מ"ג במדבר יט טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות במדבר


<< · מ"ג במדבר יט · טז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְכָל דְּיִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטִיל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דַּאֲנָשָׁא אוֹ בְקַבְרָא יְהֵי מְסָאַב שִׁבְעָא יוֹמִין׃
ירושלמי (יונתן):
וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על פני השדה" - (חולין עב) רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת שם בנגיעה

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על פני השדה" - רבותינו אמרו (חולין עב) לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה לשון רש"י ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל " על פני השדה " הוא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו ומפני יתורו עשו בו מדרש כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (נג) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה ויהיה להם "בחלל חרב" חסר וא"ו "ובחלל חרב" ומפני שאמר " פני השדה " ולא אמר "השדה" דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם) עוד להוציא עובר במעי אמו שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה ורבותינו (נזיר נג) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל " אדם כי ימות באהל " שאינו רק על האדם עצמו ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמרא (שם נד) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח) כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ולא אמר או בחלל חרב וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל אשר יגע על פני השדה. להביא את העובר במעי אשה - דברי ר' ישמעאל; ר' עקיבא אומר: להביא את גולל ודופק:

בחלל חרב. בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם. כלים ואדם וכלים מנין? תלמוד לומר במדבר לא "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם". הא למדנו לכלים ואדם וכלים:

בחלל חרב או במת. אף המת בכלל "חלל", והרי הכתוב מוציאו מכללו, לעשות את שפירש הימנו כמוהו - דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר: אין המת בכלל "חלל", לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו! מנין אף הפורש ממנו לעשות כמוהו? אמרת ק"ו: ומה נבילה, קלה, עשה בה הפורש ממנה כמוה - המת, חמור, אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו? - לא: אם אמרת בנבילה, שנטמאה טומאת ערב מרובה, תאמר במת, שמטמאה טומאת שבעה מועטת? אמרת: וכי היכן ריבה? - והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב.

מנין שמטמאה בהיסט? אמרת: ק"ו: ומה נבילה, קלה, הרי מטמאה בהיסט - המת, חמור, דין הוא שמטמא בהיסט! אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב? - אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה - היסטו טומאת שבעה; מקום שמגעו טומאת ערב - היסטו טומאת ערב.

רבי מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמאה בהיסט. או, אפילו זרק בו החץ והרגו? תלמוד לומר במדבר לא "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל". מקיש הורג לנוגע: מה נוגע ע"י חיבורו - אף הורג ע"י חיבורו:

או בעצם אדם. זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה? - כשהוא אומר "וכל הנוגע בעצם" - כשעורה אמור. הא מה תלמוד לומר "או בעצם אדם"? - זה אבר מן החי. ושני עצמות נאמרו: "או בעצם אדם" - זה אבר מן החי; "וכל הנוגע בעצם אדם" - זה עצם כשעורה.

ד"א: מה המת - בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי - בשר ועצמות וגידים כברייתו:

או בקבר. זה קבר סתום אתה אומר זה קבר סתום. או אינו אלא קבר פתוח? אמרת: ק"ו: ומה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח - קבר, שאין מקבל טומאה, אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח?! או, מה להלן טמא בטומאת ערב - אף כאן טמא טומאת ערב? אמרת: וכי אהל, מהיכן למדנו? לא מן הדין? - ודבר הלמד ממקום אחר - אתה בא ללמד הימנו הלמד מן המלמד?

<< · מ"ג במדבר · יט · טז · >>