ילקוט שמעוני על בראשית ט יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

[עריכה]

והיה בענני ענן. לאחד שהיה בידו קלוב רותח, ביקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי בעלי ראתן עד ארבע אמות. רבי אמי ור' אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבוי. ר' יהושע בן לוי מיכריך בהו ועסיק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן"; אם מעלת חן על לומדיה, אגוני לא מגנא? כי הוה קא שכיב אמרי ליה למלאך המות: אזיל עביד ליה רעותיה. אזל אתחזי ליה, א"ל: אחוי לי דוכתאי, א"ל: לחיי. א"ל: הב לי סכינך דלא מבעתת לי באורחא. יהביה ניהליה. כי מטא להתם דלייה וקא מחוי ליה, א"ל: דליין טפי פורתא. דלייא, שואר. נקטיה בקרנא דגלימיה. א"ל: שבועתא דלא אתינא. א"ל קוב"ה: אי איתשול על שבועתיה ניהדר, ואי לא לא ניהדר. א"ל: הב לי סכינאי. לא הוה קא יהיב ליה. נפקת ברת קלא אמר: הבי ניהליה, דמבעייה לברייתא. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי. אזל אשכח לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תליסר תכתקי פיזא. א"ל: אנת הוא בר ליואי? א"ל: אין. נראתה הקשת מימיך? א"ל אין. א"ל: אם כן אין את בר ליואי. ולא היא ולא מידי, והא דאמר הכי, סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי.