מ"ג במדבר יא כב

<< · מ"ג במדבר · יא · כב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כׇּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃

תרגום

​ ​

אונקלוס (תאג'):	הֲעָאן וְתוֹרִין יִתְנַכְסוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן אִם יָת כָּל נוּנֵי יַמָּא יִתְכַּנְשׁוּן לְהוֹן הַיְסַפְּקוּן לְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):	הַעֲנָא דִבְעֲרָב וְתוֹרֵי דִבְנָבָט יִתְנַכְסוּן לְהוֹן וִיסַפְּקוּן לְהוֹן אִין יַת כָּל נוּנֵי דְיַמָא רַבָּא יִתְכַּנְשׁוּן לְהוֹן וִיסַפְּקוּן לְהוֹן:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"הצאן ובקר ישחט" - (ספרי) זה א' מארבעה דברים שהי' רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר וגו' הכל כמשמעו מי יספיק להם כענין שנאמר (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו ואיזו קשה זו או (במדבר כ) שמעו נא המורים אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו וזו של מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חסך לו הכתוב רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך מי שכתוב בו (שם יב) בכל ביתי נאמן הוא יאמר אין המקום מספיק לנו אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואח"כ תהרוג אומה גדולה כזו הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם וכי שבחך הוא זה אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפי' שעה אחת 

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

[טז] רבי שמעון בן יוחאי אמר וכו'. הקשה הרמב"ן, שדברי רבי שמעון בן יוחאי וכו' הם רחוקים מפשוטו של מקרא. ועוד קשיא, שלעולם הכתוב חסך על הצדיק שלא כתב חטא שלו, וכאן כתב בתורה דבר שנראה שחטא, ולפי האמת אינו חטא, ובדרך רחוק יובן שאינו חטא, וזהו היפך הסברא. ויראה לי שדבריו קרובים, ונראה שכך פשוטו של מקרא, וכך דעת רבי שמעון בן יוחאי, כי מה שאמר "שש מאות אלף וגו'", כך יש לומר, דודאי מה שאתה רוצה ליתן לעם הזה הוא בדרך הטבע והנהגת העולם, שאם אתה נותן שלא כמנהגו של עולם, אז אתה כועס עליהם, שמי שמחדשין לו ניסים בשנוי מנהגו של עולם, ומטריחים בוראם, אף על גב שאין טרחה לפניו, רק עמל הרשעים הוא לו לטורח, מיד הקדוש ברוך הוא כועס עליהם, ומביא עליהם פורענות. ואמר "הצאן ובקר ישחט להם", בדרך טבע ומנהגו של עולם. ולא כיון רבי שמעון בן יוחאי כלל לומר כי פירוש "הצאן והבקר ישחט להם" כדי שיהרגו, רק שהוא נשמע מכח דיוק הכתוב, הצאן ובקר ישחט להם כדי שימצא להם, שבדרך הטבע אינו מספיק להם זה, אלא אם אתה כך רוצה לעשות, שאתה רוצה להרוג אותם על ידי שתתן להם בכעס, לא במדת רצון, וזה לא יתכן, כי איך ימצא להם בשר בענין זה כמו שפירש, שאין אומרים לחמור הרי לך כור שעורים ונחתוך ראשך. והשיב הקדוש ברוך הוא למשה "היד ה' תקצר" (פסוק כג), פירוש שמשה לא היה רוצה רק שיתן הקדוש ברוך הוא בפנים מאירים, ולא בפנים שאינם מאירים, כמו שאמרנו (ר' רש"י שמות טז, ז), אז השיב הקדוש ברוך הוא "היד ה' תקצר", כלומר שאתן להם בכח ובכעס, שיאבדו. ורמז לו במלת "היד ה' תקצר" התשובה לדבר אשר אמר כי אין ראוי שיהיה הקדוש ברוך הוא נותן להם כדי לחתוך ראשם, השיב לו שכך הוא ראוי, שלא יקצר יד ה', ובשביל זה הוא נותן להם, אף אם הוא בכעס, כדי שיתקדש שמו יתברך ברבים:

ופירוש זה יותר מבואר ופשוט מדברי הרמב"ן, שכתב כי משה רבינו עליו השלום חשב שאין הקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, כי אחר שכל הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה להם הוא לטוב להם, וזה יהיה לרעה להם, שהרי אמר "עד אשר יצא מאפכם ויהיה לכם לזרא" (ר' פסוק כ), ולפיכך סובר כי אין דבר רע יורד מן השמים, וחשב מפני זה שלא יהיה להם נס. ושאל מה יעשה להם בדרך כל הארץ עד אשר יספיק להם. ואין התירוץ "היד ה' תקצר" נאות לתשובה זאת, שאם נפרש כמו שפירש הרמב"ן, שיד ה' לא קצרה, שתוכל לעשות גם כן בדרך המקרה ובדרך הנהגת עולם, אם כן תשוב הקושיא למקומה, איך לא היה מאמין משה שיד ה' תוכל לעשות ולתת בדרך המקרה. ואם רצה לומר "היד ה' תקצר" לחדש בדרך נס ומופת, לא שייך לומר בזה "היד ה' תקצר", כי גם משה רבינו עליו השלום לא היה מסתפק בזה כלל:

ואני אומר כי זהו דעת רבי עקיבא, שפירש הכתוב כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. כי איך יתכן לפרש אותו כמשמעו, שלא היה משה רבינו עליו השלום מאמין אחר כל הנסים שעשה, כי השם יתברך יכול לחדש אותות ומופתים, אלא היה סובר משה רבינו עליו השלום, כי כל הנסים כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח וגבורה למעלה, ואם לא - "צור ילדך תשי" (דברים ל"ב, י"ח). ולפיכך לא היה סבור שיחדש השם יתברך אותות ומופתים, אחר שהם חוטאים. ובזה חטא, אשר לא יהיה נותן הגדולה לשם יתברך, כי בשביל כבודו - למען יתקדש שמו יתברך - מחדש כרצונו. וזה הכתוב עדיין לא ידע משה רבינו עליו השלום, וטעה בו. ועל זה השיב רבי שמעון בן יוחאי, מי שכתב בו "בכל ביתי נאמן" (להלן יב, ז), איך יטעה בזה, שלא היה יודע כי הוא יתברך יחדש נסים וגבוורת כרצונו. לכן הנאות לפשט הכתוב הם דברי רז"ל:

ומה שהיה השלו הראשון (שמות ט"ז, י"ג) בלא שום כעס, היינו מפני ששם לא היה להם המן, ולא היה להם לאכול כלל. אבל עכשיו שהיה להם המן לאכול, והיו בוכים בכייה של חנם, בשביל זה ידע משה שלא יהיה נותן להם תאוותם כי אם בכעס גמור ובמדת הדין, ויבוא פורענות להם:

ורבן גמליאל מפרש כך; שאמר משה כי לא יוכל לעמוד על הטפל, שאף אם יעשה להם ויביא להם תאוותם, יהיו מחפשים עוד תואנה ועלילות, ולפיכך היה אומר משה שאין תקנה כלל אלא שיפייס אותם מתלונתם. וזה שאמר "שש מאות וגו'", כך היה סובר משה רבינו עליו השלום, שאף בזה יהיו מתרעמים, ואם כן טוב לדבר בנחת עמהם שלא יהיו מתרעמים. ואז אמר הקדוש ברוך הוא "עתה תראה היקרך דברי אם לא", פירוש, שדבריך אין בהם ממש, רק דברי יקרו, שאביא פורענות להם. שדבריך שאתה סובר לפייס אותם אין בהם ממש, כי לא יתפייסו. ומה שאמר שפירוש "עתה תראה אם יקרך דברי" כלומר שתראה שלא תוכל לפייסם, לא שיהיה כך פשט הכתוב, אלא הכתוב כפשוטו, רק שאמר לו "עתה תראה היקרך דברי", כלומר כי דברי יהיו, ולא אחרים. מכלל זה אתה למד כי משה רבינו עליו השלום דיבר דברים להשקיט תלונותם, והיינו שיהיה מפייס אותם. וכן עשה, שהלך לפייסם, ולא עשו. וגם פירוש זה נכון לפשוטו מאוד:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט – זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ, וְאֵין רַבִּי שִׁמְעוֹן דּוֹרֵשׁ כְּמוֹתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים, הֲצֹאן וּבָקָר" וְגוֹמֵר, הַכֹּל כְּמַשְׁמָעוֹ: מִי יַסְפִּיק לָהֶם? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָצָא כְּדֵי גְּאֻלָּתוֹ" (ויקרא כה,כו). וְאֵיזוֹ קָשָׁה? זוֹ, אוֹ "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ,י)? אֶלָּא לְפִי שֶׁלֹּא אָמַר בְּרַבִּים, חִסֵּךְ לוֹ הַכָּתוּב וְלֹא נִפְרַע מִמֶּנּוּ; וְזוֹ שֶׁל מְרִיבָה – הָיְתָה בַּגָּלוּי, לְפִיכָךְ לֹא חִסֵּךְ לוֹ הַכָּתוּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִיק כָּךְ! מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז), יֹאמַר: אֵין הַמָּקוֹם מַסְפִּיק לָנוּ? אֶלָּא, כָּךְ אָמַר: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וְגוֹמֵר, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לְחֹדֶשׁ יָמִים וְאַחַר כָּךְ תַּהֲרֹג אֻמָּה גְּדוֹלָה כָּזוֹ? הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּהָרְגוּ, וּתְהֵא אֲכִילָה זוֹ מַסְפַּקְתָּן עַד עוֹלָם? וְכִי שִׁבְחֲךָ הוּא זֶה? אוֹמְרִים לוֹ לַחֲמוֹר: טֹל כֹּר שְׂעוֹרִים וְנַחְתֹּךְ רֹאֹשֶךָ. הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאִם לֹא אֶתֵּן, יֹאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יָדִי; הֲטוֹב בְּעֵינֶיךָ שֶׁיַּד ה' תִּקְצַר בְּעֵינֵיהֶם? יֹאבְדוּ הֵם וּמֵאָה כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאַל תְּהִי יָדִי קְצָרָה לִפְנֵיהֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת;
[(כג) עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי.] – רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַטָּפֵל: מֵאַחַר שֶׁאֵינָן מְבַקְשִׁים אֶלָּא עֲלִילָה – לֹא תַּסְפִּיק לָהֶם; סוֹפָן לָדוּן אַחֲרֶיךָ. אִם אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם בְּשַׂר בְּהֵמָה גַּסָּה, יֹאמְרוּ: דַּקָּה בִּקַּשְׁנוּ; וְאִם אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם דַּקָּה, יֹאמְרוּ: גַּסָּה בִּקַּשְׁנוּ, חַיָּה וָעוֹף בִּקַּשְׁנוּ, דָּגִים וַחֲגָבִים בִּקַּשְׁנוּ. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, יֹאמְרוּ שֶׁקָּצְרָה יָדִי (תוספתא סוטה פ"ו ה"ד). אָמַר לְפָנָיו, הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וּמְפַיְּסָן. אָמַר לוֹ, עַתָּה תִרְאָה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי, שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ לְךָ. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן, אָמַר לָהֶם: הֲיַד ה' תִּקְצָר? "הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וְגוֹמֵר הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת" (תהלים עח,כ). אָמְרוּ: פְּשָׁרָה הִיא זוֹ, אֵין בּוֹ כֹּחַ לְמַלֹּאת שְׁאֵלָתֵנוּ (ספרי צה). וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם" (להלן פסוק כד); כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לוֹ, "וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ" וְגוֹמֵר (שם).

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" איך יספיק זה להסיר תלונותם מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות כאמרו וינסו אל בלבבם הלא אין ספק שכמו שנסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית ואתה לא תסיר את בחירתם כאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(כב) "הצאן", [הה"א הוא תמיה המתקיימת] אם רק צאן ובקר ישחט להם, שבזה תופסק תגבורת התאוה כמי שיש לו פת בסלו שאינו מתאוה כ"כ, אז ומצא להם, ולא יאכלו ממנו כי כבר יתחרטו על חטאם כאשר תרף יד התאוה מעט קט, ולא לבד אם ישחט להם צאן ובקר, אלא אף אם את כל דגי הים יאסף להם הגם שהדגים אינם בשר רק קרובים לבשר ג"כ ומצא להם, והפליג בדברו כי כבר יקרה לפעמים שהמתאוה לא יאכל מן הדבר אשר התאוה אליו בשלא ימצא ממנו רק מעט שמרוב חפצו בו יניח אותו למועד שמור ולא יאכלהו תיכף, ועז"א שאפילו יאסף להם כל דגי הים וישחט צאן ובקר הרבה בכ"ז ישימו רסן לתאותם כשיראו הבשר שחוט לפניהם ודגי הים צבורים ומונחים ולא יאכלו בשר תאוה אשר יודעים שחוטאים בו נגד ה':  

כלי יקר

עריכה

• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

הצאן ובקר ישחט להם. המובן מן פירוש רש"י כאילו היה משה מסופק ביכולת האל חלילה ולפי שהיה בסתר חיסך הקב"ה עליו. וכל המפרשים חלקו עליו ורצו ליישב דברי משה איש לפי שכלו, והנכון שבכולם המובן מן לשון ומצא להם כי כך משמעותו שישחט להם ויאסף להם אפשרי מצד עצמו אך ומצא להם אינו אפשרי, כי מאחר שאינן מבקשין כי אם תואנה אף אם תתן להם כל צאן ובקר וכל דגי הים שבעולם לא ימצא להם לא יספיק להם כי עוד יוסיפו סרה לבקש עלילות דברים, וכך נראין הדברים מדקאמר אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם. תרתי להם למה לערבינהו וליתנינהו אם את כל דגי הים יאסף ומצא להם, אלא שלכך עשה ב' חלוקות לפי שאחד מהם אפשרי והשני בלתי אפשרי מאחר שעלילה הם מבקשים. ויכול להיות שגם רש"י סבר שמשה לא היה מסופק כלל ביכולת האל ית' והבין מדבריו הפירוש הנזכר או שאר פירוש של המפרשים, אך תפס עליו רש"י על שאמר דבריו בלשון שיש לטועים מקום לטעות ולומר שהיה מסופק ביכולת האל ית' חלילה ויבא מזה חילול השם, אך לפי שהיה בסתר ולא היה חושש פן ישמעו העורים שבמחנה העברים על כן לא היה מקפיד בלשונו בהיות שעם ה' הוא מדבר המבין כוונתו ולא עם הטועים, אבל שמעו נא המורים. היה ברבים ושמעו כל ישראל כנודע לפיכך נענש.

ד"א שעל דרך הטבע אמר משה, כי בדרך הטבע ודאי לא ימצאו במדבר די ספוקם מבשר ודגים אם לא בדרך נס וכפי גודל הנס יהיו ראויין לעונש גדול שהטריחו בתלונתם לבוראם, וע"כ אמר שש מאות אלף רגלי וכו'. ולעם רב זה יהיה הסיפוק נס גדול ועל חודש ימים זמן רב הוא ותרצה להגדיל הנס כדי להגדיל פורענותם זה לא יתכן. השיב לו ה' אם כן יאמרו שקצרה יד ה' מוטב שיאבדו הם ממה שיאמרו שקצרה יד ה'.

ועל צד הרמז מקרא זה אומר דורשני, כי יש להקשות ישחט ויאסף למה לי, וכי עכשיו אתי לאשמועינן דין שחיטה בבהמות, ואסיפה בדגים, ועוד שבתלונתם זכרו בשר ודגים והקב"ה נתן להם מין שלישי כי הצפור לא בשר מקרי. ובדרך רחוקה נאמר שרמז כאן למה שאמרו הקדמונים שהרשעים, נמשלו לבהמות ששחיטתן שני סימנים כך הרשעים נטרדין מן העה"ז, והעה"ב, והבינונים, נמשלו לעופות שנתרים בסימן אחד כך המה אחר שקבלו עונשם בעה"ז יש להם חלק לעה"ב, והצדיקים, נמשלו לדגים שבאסיפה לבד סגי וכך נאמר בצדיקים ויאסף אל עמיו (בראשית כה, ח) כי מיתתם בנשיקה, וכאן כבר בערה אש ה' בקצינים ובמוקצים ולא שבו עוד לכסלה, והמתאוים היו הבינונים כמובן מלשון אשר בקרבו דהיינו התוך והאמצע ושאלו בשר ודגים שאינן ממינם כי בשר בהמה יאות לרשעים ודגים לצדיקים, לכך נקט ישחט ויאסף, והוסיף מלת להם לומר שהבהמות מצד שטעונין שחיטה והדגים מצד שבאסיפה בעלמא סגי לא ימצא להם אינן מקבילין להם כי אינן ממינם כלל, והשיב לו ה' עתה תראה היקרך דברי כי בידי להקביל להם מה שהוא ממינם כמובן מלשון יקרך כי הקרה ה' להם השליו ומצא מין את מינו. וכל זה דרך דרש ורחוק מפשוטו.

בעל הטורים

עריכה

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אם את כל דגי הים יאסף להם. פי' ימית להם ל' ויגוע וזה הוא באסיפה בעלמא סגי להו:

<< · מ"ג במדבר · יא · כב · >>