לנבוכי הדור/פרק מט

פרק מט

בימינו אלה, שהם זמן של מעבר מתקופה לתקופה כפי מה שאנו רואים תסיסת הרוחות והדעות, נראים הדברים שכדי לתן כח בתקופה הבאה שתשא עמה את כל כח החיים של העבר, צריך להתאמץ לינק מכל חלקי הטוב של התקופות העוברות. על כן, אין הדור מסוגל להיות מתפרנס רק מכח היסודי של ההוה ולא של איזה תקופה פרטית, כי אם צריך להרחיב ההשקפה על כל הדורות וכל הזמנים, ולצרף כפי היכולת את כל הצדדים האפשרים להיות מצטרפים יחד. על כן, פירות הרוח הנשארים לנו מהדורות הקודמים צריכים שישתמשו כולם יחד בסדר סיסטמתי. ובאמת, בכל אופן, אי אפשר להבין תקופה אחת כשהיא בפני עצמה, רק צריכה היא לעולם להיות מחוברת עם התקופות הקודמות והמאוחרות לה, אז תובן לנו תכליתה.

למשל, כשנסתכל בפעולת הרוח שפעלו המחקר והפילוסופיא לכל מחלקותיהם, ביחוד הצד הרציונלי, ולעומתו המיסתיקא וכחמת הסוד וכל ענין הקבלה וסוד ד', כשנקח כל אחד בפני עצמו, לא נדע כלל איך יכנסו המחקרים היבשים והמתקרבים כל כך אל החושים, לגבול המוסר העליון של אהבת השי"ת וכל עז הדבקות והיראה הפנימית שנמצאת על פי דרכה של תורה, ואיך יכלו להתמזג זה בזה. ולהיפוך, כשנביט בעוסקים בקבלה לפי חילוק מיניהם, ונתבונן עד חקר תהום עיונם והרחקתם מעניני החומריות, לא נשכיל איך אפשר למזג דעות רמות כאלה עם מנהג החיים המעשיים.

אבל התקופות פעלו כל אחת את שלה, ובלא הכרה מורגשת פעלו הרוחות זה על זה, עד שנתחברו יחד הרוממות והעז, הגבורה והענוה, הקדושה והרחבת הרוח, אצילות הנפש והבחנת החושים עד שבמשך הזמן נתמזגו הכחות ועכשיו כבר אנו יכולים לקבל מהמזג כח שלם, לברר וללבן את החלקים היותר נאותים לנו לשימושנו לפי מצבנו בתקופה שלנו, שהיא רבת ענין וממולאה בגוונים שונים; להתלמד איך לקרב את הדעות הנראות יותר רחוקות זו מזו, על פי ההבנה ביסודן ואיכות צירופן בהמשך החיים של הדורות. ואז נבין, שאפילו אם נמצא נטיה אחת מן הנטיות שהתגברו באיזה דור, שנראית אצלנו כמין הפרזה, אין זה כי אם לפי מה שאנו מביטים [על] אותו הדור כענין בפני עצמו, אבל בזמנו כבר פעלו עליו גם כן החבלין הנסתרים הצריכים למיזוג, שאותם לא נוכל להכיר מרחוק. ועכשיו, זאת היא העצה של השלמת ההבנה ומילוי כח השימוש וההנאה מכל דור ודור חכמיו וסופריו, על ידי שנתרגל בסקירה רחבה מקפת וכוללת ביחש המצטרף, ועתידין כל הנביאים שיאמרו כולם שירה בקול אחד. וזה יהיה בשלימות לעתיד לבא, 'ביום חבוש ד' את שב עמו', ואנחנו חייבים להתקרב לזה כפי היכולת.