ירושלמי שבת א ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת שבת · פרק א · הלכה ט | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


דף יג עמוד א[עריכה]

משנה ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום וכולן ב"ה מתירין עם השמש אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס עכו"ם ג' ימים קודם לשבת ושוין אלו ואלו שטוענין בקורות בית הבד ועיגולי גת:

גמרא עד איכן ייבא כמה דמר רב יוחנן בשם רבי חוניא עד כדי הילוך ד' מיל. וכא נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה הוא דתימר בטובת הנייה אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק: ארשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו'. לא אמרו אלא לבנין הא צבועין לא. לפי דרכנו למדנו שהלבנים קשין לכבס יותר מן הצבועין: ושוין כו'. רבי שמואל ורבי יוסי בן חנינה תריהון אמרין כבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה. ר' אחא אמר ר' יוסי בר' חנינה בעי מהו ליגע במושך. רבנן דקיסרין אמרין איתפלגין ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא. רבי יוחנן אמר אסור. רבי יוסי בר חנינה אמר מותר. מתניתא פליגא על רבי יוסי בר חנינא ושוין שלא יגע במושך: