ינון שמו/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן ח

לובש ציצית ללא כוונה

1. שאלה: למדנו, שמצוות צריכות כוונה, האם מי שלובש טלית או ציצית ולא מכוון לשם מצווה, מבטל בכך 'עשה', כי מצד אחד הוא לובש ארבע כנפות, ומאידך אינו מקיים מצוות ציצית? תשובה: הביאור הלכה (או"ח סימן ס סעיף ד' ד"ה ויש אומרים) כותב בשם פרי מגדים, שאם לוקח טלית שלו או של קהל, כאשר קראהו לעלות לתורה, ואינו מספיק לכוון לשם מצווה, כי זמנו בהול, הרי שעובר בכך על מצוות העשה של ציצית. מדבריו משמע, שכל עוד אינו מכוון לשם קיום מצווה שה' ציווה אותנו בה, הרי זה מבטל עשה, מפני שמצד אחד הרי הוא לבוש ארבע כנפות, ומאידך אינו מקיים המצווה, לפי הדעה שמצוות צריכות כוונה.

בניגוד לכך, ניתן להבין מדברי המנחת חינוך (מצווה שכ"ה), שהוא חולק על דברי הביאור הלכה. לדבריו, רק ב'מצוות חיוביות', שייך לומר שאם לא קיים המצווה, עבר על רצון הבורא (כגון שלא הניח תפילין) אבל ב'מצווה קיומית' כגון ציצית או סוכה (חוץ מהלילה הראשון), על אף שאינו מקיים המצווה, בכל אופן לא מבטל עשה. על מנת להסביר את היסוד הנ"ל, הוא מביא דוגמא שאדם קיים את המצווה בעבירה, כגון שהדבר גזוּל, מצד אחד אמנם לא מקיים המצווה של ציצית, אבל מאידך אינו מבטל את המצווה, למרות שאינו יוצא כעת ידי המצווה, לפי זה יש לומר שאותו הדין, באופן שלא מכוון לשם מצווה. עיין עוד מנחת שלמה (א,א) ועוד אחרוני שהביא אותם ה'פסקי תשובות' (חלק א עמ' צ).

סיכום: לפי המ"ב יש מאוד להיזהר בשעת לבישת הציצית, לכוון לקיים מצווה (מן הסתם, בכל מקרה שמברך על לבישתה, מסתבר שגם מכוון לקיים המצווה), אבל אחרונים רבים לא חשבו כמותו ולדעתם אם לא כיוון, אמנם לא קיים המצווה אבל גם לא נחשב שמבטל אותה.

מחליף ארבע כנפות

2. שאלה: אני רגיל להחליף טלית קטן מספר פעמים ביום, האם יועיל הדבר שבעת שאני מברך בבוקר על הטלית, אכוון לפטור את כל הבגדים שאלבש במשך היום? תשובה: אי אפשר לפטור בברכה הנאמרת על בגד זה, את כל הבגדים האחרים. אכן, ניתן לכוון בברכה שזה יחול גם אם יפשוט ויחזיר, אבל לא מועיל לבגדים אחרים, כך הורה לי הרב דוב ליאור. ראיתי שכך כתב הבן איש חי (ש"ר בראשית י): 'מיהו אם החליף בגדיו ולובש טלית קטן אחר, אפילו שהוא לובשו תיכף ומיד אחר שפשט הראשון, יברך על זה החדש, וכן הוא הדין בטלית גדול, אם פושט זה שעליו, ולובש טלית גדול אחר, יברך על השני'. בשונה מכך כתב רבבות אפרים (ח"א כ"ג) שיכול לכוון בבוקר על כל הבגדים, אבל כתב שיותר טוב שלא לכוון, ואז לברך על כל בגד שמחליף. תשובה זו בנויה על ההנחה שמברכים על ט"ק ועיין להלן תשובה מס' 5. סיכום: מן הראוי שתכוון בבוקר על הבגד שאתה לובש כעת, ואם תחליפנו תברך שוב.

קשירת ציצית בלילה

3. שאלה: האם מותר לקשור את חוטי הציצית בלילה? תשובה: הסברא לאסור היא משום 'תעשה ולא מן העשוי', כלומר בשעה שמטיל החוטים, אין חיוב ציצית באותו זמן, כיוון ש'לילה לאו זמן ציצית הוא'. אבל מנהג העולם להקל בזה, משתי סיבות: א. מחוסר זמן, אין בו גדר 'תעשה ולא מן העשוי'. ב. לפי רא"ש בגד יום חייב בציצית אף בלילה. בספר פסקי תשובות (ח"א עמ' קפ"ז) דן בזה והביא את דברי הפוסקים שכתבו שאין לחשוש לזה, ואף דייקו זאת מעצם העובדה שהמ"ב לא ציטט חומרא זו. ראיתי בשו"ת אבני דרך (ח"ח ט"ז) עוד שתי סברות לבאר את ההיתר: א. אין מצווה בקשירה אלא בלבישה. ב. כאשר ההכשר אינו תלוי במעשה נוסף אלא בא ממילא, כי גורם הזמן הוא המשמעותי, אין בכך גדר 'תעשה ולא מן העשוי' דעת כהן קפ"ב. סיכום: מותר לקשור ציצית בלילה.

פשט על דעת להחזיר

4. שאלה: הורדתי טלית או תפילין על דעת להחזירם, ואני נוהג כשיטות שאין לברך אם פשט על דעת להחזיר (רמ"א ח, יד), האם יש משמעות כמה זמן עבר או שיצאתי ממקום למקום? תשובה: צריך לדעת, שדעת השו"ע בשתי הסוגיות שכל פעם שפושט או חלוץ אף על דעת להחזיר, צריך לברך שנית (ח י"ד וכן כ"ה י"ב). יש ראשונים שסוברים שאין לברך (כמובא ברמ"א בשם האגור) ולמעשה האחרונים הסתייגו מדברי השו"ע והכריעו שלא לברך, מדין ספק ברכות להקל. מה אורך ההפסקה, באופן הריד על דעת להחזיר? הרב דוב ליאור השיב לי שהכל תלוי בדעת המוריד טלית ותפילין, וכן אמר לי הרב יהודה נקי בשם הרב עובדיה יוסף, שאם פשט על דעת להחזיר אין לברך שוב (אף על פי שכתב בילקוט יוסף א מהד' תשמ"ה שזה בהפסקה של חצי שעה ומשמע שלא יותר, הסביר הרב נקי ש'דיבר הכתוב בהווה'). מה הדין אם פשט על דעת ללכת לשירותים? ישנה חלוקה בין תפילין לטלית, שהרי בטלית מותר מעיקר להיכנס לשירותים, על כן לא יברך עליה שוב, אבל ביחס לתפילין יברך, כי מדינא הוא מנוע מלהכינס עמם. (מ"ב סימן ח סקל"ז, וסימן כ"ה סקמ"ז ועייין שם ביאור הלכה כ"ה י"ב).

מה דעת פוסקי ספרד? דעת הרב עובדיה יוסף היא ממש כמו המ"ב. אבל דעת הבן איש חי (וירא י"ג) שאף ביחס לתפילין אין לברך, כי חושש לדעת המג"א. סיכום: אם חלץ/פשט על דעת להחזיר, אינו מברך שוב. אם עשה כן על דעת להיכנס לשירותים, ביחס לטלית הדין לא משתנה ואילו ביחס לתפילין רבו הדעות שיש לברך שוב.

ברכת טלית קטן

5. שאלה: מה הברכה שמברכים בשעה שלובשים טלית קטן, והאם צריך להתעטף בו בשעת ברכה? תשובה: יש בזה שלוש הנהגות: 1. לברך בא"י אמ"ה להתעטף בציצית (שו"ע ח, ו); 2. לברך בא"י אמ"ה על מצוות ציצית (רמ"א שם); 3. לא מברכים עליו כלל מחשש שמא היא (הטלית) פסולה הואיל ואין בה כדי עיטוף ראשו ורובו של קטן (פסקי תשובות ח"א עמ' פח). אם מברך להתעטף בציצית, צריך להקפיד להתעטף בו (שו"ע ח, ג). הפוסקים כתבו (שו"ע ח, י ומשנ"ב סקכ"ד) שאם לובש טלית קטן בבוקר ועתיד להתעטף בטלית גדול בתפילת שחרית, לא יברך כלל על הטלית קטן (במצב כזה פשוט שאין צורך להתעטף בטלית הקטן). לפי זה יוצא, שכל הדיון מה מברכים תקף, רק ביחס לאותם האנשים שאינם מתעטפים בטלית בשחרית או למי שמחליף טלית קטן באמצע היום.

סיכום הדעות: 1. התשב"ץ כתב לברך להתעטף בין דרך עטיפה בין דרך מלבוש (כף החיים ח, כ"ז). 2. האריז"ל היה נוהג להתעטף בו ולברך להתעטף (שם). 3. בן איש חי (בראשית ו') כתב לברך להתעטף, ויתעטף בו, ואם לובשו כדרכו ללא דרך עטיפה יברך על מצוות. 4. בילקוט יוסף (קיצור שו"ע טז, ג) כתב: המנהג לברך על מצוות ציצית. 5. המנהג הרווח אצל בני אשכנז לברך על מצוות ציצית. ההסבר לנוסח זה כתוב בדרכי משה: "כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאים בטלית קטן כזה, לכן לא תיקנו לשון להתעטף או להתלבש, שאז היה משמע שעכשיו מקיימים המצווה כהוגן, רק (=אלא), מברכים להשם יתברך שנתן לנו מצוות ציצית, ואף שאין מקיימים אותה עכשיו כתיקנה, לכן תיקנו לשון על לשעבר משמע". עיין אשרי האיש (ב, ו עמ' י"ד) ביחס לברכת ט"ק כאשר לובש ט"ג בבית הכנסת. אמנם כתבתי על פי הרמ"א שבני אשכנז מברכים 'על מצוות' אבל המ"ב כותב שאם מתעטף בו, יכול לכתחילה לברך 'להתעטף', וכך משמע במעשה רב. סיכום: א. בני אשכנז מברכים 'על מצוות'; ב. בבני ספרד ישנם שני מנהגים, ואם מברך להתעטף, יקפיד לעשות בו עיטוף אחר הברכה.

רוב עם

6. שאלה: כאשר הש"ץ מברך ברכה, שבה אני גם מחוייב, האם עדיף לברכה בעצמי כיון שאני בקיא או לסמוך על שומע כעונה מהש"ץ? תשובה: זה נוגע להרבה ברכות, נטילת לולב, ברכה ההלל, שהחיינו של ליל כיפור ועוד. א. ביחס לברכת שהחיינו הנאמרת בבית הכנסת בליל כיפור: הבית יוסף כתב (או"ח תרי"ט ב) בשם הכלבו 'ואף על פי ששליח ציבור מברך זמן (שהחיינו) קודם תפילת ערבית, שפיר דמי לברך כל אחד ואחד קודם' ועל כך הוסיף הבית יוסף: 'ואין נוהגים כן, אלא הכל סומכים על ברכת שליח ציבור'. ב. ביחס לברכות ההבדלה:

הרב החיד"א בחיבורו ברכי יוסף (או"ח רצ"ה ה) מצטט, בשם מהר"י זיין, התנגדות חריפה לאותה הנהגה בה אדם מכוון לא לצאת ידי חובה בברכות ההבדלה של ש"ץ, על מנת להבדיל שוב בעצמו. טענתו היא, שיש כאן ברכה שאינה צריכה, ועל כך מביא הרבה ציטוטים וראיות (כגון: דברי השל"ה המובאים במגן אברהם תר"יט ג, וכן את דברי השו"ע בסימן רח"צ, ביחס לברכת הנר שבה העדיפו ביטול בית המדרש, ואחד יברך לכולם, ולא בחרו בדרך שכל אחד יברך לעצמו כי אז נפסיד את הערך של 'ברוב עם'), לדעתו מה שהמליצו הפוסקים (או"ח קפ"ג ז) ביחס לברכת המזון שיברך כל אחד בעצמו, ולא לסמוך על השמיעה שמשמיע המזמֵן, בגלל שאֵלוּ ברכות ארוכות וקשה לעקוב בהם.
          הרב החיד"א עצמו חולק שם על דברי מהר"י זיין ולדעתו הדבר מותר (גם ברב פעלים ח"ב נ) ראיתי שכותב שאין חשש של ברכה שאינה צריכה, כאשר כל אחד מכוון שלא לצאת בברכת הזולת.

אביא את טענותיו של הרב החיד"א: מה שהזכיר מהר"י זיין את הטיעון שיש כאן ברכה שאינה צריכה, אין הדבר נכון, מפני שיש הבדל בין ברכה שאינה צריכה לנדון דידן, כי ברגע שכיון לא לצאת, הרי שמחוייב בברכה זו, ואדרבה כעת צריך לה. לגבי הטיעון של ברוב עם, ניתן לדייק את ההיפך, שחז"ל העדיפו שאחד יברך לכולם את ברכת הנר, ולא חששו לברכה שאינה צריכה, אלא רק לטיעון של ברוב עם, משמע שאין חשש של ברכה שאינה צריכה כאשר מכוון לא לצאת. אכן באופן שהש"ץ מברך בקול רם מתקיים העיקרון של 'ברוב עַם', ומי שמעוניין לצאת דרך הש"ץ יוצא, והעובדה שחלק מהציבור מברך, אין זה מוריד מ'ברוב עם' [זו לשונו:'והטעם נראה דאף משום ברוב עם ליכא, דכבר הש"ץ מנהגו לברך ברוב עם, אלא שזה בלחש רוצה לברך, ובהא דברוב עם במקומו מונח, וזה לגרמיה הוא דעבד לקיים מצוה בו, ואין נגרע ברוב עם מהצבור, אין כ"כ קפידא']. וכן הוא מוכיח מדברי הר"ן (במסכת ר"ה ז: בדפי הרי"ף) המציין את המנהג, בו השומע הבדלה בבית הכנסת, חוזר ומבדיל בביתו, מוכח שאין בכך בעיה של ברכה שאינה צריכה, מפני שמראש מכוון לא לצאת בברכות הש"ץ. הרב החיד"א גם מוכיח מברכת ספירת העומר וכן מברכות השחר, שבהן כל אחד מברך בעצמו, למרות שיש לו אפשרות לשמוע מש"ץ. לבסוף החיד"א מביא את דברי המגן אברהם האומר: 'דעל הרוב אין הש"ץ מוציא', והוא בעצמו מוסיף להעיד :'דהאמת אִתו, דיש כמה ש"ץ שאינם מכוונים כראוי'. גם הרב שלום משאש (תבואות שמש ח"א ס"ח) מצדֵד כדברי הברכי יוסף, ומעיד על עצמו שנוהג לברך בעצמו את ברכת ההלל, משום חיבוב מצווה. ג.לגבי ברכת ההלל, בני אשכנז נהגו לברך כל אחד ואחד בעצמו, וביחס לבני ספרד שמעתי דעות חלוקות מה המנהג. ד.לגבי ברכת העומר, כולם נהגו לחזור ולברך אחרי הש"ץ, מלבד בני תימן. בגלל המנהג שכל אחד מברך בעצמו, כתב בסידור אבותינו (עמ' 333) שאין נוהגים לומר ברשות מורי ורבותי, כי ברכת הש"ץ באה להזכיר לציבור את מספר ימי העומר, וכל אחד מברך לעצמו. ה.לגבי ברכות השחר, כולם נהגו לברך בפני עצמם, ככה עולה מדברי השו"ע (ו, ד) ששם הוא דן בשאלה האם אין איסור בדבר, כאשר כל אחד מברך בקול רם את כל ברכות השחר, אבל אין הוא מעלה את האפשרות שאחד יברך עבור כולם, אולי מהסיבה שלא כולם הגיעו לתפילה באותו הזמן (המ"ב במקום מביא אחרונים הסבורים שלא ניתן להוציא ידי חובה בברכות השחר בהעדר מניין, לפי זה ניתן להסביר מדוע כל אחד מברך בעצמו). ו.לגבי ברכת המזון, המנהג לברך בעצמו ולא לסמוך על המזמן, מלבד המנהג התימני המקורי. ז.לגבי שהחיינו בליל כיפור, מנהג בני אשכנז שכל אחד מברך בעצמו בלחש ומסיים לפני שש"ץ מסיים ועונים אמן על ברכתו. לגבי בני ספרד איני יודע אם יש להם מנהג קבוע בזה. הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים מ"ו נ"ז) כותב שטוב שיברך לעצמו, אם אינו שומע היטב את הש"ץ או אם אינו בטוח שהש"ץ מכוון להוציא את הרבים ידי חובתם או אם רואה שהציבור מאחרים לברך אחרי השקיעה. ח.ביחס לברכת לולב, אני חושב שהתפתח המנהג אצל כולם, לברך כל אחד בעצמו, אולי מהסיבה שחלק מברכים בסוכה שליד בית הכנסת וחלק נוהגים לברך על הלולב קודם התפילה בתוך הסוכה שליד הבית (על פי כף החיים תרנ"א מ"ו). ט.ביחס לברכת הטלית כתב השו"ע: (ח ,ה) 'אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת (פי' בפעם אחת), כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך והאחרים יענו אמן'. וכתב על כך המ"ב (סקי"ג):'מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו, ובאמת אדרבה לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים משום ברוב עם הדרת מלך וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד, אך לא נהגו עכשיו כן, ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא...'. העיר לי הרב יהודה נקי, שלא כדאי לצאת מברכת הש"ץ, אלא אם כן יש מנהג ברור בבית הכנסת, שהחזן מכוון להוציא ידי חובה, והחזן הוא קבוע מאנשי המקום היודע את המנהג. ראיתי בחזו"ע פורים (עמ' ס"ט) שכותב שמי שיש בידו מגילה כשרה, וקוראה יחד עם הש"ץ, רשאי לברך בעצמו בלחש עם שליח ציבור, ומכל מקום עדיף לשמוע מפי הש"ץ ...משום שברוב עם הדרת מלך. סיכום: המנהג המקורי היה שהש"ץ מברך עבור כולם, אלא שהתפתח מנהג שהיחידים מברכים לעצמם, כאשר מראש מכוונים שלא לצאת ידי חובת ש"ץ. הב"י מעיד שהמנהג הוא לסמוך על שמיעת הש"ץ, אבל ראינו שהרבה אחרונים כתבו לברך כל אחד בעצמו או משום החביבות שישנה כאשר מברך בעצמו או משום חשש שמא ש"ץ לא מכוון להוציא ידי חובה.