טור חושן משפט רכ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכ | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

המוכר את הספינה מכר לו את התורן והוא אילן גבוה שפורסין עליו את הוילון ומכר הוילון והעוגין והם הברזלים שמעמידין אותה בה ואת כל המשוטים שמנהיגים אותה בהם ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה ואת בור המים שבה אבל לא מכר הביצית והיא ספינה קטנה שהולכין בה ליבשה ולא את הדוגית והיא ספינה קטנה שצדין בה המלחים דגים ולא העבדים המשמשין אותה ולא המרצופין שנותנין בהם סחורה ולא את הסחורה ואם אמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור:

המוכר הקרון לא מכר הפרדות:

ואם מכר הפרדות לא מכר את הקרון ואם קשורין זה בזה מכר הקרון מכר גם הפרדות מכר הפרדות לא מכר הקרון: בד"א במכר אבל המשכיר הקרון משכיר גם הפרדות אפילו אינן קשורים בו:

המוכר הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד לא מיבעיא אם הכל קורין לצמד צמד ולבקר בקר ואין שום אדם קורא לבקר צמד אלא אפילו יש מקצת שקורים לצמד צמד ובקר בקר ויש מקצת שקורים לבקר צמד אפ"ה לא מכר הבקר ואפי' משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן המעות מוציאים ממנו הבקר והמעות ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח כדין כל לוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כך פסוק רשב"ם ור"ח והרמ"ה ורב האי כתב שהדמים ראיה לבטל המקח אם טעה בכדי שאין הדעת טועה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי רשב"ם:

וכ' רשב"ם אפי' אם היו קשורין ביחד אינן מכורין אבל הר"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דוקא כשאינם קשורין אבל אם קשורין מכורין והכי מסתברא ואם הכל קורין לבקר צמד לא מיבעיא אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפילו בלא הודעת דמים אלא אפילו אם הכל קורין לצמד לבדו ג"כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג"כ לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעין ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ"ה שהדמים מודיעין כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרינן שאין הדמים מודיעין היינו דוקא היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא והא דאמרינן מכר הבקר ולא מכר הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אי פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד:

כתב הרמב"ם המוכר את העול מכר את הפרה מכר את הפרה לא מכר העול:

המוכר העגלה מכר הבקר מכר הבקר לא מכר העגלה ותימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב"ד וכתב שאע"פ שכתוב כך בתוספתא אין סומכין עליה:

המוכר החמור מכר האוכף והמרדעת אפילו אין עליו בשעת מכירה אבל לא מכר שק ודסקיא ומרכבת הנשים אפי' היה עליו בשעת מכירה ואפילו אמר לו חמורך זה ואפילו אמר חמור וכליו אא"כ שאמר הוא וכל מה שעליו כך פסק רב אלפס ור"י והרמ"ה כתבו דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין ואם אינן עליו אינן מכורין ושק ודסקיא אפילו אם הן עליו אינן מכורין אא"כ אמר לו הוא וכל מה שעליו או כל מה שראוי להיות עליו בד"א בסתם שלא פירש לו אם לרכיבה אם למשאוי אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו ואם פירש לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין ואם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין ואם הן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ואם פירש בין לרכיבה בין למשאוי כולהו חדא דינא אית להו אם הן עליו מכורין ואם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע וא"א הרא"ש ז"ל כתב [כסברא הראשונה] כדברי רב אלפס:

המוכר פרה או חמור סתם לא מכר ולדיהן ובפרה אפילו א"ל פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד אבל אם אמר לו חמורה מניקה אני מוכר לך מכר ולדה ואם אמר לו חמורה או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד ושפחה דינה כפרה שאפילו אמר לו שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד ואצל אם אמר לו שפחה סתם ואם אמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר העובר וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו פרה וחמורה ושפחה זו סתם ולא אמר מעוברת אם הן מעוברות מכר העובר:

המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל הכלים שעליה אפילו הן מאה אבל לא מכר את השירים ואת הנזמים ולא את הטבעות ולא הקטלאות שבצוארה ואם אמר שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אע"פ שיש עליה כלים של מאה מנה כולן מכורין:

כתב הרמב"ם ז"ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכור חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אבל אם אמר יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך משמנין ביניהן וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו ואם אמר ראש פרה זו אני מוכר לך לא מכר אלא הראש שכן דרך למכור הראש לבד:

המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר הקנה לא מכר את הכבד מכר הכבד לא מכר הקנה אבל בבהמה דקה מכר הראש מכר הרגלים מכר הרגלים לא מכר את הראש:

מכר הכבד לא מכר הקנה מכר הקנה מכר הכבד וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה:

כתב רשב"ם ז"ל כל אלו הדברים שאין נמכרין במטלטלין ה"ה נמי שאין ניתנין שאין חילוק בין מוכר לנותן אלא בקרקע שהוא חשוב בטלי אגביה בנותן אע"פ שאין בטלין גבי מוכר אבל במטלטלין אין חילוק בין מוכר לנותן:

מכר בור מכר מימיו:

מכר אשפה מכר זבלה ורב אלפס פסק שמכר בור לא מכר מימיו וכן כתב הרמב"ם ורשב"ם פסק שמכר מימיו וכן מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל: ואם מכר המים והזבל כתב הרמב"ם ז"ל שלא מכר הבור והאשפה:

מכר כוורת מכר דבורים מכר השובך מכר היונים וכן נמי איפכא מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר השובך: בד"א שפירש שמכר כל פירות הכוורת והשובך בלא שיור אבל אם מכר סתם פירות הכוורת לא מיבעיא שלא מכר הכוורת אלא אף הדבורים לא מכר כולם אלא יקח חלוקה ג' נחילים הראשונים ומכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל כדי שתתיישב הכוורת ואם מכר סתם פירות השובך לא יקח כל הגוזלות שיולדו שאם כן יברחו האמהות ויחרב השובך מכל וכל אלא מניח הזוג הראשון שיולידו ולאותו הזוג מניח גם הזוג הראשון שיולידו והנשארים יקח וכתב הרמב"ם אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת הפירות מניח בריכה ראשונה שיולדיו האמהות ומניח ממה שילדו הבנות שתי בריכות וכל הנולד מאותן שתי בריכות של הבנות והבריכה הראשונה של האמהות הוא שלו:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוכר את הספינה מכר לו את התורן וכו' עד המנהיגין אותה בהם משנה ר"פ המוכר את הספינה (עג.): ומ"ש ואת הכבש שעולין בה וכו' שם תנו רבנן המוכר את הספינה מכר את האסכלא ואת בור המים שבתוכה רבי נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית וכתבו הרי"ף והרא"ש ולית הלכתא כוותייהו. ופי' ר"ש אסכלא. כבש של ספינה שעולין בו: בור המים שבתוכה. נותנין בו מים מתוקים לפי שמי הים מלוחין: ביצית ודוגית. היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה וכשרוצים לעלות ליבשה נכנסים מאותה גדולה לקטנה שהגדולה אינה יכולה ליקרב אל שפת הים: ומ"ש ולא את הדוגית והיא ספינה קטנה שצדין בה המלחים דגים כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ז ויש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא אמר רבא ביצית היינו דוגית ר' נתן דבבלאה הוא קרי לה ביצית סומכוס דבן ארץ ישראל הוא קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית דבר אחד הוא ואפשר דס"ל ז"ל דה"פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה הגדולה ובא"י שימים שבה עמוקים אצל שפתם וע"י כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב ליבשה לא היו צריכין לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים וע"ש זה היו קורין אותה דוגית והשתא ה"ק הרמב"ם לא מכר ספינה קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים. וכתב ה"ה המשוטין המנהיגין אותה פירוש החבלים שבהם מושכים הספינה ומכניסים אותה לנמל ויש לפרש העצים שמושכים בהם הספינות זה לשון ן' מיגא"ש ז"ל ור"ש פי' רימוש בלע"ז: והאסכלא פירש ן' מיגאש בית הכסא שבספינה ור"ש פירש כבש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ו: ומ"ש ולא את העבדים המשמשין אותה ולא את המרצופין שנותנין בהם סחורה ולא את הסחורה ואם אמר היא וכל מה שבתוכה הרי הכל מכור שם במשנה:

המוכר הקרון לא מכר הפרדות ואם מכר הפרדות לא מכר את הקרון שם במשנה (דף עז): ומ"ש ואם קשורים זה בזה מכר הקרון מכר גם הפרדות שם תני רב תחליפא בר אבימי קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והא אנן לא מכר תנן אמר ליה אסמיא אמר ליה תתרגם מתניתך באדוקים בו ופירש ר"ש באדוקים בו. שקשורים ביחד בשעת המכירה הילכך הכל מכר ומתניתין בשאין אדוקים בו:

ומה שאמר מכר את הפרדות לא מכר את הקרון ומשום דלא אמרו בבריית' דאדוקים בו מהני אלא במכר את הקרון מכר את הפרדות לפי שהפרדות נגררות אחר שם הקרון אבל אין הקרון נגרר אחר שם הפרדות אפילו באדוקים בו:

ומה שאמר במה דברים אמורים במוכר אבל המשכיר הקרון משכיר גם הפרדות אפילו אינם קשורים בו כ"כ נמק"י ונתן טעם לפי שאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדות מאחר:

המוכר את הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד שם במשנה: ומה שאמר ל"מ אם הכל קורין לצמד צמד וכו' אלא אפילו יש מקצת שקורים לצמד צמד ולבקר בקר ויש מקצת שקורים לבקר צמד אפילו הכי לא מכר הבקר שם בגמרא: ומה שאמר ואפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן מעות מוציאין ממנו הבקר והמעות: ומה שאמר ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח וכו' שם במתני' דהמוכר את הצמד לא מכר את הבקר מסיים ר' יהודה (אומר) הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקאמר עלה בגמרא ואי אין הדמים ראיה ליהוי בטול מקח מאי אין הדמים ראיה נמי דהוי ביטול מקח ואי בעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהיב ליה ופירש ר"ש מאי אין הדמים ראיה. היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יותר משתות בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח' והילכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או ק"ק ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינוייא דחיקא הוא עכ"ל וכתב הר"ן לענין הלכה קי"ל כלישנא בתרא וכן דעת ר"ש והרמב"ן ז"ל וכן נראה דעת רי"ף ז"ל שכתבן להני לישני סתם אבל ממה שכתב ר"ח לקמן בפרק המוכר פירות משמע דסבירא ליה כלישנא קמא דמאי אין הדמים ראיה ביטול מקח עכ"ל והרמב"ם בפרק כ"ז הסכים לדעת הפוסקים כלישנא בתרא שכתב ואין הדמים ראיה שאם טעה בכדי שהדעת טועה יש לו אונאה או ביטול מקח כדין כל מוכר ולוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא בטל המקח שזה מתנה נתן לו וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א ז"ל ומה שאמר רבינו בשם רבינו האי שהדמים ראיה לבטל המקח וכולי טעמו מפני שפוסק כלישנא קמא. ומה שאמר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרשב"ם אף על פי שלא כתב הרא"ש בזה בפירוש מכל מקום מתוך שכתב הני תרי לישני סתם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכמו שכתב הר"ן לדעת הרי"ף ז"ל וכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן כתב הר"ן ורבנן סברי אין הדמים ראיה פירוש ואפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו הבקר והמעות דכל היכא דקתני לא מכר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני וכן כתב הרמב"ן ז"ל:

וכתב הרשב"ם אפילו אם היו קשורים ביחד אינם מכורים כן כתב שם וזה לשונו ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה דהא לא מפלגינן בין אדוקים לשאינם אדוקים כדמפלגינן גבי קרון ופרדות ולקמיה בשמעתין נמי אמרינן דמתניתין מילי מילי קתני: ומה שאמר בשם הר"י הלוי דדוקא בשאינם קשורים וכו' כ"כ בשמו ה"ה בפרק כ"ז וכתב שכן דעת הרמב"ן ז"ל דתנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו: ואם הכל קורין לבקר צמד ל"מ אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפילו בלא הודעת הדמים אלא אפילו אם הכל קורין לצמד לבדו גם כן צמד סתם כיון שהכל קורים גם כן לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעים שם אהא דתנן מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' רבי יהודה אומר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה אמרינן בגמרא ה"ד אילימא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר פשיטא צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה ואלא דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא רבי יהודה סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה ופר"ש ה"ד דמיפלגי רבי יהודה ורבנן אילימא דקרו באותה העיר לצמדא צמדא העול קורין באותה העיר צמד ולא השוורים ולבקר קורין בקר ולא צמד צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה ואמאי קאמר ר' יהודה דדמים מודיעים שמכר את הבקר והלא אינו בכלל בקר כלל דנימא לשון שלו כך הוא שקרא גם הבקר צמד אלא דקרו נמי לבקר צמד כולה זבין ליה ואמאי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הא ודאי כיון דכ"ע קורין גם לבקר צמד וגם הדמים מודיעים עליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל עכ"ל. הרי לך מבואר מה שכתב רבינו אם הכל קורין לצמד לבדו ג"כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג"כ לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעים: ומ"ש אם אין קורין לצמד לבדו עד שיפרשו צמד לבדו וכו' פשוט הוא וכיוצא בזה אמרינן בר"פ המוכר את הבית גבי מוכר בית לחבירו בביר' גדולה וכמו שנתבאר בסימן רט"ו: ואפי' אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ"ה שהדמים מודיעים כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרינן שאין הדמים מודיעים היינו היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא כלומר בתחלה כתב רבינו כדעת רשב"ם שאין הדמים מודיעים אא"כ הכל קורין לבקר צמד כמבואר בדבריו שכתבתי בסמוך והשתא קאמר שהרמ"ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובם קורין לו כן הדמים מודיעים דכי אמרינן ואלו דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה דהיינו עם הודעת הדמים כדפי' רשב"ם בדקרו רובא לבקר צמדא הוא. וכי אמרינן לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא ר"י סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה לדעת הרמ"ה היינו היכא שהרוב קורים לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא אבל אם הרוב קורים לבקר צמד הדמים מודיעים והיינו להרמ"ה אבל לרשב"ם אפילו אם הרוב קורין לבקר צמד אין הדמים מודיעים כמו שנתבאר שלדעתו אין הדמים מודיעים עד שיהו הכל קורים לבקר צמד ודע שמה שכתב ואפילו אם אין הכל קורים לצמד בקר אלא הרוב קורים לצמד בקר כוונתו לומר שקורים הרוב לבקר צמד: והא דאמרינן מכר את הבקר לא מכר את הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אם פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד:

(ח) כתב הרמב"ם המוכר את העול מכר את הפרה וכו' מכר את העגלה מכר את הבקר וכו' בפכ"ז: ומ"ש בשם הראב"ד שם א"א אע"פ שהוא כן בתוספתא אין סומכין עליה שאין הטעם שלה ברור והרב לא הביא אותה עכ"ל וכ' ה"ה ולפי מה שפר"ש לא ידעתי מה הוא שהוא פירש קרון עגלה ופי' צמד הוא העול עכ"ל כלומר דאהא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות וכו' מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' פירשב"ם קרון עגלה צמד הוא העול וכלי העגלה הקטנה והעגלה עצמה המחברים את השוורים יחד ולפי זה כיון דכתב הרמב"ם בסמוך מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הצמד לא מכר את הבקר היאך כתב המוכר את העול מכר את הפרה מכר את העגלה מכר את הבקר ול"נ ליישב דאיפשר דאף ע"ג דפרדות אינם בכלל קרון בקר הם בכלל עגלה ואע"ג דאין בקר בכלל צמד פרה לבדה הוא בכלל עול בלשון בני אדם:

המוכר החמור מכר האוכף והמרדעת וכו' בפרק הספינה (ד' עח.) תנן המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת"ק סבר סתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי סבר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת קלקי וחבק ד"ה מכורים מאי כומני מרכבתא דנשי איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאינם עליו מודה להו נחום המדי או דילמא בשאינן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו רבנן לנחום ובספרי הרי"ף והרא"ש מסיים בה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וכתבו הם ז"ל ולא איפשיטא הילכך בין בזו ובין בזו אינם מכורים דכל המע"ה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז דמוכר חמור לא מכר שק ומרכבת נשים ואפילו היו עליו בשעת המכר וכ' עוד דמרדעת ואוכף מכורים אע"פ שאינם עליו כ' ה"ה זהו כדעת רבו ן' מיגאש ז"ל שפירש דמדקא סתם עולא ש"מ דלעולם מכורים דאי דוקא בעודן עליו היה לו לבאר: ומ"ש ואפילו א"ל חמורך זה שם במשנה מפליג ר' יהודה בין אומר מכור לי חמורך זה לאומר חמורך הוא וכל מה שעליו והלכה כת"ק דלא מפליג בהכי: ומ"ש ואפילו אמר חמור וכליו אא"כ אמר חמור וכל מה שעליו אלא א"כ שאמר הוא ברייתא שם חמור וכליו אני מוכר לך ה"ז מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק אבל לא מכר שק ודסקיא וכומני ובזמן שאמר ליה הא וכל מה שעליו הרי כולן מכורים: והרמ"ה כתב דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורים ואם אינם עליו אינם מכורים ושק ודסקיא אפילו הן עליו אינם מכורים אלא א"כ אמר הוא וכל מה שעליו וכו' ה"ה כתב בפכ"ז ויש חולקין בדין האוכף והמרדעת בשאין עודן עליו ואמרו דעולא סתם דבריו לפי שלא נתבאר אם מודים חכמים בשק בעודן עליו או חולקין הילכך לכשת"ל שהן מודים בשק וחביריו בעודן עליו באוכף ומרדעת קנה אף בשאין עודן עליו וכיון דבעיין לא איפשיטא אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו ושק אפילו עודן עליו לא קנה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל. וזה מבואר כדברי הרמ"ה שכתב רבינו: ומ"ש או כל מה שראוי להיות עליו הכי משמע בגמרא דמוקי הא דתניא ובזמן שא"ל הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורים דה"ק אם אמר ליה הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורים: ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינם מכורים אפילו הם עליו כדי נסבה דבהא אפילו בסתם אינם מכורין לדברי כל הפוסקים ואפילו הם עליו וכ"ש בפירש לרכיבה: ומ"ש ואם פירש למשוי שק ודסקיא מכורים אם הם עליו נראה דהא לדברי כל הפוסקים נמי איתא דע"כ לא אמר ת"ק דאינם מכורים אלא משום דסתמיה לרכיבה קאי אבל היכא דפירש למשוי מודה שהם מכורים כשהם עליו מיהת: ומה שכתב ואם אינם עליו קולא לנתבע וכולי הטעם דכיון דאיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא בשאינן עליו מחלוקת ולא איפשיטא הוי קולא לנתבע ואע"ג דבעודן עליו פשיט' לן דכיון דפירש למשוי שהם מכורים כמו שכתבתי בסמוך כשאינם עליו מידי ספיקא לא נפקא: ומ"ש ואוכף ומרדעת אם אינם עליו אינם מכורין דכיון דפירש למשוי הני כלים שהם לרכיבה פשיטא דאינם מכורים כשאינם עליו וכשהם עליו מידי ספקא לא נפקא והוי קולא לנתבע: ומ"ש ואם פירש בין לרכיבה בין למשוי כולהו חד דינא אית להו וכו' נראה דהכי קאמר שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו שאם הם עליו מכורים כמו שנתבאר בפי' למשוי לענין כלי המשוי דאם הם עליו מכורים ואם אינם עליו מידי ספיקא לא נפיק והוי קולא לנתבע: ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כדברי רב אלפס כבר כתבתי כן בסמוך: ומ"מ יש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שרב אלפס והרא"ש חלוקי' על הרמ"ה וזה אינו מוכח שהרי במה שכתבו הרי"ף והרא"ש בענין בעיין בשק ודסקיא דלא איפשיטא הילכך בין עודן עליו בין אינן עליו אינם מכורים גם הרמ"ה פסק כן ולענין מ"ש הרמ"ה דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורים ואם אינם עליו אינם מכורים בהא לא איירי הרי"ף והרא"ש ואיפשר דכוותיה ס"ל ואע"פ שהוא ז"ל כתב לדעתם דאפילו אם אינם עליו מכורים אין דבריו מוכרחים ואי הוו בעי למיכתב פלוגתא על דברי הרמ"ה הר"י ן' מיגא"ש והרמב"ם ז"ל הוה ליה למכתב דאינהו פליגי עליה בהא כמו שכתבתי: המוכר פרה או חמור סתם לא מכר ולדיהן ופרה אפילו אמר ליה פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד אבל אם א"ל חמורה מניקה אני מוכר לך מכר ולדה בפרק הספינה (עח:) תנן המוכר את החמור מכר את הסיח מכר את הפרה לא מכר את בנה ובגמרא היכי דמי אי דאמר ליה היא ובנה אפילו פרה נמי אי דלא אמר ליה היא ובנה אפילו חמור נמי לא א"ר פפא דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה איכא למימר לחלבה בעי לה אלא חמור מאי קאמר ליה ש"מ היא ובנה קאמר ליה: ואם א"ל חמורה או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד ושפחה דינה כפרה וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד ופסקה הרמב"ם בפ' כ"ז וכתב הר"ן דטעמא דשפחה מניקה משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ויש בספרי רבינו טעות מבואר שבמקום מ"ש ושפחה דינה כחמורה צריך להגיה דינה כפרה וכן מצאתי בספרי מוגה ועיין בזו בנ"י פרק המוכר את הספינה ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו פרה וחמורה ושפחה זו סתם ולא אמר מעוברות אם הן מעוברות מכר העובר ז"ל הרא"ש על התוספתא הנזכר הא דקתני שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר לו את הולד ולא מסתברא כלל עכ"ל:

המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל כלים שעליה אפילו הן מאה אבל לא מכר את השירין ואת הנזמים וכו' עד הרי כולן מכורים תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק הספינה והרמב"ם בפרק כ"ז:

כתב הרמב"ם האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך ה"ז מכור חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אבל אם אמר יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך וכו' בפכ"ז ובריש ערכין תניא ראש עבד זה הקדש היא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפילו אמר ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא דהא מיזדבן רישא דתורא בבי טבחא וכתבו התוס' בשם רש"י משמנין. לשון שומא כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שווים יטול עכ"ל וברייתא זו נראה שחולקת על הרמב"ם ואיפשר שהוא ז"ל היה גורס בברייתא כמו שכתב א"נ שהיה גורס כמ"ש בספרים דידן ואפ"ה חילק בין מוכר אבר שהנשמה תלויה בו למוכר אבר שאין הנשמה תלוייה בו מדפלגינן הכי לענין ערכין כדאיתא בפרק האומר משקלי עלי ואע"ג דלענין ערכין אומר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן ערך כולו התם דלגבוה שאני אבל הכא דלהדיוט מסתייה שיהא חציו מכור:

המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר הרגלים וכו' עד מכר הקנה מכר הכבד משנה בפ' הספינה (ד' פג:) ופירש ר"ש הקנה הוא הריאה ונקראת על שם קנה שלה: ומה שאמר וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג ידוע וכו' תוספתא כתבוה שם רשב"ם והרא"ש ז"ל וכבר נזכר זה בדברי הרמב"ן סוף פרק כ"ז:

כתב רשב"ם כל אלו הדברים שאין נמכרי' במטלטלים הוא הדין נמי שאין ניתנין וכו' בר"פ הספינה (עג:) כתב כן והוצרך לכתוב כן משום דבסוף פרק המוכר את הבית תנן דכל הנך דברים שאינם מכורים בהדי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה בנותן או מקדיש או מחזיק בנכסי הגר כל אותם הדברים נתונים מוקדשים ומוחזקים עמהם כמו שנתבאר בסוף סימן רט"ו וקאמר רשב"ם דה"מ במקרקע אבל במטלטלי אין חילוק בין מוכר לנותן ומקדיש ומחזיק בנכסי הגר והכריע כן מדלא קתני להו בפרק המוכר את הבית:

מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה משנה בפרק הספינה (עח:) פר"ש ז"ל בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק שלשה או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן בגמרא אמר רבא מתניתין יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו וכתב הרי"ף וכיון דיחידאה הוא לא סבירא לן כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ז ורשב"ם ז"ל כתב דהלכה כמתניתין דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין ודאי כשהאמורא אומר דבר אחד מדעתי ומקשי ליה ממתני' ומשני לה יחידאה היא לא סבירא ליה כההוא משנה דסמכינן אאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתניתין אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימרא דלא סבירא ליה כוותיה אלא לאשמועינן דרבי אלעזר בר"ש כרבנן כתב הרא"ש וכן מסתבר ולי נראה דטעמא דהרי"ף והרמב"ם משום דא"כ לימא רבא מתניתין מני רבי נתן היא ומדאמר מתני' יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה הוא לא קי"ל כוותיה כתב נ"י כי היכי דפליגי בבור ה"ה בשובך ואשפה וכוורת אלא דחדא מינייהו נקט במתניתין ושלא כדברי הראב"ד ומיהו בבאר מים חיים כ"ע מודו שמכר את מימיו שע"ש זה נקרא באר הריטב"א בשם רבו הרא"ה. וכתב הר"ן ומיהו בהקדש קי"ל דהקדיש בור הקדיש מימיו דעדיף הקדש מהדיוט והוא הדין למתנה דהקדש ומתנה שוין הם וכדמוכח בפרק המוכר את הבית וכ"כ נ"י:

אם מכר המים והזבל כתב רשב"ם שלא מכר הבור והאשפה:

מכר כוורת מכר דבורים מכר השובך מכר היונים משנה בפרק המוכר את הספינה: ומ"ש וכן איפכא מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר השובך בד"א שפירש שמכר כל פירות הכוורת והשובך בלא שיור וכו' שם כתב הרא"ש בתוס' קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכח מתני' דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל שלשה נחילין וזה שפי' שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם את הכוורת וכן נמי בשובך ותנן הלוקח פירות שובך מפריח וכו' וזה שפירש שמכר הכל מכר גם את השובך עכ"ל:

ומ"ש אבל אם מכר סתם פירות הכוורת ל"מ שלא מכר כוורת אלא אף הדבורים לא מכר כולם אלא יקח הלוקח ג' נחילין וכו' שם במשנה הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין ומסרס ובגמרא במה מסרסן וכו' רבי יוחנן אמר נוטל ג' נחילין בסירוס במתני' תנא נוטל ג' נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד ופסקו הפוסקים הלכה כהא דמפרש במתני': ואם מכר סתם פירות השובך לא יקח כל הגוזלות שיולדו וכו' אלא מניח הזוג הראשון שיולדו וכו' שם במשנה (שם) הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והתניא בריכה ראשונה ושנייה. אמר רב כהנא לא קשיא הא לה הא לאמה מ"ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אימא אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ופי' ר"ש הלוקח פירות שובך. כגון שא"ל בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה חוץ מחדש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין וולדות בכל חדש וכל שני וולדות קרויין בריכה: מפריח. הלוקח: בריכה ראשונה. מניח לפרות עם האם שאותן לא מכר הלוקח שכן דרך המוכרים פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הילכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב: לא קשיא הא לה הא לאמה. האי שנייה אבריכה ראשונה קאי שיפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף שני חדשים כדי שיהו צוות לבריכת אמן ראשונה וכו' משמע הא לה האי שנייה לה לבריכה ראשונה משיירין אותה כדי שתתקיים הא והא לאמה האי בריכה ראשונה דקתני במתני' ובברייתא לאמה קא משיירין לה לאם בריכה ראשונה ממנה להיות לה לצוות ובאה הברייתא להשמיענו דמההיא בריכה ראשונה של אם משיירין ממנה גם בריכה ראשונה משום דשניים הם לאמהות של אמה בני בנים שניים הם לזקנים ופריך תלמודא לאמה מ"ט די בבריכה ראשונה כדקתני במתני' פשיטא משום דמצטוותא אברתא כלומר אבריכה ראשונה דשבקינן לה ואזוגא הוא הזכר בן זוגה איהי נמי בריכה ראשונה תצטוות אאמה ואבן זוגה ולמה אנו מצריכים להניח לה בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה לבד ואבן זוגה אא"כ יש לה בנים הילכך מניחים גם לבריכה ראשונה בנים דהשתא איכא חבורות טובא אמה ובן זוגה ובריכה ראשונה ובריכה של בריכה ראשונה בת הבת דכיון דאיכא שלש חבורות אפילו בני בריכה ראשונה לא ערקי דמצטוותי אאמם ואם אמם ואין להניח להם בנים לאצטוותי בהדייהו דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שנייה לאם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהו"ל חבורות טובא עכ"ל וכך הם דברי רבינו: ומה שאמר בשם הרמב"ם הוא בפרק כ"ג ואחר שהוא חולק על מ"ש רבינו תחלה הו"ל לכתוב והרמב"ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא. וכתב הרב המגיד שדבריו הם כפירוש ר"י ן' מיגא"ש ז"ל ונראה שהוא מה שפירש הר"ן וז"ל נראה דבשובך יש שתי זוגות אמה ובתה דפחות לא מיקרי שובך והוא לקח פירות שתיהן דהיינו פירות שובך וקתני במתניתין שצריך להניח בריכה ראשונה שתלד האם להיות לה צוות עם בריכה ראשונה שכבר היתה בשובך ואקשינן והא תניא מפריח בריכה ראשונה ושנייה וקס"ד דה"ק שצריך להניח בריכה ראשונה ושנייה שתלד האם לאחר מכירה כדי שיהיו לה ג' זוגות של בנות ופריק לא קשיא הא בה הא באמה פי' מתניתין לא מיירי אלא במאי דצריך להניח לאמה ולאמה בשתי בריכות סגי לה קמייתא דמקמי מכירה ושנייה שלאחר מכירה וברייתא דקתני מפריח בריכה ראשונה ושנייה בבתה איירי כלומר שאף לבתה צריך להניח שתי בריכות כדשבקינן לאמה והיינו דמקשינן אמה מ"ט כלומר כי היכי דאמה סגי לה בצוות של שתי זוגות דהיינו בבריכה שהיתה כבר בשובך ובזוגא דשבקינן לה כלומר בבריכה ראשונה שלאחר מכירה דלבריכה קרי זוגא ופריק דברתא לא מצטוותא אאמה אלא אברתא ולפיכך צריך להניח לה ב' זוגות מבנותיה וכך נראה זה הפי' מדברי הריא"ף ז"ל ואפשר דה"ה שמניחין כן לכל זוג וזוג או איפשר דכיון דהוו כולי האי מצטוותי אהדדי וא"צ יותר עכ"ל

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוכר את הספינה מכר לו את התורן וכו' עד שמעמידים אותו בה משנה ריש פרק הספינה: ומ"ש ואת כל המשוטים שמנהיגים אותה בהם כ"כ הרמב"ם בפכ"ז וזה לשון המשנה ואת כל המנהיגים אותה ובגמרא אר"א אלו המשוטות שלה וכה"א אלונים מבשן עשו משוטיך וכו' ופרשב"ם סד"א חבלים המושכים הספינה ליהוו עיקר מנהיגים אבל משוטות לא מזדבני קמ"ל נראה מפי' דכל אתא לרבות אף המשוטות שהם העצים שרחבים בראשם שמנהיגים בהם האניה ואצ"ל החבלים אבל רבינו והרמב"ם שכתבו ואת כל המשוטות משמע שיש שני מיני משוטות עשוין מעץ ומרבה את הכל ואפשר דאתי לרבות אף המשוטות הקטנים שמשיטין בהם כשאין המים עמוקים ואין צ"ל העצים הארוכים שהם עיקר מנהיגיה ובגמר' נמי יליף דעיקר מנהיגיה הן משוטות מדכתיב ירדו מאניותיהן כל תופסי משוט ומרובה כל תופסי משוט אף תופסי משוטות קטנים. ואת הכבש וכו' שם ברייתא מכר את האסכלא ופרשב"ם כבש וכו' ובאלפסי ישן כתב הגה"ה וז"ל אסכלא פי' כמין דף יוצא ממנה ויושבים עליו לפנות עכ"ל וכ"כ ה' המגיד בשם אבן מאג"ש בית הכסא וכו'. ואת בור המים שבה ג"ז ברייתא עם: ומ"ש אבל לא מכר הביצית וכו' שם בברייתא ר' נתן אמר מכר את הביצית סומכוס אמר מכר את הדוגית וכתב הרי"ף והרא"ש ולית הילכתא כוותייהו ובגמרא אמר רבא ביצית היינו דוגית ר"נ דבבלאה הוא קרי לה ביצית סומכוס דבר א"י הוא קרי לה דוגית ופי' רשב"ם ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה ועולין ממנה ליבשה דוגית ע"ש שצדין דגים דקלה היא ע"פ המים נראה מפירושו דספינה קטנה משתמשין בה מיציאה לעלות ממנה ליבשה וע"ש כך נקרא ביצית ומשתמשין בה ג"כ לצוד דגים וע"ש כך נקרא דוגית אלא שבבבל קורין אותה ביצית ובא"י קורין אותה דוגית לכך כתב רבינו והרמב"ם שלא מכר את הביצית ולא את הדוגית וכו' דמאחר דבגמרא מפרש דכשמשתמשין בה לשני עניינים איננה בכלל המכירה א"כ כ"ש כשאינן משתמשין בו אלא לדבר אחד בלבד לעלות בו ליבשה א"נ לצוד בה דגים דאצ"ל דאינו מכור וא"צ לחילוק שכתב ב"י דבבבל הימים נמוכים אצל שפתם וכו': ולא העבדים המשמשין אותה וכו' משנה שם אבל לא מכר לא את העבדים ופי' רשב"ם עבדים שיש לו לבעל הספינה להנהיגה ולשמור פרקמטיא שלו שבתוכה דקדק לבאר שאין העבדים המנהיגים את הספינה בכלל ואת כל המנהיגים אותה שהם בכלל המכירה אלא אפי' מנהיגים אותה לא מכר אותם ורבי' והרמב"ם כתבו בסתם העבדים המשמשין אותה: ולא המרצופים וכו' ולא את הסחורה כו' שם משנה וא"ת כיון דמרצופין אינן מכורין כ"ש סחורה עצמה וי"ל דתני ליה משום סיפא דבזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכו אף הסחורה מכורה וכן פי' התו':

המוכר הקרון וכו' משנה שם:

ומ"ש ואם קשורין וכו' שם תני רב תחליפא מכר את הקרון מכר את הפרדות ואסיקנא כשאדוקין בו פי' קשורין ביחד בשעת המכירה והרא"ש והרמב"ם פסקו כך ויש לתמוה מפני מה השמיטו הרי"ף ובאלפס ישן מצאתי שהגיהו בו הך מסקנא. ומ"ש רבינו דגם בקשורין בו מכר את הפרדות לא מכר את הקרון הכי משמע מלשון הרמב"ם שכתב המוכר את הקרון לא מכר את הפרדו' בזמן שאינן קשורות עמו. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון דמדלא הזכיר תנאי זה שכתב בזמן שאינה קשורות עמו בתר שתי החלוקות שמעינן דבמכר את הפרדות לא מכר את הקרון אפי' קשורות עמו אלא שיש לתמוה דמנ"ל הא ואי משום דרב תחליפא לא נקט בברייתא כי אם חלוקת מכר את הקרון מכר את הפרדות איכא למימר חדא מינייהו נקט א"נ רבותא נקט ואין צ"ל במוכר את הפרדות דמכר את הקרון וכן מבואר בנ"י דאין חילוק שהרי כתב וז"ל אבל אם הן אדוקין יחד הכל בכלל המוכר דפשיטא שעל הכל נתכוונו כיון דאיכא דמים יתירים אע"ג דאין נקראים בשם אחד עכ"ל מיהו מלשונו מבואר דאף במוכר קרון לא מכר הפרדות אא"כ בדאיכא דמים יתירים ולא ידעתי מנין לו וברמב"ם מפורש דאין הדמים ראייה בכל אלו הדברים והעיקר דאין חילוק בין איכא דמים יתירים לליכא דמים יתירים ובין מכר הקרון למכר הפרדות אלא בין קשורים לשאינן קשורים והכי משמע מדברי הר"י הלוי שכתב לגבי צמד ובקר אם אדוקין יחד שניהם מכורים ולא חילק בין מכר הצמד למכר הבקר ודכוותיה נמי לגבי קרון ופרדות נ"ל. מיהו אפשר דשאני פרדות דראוין לעשות בהן מלאכה בלא קרון כגון לרכוב עליו לפיכך אפי' בקשורין מכר הפרדות לא מכר את הקרון אבל בקר בלא צמד אינו ראוי לשום מלאכה דאין רוכבין עליו לפיכך בקשורין הכל מכור דאין ראוי לזה בלא זה: בד"א במכר אבל במשכיר וכו' כ"כ הרא"ש וז"ל מכר את הקרון לא מכר את הפרדות אבל שוכר את הקרון שוכר את הפרדות דבמכר אדם קונה קרון מאחד ופרדות מאחר אבל אין דרך שוכר בכך עכ"ל ומשמע ליה לרבינו אפילו אינן אדוקין בו דאי באדוקין בו אף במוכר את הקרון מכר את הפרדות ומ"מ לפי שיטת רבינו משמע דדוקא בשוכר את הקרון התם הוא דשכר את הפרדות אבל בשוכר את הפרדות לא שכר את הקרון דדין שוכר באינן אדוקין כדין מוכר באדוקין אבל לפי שיטת נ"י אין חילוק וכ"כ להדיא וז"ל אבל בשכירות הכל בכלל ואפי' אינן אדוקין דאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדה מאחר וכן עיקר כמו שביארנו בסמוך והוא שיטת ר"י הלוי:

המוכר את הצמד וכו' שם במשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' ר"י אומר הדמים מודיעים וכו' וחכ"א אין הדמים ראיה והלכה כחכמים: ומ"ש לא מיבעיא וכו' מבואר בגמ': ומ"ש ואפי' משך הלוקח וכו' כ"כ ב"י ע"ש הר"ן ושכ"כ הרמב"ן וטעמא דכל היכא דקתני לא מכר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני עכ"ל אבל רשב"ם בר"פ המוכר פירות כתב להדיא דהא דלא מכר את הבקר טעמא הוי משום דכבר קבל המוכר את הדמים הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה דאיכא למימר האי לוקח הוי מהנהו דקרו לבקר בקר והילכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד וכן מבואר מדברי התוספות לשם בד"ה וליחזי וכו':

ומ"ש אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה וכו' כ"פ רשב"ם ור"ח והרמ"ה וטעמא דפסקו כלישנא בתרא דגמרא וכן פסקו הרמב"ם והרמב"ן ודעת רב האי לפסוק כלישנא קמא: ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כדברי רשב"ם הב"י ז"ל נדחק לפרש דמתוך שכתב הרא"ש הני תרתי לישני סתם משמע שפוסק כלישנא בתרא ולא נהירא דא"כ לא הו"ל לרבינו לומר וא"א הרא"ש כתב כדברי רשב"ם כיון שלא כ' כן בפירוש אלא היה לו לומר ומסקנת א"א הרא"ש כרשב"ם א"נ הו"ל לומר ומדברי א"א הרא"ש נראה כדברי רשב"ם. ולכן נראה לי דע"פ תשובתו כלל ק"ב סוף סי' ד' כתב רבינו כך וז"ל שם וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחיל עכ"ל והביאו רבינו לקמן בסי' רכ"ז סי"א וע"פ זה כתב כאן דא"א הרא"ש כתב כדברי רשב"ם דהלא מפורש כתב כדברי רשב"ם שפסק כלישנא בתרא: ומ"ש בשם רשב"ם אפי' היו קשורין ביחד אינן מכורין כ"כ שם בגמרא אמאי דקאמר צמד זבין בקר לא זבין: ומ"ש בשם הר"י הלוי דוקא כשאינן קשורים וכו' כן כתב גם ה"ה ונ"י על שמו וע"ש הרמב"ן דתנא דברייתא תני בקרון וה"ה לצמד דחד טעמא אית להו: ואם הכל קורין לבקר צמד ל"מ וכו' שם בגמרא אילימא דקרי לצמד צמדא ולבקר בקר פשיטא צמדא זבין ליה ובקר לא זבין ליה ופרשב"ם פשיטא דאף הדמים אינן ראיה ואלא דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה ופי' רשב"ם אמאי לא הוה דמים ראיה ומשני לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקא קרו לבקר צמד ר"י סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה ומשמע ליה לרבינו דע"כ לא קאמרינן דבעינן הודעת דמים היכא דקרו נמי לבקר צמדא סתמא אלא באתרא דקרו לצמדא נמי צמדא סתמא אבל באתרא דקרו ליה לבקר צמדא סתמא ולצמדא קורין בפירוש צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם התם פשיטא דהכל מכר אפי' בלא הודעת דמים וראיה לדבריו בירה שהרי לשם אין הדמים ראיה ואפילו לר' יהודא לפי שפעמים אדם קונה קרקע ביותר מדמים הרבה כמו שנתבאר בסי' רי"ד סעיף י' וקאמרי' דהיכא דקרו לבירה בית סתם ולבית אין קורין בית סתם עד שיפרש בית לבדו הכל מכר וה"ה לגבי צמד ובקר: ומ"ש ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ"ה שהדמים מודיעים וכו' טעמו מדגרסינן בגמרא לא צריכא באתר' דרובא דקרו ליה לצמדא צמדא וכו' ונשמע לפי גירסא זו דע"כ לא פליגי אלא בדאיכא רובא דקרו לצמד צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי מיעוטא דקרו לבקר צמדא ואצ"ל היכא דאיכא פלגא ופלגא התם הוא דאמרי רבנן אין הדמים ראיה אבל היכא דרובא קרו לצמדא בקר מודו רבנן דהדמים מודיעים אבל לספרי' דגרסי ל"צ באתרא דקרו לבקר צמדא ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא וכו' לפי גי' זו אין חילוק דבין אם הרוב קורין לצמד צמד' ולבקר בקר ומיעוטא הוא דקורין לבקר צמד ובין אם הרוב קורין לבקר צמד ומיעוטא דקורין צמד צמד ולבקר בקר בכל ענין ס"ל לרבנן דאין הדמים ראיה אלא א"כ הכל קורין לבקר צמד התם הוא דמודו רבנן דהדמים ראיה ושתי גירסאות הזכירו התוספות בר"פ המוכר פירות וע"ל סימן רי"ד לגבי בירה ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש והא דאמרי' מכר הבקר לא מכר הצמד דוקא בסתמא וכו' נראה דגם זה מדברי הרמ"ה ואפשר לומר שטעמו דכל ייתור לשון אהני ליפות כחו של לוקח כדלעיל בסי' רי"ד והאי דקאמר לרדיא נמי לייפות כחו ומכר לו גם הצמד ודכוותא כתב הרמ"ה בסמוך אצל המוכר חמור שאם פי' למשאוי מכר לו שק ודסקיא בעודן עליו אעפ"י שלא א"ל היא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שא"ל בפי' למשאוי וה"נ דכוותא ולהכי גבי קרון ופרדות אע"ג דסתמא דפרדות ודאי אינם לשחיטה כי אם להוליך הקרון אפי' הכי כיון דליכא ייתור לשון לא מכר את הקרון כך היה נראה אלא דקשיא לי אמ"ש ודוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה הלא אפילו היכא דליכא למימר לשחיטה כגון בגברא דלא זבין אלא לרדיא נמי לא מכר את הצמד בסתמא כיון דליכא יתור לשון לפיכך צ"ל דלאו משום ייתור לשון הוא דאפילו בסתמא נמי היכי דבריר לן דזבין לרדיא כגון בגברא דלא זבין לשחיטה נמי מכר את הצמד דהו"ל כאילו פירש לרדיא: ומ"ש דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה וכו' כלומר בגברא דזבין להכי ולהכי התם הוא דתנן בסתמא לא מכר את הצמד אבל אם פירש לרדיא מכר את הצמד ופרדות אף ע"ג דלא מצי למימר לשחיטה זבניה מכל מקום מצי למימר לרכוב עליה זבניה וכן לגבי חמור אם לא פירש למשאוי סתם חמור לרכוב קאי אבל בקר דלאו לרכיבה קאי אלא למשוך בעול וצמד או לשחיטה כל היכא דברירה לן דלאו לשחיטה קא זבניה מכר גם את הצמד וכן הוא עיקר:

כתב הרמב"ם המוכר את העול וכו' בפ' כ"ז מה' מכירה והכי איתא בתוספתא ויש להקשות הלא פרשב"ם צמד הוא העול וא"כ מאי שנא הא דהמוכר את הצמד שהוא העול דלא מכר את הבקר מהמוכר את העול שמכר את הפרה וכן יש להקשות מ"ש:

הא דהמוכר את הקרון הוא העגלה כמו שפי' רשב"ם דלא מכר את הפרדות מהמוכר את העגלה שמכר את הבקר. וכתב ב"י וז"ל אפשר אע"ג דבפרדות אינן בכלל קרון בקר הן בכלל עגלה ואע"ג דאין בקר בכלל צמד פרה לבדה היא בכלל עול בלשון בני אדם ובספרו כ"מ הוסיף ואמר דאפשר דחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייב כן ועול וצמד אינם דבר אחד וכו' ע"ש ועל מ"ש ותימא היאך תמכר הפר' אגב העול וכו' אפשר לומר דתוספת' מיירי באתרא דקרו ליה נמי לפרה עול וכדאמר בגמרא אמכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' ואלא דקרי ליה נמי לבקר צימדא כוליה זבין ליה ואעפ"כ מכר את הפרה לא מכר את העול דלא קרו אינשי לעול פרה ומיהו אעפ"י שיש ליישב התוספתא בכך מ"מ בדברי הרמב"ם שכתב אצל מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' ואפי' במקום שקורין מקצתן לצמד בקר ואח"כ כתב בסתם המוכר את העול מכר את הפרה וכו' משמע דמיירי נמי בכה"ג שמקצתן קורין לפרה עול ואפ"ה מכר את הפרה דאי כשהכל קורין לפרה עול קאמר א"כ בכה"ג אפי' מכר הצמד נמי מכר את הבקר ואמאי כתב דלא מכר ולכן השיגו עליו רבינו והראב"ד:

המוכר את החמור מכר את האוכף בפ' הספינה תנן המוכר את החמור לא מכר כליו נחום המדי אומר מכר כליו וכתב הרי"ף דלית הילכתא כנחום המדי דאוקימנא ליה בשיטה וכן פסקו כל המחברים. ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת"ק סבר דסתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי אמר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת ד"ה מכורים מאי כומנא א"ר פפא בר שמואל מרכבתא דנשי. איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאין עליו מודי ליה נחום המדי א"ד בשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום וכתבו התוס' הכי נמי הומ"ל או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וז"ל הרי"ף ואיבעיא לן האי שק ודסקא וכומני דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת וכו' א"ד בשאין עודן עליו מחלוקת כו' א"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא איפשטא הילכך בין בזו ובין בזו אינן מכורין דכל המע"ה מדהאריך הרי"ף בלשונו וכתב איבעיא לן האי שק ודסקיא וכומני דאיפלגו בהו רבנן וכו' ולא כתב כלשון הגמרא מבואר דכוונתו לבאר לנו דלא קא מיבעיא לן אלא בשק ודסקיא וכומני במאי דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי אבל באוכף ומרדעת דלא אפליגו ביה לא קא מיבעיא לן דפשיטא דאפילו באין עודן עליו מכורין וכמו שפסק הרמב"ם בפ' כ"ז להדיא גם הרא"ש כתב וז"ל אבל באוכף ומרדעת אעפ"י שאין עליו קונה דאפסריה דחמור נינהו וקני להו כל היכא דאיתנהו וכתב הרב המגיד שזו היא דעת הר"י אב"ן מאג"ש וכן פי' התוספות וז"ל אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דטכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ודלא כמו שפי' רשב"ם וזהו שכתב רבינו כך פסק רב אלפס ור"י שהרי באלפסי מוכרח אתה לפרש כך כדאמרינן. והתוס' גם כן פסקו כך להדיא והם דברי ר"י: ומ"ש ואפילו א"ל חמורך זה כלומר לאפוקי מר' יהודא דמפליג במשנה בין א"ל חמורך זה לאומר חמורך הוא דלית הילכתא כוותיה: ומ"ש ואפי' א"ל חמור וכליו כו' ברייתא שם: והרמ"ה כת' דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין וכו' טעמו דמפרש בסוגיא דבגונא דפליגי רבנן בשק ודסקיא וכומני וקאמרי דאינן מכורין אפילו בעודן עליו בכהאי גוונא דוקא קא מודו באוכף ומרדעת דמכורין דהיינו דוקא בשעודן עליו אבל באינן עליו אפי' אוכף ומרדעת אינן מכורין דדין אוכף ומרדעת לרבנן כדין שק ודסקיא וכומני לנחום המדי וכך פי' רשב"ם וכך כתב הרב המגיד ע"ש הרשב"א: ומ"ש או כל מה שראוי להיות עליו שם בגמרא למאי דקאמר באינן עליו מחלוקת מוקמינן דמודו רבנן דבזמן שא"ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו אף שק ודסקיא וכומני מכורין אעפ"י שאינן עליו ומינה שמעינן דאף למאי דאמר בעודן עליו מחלוקת וס"ל לרבנן דעודן עליו דינן כמו שאין עליו מ"מ באומר הוא וכל מה שראוי להיות עליו אהני ליה ייתור לשון דליקני כולהו ופשוט הוא: ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו פירוש בכל ענין אינן מכורין אפי' הן עליו ואף על פי שא"ל היא וכל מה שעליה דכיון דפי' לו לרכיבה אין בכלל הרכיבה שק ודסקיא ודכוותה שנינו בברייתא בבית הבד ובזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר את העבירים וכו' וכן במוכר את השדה תנן בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא חיצת הקנים וכו' כדלעיל בסי' רט"ו ואף כאן אף על פי שא"ל היא וכל מה שעליה מכל מקום לא מכר לו שק ודסקיא וכומני אפילו הן עליו: ומ"ש ואם פי' לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין. פי' בכל ענין הם מכורין אם הן עליו ואע"פ שלא א"ל הוא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שפירש לו למשאוי למקני שק ודסקיא אבל אם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע נראה דלא כתב כן משום דקא מיבעיא לן בגמרא ולא איפשטא דא"כ גם בכל החלוקים הראשונים היה לו לפסוק כך אלא ודאי כיון דפסקינן הלכתא דאינן מכורין דינא פסיקא קתני אלא נראה דכאן כתב כך לפי שנסתפק לו להרמ"ה מי נימא שכיון שפירש למשאוי קנה שק ודסקיא אפילו אינן עליו או שמא לא אהני ליה ייתור לשון זה אלא למיקנינהו בעודן עליו דוקא והלכך מספיקא פסק הרמ"ה חומרא לתובע וקולא לנתבע: ומ"ש ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורי' טעמו דכיון דבמכר לו בסתם אוכף ומרדעת אינן מכורין באינן עליו כל שכן היכא דפי' לו למשאוי: ומ"ש ואם הן עליו חומרא לתובע וכו' טעמו בזה ג"כ משום דמסתפקא ליה מי נימא כיון שפי' לו למשאוי אוכף ומרדעת אינן מכורין אפילו הן עליו דכלים הללו מיוחדים לרכיבה או דילמא כיון דלפעמים גם במשאוי משתמשים באוכף ומרדעת גם המה מכורין בעודן עליו: ומ"ש ואם פירש בין לרכיב' ובין למשאוי וכו' מתוך מה שכתבנו נתבאר גם זה דכיון דפירש לרכיבה ולמשאוי אהני ליה ייתור לשון דכולן מכורים בעודן עליו ואפי' לא אמר היא וכל מה שעליה אבל באינן עליו מספקא ליה מי מהני ליה יתור לשון למקנינהו אפילו באינן עודן עליו א"ד לא מהני והלכך שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו כך הוא פי' דברי הרמ"ה ודלא כמ"ש ב"י דמ"ש ואם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו כדי נסבא וכו'. ומ"ש חומרא לתובע וכו' הטעם דכיון דאיבעיא לן וכו' ושארי ליה מאריה וגם במה שתמה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב כדברי רב אלפס אגב חורפיה לא דקדק בדברי הרי"ף ולא עיין בדברי הרא"ש וכבר נתבאר בס"ד: המוכר פרה וכו' משנה ואוקמת' בגמ' בפ' הספינה וטעמא דחמור' כיון שאין צורך לחלבה האי דא"ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא הוא ובנה דמי. ואם א"ל חמורה או פרה מעוברת וכו' ושפחה דינא כפרה וכו' תוספת' כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז וטעמו כתב הר"ן משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ופשוט הוא. ומ"ש בשם הרא"ש שם בפסקיו ומשמע שחולק על התוספתא ורבינו ביאור דבריו שלא היתה כוונתו ז"ל אלא לבאר דבאומר פרה זו וחמורה זו ושפחה זו אעפ"י שלא אמר מעוברת אלא סתם אם הן מעוברת מכר העובר דלא מסתבר כלל לפרש התוספתא דלא קנה הולד אלא א"כ אמר מעוברת דוקא דודאי אפי' באומר סתם איכא גוונא דקונה הולד כגון שאמר זו ובדלא אמר זה גם הרא"ש מודה דלא קנה הולד כיון שלא אמר מעוברת ונראה ודאי דגם הרמב"ם והרי"ף מודים לדברי הרא"ש דבאומר זו קנה גם הולד ואפי' בסתם ולא הוצרכו לבארו דפשוט הוא ואפשר דמטעם זה שהוא פשוט קיצר הרב בהגהת ש"ע וכתב די"א דאם מכר לו שפחה ופרה סתם אם הם מעוברות הולד מכור עכ"ל ור"ל דאמר שפחה זו ופרה זו והכי משמע מלשונו שאמר אם הם מעוברות דאלמא דבאמר זו קאמר דאם הם מעוברות וכו':

המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל הכלים וכו' תוספתא כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה והרמב"ם בפ' כ"ז:

כתב הרמב"ם האומר לחבירו ראש עבד וכו' שם ודברים אלו לקחם הרב מדתני' ריש ערכין ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהן ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפי' ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא מ"ט דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא ופי' רש"י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ומיבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין עכ"ל אבל מדברי הרמב"ם פ"ה דערכין מבואר שהוא מפרש דמה שאמרו לגבי הקדש הוא והקדש שותפין בו אין פירושו שהוא והקדש חולקי' כסת' שותפין מחצה ומחצה אלא פירושו שיש להקדש שותפות בו במקצת אבל אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה שוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן ואילו לגבי מכירה קתני משמנין ביניהם לשון שומא יהא ביניהם דשמין כמה שוה הראש בלא שאר כל הגוף וכמה שוה שאר כל הגוף בלא הראש וכיון שהאחד בלא חבירו אינו שוה כלום א"כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף וכההיא דתנן בפ' בית כור משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו' כך מפרש הרמב"ם ודלא כמו שכתבו התוספו' בריש ערכין בהפך דבהקדש נקט שותפות לומר שחולקים בשוה דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש אבל לגבי מכירה משמנין אותו אבר שמכר בלבד לאיזו מלאכה הוא ראוי ולפי שוייה יטול וכן פי' הראב"ד בהשגות וזה א"א דא"כ מהו זה שאמר ראש הפרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה דמהי תיתי שימכור בפרה יותר מבעבד וחמור הלא אף בדידהו דלא מזדבן רישא בבי טבחא לא מכר אלא הראש אבל לפי' הרמב"ם דמשמנין ביניהם פי' חולקין שוה בשוה אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דבפרה לא מכר אלא הראש בלבד ומאי דאיצטריך ליה למימר לגבי הקדש ולא עוד אלא אפילו ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה היינו משום דהוה אמינא כיון דחזיא להקרבה תפשוט קדוש' בכוליה קמ"ל דאפי' בהקדש אין להקדש אלא ראשה כדאיתא לשם בגמרא דבמקדיש חד אבר תרי מגו לא אמרינן אלא שיש לדקדק מנ"ל להרמב"ם לחלק בדין מכירה בין דבר שהנשמה תלויה בו וכו' ואפשר דדקדק הוא ז"ל במאי דקתני בבריית' ראש עבד מכור לך ראש חמור מכור לך ולא נקט נמי יד עבד מכור לך וכו' אלמא כי היכי דלגבי הקדש מפלגינן בין אבר שהנשמה תלויה בו וכו' כדאיתא התם ובפ' האומר משקלי עלי ה"נ לגבי מכירה לא אמר דמכר חציו אלא במוכר הראש שהוא אבר שהנשמה תלויה בו אבל בדבר שאין הנשמה תלויה בו לא מכר אלא אותו אבר בלבד אך ק' דכיון דפי' משמנין ביניהם לדעת הרמב"ם הוא שעושין שומא ביניהם ומכר חציו לא היה לו לומר במוכר יד עבד ויד החמור לשון משמנין ביניהם שהרי לשם לא מכר חציו ועוד למה יגרע הקדש דלא הקדיש אלא אבר אחד הלא בפ' המוכר את הבית אסיקנא דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש טפי ממוכר ואף למה שחילק רשב"ם בר"פ הספינה דלגבי מטלטלין כשם שלא מכר כמו כן לא הקדיש ולא נתן מ"מ למה יגרע הקדש ממוכר. ואפשר לומר דבקדשי מזבח במידי דלא חזי להקרבה כגון שאמר ראש חמור זה או ראש עבד זה לדמי עולה דאינו נידון בכבודו דכי כתיב נפשות לגבי ערכין כתוב דקדשי בדק הבית נינהו כדאיתא התם הלכך בקדשי בדק הבית דנידון בכבודו אמרינן בעין יפה הוא מקדיש אבל בקדשי מזבח אמרי' בעין רעה הוא מקדיש וז"ש הוא והקדש שותפין בו כלומר יש לו שותפות בו לפי שויו של אותו אבר שהקדיש כלומר דלא משגחינן בשאר כל הגוף אלא באותו אבר בלבד שהקדיש אבל לגבי מכירה אמרינן מוכר בעין יפה הוא מוכר ושומא יהיה ביניהם ואם מכר הראש הנה לפי השומא שוה הראש כל כך כמו שאר כל הגוף כדפרישי' ואם הקדיש היד שמין כמה היה החמור שוה כשהוא שלם וכמה הוא שוה בלא יד וכך יתן לו. ולפי זה לשון משמנים ביניהם נופל כשהשומא היא דמשגחינן באותו אבר שהקדיש לגבי שאר כל הגוף אבל לשון הוא והקדש שותפין בו הוה פירושו דלא משגחינן אלא באותו אבר שהקדיש בלבד ומעתה התיישבו כל דברי הרמב"ם על נכון:

המוכר הראש וכו' משנה בפ' הספינה וכו' ופירש רשב"ם הקנה היא הריאה ונקראת ע"ש קנה שלה אלא דקשה לפירושו דהו"ל לומר בפי' מכר הריאה כו' לכן נראה כפי' התו' דקנה היא הריאה עם הלב ולפי זה אף בבהמה דקה מכר הריאה לא מכר הכבד דדוקא במכר הקנה שהיא הריאה עם הלב התם הוא דקתני בבהמה דקה שמכר גם הכבד אלא שיש לדקדק אמאי לא תנן נמי במכר הריאה אם מכר הלב ובמכר הלב אם מכר הריאה ואפשר דהתם לא איצטריכא ליה למיתנא דפשיטא כיון דשניהם תלויים בקנה נמכרי' ביחד אבל בתוס' כתבו דמספקא לר"י אם מכר הריאה מכר הלב ובהגהת אשיר"י מא"ז תוספת' מכר את הראש לא מכר את הלחי ואם היה טבח כהן הרי זה מכר ולא הוזכרה תוספת' זו בשאר פוסקים עוד הביא ה' המגיד הירושלמי ר' יצחק שאל מכר חצי הראש וכו' אם מכר חצי הוה מכר ופשיט ליה דהוה מכר וכתבו הרשב"א:

ומ"ש וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג וכו' תוספתא כתבוהו שם רשב"ם והרא"ש ונימוקי יוסף:

כתב רשב"ם כל אלו הדברים וכו' בריש פרק הספינה כתב כן וטעמו דאל"כ אלא דאין חלוק בין מטלטלין למקרקעי הוה ליה לקבוע מה ששנינו בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה וכו' בפרק הספינה בתר משנת מכר את הראש וכו' כי היכי דליהדר אכולהו מתניתין:

מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה הכי תנן סתמא בפ' הספינה:

ומ"ש בשם רב אלפס והרמב"ם דלא מכר טעמייהו משום דלא קי"ל כהך סתמא דמדקאמר רבא בגמרא מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתי לאשמועינן דמשום דיחידאי היא לא קי"ל כוותה. ורשב"ם דחה ראיה זו בפירושו וכתב הרא"ש וכן מסתבר:

ומ"ש ואם מכר המים והזבל כתב הרמב"ם שלא מכר הבור והאשפה ט"ס הוא וצ"ל רשב"ם במקום רמב"ם דכן כתב רשב"ם בפירושו במשנה אבל ברמב"ם לא נמצא מזה כלום וכן מצאתי בספרי' מדוייקים:

מכר כוורת מכר דבורים וכו' משנה בפ' הספינה: ומ"ש וכן איפכא וכו' תוספתא כתבה הרא"ש בפרק הספינה ופירשה כדברי רבינו ועי' במ"ש למעלה בסי' רי"ג בס"ד:

ומ"ש אבל אם מכר סתם פירות הכוורת וכו' שם במשנה הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין ומסרס במה מסרסן אמר רב יהודה וכו' ונחלקו בפירושו ופסק כפי' הברייתא דתנא נוטל ג' נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחת ומניח אחת גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו כהך אוקימתא דמתניתין ולא כאידך אוקימתא דאמוראי: ומ"ש ואם מכר סתם פירות השובך וכו'. שם במשנה וברייתא ואוקימת' דרב כהנא ועל פי פרשב"ם וכמו שהביא ב"י. ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ' כ"ג מה' מכירה ומפרש בסוגיא פי' אחר וכמו שהעתיק ב"י ע"ש הר"ן ומן הראוי שהיה לו לרבינו לכתוב והרמב"ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא אלא דאין דרכו לדקדק בכך במקצת מקומות. וצריך שתדע שמ"ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות וכו' ר"ל וכל הנולד מן הבנות שהיו מקמי מכירה לאחר שהולידו שתי בריכות וכן כל הנולד מהאמהות לאחר בריכה ראשונה שהולידו האמהות לאחר המכירה הרי אלו של הלוקח וכן מבואר בדברי הרמב"ם שכתב וכל הנולד מאחר וכו' גם אפשר לפרש דס"ל להרמב"ם דכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אמהות הרי אלו של הלוקח דאף מה שנולד מהשתי הבריכות של בנות והבריכה הראשונה של האמהות וכן כל הנולד מולדות ולדות הכל שלו והטעם הוא לפי שלקח ממנו פירות שובך זה מכל מה שיהא נולד בשנה זו וכמו שפי' רשב"ם וא"כ כל הפירות הם ללוקח אלא שצריך להניח כדי שלא יחרב השובך דהיינו ב' בריכות לבנות ובריכה אחת לאמה וזולת כל זה הכל ללוקח ואין חלוק כלל בין הלשון שכתב רבינו וכל הנולד מאותן ב' בריכות וכו' ובין מ"ש בספר הרמב"ם וכל הנולד מאחר ב' בריכות וכו' הכל אחד אין הכוונה אלא לומר שאלו בלבד הוא מניח למוכר אבל זולת זה כל הנולד הוא של לוקח:

דרכי משה[עריכה]

(א) עיין באבן עזר סימן ק"ט אי מכר מלבוש אי הצמידים בכלל וע"ש: