כף החיים על אורח חיים שח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סעיף כ[עריכה]

קלז) סעי' ך. חריות של דקל שקצצם לשרפה וכו' משמע הא קצצם בסתמא לא אסירי משום דאיכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכשקצצם לעצים נאסרו אבלו בסתם לא נאסרו. כ"מ בבה"מ פכ"ה דין כ"א. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' מ"ז. תו"ש או' ס"ב. ומיהו בעצים שלנו שאין עומדים לישיבה כתב מ"א סק"מ דמעשה בעינן כמו בסעי' כ"ב א"ר שם, תו"ש שם:

קלח) זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אעפ"י שחישב עלליו מע"ש למלאות בו אסור למלאות בו בשת אלא א"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש. הרמב"ם פכ"ג ובגמ' ד' קכ"ה. מ"א שם. ומשמע דאם היא קשה דליכא חשש שמא יקטום סגי אם יחדה לכך מבע"י ומותר לטלטלה. ומשמע שם בגמ' דמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אלא א"כ קשר ולא מהני מחשבה. מ"א שם. ור"ל דמבואר בסי' של"ו דמותר להשתמש במחובר שהוא פחות מג' והיינו כגון לישב עליו אבל להשתמש ממנה אסור משום מוקצה אלא א"כ קשורה בדלי, לב"ש. וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק. א"ר או' ג"ן. וכן פרש"י שם בגמ':

קלט) שם. ואסור לטלטלם. היינו טלטול ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי. כ"כ המאירי, ואפי' כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א ס"ק מ"א להקל משום דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזם בידים וכן הסכים המאירי רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה. וכ"כ מ"ב או' פ"ב. ועיין לקמן או' קמ"ה:

קמ) שם. מותר לישב עליהם וכו' היינו אפילו לטלטלם כדי לישב עליהם. ר"ז או' נ"א:

קמא) שם. או אם חשב וכו' אכ"ש דלעיל קאי לומגר דגם אם חשב עליהם הוי נמי כ"ש דשרי דאם ישב מהני כ"ש חשב ולא זו אף זו קתני דלא זו דקשרן הוי כ"ש דשרי אלא אפי' חשב הוי כ"ש דשרי דחשב עדיף מישב. תו"ש או' ס"ג. ואע"ג דהזמנה לאו מילתא היא שאני הכא דאיסורא משום מוקצה ובמחשב עליה גלי דעתיה דלא מקצי דעתיה מיניה. פרישה או' כ"א:

קמב) שם. אפי' בחול. פי' שחשב עליהם שיב עליהם בחול ולא חשב שישב עליהם בשבת. פרישה או' כ"ב מיהו בא"ר או' מ"ח כתב בשם כמה פו' דבמחשבה לחול לא מהני אלא א"כ חשב לישב עליהם בשבת יעו"ש:

סעיף כא[עריכה]

קמג) סעי' כא. אבל נדבך של אבנים וכו' שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותה כלי. ט"ז ס"ק ט"ז ומיהו אם יחדה לכך לעולם מועיל כמ"ש לקמן סעי' כ"ב ובדברינו לשם או' קנ"ב:

קמד) שם. אסור לישב עליהם וכו' דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבה שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה. ב"י בשם הה"מ פכ"ה. מ"א סק"מ:

קמה) שם. אסור לישב עליהם וכו' דהיינו לטלטלם כדי לישב עליהם דישיבה לחודה ודאי שרי בכל עניין דטלטול ע"י גופו לא שמיה כמ"ש סי' שי"א סעי' ח'. מ"א ס"ק מ"א, תו"ש או' ס"ד, ר"ז או' נ"ב:

קמו) שם. אלא א"כ למדום. ואין מעשה הסידור מועיל אלא לטלטול של צורך הישיבה אבל לצורך מקומו או לצורך אחר אסור. ר"ז שם:

קמז) שם הגה. ויש אומרים וכו' הוא דעת המרדכי דס"ל כבה"ג דנדבך דמיא לחריות דגם נדבך איכא דקאי לישיבה ולא דמי לאבן בסעי' כ"ב. תו"ש או' ס"ה:

קמח) שם בהגה. דדין אבנים וכו' פירוש דמועיל מחשבה כמו שמועיל בחריות. עו"ש או' מ"ג:

קמט) שם בהגה. וי"א דדין אבנים וכו'. הלבוש לא העתיק דברי הגה זו כדרכו הנהוג להעתיק ברי רבו וכן הר"ז לא הביא דברי מור"ם ז"ל ומשמע דדעתם לפסוק כהרמב"ם שהם סתם הש"ע דיש לחלק בין אבנים לחריות. וכ"נ דעת המ"א ס"ק מ"א וכ"נ דעת האחרונים:

סעיף כב[עריכה]

קן) סעי' כב. אסור לכסות פי החביות וכו' ר"ל אסור לטלטל אבן או או בקעת עץ לכסות בהם פי החבית או לסגור וכו' ר"ז או' ג"ן:

קנא) שם אעפ"י שחשב וכו' ואף אם כבר נשתשמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול וגם חשב עליהם מבע"י להשתמש בהם תשמשי זה בשבת אין זה מועיל כלום אלא א"כ יחדם לכך לעולם שאז ירד עליהם תורת כלי ע"י שנתיחדו לתשמיש זה לעולם. ר"ז שם:

קנב) שם. אלא א"כ יחדה לכך לעולם. ודע דגם בנדבך סגי ביחוד לעולם אף לדעת הרמב"ם והמחבר כמו באון על פי החביות לדעת הרשב"א והר"ן והא דכתב דצריך מעשה אורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לייחדה לכך לעולם אבל באמת סגי ג"כ ביחוד לעולם. תו"ש או' ס"ו:

קנג) שם. אבל יחדה לשבת זו בלבד לא. אלא א"כ עשה מעשה וכמ"ש סעי' כ"א. מ"א ס"ק מ"ב. ואז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו אבל לא לצורך אחר. ר"ז או' נ"ג:

קנד) שם. ביחוד לשבת אחת סגי. ולא דמי לסעי' כ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי. וכ"מ סי' ש"ג סעי' כ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורחא בהכי ולהכי מהני יחוד. מ"א ס"ק מ"ג ומותר לטלטלה גם לכל צרכיו. ר"ז שם:

קנה) שם. ביחוד לשבת אחת סגי, וכן אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבע"י אפי' פעם אחת. בלבד הוכנה לכך אעפ"י שלא חשב עליה לשבת זו. ר"ז שם:

קנו) שם. ויש מי שאומר דלא שנא. ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם. והי"א מוסיפים באבן דכיסוי דבעינן מעשה. לב"ש, וכ"כ התו"ש או' ס"ו יעו"ש:

קנז) שם הגה. ועיין לעיל סי' רנ"ט דביחוד סגי. היינו מ"ש שם סעי' א' גבי מוכין דסגי ביחוד לעולם ולפי דעת המרדכי (היא סברת י"א שהביא הש"ע שצריך מעשה של תיקון) צ"ל דהא דסגי שם ביחוד והוא ש"ס ערוך היינו דוקא יחוד ע"י מעשה. תו"ש או' ס"ג. ומיהו מ"ש התו"ש דצריך יחוד לעולם כבר כתבנו לשם או' ה' דא"צ לעולם יעו,ש. ובענין אותם אבנים שמשטמינים בהם אפי' לדעת המרדכי א"צ תיקון של מעשה אלא ביחוד לעולם סגי כמ"ש המ"א ס"ק מ"ד. יעו"ש וכ"כ התו"ש שם. וכ"פ הש"ע בסי' רנ"ט סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ט"ז:

סעיף כג[עריכה]

קנח) סעי' כג. להבריח הזבובים. ובלבד שיזהר שלא יהרוג הזבובים. כלבו. עו"ש או' ן' א"ר או' נ"ג. ועיין לקמן סי' שט"ז או' ל"א:

קנט) שם. להבריח הזבובים. וה"ה לאיים על התינוקות שיכה בהם. ט"ז ס"ק י"ז. א"ר או' נ"ד. ובהא סגי ביחוד לשבת אחת דאורחיה בכך ואם אין אורחיה בכך צריך יחוד לעולם. תו"ש או' ס"ח אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית (להכות בו התינוקות) אלא א"כ הוציאו מן המכבדות ויחדו לכך מע"ש. ט"ז שם. א"ר או' נ"ד. ר"ז או נ"ה ומ"ש שם התו"ש על דברי הט"ז הנ"ז עיין מה שמיישב המש"ז:

קס) שם. כיון דלצורך חתכו וכו' והיינו כיון דיחדו לכך וכמ"ש סעי' כ"ב. מ"א ס"ק מ"ה. ור"ל דלאו דוקא חתכו מדקל לשם זה דעשה מעשה אלא דה"ה אם היה מונח ענף מדקל ויחדה לכך שרי כסעי' כ"ב ואף אם קצצן לשריפה ויחד לזבובים אח"כ מהני כבסעי' ך' חריות וכו' הואיל וראוי לכך מהני ביחוד לשבת א' ולי"א לעולם יעו"ש. א"א או' מ"ה. וכ"כ הלב"ש:

קסא) שם. עשאו כלי גמור. ומותר לטלטלו כשאר כל הכלים ר"ז או' נ"ה:

סעיף כד[עריכה]

קסב) סעי' כד. אם חשב עליהם וכו' והטעם כיון שחשב עליהם הוסר מהם איסור מוקצה וכמ"ש לעיל א' קמ"א גבי חריות יעו"ש. ולענין אם מותר לצאת בהם לר"ה עיין לעיל סי' ש"א סעי' ן':

קסג) שם. או שצבען בשמן וכו' היינו שטבלן. דתרגום וטבל וצבע. רש"ל. תו"ש או' ס"ט. לב"ש:

קסד) שם. ליתנם על המכה בשבת. ולפי מה שכתוב לעיל סעי' ך' נראה דה"ה אם חשב ליתנם על המכה בחול ועיין בדברינו לשם או' קמ"ב:

קסה) שם. ומשום רפואה נמי ליכא וכו' ואם מותר ליתן קורי עכביש על המכה בשבת עיין לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

קסו) שם הגה. במכה. וכ"ה בטור:

קסז) שם. וי"א דלא סגי במחשבה לחוד. ומ"ש המ"א ס"ק מ"ו צ"ע על הש"ע ודעתו לומר דלכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בסעי' ה' יעו"ש עיין תו"ש או' ס"ט ונ"ח מה שיישבו יעו"ש:

סעיף כה[עריכה]

קסח) סעי' כה. עורות יבישים וכו' זה ודעת ר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה אלא רק בין יבישים ללחים וסברה שנייה היא דעת רש"י דמחלק בין גסה לדקה כמבואר בב"י ולדעת רש"י אפי' בלחין שרי כמ"ש המ"א ס"ק מ"ז וכתב הב"ח לענין הלכה לא שריא אלא בעור בהמה גסה וביבישה אבל דקה אפי' יבישה או לחה אפי' גסה אסור דיש להחמיר כשני הפירושים דרש"י ודר"ת דשקולין הם בגדולתן עכ"ל. אמנם הא"ר או' נ"ו כתב דסברה ראשונה עיקר שכן הסכים אגודה והר"ן וא"כ אפי' בדקה מותר ביבישין עכ"ל וכ"ה דעת  התו"ש או' ע' וכתב ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' נ"ח:

קסט) שם. עורות יבישים וכו' בין עבודין בין שאינן עבודין מותר לטלטלם מפני שראויים להסמך ולשבת עליהם ויש תורת כלי עליהם. ר"ז שם:

קע) שם. עורות יבישים וכו'. ועורות של עכו"ם מבהמה ששחט בשבת אסור לטלטלן משום נולד למ"ד נולד אסור. תו"ש סוף או' מ"א. ועיין לעיל או' נ"ט ואו' ס' ודוק:

קעא) שם. בין של אומן. דקפיד עלייהו אפ"ה מותר לטלטלן שאין הקפדתו מבטלן מהיות כלי שסתמן עומדין להכי. לבוש. עו"ש או' נ"א:

קעב) שם הגה. אלא א"כ חשב וכו' דכיון דחשב עליהם מבע"י חל עליהם תורת כלים ומותר לטלטלם. ונראה דבלחים לא מהני מחשבה דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין דרך למזגא עלייהו כשהן לחין. עו"ש או' נ"ב. אמנם התו"ש או' ע"ג השיג על דברי העו"ש הנ"ז וכתב דלכ"ע בין לרש"י ובין לר"ת מהני מחשבה גם בלחין יעו"ש. וכ"כ הלב"ש דמהני מחשבה גם בלחין:

קעג) שם בהגה. אלא א"כ חשב וכו' וה"ה אם ישב עליהם מעט מבע"י כמ"ש לעיל סעי' ך':

קעד) שם בהגה. אלא א"כ חשב וכו' ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכין יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט. מ"א ס"ק מ"ח. תו"ש או' ע"ג:

סעיף כו[עריכה]

קעה) סעי' כו. נסרים של בעה"ב וכו' דסתמן להשתמש בהן הן עומדים ותורת כלי עליהן. אבל של אומן אסור שהקצן למלאכתו, לבוש, ובש"ס שם הטעם משום דקפיד עלייהו האומן שלא יתקלקלו. א"ר או' נ"ט. וא"כ נסרים של סוחרים שנתנום לאוצר צ"ע אם מותר לטלטל בשבת דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ויתעקמו כמו אומן אע"ג דלא החליקן ברהיטני וכו' א"א או' מ"ח:

סעיף לח[עריכה]

רכט) סעי' לח. מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר וכו' אפי' למ"ד בסעי' כ"א דבעי מעשה ה"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי. גמ' מ"א ס"ק ס"ה. א"ר או' ע"ט:

רל) שם. ועושה בו כל צרכיו וכו' ומיירי בענין שאין בו חשש גומא (דהיינו שיטול בשוה או כגון שבעפר דק או תחוח דמיד כשנוטל נופל תוך הגומא וסותמו) תו"ש או' צ"ז. ר"ז או' ע"ז. ועיין לקמן סי' תצ"ח סעי' י"ז ובדברינו לשם בס"ד:

רלא) שם. בטל אגב עפר הבית וכו' ואם יש רצפת אבנים או נסרים שרי. הגרע"א:

רלב) שם בהגה. כי אין אותו עפר מוקצה כיון שהכינו לכך עו"ש או' ס"ז. ועיין לקמן סס"י שי"א: