כף החיים על אורח חיים שא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כט) סעי׳ ז. ואינו דרך מלבוש וכו׳ ולא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שהוא דרך ללובשו בחול, מהר״י מולכו בתשו׳ כ"י סי׳ טו"ב, ברכ״י או׳ א" שע׳׳ת :

ל) שם. חייב. דע דכל מקום שנאמר חייב אם עשה במזיד חייב כרת (ואם התרו בו חייב סקילה. מחה"ש) ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת. אבל אם עשה מלאכה שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר״ה פטור. מ״א סק״ע, ומ״ש פטור ר״ל אפי׳ מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא נתכוון כלל למלאכה, מחה״ש. ודין ר"ה עיין לקמן סי׳ שמ׳׳ה סעי׳ ז׳ ובדברינו לשם בס״ד :

לא) שם. וכל תכשיט שהוא רפוי וכו' דלמא נפיל ואתי לאתויי ד״א בר״ה :

לב) שם. שדרכה לשלפם וכו׳ דחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד״א בר׳׳ה :

לג) שם. לא בסייף. ואפי׳ חגור במתניו חייב שדרך הוצאה בכך בחול. ב״י, מ״א סק״י. א״ר או׳ י״ב :

לד) שם. ולא באלה. פי׳ כמו מקל של ברזל באורך אמה וחצי ובראשו כדור ארוך. באר הגולה. א"ר שם:

לח) שם. ולא בשריון. כמו ושריון קשקשים הוא לבוש (שמואל א' י"ז) ופי' שם מצודת ציון דהוא מין מלבוש להגן ממכת חרב עשויה טבעות טבעות מברזל ולסתום נקבי הטבעות עשוי כעין קשקשים של דג כמו וילבש צדקה כשריון עכ"ד:

לו) שם. ולא בקסדא ולא במגפיים. קסדא הוא כובע ברזל ומגפיים הם אנפילאות של ברזל למלחמה. ב"י. מ"T ס"ק י"א:

לז) שם. ואם יצא פטור וכו' אבל אסור מד"ס. ר"ז או' ג' ולכתחלה לא דנראה כיוצא למלחמה כמ"A הר"ן ואשתמיטיתיה לרבינו בעל הלבוש. ס' רגל ישרה דף ג"ן. מחב"ר או' ד' ועיין תו"ש או' י"ד שכ"כ בשם רש"י וכתב דאפי' בחדרי חדרים אסור כמ"A סעי מ"ה יעו"ש. עיר שיש מחק המלכות שישראל וגוים יבואו לצבא המלחמה ובכל לילה איזה מהם עפ"H הגורל יחייבו לעמוד על המשמר ולסבוב את העיר בשווקים וברחובות כולם אחוזי חרב מפני הגנב וכיוצא ולפעמים יקרה שבליל ש"ק יפול הגורל על איזה יהודי לשמור פקודתו ואין פוטר אותו ויצטרך לשאת החרב ומשא בכתף קנה השריפה. נשאל ע"ז הזר"א ח"ג סי' ל"C והעלה דאית להו למיעבד כל טצדיקי לאשתמוטי נפשייהו ולהחליף ליל שבת מאחד מלילי החול שלא יעשה איסור טלטול מוקצה דמחזי כמאן דאזיל לערוך מלחמה ואפי' יצטרכו להוציא ממון ע"ז ואין להתיר משום איבה אך אם הגזרה קשה שיש סכנה בדבר בהא ודאי אין איסור מוקצה יעו"ש. פתה"ד או' ה':

לח) שם. מפני שצריך להסירם וכו' וחיישינן דלמא אתי לאתויי בר"ה. גמרא. ב"י. ועיין לעיל סי' ל"א ולקמן סי' ₪ סעי' ד' בהגה:

טל) שם. ולא יצא קטן וכו' ובזה אין חילוק בין איש לאשה אבל במנעל חדש ובמנעל מרופט (פי' קרוע) איכא חילוק בין איש לאשה כמ"A סי' ש"D סעי' י"ג. ב"ח. ועיין ב"י שכתב שמדברי רי"ו בח"ב נראה שגם אל יצא קטן במנעל גדול קאי על אשה דוקא אבל דעת הסמ"E והסמ"D נראה כדעת הטור דאל יצא קטן במנעל גדול אין חילוק בין איש לאשה יעו"ש. וכ"V דעת האחרונים:

מא) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. דהשתא ליכא למיחש דלמא מחייכי עליה שרואין בו שאינו יכול לנעול המנעל השני מפני מכתו. טור.

מב) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. אבל דאותו שיש בו מכה אינו רשאי לצאת דלמא כאיב ליה מכה ומשלפי ואתי לאתויי ד"א בר"ה. ונראה דמיירי במכה שיוכל להלוך ג"כ בלא מנעל ולפיכך אינו יכול לצאת מבנעל באותו רגל שיש בו מכה אבל אם המכה כאיב כ"כ שאינו יכול להלוך בלתי מנעל כלל ודאי לא ישלפנו וכ"מ מדברי רש"י יעו"A. עו"ש או' יו"ד:

מג) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. וזה הפסק כחייא בר רב אבל בהגהות מהרA"ל הביא תשו' מהר"ם דפסק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה. וכתב הב"ח ולכן נראה להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין בו מכה. והביאו הט"ז סק"ד. וכ"פ א"ר או' י"Z וכ"B דעת התו"ש או' ט"ז. והיינו שילך יחף לגמרי כשיש מכה ברגל אחד. ואף למאן דאוסר כשאין ברגלו מכה ללכת יחף כבסעי' י"Z כשיש מכה א"א בענין אחר. מש"ז או' ד' ומ"מ לדידן שאין לנו ר"V גמורה לדעת הרבה פו' מסתברא שאין להחמיר יותר מפסק הש"ע וכ"נ דעת המש"ז שם:

מד) לצאתת בשבת בסנדל המסומר הנקרא בערבי קבק"ב שאינו אותו הנ"Z בפ' במה אשה וכו' מ"מ יש לאסור לפי שהוא משאוי אם משום דלמא משתפלי ואתי לאתויי ויש תקנה בדבר לעשותו באופן שלא ישמט מרגלו וכעין הסנדלים שבארץ אדום שגבם מכוסה בעור ואז הם מנעל ולא משתלפי ואינם משאוי. ועיין להרדב"Z ח"ג דפוס פירדא סי' י"T דפסק דמנעל של עץ שאינו מחופה עור הנקרא סואיקו"ם (ובלשון ער קבק"ב) אסור לצאת בו בשבת אף למבוי שאינו מעורב כי העור שנותנין בראשן כמה פעמים נשמט ושוב אינו יכול לנועלו וחששא קרובה הוא שיביאנו בידו. עיקרי הד"ט סי' ט״ו או׳ ג׳ ומיהו עיין ברכ״י או׳ יו"ד שכתב בשם מהריק״ש שיש מתירין אבל במחב״ר או׳ ז' הביא כמה פו' שאוסרים כס׳ הרדב״ז יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ט״ז בהגה ובדברינו לשם בס״ד ;

מה) סעי' ח. לא יצא במחט וכו׳ כאן לא מיירי באומן ודין אומן יתבאר בסמוך סעי׳ י״ב. ב״י. וכ״כ

העו״ש או׳ י"א. ודין אשה עיין לקמן סי' ש״ג סעי׳ ט׳ :

מו) שם. התחובה לו בבגדו וכו׳ אבל בידו מחוייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה. מ׳׳א ס"ק י״ד. א״ר או' ח״י. תו״ש או׳ י״ז. וכ״כ האחרונים:

מז) שם. התחובה לו בבגדו וכו׳ צ"ע אם המחט תחובה לחבר שפתי חלוקו ומלבושיו אם מותר לאיש ועיין לקמן סי׳ ש״ג דין ט׳ ודין ח"י דמשמע משם דדוקא באשה מותר. ועיין בב״י סי׳ זה במ״ש בענין מעות התפורים שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הלכך בטל המטבע לגבי  כסות. מהר״א אזולאי זלה׳׳ה בהגהותיו כ״י. ברכ״י או׳ ב׳ ומיהו עיין ר״ז או׳ ד׳ ואו׳ ה׳ שכתב דאפי׳ אם המחט תחוב לצורך לבישה אם נקובה חייב חטאת וכשאינה נקובה פטור אבל אסור וכ״ז באיש אבל באשה ית׳ סי׳ ש״ג יעו״ש:

מח) שם. בין נקובה וכו׳ בב״י יש כאן ט״ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן. מ״א ס״ק ט״ו. ועיין ט״ז סק״ה מ״ש להגיה וליישב דברי ב״י יעו״ש. ומ״ש הב"ח דמ״מ ליכא למ״ד דבאיש חייב בנקובה כתב עליו המ״א שם דאינו מוכרח. וכ״כ הט"ז שם דבחנם כתב הב״ח ז״ל שדברי ב״י וש״ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה (ר״ל בב״י) יעו״ש. והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד. ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אעפ״י שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי׳ בגמרא דף צ״ב מ״א שם. א״ר או׳ י״ט. תו״ש או׳ י״ז;

וכתב שם התו״ש מיהו אם יש להם טעם בדבר למה נהגו כך ואפשר שאם היה שייך טעם זה לרוב העולם גם הם היו נוהגין כן בכה״ג לא אמרינן דבטלה דעתן אצל כל אדם יעו"ש. ועיין לקמן סי׳ ש"ך סעי׳ א ׳ :

מט) שם. וי׳׳א בהיפך. ולדעת הרא״ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה אם יצא פטור משום דהוצאה כלאחר יד היא כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור כמ״ש בטור וב"י יעו״ש. מיהו מ״ש הפרישה או' ז׳ דאפי׳ כשהיא בידו אם הוציא פטור אין כן דעת הפו׳ כמ״ש לעיל או׳ מ״ו:

ן) סעי' ט. ואם יצא חייב. שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא׳׳כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש. מ"א ס״ק ט״ז. וכ״כ העו"ש או' י"ד וכ״ש בידו ממש דרך הוצאה בכך. א״א או׳ ט״ז. וכ״כ העו״ש שם. ועיין לעיל או׳ מ״ו:

נא) שם. ואם יצא חייב. ומיהו עיין לקמן סי׳ ש״ג סעי׳ ח״י שכתב שבזה"ז שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי יעו״ש. ועיין לעיל או' מ״ח שכתבנו שהכל לפי הזמן וע״כ כתב הא״א או׳ מ״ז דעכ״פ באנשים אין מוחין בהם עתה ומטעמים המוזכרים בסי' ש״ג סעי׳ ח״י וכ״ש שר"ת והרמב״ם מתירין באיש (ר״ל משום דלא שליף ומחוי) יעו״ש. ועיין לקמן או׳ גן :

בן) שם. לרש״י פטור וכו׳ פי׳ פטור אבל אסור מדרבנן. אבל לר״ת והרמב״ם מותר אפי׳ לכתחלה. עו״ש או' ט״ו:

גן) שם. דאינו תכשיט אלא לאיש. דכל דבר שהוא תכשיט לאיש לא שייך ביה דילמא שליף ומחוי ליה. טור. ומיהו כתב הרמב"ם פי״ט דין ד׳ דנהגו כל העם שלא לצאת בטבעת כלל. וכ״כ בחדושי רע״א סי׳ ש״ג דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל יעו״ש. ועיין לקמן או' ח"ן:

דן) שם. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור וכו' פי׳ דכיון דבאשה אסור דלמא שלפה ומחויא לא פלוג חכמים בין איש לאשה. ב״ח. עו"ש או׳ ט״ז. או׳ ח״י:

הן) שם. אסור גם לאיש. ואם עשוי לרפואה מותר שאין אדם עשוי להזיזו כלל. מאירי. פת״ע או ועיין באו׳ שאח״ז:

ון) סעי' יוד. טבעת שקבוע בה אבן וכו׳ טבעות שכותבין בהם אותיות לרפואה ואין בהם חותם נראה דאסור להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב כקמיע מומחה. ב״י בשם שה״ל. עו״ש או׳ י״ז. א״ר או׳ כ"א. ועיין לקמן תו״ש סעי' כ"ה:

זן) שם. טבעת שקבוע בה אבן וכו' וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהם חותם ותכשיט שלה הן (ר"ל לנשים) אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה הענינים משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשיו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה והמחמיר תע"ב. כלבו סי׳ ל״א. ועיין לעיל או׳ נ״א:

חן) בני אדם שנושאין טבעות בידיהן ויוצאין בהן בשבת לר״ה וסומכין על מה ששנינו יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל. וכי׳ משום רפואה ורוצים לומר כי גם הזהב נושאין אותו לרפואה ושאלתי אם יש ממש בדבריהם או אם יש עליה חיוב חטאת כפשט המשנה טבעת שאין עליה חותם הוא משאוי לאיש וחייבין עליה חטאת. והשיבו לא תגע בו יד כי סקול יסקל. ועוד השיבו הקול קול יעקב והידים ידי עשו. והנה הדבר מבואר שאסור לצאת בהם. שו״ת מן השמים סי׳ כ״ט. והובא; בסוף הרדב״ז ח"ה :

נט) שם. אלא א״כ חקוקין בה אותיות וכו׳ ואין חילוק בין טבעת שהחותם בולט ובין שוקע הכל נקרא

טבעת שיש עליה חותם. ב״י. עו״ש או׳ י״ז. ר״ז או׳ ז׳:

ס) שם. או צורות. כתב מ״א ס״ק י״ז עיין ביו״ד סי׳ קמ״א סעי׳ ה׳ דבולטת אפי׳ בחול אסור להניחה ולהרב ב״י אשתמיטתיה כאן דין זה עכ״ל אמנם הא״ר או׳ כ״ב כתב על דברי המ״א הנ״ז דליתא דהתם דווקא בצורת אדם שלם מיירי אבל צורת פרצוף או גוף לבד מותר וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי יעו״ש. ור״ל דמ׳׳ש בש״ע או׳ צורות ובב״י כתב אין חילוק בין בולטת בין שוקעת דמשמע דאפי׳ אם הצורה בולטת מותר הוא ע״פ מה שמותר לפום דינא דיש צורות מותרות וא״כ אין קושיא להרב ב״י ודוק :

סא) סעי׳ יא. כגון מפתחות נאות של כסף וכו׳ וה״ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו. מ״ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ״א ס״ק י״ז. ור״ל דנדן של סכין דינו כמו תיק של בתי עינים אם הוא של כסף שהביא ב״י דאם הבתי עינים בתוכו אסור וכמ״ש רמ"א ז״ל בהגה. ולא אמרינן דהבתי עינים בטילים לגבי תיק דאדרבא הבתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים כמ״ש בב״י וה״ה נדן של סכין אם הסכין בתוכו מה׳׳ט אסור :

סב) שם. ויש מתירין אם הוא של כסף. דכיון דעיקרו כסף ואין דרך לעשות מפתחות מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט. ואעפ״י שגם משתמשין בו לפתוח עיקרו לתכשיט עשוי ומותר לצאת בו. ומיירי שהוא קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה יכולה לשלפו ולמחוי דאם לא כן הו״ל תכשיט לאיש ולאשה ואסור לצאת בו אף לאיש. לבוש. וכ״כ הב״ח דכ״ז שהתירו בשל כסף מבואר בסה״ת וסמ״ג דוקא כשהוא בענין דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא דאי איכא למיחש לשלפא ומחויא אף לאיש אסור עכ״ד. וכ״כ העו׳׳ש או׳ ייז. ומשמע שנוהגין כמתירין. א״ר או׳ כ״ה. ומיהו עיין בסי׳ מאורי אור בחלק באר שבע דף ק״י ע״א שכתב דמסתברא לאסור עתה דחזינן שאינו תכשיט לאיש וגם לאשה אין להתיר רק לצורך:

סג) שם הגה. ומ״מ אסור לצאת בתיק וכו' היינו. תיק של כסף וקבוע בשלשלת כסף ולתלות עליו לתכשיט כ"ה בב"י דאלו שיוצאין בידו בלאו תכי אסור. לב״ש. ועיין לעיל או' מ״ו:

סד) שם בהגה. דהבתי עינים בעצמם הם משוי. והטעם כבר כתבנו לעיל או' ס"א קחנו משם:

סה) שם. בהגה. שהבתי עינים בעצמם וכו׳ ואם מותר לצאת בבתי עינים במקום שאין עירוב עיין בס׳

מאורי אור בחלק בן נון דף קנ״ה ע״א שכתב דמשמע להדיא בב״י דבבתי ענים לחוד שקבועים סביב בכסף מותר לצאת כשהם על החוטם וקשורים מאחוריו רוקח שהוא דרך מלבוש ותכשיט לכל אדם יעו״ש. ועיין בשו״ת אבני צדק סי' כ״ט בזקן שבחול אינו הולך בבתי עינים בשוק אם מותר לילך בשבת במקום שאין עירוב וכתב לאסור יעו״ש, וכ״כ ח"א כלל נ״ו או' ג׳ דלשאת הברילין (בתי עינים) על החוטם במקום שאין עירוב אסור דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר שבסעיף י״ז יעו״ש. ומיהו בשו״ת בנין ציון החדשות סי׳ ל״ז כתב בדין הברילין שאינו אומר לא איסור ולא היתר יסיים שם אבל מ״מ העולם נהגו היתר ואין לתפוס למי שסומך על ההיתר לישא הברילין קשורין מאוזן לאוזן יעו״ש. וא״כ כיון דדבר זה בפלוגתא שנייא כל יר״ש יחמיר לעצמו :

סו) ואם מותר לצאת בברילין הירוקים להגן על העינים הכואבים מפני החמה במקום שאין עירוב עיין בשו״ת שו״מ מה״ג ח״א סי׳ ק״מ שכתב כיון שהוא לרפואה הסומך על המתירין אין מזניחין אותו יעו״ש. וכ"כ רב פעלים ח״ב סי׳ מ״ח להתיר לצאת בבתי עינים למי שמזיק לו האויר ואינו יכול לילך מבלעדם יעו״ש :

פז) ואם מותר לצאת במורה השעות במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה״ק ח״ג סי׳ ל״א בסופו שכתב וז״ל וע"ד הזייגיר (מורה השעות) עם רביד של זהב לדעתי הוא מותר לשאת ואף שמע״ל כתב שהח״צ ז״ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכ״כ האחרונים לפע״ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב ודאי מותר אף במקום שאין עירוב דהוה תכשיט ולא משא עכ׳׳ל אמנם בשו"ת דברי חיים ח״ב סי׳ ל"ג אוסר לישא אצלו בשבת כלי שעות אפי׳ עם שלשלת זהב או כסף במקום שאין שם עירוב וכתב שם דהנושא אותו ברה״ר בודאי חייב חטאת והביא שם מדברי ב״י שבהג״ה כאן דאין הבתי עינים טפלים לתיק כסף שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק וה״נ בזה הזייגיר עיקר יעו"ש. וכ״כ ח״א כלל נ״ו או׳ ב׳ לאסור משום דאין זה דרך. מלבוש. וכ״כ קיצור ש״ע סי׳ פ״ד או' ב׳ ובלחם הפנים שם משם כמה גדולים והסכים גם הוא לאסור יע״ש. ולענין טלטול המורה שעות או אם מותר להפך בשלשלת יתבאר לקמן סי׳ ש״ח סעי׳ נ״א בס״ד :

סח) שם בהגה. ואם המפתח של נחשת וברזל וכו׳ כתב הט"ז סק״ז דאם הוא תלוי בשלשלת של כסף שרי דהמפתח בטל לשלשלת והביא ראיה מדברי הרא״ש אבל התו"ש או׳ כ״ה השיג עליו וכתב דהא גם גבי מפתח אין אומרים נעשה מפתח לשלשלת וודאי דהרא״ש מיירי שגם המפתח הוא של זהב יעו״ש:

סט) שם בהגה. ויש שכתבו שנוהגים בזה להתיר. דוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כעין זענק״ל לחגור בו אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור. מ״א ס"ק ח״י. וכ"כ הט"ז סק״ז. תו"ש או׳ כ״ו. וכתב ב״י דאנחנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה והכי נקטינן עכ״ד. והביאו העו״ש או׳ ך׳ וכתב דכל יר״ש ישמע לדבריו כי כל האחרונים מסכימים לאסור ע"כ. ונראה דכל מה שאמרנו בכאן דכל שהוא תכשיט מותר לצאת בו היינו דוקא שאינו רפוי ואין לחוש שמא יפול אבל אם יש לחוש שמא יפול ואתי לאתוי ד״א בר"ה אסור אעפ"י שהוא תכשיט וזה מבואר בדברי הרמב"ם ז״ל פי"ט דין ב׳ יעו״ש. עו״ש שם:

ע) סעי׳ יב. לא יצא החייט וכו׳ כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום. ט"ז סק"ח:

עא) שם. ולא נגר בקיסם וכו׳ בל״א וויר״א והנגר תולה באזנו בצאתו בשוק להראות בו מהו אומנתו כי בו משרטטין הנסרין ליישרן כעין שעושין עתה הנגרין. פרישה או׳ יו"ד :

עב) שם. ואם יצא פטור. אעפ"י שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין. הרמב"ם פי״ט דין כ״א. ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ״ש סעי׳ ח׳ וסי׳ ש׳׳ג סעי׳ ט׳ מ"א ס״ק י״ט. תו״ש או׳ כ"ז. ודל דלא גרע אומן מהדיוט. מחה״ש. ואם הוציא בידו פשיטא דחייב וכמ״ש לעיל או׳ מ"ו:

עג) שם. ואם יצא פטור. וכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן לא יצאו בהם בשבת ואם יצאו פטורין שאין זו הוצאה כדרכה כיון ששאר כל אדם אינן מוציאין כן ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על עצמם שהם אומנים ולא בשאר פעמים. ר״ז או׳ ט׳ :

עד) סעי׳ יג. לא יצא הזב וכו׳ ואמרינן בגמ׳ דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר׳ יהודה חייב ולר׳׳מ פטור וכבר כתבתי בסי׳ רמ״ח מחלוקת הפו׳ בזה. ב״י. ועיין בדברינו לשם או׳ א׳ וכתב הא״א או׳ ך׳ דאף לדידן שי״א דאין לנו ר״ה אפ״ה אסור בזב ובנדה ואע׳׳ג דמלאכה שא"צ י"א דרבנן יעו״ש:

עח) שם. לא יצא הזב וכו׳ ולכן אסור לקשור מטלית בפתילין של כובע כדי לקנח בה עיניו. ריא״ז. והב״ד בשה״ג פ׳ במה אשה. כנה״ג בהגה״מ, מ״א ס״ק ל״ד. ועיין לקמן סעי׳ כ״ג בהגה :

עו) מותר לצאת בקאפיצ״ו שעושין להם קאפיצ״ו מאחריהם אם הם תפורין. שה״ג שם. כנה״ג שם. מ״א שם:

עז) שם. שעושה להצילו וכו׳ וה״ה אם עושה הכיס כדי לידע כמה ראיות רואה כדי שידע אם יתחייב בקרבן אם לאו כדתנן בעל ג׳ ראיות מביא קרבן. או אם לובש משום בדיקה כדי שידע שהימים היו נקיים כגון שהוא צריך לספור ז׳ נקיים. עו"ש או׳ כ״ג:

עח) שם. שלא יטנף בה. דק״ל כל אצולי טינוף משוי הוא ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעי׳ שאח״ז. לב"ש. תו"ש או' כ"ח:

עט) שם. וכן אשה. נדה שקושרת וכו׳ לרבותה נקט דאפי׳ היכא דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתוי אפ"ה אסורה לצאת והטעם משום דהבגד עצמו הוא משא. עו׳׳ש או׳ כ״ד :

ף) שם. אם לא יהא סינר וכו׳ מלפניה ומלאחריה שזה תקנת עזרא. אבל מאחריה בלבד וקושרתו ברצועה לפניה אינו מלבוש ואסור. מרדכי והגמ״י. מ״א סק״ך. א״ר או׳ ל׳ :

פא) שם. אבל אם קושרתו וכו׳ דבלא קשירה לא מתקיים כלל כיון שתלוי לפניה ודלא כהעו״ש, מ״א ס"ק כ״א. תו״ש או׳ ל׳. ועיין סי׳ ש״ג סעי׳ מ״ו דמבואר שם דבמוך שהתקינה לנדתה שרי אף בלא קשירה והטעם כתב כאן המחה"ש משום דהתם דחוק באותו מקום ואפשר להתקיים בלא קשירא עו״ש. וא״כ ה״נ אם היה אפשר להתקיים בלא קשירה מותר. א״א או' כ״א:

פב) שם. כדי שלא יכאב לה הדם וכו׳ היינו שלא יפול על בשרה ויתיבש עליה ונמצא מצערה, ב״י. מ״א ס״ק כ״ב. וכיון שכוונתה בשביל צער אפי׳ ניצלת עי״ז מטינוף שרי. וכ״כ מ״א ס׳׳ק כ״ג. לב"ש ועיין לקמן או׳ ה׳:

פג) סעי׳ יד. דבר שהוא דרך מלבוש וכו׳ ואפי׳ אינו מכוין אלא להציל את בגדיו שרי כיון דדרך מלבוש הוא מתעטף בהם. והא דאסר בהגמ"ר לנשים לישא מכסה על ראשם היינו שלא כדרך מלבוש דוקא אבל אם הוא דרך מלבוש שרי אעפ״י שאינם מכוונות אלא לאצולי טינוף. ועפ״ז אפשר שפשט המנהג באלו הארצות לשום האנשים כובע גדול של לבד על גב המצנפת מפני הגשמים ואין לאסור אותו משום דלמא נפיל ואתי לאחויי דמאחר שהוא עמוק ונכנס במצנפת ליכא למיחש להכי. ב"י סוף הסי׳ ועיין סעי׳ כ״א ובדברינו לשם בס״ד:

פד) שם הגה. ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים וכו׳ וה״ה קאלאשין על המנעלים. ס׳ מנחת פתים דף מ״ז ע״ב. א"ח או׳ ט׳ :

פו) שם בהגה. אבל אסור לאשה ליתן בגד וכו׳ היינו אם מונח עליה ואין מתעטפת בו אבל כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש אפי' חתיכות בגד פשתן שרי. מ״א ס״ק כ"ג. תו״ש או' ל"ג. והט"ז סק"י כתב היינו אם מונח על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוה דרך מלבוש ושרי יעו״ש. וכתב המש״ז או׳ יו״ד דכ״כ המ״א. ונראה דר״ל דגם מ״ש המ״א דאם מ תעטפת בו כדרך מלבוש שרי היינו אם מכסה ג״כ קצת הגוף יעו״ש. והר״ז או' י״א כתב דצ״ל מעוטף בו רוב גופה. וכל דחזי לעניות כגון בגד פשתן חזי גם לעשירות כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש. מ״א שם. ואם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין ואפי' ניצלת עי"ז מטינוף. מ"א שם:

פו) סעי' טו. וכיון דאינו צורך הלוכו אסור. דחיישינן דלמא שלפי ואתי לאתויי ד"T בר"ה. תו' שבת ס"ה ע"ב. תו"A או' ל"ד:

פז) ומיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושין לאותם שקורין בטינ"ש מותר לצאת בו. ב"י בשם תשו' הרבי"ש. לבוש. והטעם כתב שם הלבוש משום דנראה לו כמנעל שקורין בל"א שטיב"ל ואינו לו משאוי אלא לדידיה הוה תכשיט וגם עשוי באופן שאין דרכו ליפול וליכא למיחש ביה למידי ומותר: