יסוד ושורש העבודה/א/ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק תשיעי[עריכה]

אך בזאת נאות לכם אחי ורעי, עבודת הבורא ית״ש ויתעלה שעלו זכרונם לטובה בכל הפרקים הקודמים, עוד צריכין אנו למודעי ולהעלות על לב תמיד הכלל הגדול שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בשער עבודת האלקים פרק ד'. והוא זה, שכל מעשה בני אדם לא נחלקו רק אל הטוב ואל הרע, רוצה לומר שאין לך דבר בעולם בענייני האדם, הן במעשיו הן בדבורו הן במחשבותיו הן בראייתו הן בשמיעתו, שיהיה לפעמים רשות, דהיינו לא מצוה ולא עבירה, זה מן הנמנע, רק כל חמשה ענייני האדם המוזכרים אי אפשר להיות רק או מצוה או עבירה רחמנא ליצלן. אף שבעל חובת הלבבות כלל כל העניינים בדרך כלל עיין שם, אך אני אפרש בעזר ה' בדרך פרטי כל ענייני האדם בפני עצמם, כדי שיהא נחקק על לב האדם כל ענייני חושיו בפרטות, וכל חוש יהיה לזכרון תמיד בעיני שכלו, ועל ידי זה בנקל יכול להזהר מחלק הרע שבו.

ופתח דברי יעיר בענייני העשיה מענייני אכילת האדם, בהיות כי דבר הגורם הוא לכל חטא אשר יחטא האדם בשביעה ונעלם ממנו יראת הבורא ית"ש, כמו שאמר הכתוב: "פן תאכל ושבעת" וגו' "ושכחת את ה׳ אלקיך" וגו'. הנה אכילת האדם לא יצויר כי אם היותו או צווי מהבורא ית׳ או אזהרה, דהיינו אם אוכל מאכלות המותרות וכדי ספוקו לבד, ונזהר מכל אזהרות שנזכר בשולחן ערוך מהלכות דרך ארץ, עושה בזו האכילה מצוה ועבודה להבורא ית״ש כמצות תפילין וציצית, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בפרק הנ"ל מפסוק "הנה נתתי לכם את כל עשב" וגו׳. ולאכילה ההוא יקרא מצוה, מטעם כי צדיק אוכל לשובע נפשו, כדי שיהא חזק ובריא לעבודת יוצרו ובוראו ית׳ ויתעלה כמבואר בש״ע א״ח סימן רל״א. ובוודאי חיוב גדול על האדם לכוין על כל פנים כוונה זו הפשוטה לעת אכילתו, לבל ימשול כבהמות נדמו באכילתו. ועל אדם זה נאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו". ואם חסר אחת מכל התנאים הנ״ל, אזי עבירה היא בידו, וביחוד אם אוכל יתר מכדי ספוקו, כל יתר כנטול דמי מעבודת הבורא יתברך, כי איבריו כבדים עליו ויבא מזה בטול תורה וכוונת התפלה, וגם גורם ח״ו חולת הגוף כידוע, והוא מוזהר ועומד "השמרו מאד לנפשותיכם". ועל אדם זה שלהוט אחר המאכלות אמר שלמה המלך ע״ה בחכמתו: "ובטן רשעים תחסר".

היוצא מזה, שקוטב אופני אכילת האדם מוסב על א׳ מאלו השנים: או צווי או אזהרה, וע״כ צריך האדם להזהר בהם מאד. וכן בעניין ההליכה, אם הולך האדם לבית אולמו בית הכנסת ובית המדרש, או הליכת עולים לו לטובת חבירו, או אפילו לאיזה הצטרכות הפרנסה על צד ההיתר או לבריאת גופו, הליכה זו היא הליכת מצוה. אבל אם ההליכה אינה מעניינים הנ"ל, אין רצון ית״ש בהליכה זו ועבירה היא בידו, ועל דרך זה תמצא בכל ענייני מעשה אדם.

וכן בדבור, אם דבורו בנחת רוח הבורא ית״ש כתורה ותפלה ושבחי הבורא ית״ש ויתעלה, או בספור נסים ונפלאות וגבורת הבורא יתברך יתעלה, או לעשות איזה טובה לחבירו, או באיזה משא ומתן באמונה, הנה הוא מצוה. וכל דבור שאינם מעניינים הנ״ל הם דברים בטלים, ועובר על מצות עשה מן התורה "ודברת בם" כנודע.

וכן במחשבה, אם חושב בתורה הקדושה כו׳ כנ״ל, היא מחשבה של מצוה ונוטל על המחשבה שכר גדול בזה ובבא. ואם מחשבתו אינו מעניינים הנ״ל כלל, רק מחשבתו בדברים בטלים שאינם נוגעים כלל לעבודת הבורא ית״ש, לעבירה תחשב וענשו גדול רח״ל.

וכן בראיה, אם כוונתו לראות איזה דבר בכדי שיקח איזה יראה ומוסר על דבר זה, או להבחין מראייתו נפלאות וגבורת הבורא ית״ש בכדי ליתן על זה שבח והודאה בפיו ובמחשבתו להבורא ית״ש, או שכוונתו שמראיה זו יבא לאדם איזה טובה, או להזהיר ולהציל מפח יוקש רעה לאיזה אדם וכיוצא בזה, היא ראיה של מצוה ונוטל עליה שכר גדול. אבל אם ראייתו אינו נכנס בסוג הנ"ל, היא ראיה של עבירה, כי אבד זמנו על דבר בטל, ועל זה נאמר בישעיה סימן ל"ג: "עוצם עיניו מראות ברע", כי כל ראיה שאינם בסוג הנ״ל היא רע בעיני ה'. וכל שכן אם ראייתו על דבר ערוה רחמנא לצלן.

וכן בשמיעה, אם היא על דרך הנ״ל היא שמיעה של מצוה ונוטל עליה שכר גדול, ואם אינה מעניינים הנ״ל היא שמיעה של עבירה וענשו רב רחמנא ליצלן. ואף אם נזדמן פתאום לשמוע דבר שאינו הגון, הזהירו רז״ל שיכוף אליה לתוכה. וכל שכן שאסור לאדם לכוין לשמוע דבר שאינו הגון שאינה כלל מענינים הנ״ל. נמצא כל ענייני האדם, הן מעשיו הן דבוריו הן מחשבותיו הן ראיותיו הן שמיעותיו, לא יצויר רק על אחת משתי אלה, או על דרך הטוב או על דרך רע רח״ל, ואין בכל ענייני האדם שיצויר בו דבר הרשות.

והחסיד בעל חובת הלבבות כלל כל עניינים שביארתי במלות קצרות וזה לשונו: והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע, והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשותם במשקל הזה ויבחין אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו ויבחר בטוב בהם ויעזוב זולתו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "חשבתי דרכי" וגו׳, וגם הוא מה שאמר החכם (קהלת יב): "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע", והנה הכניס המעשה כולם תחת טוב ורע, עכ״ל. ורוצה לומר, קודם איזה עשיה או דבור או מחשבה או ראיה ושמיעה, ישקול האדם בשכלו היטב על איזה עניין יהיה העשיה או הדבור או השמיעה או הראיה או המחשבה; אם הוברר הדבר לפניו שהם מעניין עבודת הבורא יתברך, יעשה וידבר ויחשוב ויראה וישמע; ואם לאו, יחדל וירחיק מהם כמטחוי קשת. ואם ילך האדם בתמידית בדרך זו, אז יהיה עובד ה' בשלימות כל ימיו ויזכה לראות בנועם ה' ובכל טוב הצפון שעין לא ראתה.