לנבוכי הדור/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הנבואה צריכה שתובן בלא שינוי מצד הבורא ית' בין קודם הנבואה ואחריה, אל שעת הנבואה, כי אינה כי אם הכשר שכלי ומצורפת עמו שלמות הכח המדמה. וכשתשתלם גם כן על ידי מופתים מוחשים או שנראים שלא יפול דבר מדבריה, היא יסוד נאמן לבנות גם עליו חקי ההישרה הפרטית והכללית.

סדר ההשתלמות שאינו נפסק מחייב שאושר האדם יגדל וישתלם ביותר בהשתלמותו, וההשתלמות צריכה שתהיה בכל חלקיו, באושר החיים הגשמיים ואושר החיים הרוחניים, בדעת והדרכה ישרה בצדק ובמשור. אין רחוק מלצייר שתבא התפתחות כזאת, שעל ידי ההשואה של השתלמות החכמה האנושית ביחד עם הקדושה המוסרית היותר רוממה, שתמצא עצה גם כן לנצחיות החיים. ובהיותה, תעבור עוד גם כן להיות משא נפש לשוב ולהחיות גם כן מתי עולם. וכן נראה מדברי חז"ל, שיעוד תחית המתים יבא על ידי שלמי בני אדם, אלא, שאין לצייר בזמן היותר מאושר שלימות של חכמה בלא שאיפה מוסרית היותר נשגבה, וחכם גדול וצדיק תמים הוא יכשר להיות עולה במעלה של תחית המתים. ואמרו: עתידים צדיקים שיחיו את המתים.