טבעת הארד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-13.2.2005


פעם, לפני שנים רבות, בארץ אחת חי מלך שארמונו היה מוקף בגן רחב ידיים. אך למרות שהיו גננים רבים והאדמה היתה טובה, הגן לא הניב פרחים או פירות, ואפילו לא עשב או עצים שיעשו צל.

המלך היה מיואש כשבא אליו אדם זקן וחכם ואמר לו:

"הגננים שלך אינם מבינים את עבודתם: אך מה אתה יכול לצפות מאנשים שאבותיהם היו סנדלרים ונגרים? מהיכן הם היו אמורים ללמוד כיצד יש לטפח את הגן שלך"

"אתה צודק" קרא המלך.

"לכן" המשיך הזקן, "אתה צריך לקרוא לגנן שאביו וסבו היו גננים לפניו, ומהר מאוד הגן שלך יתמלא בעשב ירוק ופרחים עליזים, ותיהנה מפירותיו הטעימים."

אז המלך שלח שליחים לכל עיר, כפר ועיירה בממלכתו כדי לחפש גנן שאבותיו היו גם הם גננים, ואחרי ארבעים יום נמצא אדם כזה.

"בוא איתנו והייה גנן של המלך" הם אמרו לו.

"איך אדם מסכן ועני כמוני ילך אל המלך?" אמר הגנן.

"זה לא משנה" הם אמרו "הנה בגדים חדשים לך ולמשפחתך."

"אך אני חייב כסף למספר אנשים."

"אנחנו נשלם את חובותיך" הם אמרו.

אז הגנן השתכנע, הלך עם השליחים ולקח את אשתו ובנו איתו. והמלך, ששמח מאוד למצוא גנן אמיתי, הפקיד אותו על הטיפול בגן. האיש לא התקשה לגרום לגן להצמיח פרחים ופירות, ובסוף השנה הגן לא נראה כמו אותו מקום, והמלך הרעיף מתנות על משרתו החדש.

לגנן, כפי ששמעתם כבר, היה בן שהיה גבר צעיר יפה תואר ובעל נימוסים מעולים, ובכל יום הוא נשא את הפירות הטובים ביותר למלך ואת כל הפרחים היפים ביותר לבתו של המלך. הנסיכה הזו היתה יפה בצורה מדהימה ורק בת שש עשרה, והמלך התחיל לחשוב שהגיע הזמן שהיא תינשא.

"ילדתי היקרה" הוא אמר "את בגיל המתאים לקחת לך חתן, לכן אני חושב לחתן אותך עם הבן של השר הראשי שלי."

"אבא" ענתה הנסיכה "לעולם לא אנשא לבן של השר."

"למה לא?" שאל המלך.

"כי אני אוהבת את בנו של הגנן" ענתה הנסיכה.

כששמע זאת כעס המלך מאוד, ואחר כך התייפח ונאנח, והכריז שבעל כזה אינו ראוי לבתו. אך הנסיכה הצעירה לא נסוגה מהחלטתה להתחתן עם בנו של הגנן.

המלך התייעץ בשריו. "זה מה שעליך לעשות" הם אמרו. "כדי להפטר מהגנן עליך לשלוח את שני המחזרים לארץ רחוקה, וזה שיחזור ראשון יינשא לבתך."

המלך קיבל את העצה, ובנו של השר קיבל סוס מרהיב וארנק מלא בפיסות זהב, בעוד שבנו של הגנן קיבל רק סוס זקן וצולע וארנק מלא במטבעות נחושת, וכולם חשבו שהוא לעולם לא יחזור ממסעו.

יום לפני שהם החלו, הנסיכה פגשה את אהובה ואמרה לו:

"הייה אמיץ, וזכור תמיד שאני אוהבת אותך. קח את הארנק הזה, הוא מלא בתכשיטים. השתמש בהם היטב למען אהבתך אלי, וחזור במהרה ובקש את ידי."

שני המחזרים עזבו את העיר יחדיו, אך בנו של השר התקדם בדהרה על סוסו הטוב, ומהר מאוד נעלם מן העין מאחורי הגבעות הכי רחוקות. הוא המשיך לנוע מספר ימים, עד שהגיע למעיין שלידו ישבה על סלע אישה לבושה סחבות.

"יום טוב לך, עובר-אורח צעיר" היא אמרה.

אך בנו של השר לא ענה.

"רחם עלי עובר-אורח" אמרה שוב "אני גוועת ברעב, כפי שאתה רואה, כבר שלושה ימים אני כאן ואף אחד לא נתן לי דבר."

"עזבי אותי, מכשפה זקנה" קרא הצעיר. "איני יכול לעזור לך" ובאומרו כך המשיך בדרכו.

באותו ערב בנו של הגנן רכב במעלה המעיין על סוסו האפור והצולע

"יום טוב לך, עובר אורח צעיר" אמרה הקבצנית.

"יום טוב, אישה יקרה" הוא ענה.

"עובר אורח צעיר, רחם עלי"

"קחי את ארנקי אישה טובה" הוא אמר "ורכבי מאחורי, כי רגלייך בוודאי אינן חזקות."

האישה הזקנה לא חיכתה שיבקש פעמיים, ועלתה מאחוריו, וכך הגיעו לעיר הבירה של ממלכה חזקה. בנו של השר התגורר בפונדק גדול, בעוד בנו של הגנן והקבצנית ירדו בפונדק של קבצנים.

למחרת בנו של הגנן שמע רעש רב ברחוב, והכרוזים של המלך עברו, נושפים בכל מיני כלים, וצועקים:

"המלך, אדוננו, זקן וחלש. הוא יתן פרס גדול לכל מי שירפא אותו ויתן לו חזרה את כוח נעוריו".

אז אמרה הקבצנית הזקנה למיטיבה:

"כך עליך לעשות כדי לקבל את הפרס שהמלך מבטיח. צא מהעיר בשער הדרומי, ושם תמצא שלושה כלבים קטנים בצבעים שונים. הראשון יהיה לבן, השני שחור והשלישי אדום. עליך להרוג אותם ואז לשרוף אותם בנפרד ולאסוף את האפר. שים את האפר של כל כלב בשק בעל צבע שונה, ואז לך לדלת הארמון וצעק, 'רופא מהולל הגיע מיאנינה שבאלבניה. הוא היחיד שיכול לרפא את המלך ולהשיב לו את כוח נעוריו.' רופאו של המלך יגיד 'זהו מתחזה ולא אדם מלומד', והם יערימו קשיים לפניך, אך אתה תתגבר על כולם, ולבסוף תציג את עצמך מול המלך החולה. אז עליך לדרוש עץ בכמות גדולה ככל שיוכלו לשאת שלוש פרדות, וקדירה, ולנעול את עצמך בחדר עם המלך, וכשהקדירה מבעבעת עליך לזרוק אותו לתוכה, ולהשאיר אותו שם עד שבשרו ייפרד לחלוטין מעצמותיו. אז תסדר את העצמות במקומן הנכון ותשליך עליהן את האפר מתוך שלושת השקים. המלך יחזור לחיים, ויהיה כפי שהיה כאשר היה בן עשרים. כפרס עליך לדרוש את טבעת הארד שיכולה לתת לך כל דבר שתרצה. לך, בני, ואל תשכח את דברי."

הבחור ביצע את הוראותיה של הקבצנית. כשיצא מן העיר הוא מצא את הכלבים הלבן, האדום והשחור, הרג ושרף אותם, ואסף את האפר לשלושה שקים. אז רץ לארמון וקרא:

"רופא מפורסם הגיע זה עתה מיאנינה שבאלבניה. הוא היחיד שיכול לרפא את המלך ולהחזיר לו את כח נעוריו."

רופאיו של המלך צחקו בהתחלה על הנווד האלמוני, אך המלך ציווה שהזר יובא לפניו. הם הביאו את הקדירה ואת ערימות העץ ומהר מאוד המלך היה בקדירה המבעבעת. לקראת אמצע היום בנו של הגנן סידר את העצמות במקומן, והוא בקושי פיזר עליהן מהאפר כשהמלך חזר לחיים, ומצא שהוא שוב צעיר ובריא.

איך אוכל לגמול לך, מיטיבי?" שאל. "תרצה חצי מאוצרותי?"

"לא" אמר בנו של הגנן.

"את ידה של בתי?"

"לא"

"קח את חצי הממלכה."

"לא. תן לי רק את טבעת הארד שיכולה לתת לי מיד כל דבר שארצה."

"אוי לי" אמר המלך "אני משיג דברים רבים באמצעות טבעת פלא זו. ובכל זאת, תקבל אותה." והוא נתן לו אותה.

בנו של הגנן חזר כדי להפרד מהקבצנית. אז הוא אמר לטבעת הארד:

"הכיני ספינה נפלאה שבה אמשיך את מסעי. עשי שגוף הספינה יהיה עשוי מזהב טהור התרנים מכסף, והמפרשים משי, רקומים בחוט זהב. עשי שהצוות יהיה מורכב משנים-עשר גברים צעירים בעלי מראה אצילי, לבושים כמלכים. ובאשר למטען, עשי שיהיה יהלומים, אבני אודם, ברקת ומרגליות."

ומיד הופיעה על הים ספינה שהתאימה בכל פרט לתיאור של בן הגנן, וכשהוא צועד על הסיפון המשיך את מסעו, עד שהגיע לעיר גדולה והתמקם בארמון גדול. אחרי מספר ימים פגש את יריבו, בן השר, שביזבז את כל כספו ונאלץ לעסוק בעבודה הלא נעימה של סחיבת עפר וזבל. אמר לו בן הגנן:

"מה שמך, מהי משפחתך ומאיזו ארץ אתה בא?"

"אני בנו של השר הראשי בארץ אדירה, ולמרות זאת ראה לאיזה עיסוק עלוב נקלעתי."

"הקשב לי. למרות שאיני יודע דבר עליך, אני מוכן לעזור לך. אתן לך ספינה שתיקח אותך חזרה לארצך, בתנאי אחד."

"מה שיהיה, אקבל אותו ברצון"

"בוא אחרי לארמוני"

בנו של המלך הלך אחרי הזר העשיר, שאותו לא זיהה. כשהגיעו לארמון בנו של הגנן סימן לעבדיו שהפשיטו לחלוטין את האורח.

"חממו את הטבעת הזו עד שתאדים", ציווה האדון "וסמנו את גבו של האיש באמצעותה."

המשרתים צייתו לו.

"עכשיו, אישי הצעיר" אמר הזר העשיר "אני עומד לתת לך כלי שיט שיקח אותך בחזרה לארצך."

ובזמן שיצא, לקח את טבעת הארד ואמר:

"טבעת ארד, צייתי לאדונך. הכיני לי ספינה שבה הקרשים הרקובים למחצה יהיו צבועים בשחור, עשי שהמפרשים יהיו בלויים, והספנים חלשים וחולים. אחד יהיה ללא רגל, ואחר צולע או בעל רגל מעץ או עיוור, ורובם יהיו מכוערים ומכוסים בצלקות. בצעי את הוראותי."

בנו של השר הפליג בכלי השיט הרעוע, ותודות לרוחות טובות הגיע לארצו. למרות המצב העגום בו חזר הם קיבלו אותו בשמחה.

"אני הראשון שחזר" אמר למלך "עתה מלא את הבטחתך ותן לי לשאת את הנסיכה."

הם החלו מיד להכין את חגיגות החתונה. והנסיכה המסכנה נעשתה עצובה וכועסת בשל כך.

למחרת בבוקר, עם עלות השחר, עגנה לפני העיר ספינה נפלאה שכל מפרשיה פרושים לרווחה. במקרה היה אז המלך בחלון הארמון.

"איזו ספינה מוזרה" קרא "גופה מזהב, תרניה מכסף, מפרשיה משי ומי הם אנשיה שדומים לנסיכים? לכו מיד והזמינו את הקפטן של הספינה לבוא לארמון."

משרתיו צייתו לו, ובמהרה הגיע נסיך צעיר מקסים ונאה, לבוש במשי איכותי, ומקושט בפנינים ויהלומים.

"בחור צעיר" אמר המלך "ברוך הבא, תהיה אשר תהיה. עשה לי טובה והיה אורח שלי כל זמן שתהיה בעיר הבירה."

"רב תודות אדוני" השיב הקפטן "אני מקבל את הצעתך."

"בתי עומדת להנשא" הוסיף המלך "התואיל למסור אותה?"

"לכבוד הוא לי, אדוני"

מעט אחר כך הגיעה הנסיכה עם ארוסה.

"כיצד זה ייתכן?" קרא הקפטן. "האם תשיא את בתך לאדם כזה?"

"אך הוא בנו של השר הראשי שלי!"

"זה לא משנה, איני יכול למסור את בתך. האדם לו היא מאורסת הוא אחד מהמשרתים שלי."

"משרת שלך?"

"ללא ספק. פגשתי אותו בעיר רחוקה, כשהוא נאלץ לשאת עפר וזבל מבתים. ריחמתי עליו ונתתי לו ספינה עלובה עם גוף שחור ומוכה, וספנים חולים ובעלי מום."

"נכון הדבר" אמר המלך.

"זה שקר" צעק בנו של השר. "איני מכיר את האיש הזה!"

"אדוני" אמר הקפטן הצעיר "צווה על ארוסה של בתך להתפשט ובדוק אם סימן של טבעתי אינו מוטבע על גבו."

המלך עמד לצוות, כשבנו של השר, כדי להציל את עצמו מהשפלה, הודה שהסיפור נכון.

"ועכשיו, אדוני" אמר הקפטן הצעיר, "האם אינך מזהה אותי?"

"אני מזהה אותך" אמרה הנסיכה, "אתה בנו של הגנן, שתמיד אהבתי, ולך אני רוצה להנשא."

"איש צעיר, אתה תהיה חתני" קרא המלך. "חגיגות הנישואים כבר החלו, אז תישא את בתי עוד היום."

וכך, באותו יום, בנו של הגנן נישא לנסיכה היפה.

חודשים מספר חלפו. הזוג הצעיר היה מאושר, והמלך היה יותר ויותר מרוצה מעצמו על שהשיג חתן כה מוצלח.

אך הקפטן של ספינת הזהב הרגיש צורך לצאת למסע ארוך נוסף, ואחרי שחיבק את רעייתו ברכות, הוא הפליג.

אי שם בפרברי עיר הבירה חי אדם זקן, שהשקיע את ימיו בלימוד אמנויות שחורות -- אלכימיה, שסטרולוגיה, קסם וכישוף. האיש גילה כי בנו של הגנן הצליח להנשא לנסיכה רק בעזרתו של שד שציית לטבעת הארד.

"אני אשיג את הטבעת הזו" אמר לעצמו. אז הוא ירד לחוף הים ותפס כמה דגיגים אדומים קטנים. הם היו יפים להפליא. אז הוא חזר, וכשעבר ליד חלונה של הנסיכה הוא החל לצעוק:

"מי רוצה דגיגים אדומים יפים?"

הנסיכה שמעה אותו, ושלחה את אחת מנערותיה, שאמרה לרוכל הזקן:

"מה תרצה בעבור הדגים?"

"טבעת ארד"

"טבעת ארד, שוטה זקן! והיכן אמצא כזה דבר?"

"מתחת לכרית בחדרה של הנסיכה."

הנערה חזרה לגבירתה.

"המשוגע הזקן לא רוצה כסף וגם לא זהב" אמרה.

"אז מה הוא רוצה?"

"טבעת ארד שנמצאת מתחת לכרית."

מצאי את הטבעת ותני לו אותה" אמרה הנסיכה.

ולבסוף מצאה הנערה את טבעת הארד, שהקפטן של ספינת הזהב בטעות השאיר מאחור, והביאה אותה לאיש שנמלט איתה מיד.

הוא בקושי הגיע לביתו כאשר לקח את הטבעת ואמר "טבעת ארד, צייתי לאדונך. רצוני שספינת הזהב תהפוך לעץ שחור, והצוות לאנשים נוראיים. ושכל המטען יהיה חתולים שחורים."

והשד של טבעת הארד ציית לו.

כשגילה את עצמו בלב ים במצב כה עגום, הבין הקפטן שמישהו כנראה גנב את טבעת הארד ממנו, והוא התלונן בקול רם על מזלו הרע. אך זה לא עזר לו.

"אוי לי" אמר לעצמו, "מי שלקח את הטבעת שלי בוודאי לקח גם את אשתי היקרה. מה יועיל לי לחזור עכשיו לארצי?" והוא הפליג מאי לאי, מחוף לחוף, והאמין שלכל מקום אליו הלך כולם צחקו עליו, ומהר מאוד הוא נעשה כל כך עני שלו ולצוות ולחתולים השחורים לא היה מה לאכול חוץ מעשבים ושורשים. אחרי שהפליג זמן רב הגיע לאי שגרו בו עכברים. הקפטן נחת על החוף והחל לחקור את המקום. היו עכברים בכל מקום, ועכברים בלבד. חלק מהחתולים השחורים הלכו אחריו, ומאחר שלא אכלו מספר ימים, היו מאוד רעבים ויצרו תוהו נורא בין העכברים.

מלכת העכברים כינסה מועצה.

"החתולים האלה יאכלו את כולנו" אמרה "אם קפטן הספינה לא יעצור את החיות האכזריות הללו. הבה נשלח אליו משלחת של האמיצים ביותר מבינינו."

מספר עכברים הציעו את עצמם למשימה ויצאו לחפש את הקפטן הצעיר.

"קפטן" הם אמרו "עזוב מהר את ארצנו, או שכולנו נחוסל."

"בשמחה" השיב הקפטן הצעיר "בתנאי אחד. שתביאו לי קודם טבעת ארד שקוסם פיקח גנב ממני. אם לא תעשו זאת אוריד את כל החתולים שלי לאדמתכם ואתם תחוסלו."

העכברים נסוגו בחרדה. "מה עלינו לעשות?" שאלה המלכה. "איך נמצא את טבעת הארד?". היא כינסה מועצה חדשה, וקראה לעכברים מכל קצוות העולם, אך אף אחד לא ידע היכן נמצאת טבעת הארד. לפתע הגיעו שלוש עכברות מארץ רחוקה מאוד. אחת היה עיוורת, השניה צולעת, ולשלישית האוזניים היו קצוצות.

"הו, הו, הו!" אמרו האורחות. "אנו באות מארץ הרחק הרחק מכאן."

"האם אתן יודעות היכן טבעת הארד שלה מציית השד?"

"הו, הו, הו! אנחנו יודעות. קוסם זקן לקח אותה, ועכשיו הוא שומר אותה בכיסו ביום, ובפיו בלילה."

"לכו וקחו אותה ממנו, ושובו מהר ככל האפשר".

ושלוש העכברות הכינו לעצמן סירה והפליגו לארצו של הקוסם. כשהן הגיעו לעיר הבירה, הן ירדו ורצו לארמון, והשאירו רק את העכברה העיוורת על החוף כדי שתדאג לסירה. הן חיכו ללילה. הזקן הרשע שכב במיטה ושם את טבעת הארד בפיו, ובמהרה נרדם.

"מה נעשה?" שאלו זו את זו החיות הקטנות.

העכברה בעלת האוזניים הקצוצות מצאה מנורה מלאה בשמן ובקבוק מלא פלפל. אז היא טבלה את זנבה ראשית בשמן, ואז בפלפל, וקירבה אותו לאף של הקוסם.

"אפצ'י! אפצ'י" התעטש האיש הזקן, אך לא התעורר, וההדף גרם לטבעת הארד לקפוץ החוצה מפיו. מהירה כרוח חטפה העכברה הצולעת את התכשיט היקר ולקחה אותו לסירה.

תארו לכם את יאושו של הקוסם כשהתעורר ולא יכל למצוא את הטבעת!

אך עד שזה קרה שלושת העכברות שלנו הפליגו עם הפרס שלהם. רוח טובה נשאה אותן לעבר האי שבו מלכת העכברים חיכתה להן. והן כמובן החלו לדבר על טבעת הארד.

"למי מאיתנו מגיע הכי הרבה כבוד?" קראו כולן ביחד.

"לי" אמרה העכברה העיוורת "כי בלי יכולת התצפית שלי הספינה שלנו היתה נסחפת לים"

"מה פתאום" קראה העכברית בעלת האוזניים הקצוצות "הכבוד מגיע לי. הרי גרמתי לטבעת לקפוץ מפיו של האיש!"

"לא, לי מגיע הכבוד" קראה הצולעת "אני זו שברחה עם הטבעת."

ומצעקות הן מהר מאוד הגיעו למכות, ואז אבוי! כשהמריבה התלהטה טבעת הארד נפלה לים.

"איך נתייצב בפני המלכה" אמרו שלושת העכברות "כשבטפשותנו איבדנו את התכשיט וחרצנו את גורל עמנו לאבדון? איננו יכולות לחזור לארצנו. הבה נעגון באי המדברי הזה ונסיים את חיינו העלובים." אמר ועשו.

העכברית העיוורת ננטשה במהירות על ידי שתי אחיותיה שיצאו לצוד זבובים, אך כשטיילה בעצב לאורך החוף היא מצאה דג מת, והחלה לאכול אותו, כשפתאום הרגישה משהו קשה. לשמע קריאותיה הגיעו שתי העכברות האחרות.

"זו טבעת הארד! זה התכשיט!" הן צעקו בשמחה, עלו שוב לסירתן, והגיעו במהרה לאי העכברים. והן עשו זאת בזמן, כי הקפטן בדיוק עמד להוריד את מטען החתולים שלו, כשמשלחת של עכברים הביאה לו את טבעת הארד היקרה.

"טבעת ארד," ציווה האיש הצעיר, "צייתי לאדונך. עשי שספינתי תיראה כפי שנראתה קודם."

השד של הטבעת יצא מיד לפעולה, והספינה השחורה הישנה הפכה שוב לספינת זהב יפהפיה עם מפרשים רקומים בחוט זהב. המלחים הנאים רצו לתרני הכסף וחבלי המשי, ובמהרה הפליגו לעיר הבירה.

אח! באיזו שמחה שרו המלחים כשהפליגו על הים השקט!

לבסוף הגיעה הספינה לנמל.

הקפטן ירד ורץ לארמון, שם הוא מצא את הרשע הזקן ישן. הנסיכה חיבקה את בעלה ארוכות. הקוסם ניסה לחמוק, אך הוא נתפס ונקשר בחבלים חזקים.

ביום המחרת הקוסם, כשהוא קשור לזנב של חמור פראי עמוס בבוטנים, נשבר לחתיכות רבות כמספר הבוטנים שהיו על גבו של החמור. [1]

[1] מתוך Traditions Populaires de l'Asie Mineure (מסורות פופולריות של אסיה הקטנה). Carnoy et Nicolaides. Paris: Maisonneuve, 1889.


הערות המתרגם:
במקור נהג בהגה הספינה ניקולאס הקדוש. נאלצתי להשמיט כי זה לא אומר כלום בישראל.
במקור הזקן הפך את אנשי הספינה ל"hideous negroes". נאלצתי לשנות ל"אנשים נוראיים" מטעמי גזענות.