני מבטיחכם ממני והודיעם שקיום הברית וההבטחה שיהיה על זה יהיה עליהם ועל כל נפש חיה שלא יפסדו עוד במי המבול ונתן הסבה למה יכלול הב"ח בברית הזה ואמר שהיה זה מב' צדדים הא' לפי שהב"ח הם תשמישו של אדם צריכין אליו מאד ועל זה אמר (בראשית ט׳:י׳) אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ. והב' הוא מפני שיצאו אתם מן התיבה והיה ראוי מפני זה שיזכו עמהם בברית ועל זה אמר אתכם מכל יוצאי התיבה כלומר מפני שהיו אתכם בתיבה וביציאתכם ממנה והנה הקיום הזה הוא ההבטחה והשבועה שזכר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והנה חזר שנית והקימותי את בריתי אתכם להודיע שעם היותו ית' מבטיח לכל אדם ולכל מיני הב"ח מהמבול הנה הקמת הברית תהיה עם האדם לבדו כי לא יאות לאל ית' שיכרות ברית עם הב"ח הבלתי מדברים אלא עם האדם שנברא בצלמו וימשך ממנו תועלת לכל הנלוים אליו והוא אמרו והקימותי את בריתי אתכם וביאר ענין הברית באמרו לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. והסתכל שבזה ביאר שתי ההשחתות שזכרתי למעלה שעשה המבול בב"ח ובארץ עצמה ופירותיה ועל זה אמר כאן ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הנה התבאר שאין כפל בלשונות הקיום ולא במלת אתכם והותרה בזה השאלה הי"ג. ואמנם אמר אחר זה ויאמר אלהים זאת אות הברית ענינו אצלי שנח ובניו נתפייסו בדבר השם והבטחתו שלא יבוא מבול עוד על הארץ ונחה דעתם ולכן נפסק אותו דבור לא בקשו עליו אות כלל כי יודעים היו שהיה האל יתברך קיים במאמרו. אבל האל ית' חפץ למען צדקו לתת להם עליו אות אמת ולכן הוא מעצמו דבר דבור אחר מענין הקשת והוא אמרו ויאמר אלהים זאת אות הברית כאמרו הנני נותן לכם אות על מה שהבטחתי אתכם והוא הקשת שאתן בענן והותרה בזה השאלה הי"ד:

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ראוי לשית לב אל אומרו לאמר, כי אינו בעצם לאמר לזולת. ועוד אומרו ואני, מה ענין הוי"ו בתחלת הדבור. ועוד אחרי אומרו

הנני מקים כו', למה חזר ואמר והקימותי את בריתי וכו'. ועוד אומרו ויאמר אלהים, כי אחר שעודנו מדבר הוא יתברך, למה אומר ויאמר פעם שנית. ועוד אומרו זאת אות הברית כו' למה לא נזכר מתחלה. וגם אומרו פה לדורות עולם, והנה גם האמור בפסוק הקודם הוא לדורות עולם, באומרו ולא יכרת כל בשר עוד, ולמה לא נזכרו דורות עולם כי אם בזה. ועוד שאחר אומרו את קשתי נתתי בענן וכו', למה חזר ואמר והיה בענני ענן וכו'. ועוד אומרו וזכרתי וכו', כי ענין זה כבר יובן מהאמור למעלה. ועוד אומרו והיתה הקשת בענן הרי נאמר למעלה. ועוד אומרו וראיתיה לזכור כו', האם הוא יתברך יצטרך לראות כדי לזכור. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל נח וכו' כי הלא עודנו יתברך מדבר, ולמה אמר ויאמר פעם שלישית. ועוד אומרו למעלה ויאמר אלהים אל נח ואל בניו, ופה לא הזכיר בניו. ועוד כי פסוק זה נאמר למעלה כמה פעמים. ועוד דרך כלל ראוי לדעת על מה זה נזכר בענין ברית שבע פעמים. וגם איך על ידי הקשת הזה נזכר הברית, מבלתי נכנס אל דרך הסוד:

והנה אל ענין האמר שבע פעמים, יתכן על כי זאת אות הברית מקיים כל מה שנברא בששת ימי בראשית. והענין לפי פשוטו כי הנה בקשת כמה גוונים, כמפורש בספר הזוהר (פרשת נח דף עא ב) ירוק סומק וחיור וספיר. ויהיה כי הענן רמז אל חשך הצרה המתעתדת לבא בעון הדור. באודם - מדת הדין, הדורך קשת משפטו לירות חצים של פורענות. אך מה עושה הוא יתברך, שם לעומתו מדות חסד ורחמים וממזג האודם, ומגין על הארץ ועל הדרים עליה. וזהו היות כמין ארבע קשתות סמוכות זו לזו, לדרוש כי האודם היה כקשת דרוכה, לולא הוא יתברך הקיף קשתו בקשת לבן של מדת חסד סמוך לו, וגם ירוק ככרתי שהוא מעין מדת רחמים כנודע, וגוון אבן ספיר שהוא רמז אל מדת הדין הרפה. וכללות הענין כי הנה כנגד שתי מדות הדין החזקה והרפה, בין יהיה הרוגז מזו או מזו, מצרף הוא יתברך הלבן של חסד נגד החזקה, והירוק ככרתי של רחמים נגד הרפה, ובזה לא יתקרבו שתי מדות הדין להיות מתקרבין ומתקבלין דא מן דא לפעול הרוגז, כי בקשת יתמזגו בחסד וברחמים. וזה ענין מאמרם בבראשית רבה (לה ד) וז"ל בין אלהים הוא מדת הדין של מעלה, ובין כל נפש חיה זו מדת הדין של מטה, של מעלה מדת הדין הקשה, של מטה מדת הדין הרפה ע"כ. והוא מה שכתבנו ודי למבין:

ונבא אל ביאור הכתובים, והוא כי הנה ידענו מרבותינו ז"ל במדבר רבה (ג ג) - כמו שאמרנו בתחלת הפרשה - כי ואני הוא ובית דינו כמו וה'. ונבא אל הענין, כי הנה הערנו כי יש שלשה פעמים ויאמר, אך הוא כי יש שני סוגים בדורות, אחד שאין צריך להם אות לזכור הברית, והוא כעובדא דרבי יהושע בן לוי עם רבי שמעון בן יוחאי באומרו נראתה הקשת בימיך (כתובות עז ב), כי הצדיקים, בהם ממש מתקיים הברית במקום קשת. וזהו (ט) "ואני", כלומר אני מצטרף עם בית דיני, ואומר "הנני מקים את בריתי", וזה "אתכם" שתהיו אתם במקום אות ברית, ועם "זרעכם" אשר יהיו "אחריכם" דומים לכם:

(יא) ועוד יש זמן שני שהוא לעתיד לבא, שלא יצטרך לצרף עמו מדת רחמים, כי אם והקימותי אני אלהים לבדי בריתי אתכם, בלי צירוף רחמים, כי אומרו "והקימותי" חוזר אל אלהים המדבר:

(יב) ואם תאמרו אם כן מה משמש אות ברית בעולם, לזה אמר אמירה אחרת לאמר, "זאת אות הברית אשר אני נותן" כו', לא בשבילכם כי אינכם צריכין אות, רק "לדורות עולם"שביני ביני, שבין דור שלכם, לעתיד לבא, שהוא הסוג שעל ידי האות ישכילו כי אשמים הם וישובו אל ה' וירוחמו, וגם למען יכירו כי מרחמם אנכי ולא במקרה נתקיימו. ומה טובו לפי זה דברי רבותינו ז"ל (בראשית רבה לה ב) שרמז כי לא לכל הדורות הוצרך אות, כי דורו של רבי שמעון בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי לא נראה בימיהם הקשת, שעל כן נכתב לדרת חסר, שהוא בשביל אותם הדורות שבהם חסרון: ולבא אל שעור שאר הכתובים, נעיר אומרו בין אלהים ובין כל נפש חיה, ולא אמר ביני וביניכם או ביני ובין כל נפש חיה. ועוד שאומרו כל נפש חיה ואומרו כל בשר, יראה דבר אחד כפול. והנה קושיות אלו העירו לב רבותינו ז"ל בבראשית רבה (שם ד) לומר כי בין אלהים הוא מדת הדין הקשה, ובין כל נפש חיה זו מדת הדין הרפה, כמו שהעתקנו לשונם. עוד ראוי לשים לב אל שנוי הכתובים, כי תחלה אמר ביני ובין הארץ, ואחר כך אמר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה, ואחר כך אומר בין אלהים ובין כל נפש חיה. אמנם הנה שלשה סוגים הם, אחד מציאות הארץ הבלתי חטאת, וראוי לרחם עליה לבלתי השחיתה, יותר מהבעלי חיים שנמצא היזק בקצתם. וסוג שני הם הבעלי חיים שראוי לרחם עליהם יותר מבני האדם, שעל כן לפעמים אדם בזכות בהמה יושיע ה' [והסוג השלישי הם בני האדם]:

(יג) ובזה נבא אל הענין, אמר הוא יתברך, לענין הארץ אינו צריך שתראה הקשת בעולם, רק היות נתונה בענן, וזהו "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ":

(יד) אבל על הבריות אפשר יזכו בני האדם ואזכור הברית בשבילם, ואגבן יחיו הבעלי חיים, או בהפך שאדם בזכות בהמה יחיו. וחפצי הוא בל יצטרך האדם לבהמה, ועל כן מה אעשה אראה להם הקשת, שיראוה ויתנו לב כי הם חייבים וצריכים תשובה, ואז אזכור להם הברית. וזהו "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת", שהוא שתתראה לבני האדם, שאז על ידי שיראוה בני האדם שיתנו לב לשוב שתהיה נראית מהם, (טו) יזכו שוזכרתי אתכם ואגב את הבעלי חיים. וזהו "ביני וביניכם" - ואחר כך - "ובין כל נפש חיה":

(טז) אך אם לא תתראה, שלא ישימו לב בני אדם לראות ולהביט לשוב, שעם היות הקשת בענן לא יראוה, רק "וראיתיה" אני ולא הם, לא אמיש מלזכור, אלא שאז יחיה אדם בזכות בהמה, שמן הבהמות אעשה עיקר. וזהו "בין אלהים ובין כל נפש" "חיה", שהם בעלי חיים. "בכל בשר" שהוא בשביל כל בשר תועיל זכירת הבעלי חיים:

(יז) ואחרי אמור אלהים - הוא מדת הדין - אל נח, שעל ידי הצטרפו עם מדת רחמים, אין צריך להם קשת, כי אם בהם עצמם

תהיה הזכירה כדור רבי שמעון בן יוחאי, אמר הלא תירא אולי בלי הצטרף רחמים, תצטרך לזכות בהמה, לא כן הוא כי אם שתהיו שווין אדם ובהמה. וזהו "ויאמר אלהים" שהוא מדת הדין לבדו, "זאת אות הברית" יהיה "ביני ובין כל בשר אשר על הארץ", אדם ובהמה כאחד:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויאמר אלקים אל נח וגו' ואני הנני מקים. ר' יהודה אומר: לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה. ור' נחמיה אמר: הוסיף על הצווי ונהג בקדושה, לפיכך זכה הוא ובניו לדבור, ויאמר אלקים אל נח ואל בניו וגו'.

<< · מ"ג בראשית · ט · ח · >>