ינון שמו/נה
סימן נה
תפילה בקדיש
1. שאלה: המתפלל ונמצא באמירת מזמורים (במקום שמותר להפסיק) ושומע את החזן, שאומר קדיש, האם רשאי לענות 'אמן' ולהמשיך בתפילתו או שצריך להפסיק מלומר את המזמורים עד סיום הקדיש?
תשובה: ראוי שלא ימשיך באמירת המזמור עד שיגיע החזן ל'אמירן בעלמא ואמרו אמן', וכך השיב לי הרב דוב ליאור. ראיתי ב'מעין אומר' בשם הרב עובדיה יוסף (ח"א פ"ה סימן מ"ה) שמותר להמשיך להתפלל, אם המתפלל עונה על הקדיש, ובהערה כתב הרב יהודה נקי שאולי הסיבה היא, מפני שעיקר האיסור לדבר הוא דווקא בשעת 'אמן יהא שמיה רבא וכו'.
הריני לצטט דברי המ"ב (נ"ו א) העוסק בחשיבות הריכוז בזמן הקדיש: 'וכל שכן שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה וכדאיתא במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב [הובא בב"י סימן קכ"ח] וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות אמר לו: למה פניך מוריקות? אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו ואמר לו: מפני מה אירע לך כך? אמר לו: מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפילו להרהר בדברי תורה אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוון הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג].
כל הדיון הזה שייך במי שכעת מתפלל במנין זה, אלא שאינו בקצב של הש"ץ, אבל מי שכבר סיים תפילתו ונשאר ללמוד וכדומה, אינו חייב כלל לענות על כל מה ששומע, שהרי כיוון שעסוק בלימוד אינו צריך להסיח דעתו ולהפסיק מעיסוקו ולימודו (ראה אשי ישראל כ"ד סעיפים ט"ו וכ"ז).
שחרית בשנית
2. שאלה: אני רגיל להתפלל שחרית בנץ. השבת אני מוזמן למלון לשבת חתן של קרובי משפחה. יש בקרבת המלון מניין בנץ, חשבתי להתפלל שם שחרית ולבוא לאחר מכן להיות נוכח בתפילה של בעלי השמחה. אֵם החתן שהיא אחותי, ביקשה ממני שאהיה חזן, קולי ערב בעיניה.
האם אני רשאי להתפלל שוב שחרית, בשביל לשמש כשליח ציבור? [אותה שאלה יכולה להתעורר במקרה שאני מוזמן לבר מצווה בכותל המערבי, וכבר התפללתי בשעה מוקדמת, וכעת מבקשים ממני להנהיג את התפילה של בר המצווה].
תשובה: היה ראוי לדון, האם מותר לוותר פעם אחת על תפילה בנץ, על מנת לשמח חתן וכלה או על מנת לנהוג בדרך ארץ כלפי המארחים שלך, אבל לא על כך היתה השאלה.
נדון בפן ההלכתי, במצב הזה שאותו אדם מתפלל פעמיים, ישנן שתי סוגיות הדורשות בירור: א. האם אני רשאי לברך את ברכות קריאת שמע למרות שכבר התפללתי? ב. האם אני רשאי לומר חזרת הש"ץ למרות שכבר התפללתי במניין מוקדם?
א.
בשולחן ערוך (או"ח נ"ט ד) נאמר ביחס לברכות קריאת שמע:'אומר עם השליח ציבור בנחת' ומוסיף על כך הרמ"א: 'ומיהו אם לא אמרה רק שמעה משליח ציבור יצא, דברכות אלו הש"ץ מוציא היחיד אף על פי שהוא בקי, מיהו אין הש"ץ מוציא היחיד בפחות מעשרה'.
יוצא אם כן, שהדרך היחידה המותרת היא, שתבקש מאדם אחד בקהל שלא יאמר את הברכות בעצמו, ותאמר אתה בקול רם, ויצא הוא ידי חובה על ידך, ככה שלא תהיינה ברכותיך לבטלה. אמנם העידו על הרא"ש שלא היה סומך על השמיעה מהש"ץ בברכות הללו, מחשש שלא יוכל לכוון תדיר, וכן חשש שמא יֵַפנה ליבו לדברים אחרים. אבל ההלכה לא נשתנתה בגלל זה, ואתה רשאי לנהוג כפי שההלכה נאמרה במקורה.
ב.
ביחס לחזרת הש"ץ הדבר יותר פשוט, מפני שיש תקנת חז"ל לומר חזרה כל זמן שיש עשרה שהתפללו בלחש. הדברים רמוזים בדברי השו"ע בהלכות חזרת הש"ץ (או"ח קכ"ד מ"ב סק"ה) שם נאמר שאם השליח ציבור כבר התפלל בלחש ונזדמן לו להתפלל חזרת הש"ץ בשביל ציבור אחר, לא יתפלל בלחש פעם שנית. אם כן גם כאן, הואיל והציבור טרם שמע חזרת הש"ץ, לא משנה אם מישהו מאותו קהל יאמר את הברכות או שיאמרנה אדם אחר שכבר התפלל במניין יותר מוקדם (אלא יזהר שלא לומר שוב את תפילת העמידה בלחש).
ניתן ללמוד גם מדברי המ"ב במקום אחר (ס"ט סקי"ז) כדברינו, שֵַם כתוב שמי שכבר התפלל, והוא כעת משמש חזן במניין אחר שטרם התפללו, יכול לומר עבורם קדיש וברכו, אבל לא יאמר יוצר אור והלאה,'כי במקומינו כולן בקיאין הן ואין נוהגים לצאת בזה ע"י ש"ץ', משמע שאם לא בקיאין, רשאי לאומרם שנית.
סיכום:
אתה רשאי אם אתה אומר מראש לאחד המתפללים, שיכוון לצאת ידי חובת ברכות קריאת שמע על ידך, והוא יאזין ולא יאמרם בעצמו.
צירוף חרש למניין
3. שאלה: הזדמנתי לבית האבל, היינו עשרה גברים, מתוכם שישה חרשים, האם ניתן להתפלל תפילה בציבור ולומר קדיש וברכו? תשובה: אמנם ניתן לצרף מי שישן או שעדיין מתפלל למניין, כפי שמבואר בהלכות קדיש (או"ח נ"ה,ו), אבל זה נכון רק כאשר יש רוב מניין שמסוגל לענות. במקרה הזה לא ניתן להתפלל תפילה בציבור, כי חרש מוגדר כשוטה (שו"ע או"ח נ"ה ח). יש לציין שחרש המדבר ורק אינו שומע, הוא כפיקח לכל דבר, ורק חרש אילם לא מצטרף כלל למניין. ביחס לחרש אלם בן ימינו, שהתחנך בבית ספר לחרשים והוא מתקשר כפקח, יש מחלוקת בפוסקים איך להייחס אליו, על כן הכריע בהליכות עולם (ח"א עמ' פ"ה) שלכל דבר דרבנן מצטרף, על כן יאמרו קדיש וקדושה אבל לא יברכו על קריאת התורה ולא יאמרו חזרת הש"ץ כאשר החרש משלים לעשרה (עיין עוד מ"ב מהדורת דרשו סימן נ"ה הערה 44).
תזוזה בקדיש
4. שאלה: אצלנו נהגו לומר קדיש ליד התיבה, [המנהג הונהג כדי שכולם יאמרו באותו קצב]. מכיוון שהייתי רחוק מהתיבה התחלתי לאומרו ממקומי, האם אני רשאי להתקדם לכיוון התיבה תוך כדי אמירתו?
תשובה: בהלכה במקורה, אצל בני אשכנז לא נהגו לומר מספר אנשים קדיש ביחד, אלא אחד אומרו בלבד, ויש הלכות מפורטות מי קודם למי (עיין ביאור הלכה קל"ב א'). אצל בני ספרד וכן אצל בני אשכנז בימינו, נהגו לאומרו ביחד ובלבד שיקפידו לאומרו ממש ביחד.
לא מצאתי התייחסות בהלכה לשאלתך.
מצד אחד נותנים לקדיש דינים של תפילת שמונה עשרה לעניין שאין לעבור לפני האומרו (שערי תשובה נ"ו א'), וכן נהוג לפסוע לאחור בסיום אמירתו, כדין שמונה עשרה (שו"ע נ"ו ה') וכמו כן זה דבר שבקדושה הזוקק עשרה, אבל הוא לא חמור ממש כמו תפילת עמידה.
לעניות דעתי נראה, שתאמר אותו ממקומך עד 'דאמירן בעלמא' ואז תצעד לכיוון התיבה, אבל הרב דוב ליאור הורה שיאמרנו כולו ממקומו.
סיכום:
תמשיך באמירתו ממקומך.
לא תתגודדו בקדיש
5. שאלה: בית כנסת המתפלל בנוסח אשכנז, דרך משל, ורוצה אדם לומר קדיש בנוסח ספרדי, האם רשאי?
תשובה: חז"ל למדו מהפסוק: 'לא תתגודדו', שלא תעשו אגודות אגודות, כלומר שלא נעבוד את ה' בשתי צורות שונות. בתלמוד (יבמות יג: - יד.) מבואר באילו אופנים קיים איסור זה. לאביי כל זמן שיש בעיר אחת 'שתי שיטות פסיקה' הדבר אסור, ואילו לפי רבא אם יש שני בתי דין בעיר אחת מותר שכל אחד יפסוק באופן שונה זה מזה, ולדעתו האיסור קיים רק אם באותו בית דין ישנם דיינים המוֹרים כבית שמאי וחלק מהם מוֹרים כבית הלל.
אמנם נחלקו הראשונים איך לפסוק (רמב"ם כאביי ושאר ראשונים כרבא) אבל בנידון דידן לכל הדעות ישנה לכאורה בעיה, שהרי שינוי הנוסחים הוא באותו בית הכנסת!
ביחס לשינויים שאינם נוגעים לדברים שבהלכה אלא לדברים שבמנהג, ישנה מחלוקת בפוסקים האם להתיר את הדבר.
המקור לדברי המתירים הוא מהסוגיא שם, המשיבה על השאלה, איך היה מותר שתהיינה שתי הנהגות שונות ביחס לאיסור מלאכה ערב פסח, 'אמר ליה אמינא לך אנא איסורא... ואת אמרת לי מנהגא?'
סברת החילוק בין עניין שהוא הלכתי לדבר שבמנהג, נעוץ בהבנת האיסור של 'אגודות אגודות', אם נסביר שהאיסור הוא 'כדי שלא ירָאֵה התורה כשתי תורות' (כך עולה מדברי רש"י י"ג: ד"ה אמינא לך), אין מקום לאסור מנהגים שונים, ואילו הטעם הוא 'כדי שלא יבואו לידי מחלוקת' (כך עולה מלשון הרמב"ם ע"ז י"ב י"ד) הרי שלא שנא הלכה או מנהג.
למעשה, המגן אברהם (או"ח תצ"ג ו) החמיר אף במנהגים, ואילו מהרשד"ם (יו"ד רנ"ג) הקל, ועיין עוד במשפט כהן קכ"ה עמ' רפ"א.
בשו"ת אור לציון (ח"ב עמ' מ"ז) חילק על פי הרמב"ם בין בית הדין, שלהם האיסור של לא תתגודדו חל, לבין הציבור הפשוט שעליהם לא חל האיסור. הוא מוסיף שם, שביחס לתוספות על הקדיש (אחרי לעילא. . דאמירן בעלמא) שאינן מעיקר הקדיש, רשאי לומר כמנהג המקום, כי בדברים שאינם מעיקר הדין, אין קפידא אם ישנה ממנהגו.
הערת הרב אריאל אדרי: נראה שביחס לשינויי נוסחאות, שאינן נובעות ממחלוקת או משינוי מנהג, אלא שזו הלשון שהשתרשה בקהילה פלונית, אין חשש של לא תתגודדו, אלא שאם הגבאים מקפידים יש להישמע להוראות שלהם, כדי לא לעורר מחלוקת, כשם לא ראוי לעמוד בין היושבים או להיפך.
ועוד נראה לומר, שכאשר ישנם מנהגים ידועים לספרדים ומנהגים אחרים לבני אשכנז, הרי זה כשני בתי דין בעיר אחד, שהדבר מותר גם אם נקלעו למקום אחד (עיין יחוה דעת ד ל"ו).
מובן הדבר שאם הגבאים אינם מקפידים, רשאי כל אחד לומר כמנהגו, ובלבד שיגידו באותו קצב.
סיכום:
אם הגבאים מקפידים על כך, ראוי לומר בנוסח של המקום, ולא בגלל איסור אלא בגלל דרך ארץ.
צירוף חילוני למניין
6. שאלה: האם חילוני מצטרף למניין בתפילה ולזימון?
תשובה: אין במקורות מושג של 'חילוני', אבל יש מושג של עם הארץ או מומר. לגבי זימון, באופן שאין שלושה שאכלו ללא צירוף עם הארץ, נכתב בתלמוד (ברכות מ"ז:) שלא מזמנים עליו, אבל בשו"ע (או"ח קצ"ט ג) נכתב ש'עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה', הסיבה לכך היא שאנו חוששים שאם נפרוש ממנו, הוא יפרוש מאיתנו עוד יותר, [וזו לשון הטור:'והאידנא אמר ר"י שמזמנין עם עם הארץ כדי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו פירוש אם היו פורשין מהם היו גם הם פורשין מן הציבור לגמרי]. המ"ב (סק"ב) מסביר שמדובר בעם הארץ שלא 'עבר את הגבול', אבל אם אינו מקיים מצוות התורה בדבר המפורסם בכל ישראל, כגון שאינו קורא ק"ש, או רשע העובר בפרהסיא אין מזמנים עליו. בספר פסקי תשובות (ח"ב עמ' תרס"ג) כתב שאם מדובר בחילונים בני זמננו שאינם 'להכעיס' אלא שגדלו ללא חינוך תורני, מותר לצרפם, ובלבד שעניין האמונה קבוע בליבם.
באגרות משה (או"ח א כ"ג) הוכיח מהתלמוד הלומד ש'אין לומר דבר שבקדושה אלא בעשרה' מהמרגלים, שאף רשעים כמרגלים מצטרפים למניין. דבריו בניגוד לדברי הפרי מגדים (נ"ה א"א ד) הכותב שמומר לחילול שבת אינו מצטרף.
בספר בעקבות המחבר (ח"ב סימן ב) הביא דברי המלמד להועיל (ח"א כ"ט) שההשלכות של דין מחלל שבת בפרהסיא, לא קיים בימינו. בזמנם כאשר הרוב נהג כהלכה ואילו המיעוט לא שמר שבת, העבריינים נקראו פורשים, אבל כעת שהמצב התהפך, אי אפשר להם 'פורשים מן הכלל'.
לעניין צירוף לתפילה במניין, יש לצרף סברא שאם אין עניין התפילה נוגע לליבו, כלומר שאינו מודע למציאות ה' שאליו מתפללים, לא שייך לצרפו, כי אינו שייך לנושא (עיין בסוף ספר הצבא כהלכה עמ' תל"א - תל"ג)
סיכום:
יש מקום לצרף ויש מקום שלא לצרף, ובכל אופן יצניע את דרכיו אם אינו מצרף אותם.
מניין קורונה
7.שאלה: אנו עומדים בחצרות או מרפסות שלנו בזמן התפילה, באופן שרואים זה את זה, אבל כאמור כל אחד ברשות בפני עצמה, ואין בשום רשות מניין בפני עצמו, אלא על ידי צירוף, מה הדין?
תשובה: הדיון קשור לסוגיה בגמרא ולתשובת הרשב"א.
בגמרא ובהלכה (או"ח נ"ה) רואים שחצר קטנה הפתוחה לחצר גדולה, היא בטלה כלפיה, משמע שאם כל רשות עומדת בפני עצמה, אין צירוף למניין, וכך כתב :'צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם...חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם...לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין'.
הרשב"א נשאל (שו"ת צ"ו) על הבימה של החזן הגבוהה מאוד ומוקפת מחיצות, איך הש"ץ יכול להוציא ידי חובה באופן זה? והוא מביא שני טיעונים: א. כיון שהבמה בנויה לתשמיש בית הכנסת, על כן אינה עומדת לכשלעצמה (בניגוד לחצרות הבנויות לשם דיור). ב. לבסוף הוא מביא גורם נוסף שהואיל ורואים זה את זה, אין כאן חציצה כלל, כשם שאמרו בהלכות זימון (אביא את הנושא בסוף התשובה).
בשיירי כנסת הגדולה מתלבט בדברי הרשב"א הנ"ל, אולי התכוון לומר שההסבר השני בדבריו בנוי על גבי ההסבר הראשון, ועל כן לדעתו אין לצרפם.
בספר מחזיק ברכה הרב החיד"א מביא את שיטת הפרי חדש הסובר שיש לצרף שתי קבוצות, למרות שאין בכל אחת עשרה, בתנאי שרואים זה את זה, והוא מקשה שתי קושיות: א. קשה להעמיד את כל הברייתות האומרות שאין מצטרפים אם עומדים בשתי רשויות, באוקימתא שלא רואים זה את זה. ב. הרשב"א עצמו כאשר מביא את הטיעון השני, אומר את זה רק בדרך 'אפשר' וכיצד ניתן לסמוך על כך?
מהר"ש בן התשב"ץ (סימן ל"ז, שם כתב שאין ללמוד מדיני זימון, כי שם מדובר שיש בכל מקום מספר אנשים המחייבים זימון בפני עצמם) וכן אליה רבה וכן זרע אמת כתבו בניגוד לרשב"א ועל כן הרב החיד"א חושש לדעה הסבורה שאין לצרפם.
למעשה המ"ב הביא את שתי הדעות (נ"ה סקנ"ז) והוא מסיק שבשעת הדחק אפשר להקל בדבר.
הרב שלמה אזולאי הראני בדברי המחזיק ברכה הכותב בהמשך דבריו (אות י) כך: 'אם יש להם איזה סיבה, דהוא טורח קצת ומשתדלים להראות פניהם נראה דמצטרפין דהוי ליה כמראה פניו מן החלון והנה עמנו מהריק"ש והרב בית דוד ומהרימ"ט לפי מ"ש בשמו הרב בית דוד והפר"ח...' כלומר גם הוא בשעת הדחק סומך על 'מראה פניו מן החלון' שמצטרפים ומביא עוד סוללה של פוסקים התומכים במהלך זה. בדבריו של הרב החיד"א מתייחס לתקופה של מגפה, שבה יש להקל מהסיבה שיש הבדל בין מצב שיכול לבוא ולהתקרב ובין מצב שאוסרים עליו מלהתקרב, שאז מצטרף, וזו לשונו שם: '...שנקרא באיטלקית לָזָארֶטוֹ שנוהגים בערים האל, אם יש שתי כתות שם שאינם יכולים ליגע זה בזה, ויש ששה בבית אחד וארבעה בבית אחר והם חלוקים במספרם כמשפט. שמעתי מרב אחד אהובינו נר"ו שנסתפק הן בעודנו שם אם הארבע יכולים להיות לפני פתח הבית ויצטרפו לעשרה כיון שרואים זה את זה, או אינם מצטרפים? ולי ההדיוט נראה לפי מה שכתבנו דמצטרפים, דהרי אלו אינם יכולים לבא בבית, והשומר עמם בשדה לפני הפתח. וגם אשר בבית לא יוכלו לצאת חוץ כי המקום צר בחוץ, וגם הוא מעבר לרבים. ובכי האי גונא דאינם יכולים להיות ביחד מטעם המלך ושרי המדינות וכבר השתדלו אלו הארבעה לבא נגד הפתח ומראים להם פניהם - הוי ליה כמראה פניו דרך חלון דמצטרף (ובמיוחד שזה לתקופה ארוכה) וכיון דאיכא כמה פוסקים נראה לסמוך עליהם ולא יתבטלו ארבעים יום מלהתפלל בצבור ולא ישמעו קדיש וקדושה/w
הכף החיים הביא את כל הדיון הנ"ל (באותיות ע וכן ח"ף) והסיק כמחזיק ברכה שלא לצרפם ודלא כפרי חדש [פעם שמעתי מרב יעקב יוסף בשיעור על כללי הפסיקה, שבני ספרד קבלו את הוראות מרן השו"ע ואחרי זה קבלו הוראות פרי חדש והחיד"א ואם יש מחלוקת ביניהם הלכה כחיד"א, אבל הרב אהרון הכהן אמר לי בשם רב אברהם שפירא שהפר"ח הוא מרא דאתרא דירושלים].
נספח: סתירה בפסקי המ"ב.
בהלכות תפילה ראינו שהמ"ב סומך על הדעה שניתן לצרף מניין מקבוצות אנשים שאין בכל אחד מניין, למרות שהם עומדים במקומות שונים, כאשר רואים זה את זה, ואילו בהלכות זימון, בביאור הלכה (קצ"ה א) נטה אחרי הרשב"ש שאם אין שלושה במקום אחד אף אם רואים זה את זה לא מהני, וכן הדין אם יש חמישה בכל מקום, לא מצטרפים לעניין לזמן בַּשֵם. לכאורה הוא לא עקבי בשיטתו!
בהערות איש מצליח בסוף חלק ב (עמ' ק"ה) מיישב שלעניין סעודה אם לא אוכלים ממש שלושה ביחד, חובת זימון לא מתחילה, מה שאין כן לעניין תפילה, 'כל כהאי גוונא שכינה שרייא בינייהו'.
סיכום: המ"ב מקל במקום הדחק, אבל כה"ח מחמיר, ויש מקום גם לספרדים להקל בשעת הדחק.
תפילה בשידור ישיר
8.שאלה: אני שומע את אמירת הסליחות, ברדיו בשידור חי, האם אני רשאי לענות אמן על הקדיש וכן לומר את י"ג מידות עם הציבור? תשובה: הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה ימים נוראים עמ' כ"א) כותב שמי ששומע דרך הרדיו, בשידור ישיר, יכול לענות אמן על הקדיש, ולא כמי שהחמיר בכך. ובספר פסקי תשובות (ח"ב סימן רט"ו ג) הסיק שבאופן זה, עניית אמן היא בגדר רשות ולא בגדר חיוב. אבל הרב שמואל אליהו אמר לי שלא לענות אמן על ברכה שאני שומע דרך הטלפון. לשאלתי, מה זה שונה ממה שהיה באלכסדריא של מצריים, ענה: א. נכון שאין לענות. כי העברה דרך לגלים אלקטרומגנטים, היא לא הקול המקורי אלא תבנית אלקטרונית שבאה לחקות את הקול שנכנס למערכת, ולכן אי אפשר לצאת בזה ידי חובה או לענות אמן. באלכסנדריה היה הקול נשמע אם היה שקט והיו מקשיבים טוב, ולכן אפשר להגביר עם רמקול. ב. עוד אמר ששם לא היה נכרי שמפסיק בניהם. וכך בוודאי יש.