ט"ז על יורה דעה שמב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך יורה דעה שמב |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

מכניסין את המת. מעשה אירע בבתולה שניסת בליל שבת ועדיין לא נבעלה וביום השבת מתה אמה של הכלה ונשאלתי כדת מה לעשות באבילות דידה כי קצת לומדים רצו לדמות דין זה לכאן ואני אמרתי שטעו דע"כ לא התירו כאן לבעול בעילת מצוה אלא משום פסידא דסעודה שהכינו כבר ויצטרכו להוצאה חדשה אם ידחו עשיית החופה עד אחר האבילות וכמו שכ' הרא"ש פ"ק דכתובות דלא התירו חופה וביאה לאונן אלא משום פסידא ע"כ אמר מכניסין כו' כדי שלא יחול האבילות עליו עד שיסתום הגולל אבל כאן שכבר נעשית החופה רק שלא נבעלה עדיין בודאי אם ידחו הבעילה אין כאן פסידא דסעודה דמאי דהוה הוה שהרי לא יעשו סעודה שנית ע"כ אסור לבעול דהא תשמיש המטה אסו' גם קודם הקבור' כמו שכתב הטור ושלחן ערוך בסי' שקודם לזה וראיה עוד מדברי הטור וש"ע סוף סימן שפ"ג שכתב אם מת לחתן מת אחר החופה שאסור אפי' ביחוד אם לא בעל. אך נ"ל לענין אבילות דכלה זאת שתתחיל מיד ביום א' ותמנה יום ז' ואח"כ תיבעל דאין לומר) כיון שחלה עליה החופה ה"ל כרגל וממילא לא תתחיל באבילות עד שיכלו ז' ימי החופה כמו מת לו מת ברגל זה אינו דז' ימי המשתה תקינו רבנן לשמח חתן וכלה והם לא ניחא להו בהאי תקנתא דאם תנהוג תחלה ז' ימי המשתה והיא אסורה לבעלה תצטרך להמתין ז' ימי אבילות ותיאסר י"ד יום ואפי' בממון מצינו בכמה דוכתי שיוכל אינש לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא כדאיתא ריש ב"ק ובפרק הכותב לענין איני ניזונית ואיני עושה כ"ש כה"ג במידי דקיום מצוה שיש להקדים כל מה שאפשר ועוד ראיה מפרק שלוח הקן (דף קמ"א) דבעינן תשלח יתירה לרבות ציפורי מצורע דלא תימא דאתי עשה דטהרת מצורע ודחי עשה דשלח משום דעשה דטהרת מצורע אתי להתיר תשמיש המטה קמ"ל תשלח יתירה דלא ידחה ש"מ דמשום היתר תשמיש הייתי אומר דדחי את עשה שכנגדו אי לאו קרא יתירה ק"ו בבעילת מצוה דיש לדחות מפניה מידי דמדרבנן דהיינו ז' ימי משתה. על כן פסקתי שתתחיל למנות תכף אחר השבת ז' ימי אבלות ואחר תיבעל בעילת מצוה כנלע"ד נכון וברור:

אחר הדברים דלעיל ראיתי בספר הדרישה בזה הסי' במה שכתב הטור וכיון שחלה עליו החופה ה"ל לדידיה כרגל כתב וז"ל לפי מה שכתבתי לקמן בסימן שס"א והבאתי ראיה מגמרא ופוסקים דמה שמכסין ראש הכלה בשחרית מיקרי חופה) נ"ל ג"כ לסמוך על זה דאם חלילה אירע אבילות לחתן או לכלה אחר שכיסו ראש הכלה דאין צריכין לפסוק שבעת ימי המשתה אלא קוברין המת מיד ונדחו שבעת ימי אבילות עד אחר שבעת ימי המשתה כדין אי מת אביו של חתן כאן ואפשר לחלק דדוקא בימיהם דהיו מקדשין מתחלה בשעת שידוכין מ"ה מתחלת החופה בשחרית דשייך ייחוד אחר שנתארסה כבר משא"כ בזמנינו מיהו נראה דגם בימי המרדכי לא היו מקדשין רק כמו בזמנינו ואפי' הכי קרי חופה משעת כיסוי הכלה עכ"ל תמוהין לי דברי הרב טובא חדא במאי שחושב כיסוי ההינומא לחופה דהא כתב רמ"א באבן עזר סי' נ"ד דהמנהג בינינו לקרות החופה דוקא היריעות על כלונסות כו' דזה החופה הנוהגת עכשיו כו' והרבה פעמים אנו רואים שמסלקין נדוניית החתן אחר כיסוי ההינומא ואם אין מסלקין אותו כראוי החתן פונה לדרכו ואין שם עדיין שום חיוב עליו לישאנה מחמת כיסוי ההינומא והיאך נאמר להקל שכבר חל עליו רגל משעת הכיסוי במקום דליכא פסידא דהיינו שהוא אבל שלא על אביו דאלו על אביו לא היה לו לבעל הדרישה לבקש היתר מחמת שכבר חל עליו חופה דבזה אפי' קודם החופה התירו לעשות החופה ואפי' לבעול בעילת מצוה כל זמן שלא נקבר המת. ובר מן דין קשה טובא ממה שכתב הרא"ש פרק קמא דכתובות שתחילה העתיק דברי הרי"ף שכתב ושמע מיניה היכא דליכא פסידא דאינו נוהג שבעת ימי המשתה ברישא וכ' הרא"ש שמלשון זה משמע דאפי' בדליכא פסידא מכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי משתה דאין חילוק בין איכא פסידא או ליכא פסידא אלא לענין הנהגת שבעת ימי אבילות ברישא אבל בשניהם בועל בעילת מצוה תחילה ולא מסתבר כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו אבילות בין החופה ובין שבעת ימי המשתה ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן או אמה של כלה וגם איכא פסידא אז התירו חופה לאונן ולהקדים ימי המשתה לאבילות אבל כשמקדים האבילות למשתה גם אחר החופה כו' עכ"ל הרי מבואר דלהרי"ף שבהיתר מכניס לחופה גמורה ובועל בעילה גמורה ואפ"ה אין חל עליו הרגל שלו לעשות ימי המשתה אלא צריך להמתין ולהתחיל באבילות תחלה ואפי' הרא"ש שחולק עליו הוא מטעם שלא יפסיק באבילות בין חופה לימי המשתה אבל לא עלה על דעתו שיעשה גם ז' ימי המשתה תיכף כיון שחל עליו רגל שלו בהכנסת חופה והיינו מטעם המפורש בגמרא דלא התירו לעשות ימי המשתה אלא כשיש פסידא דהיינו שמת אביו של חתן או אמה של כלה אבל בלא פסידא אסור לעשות ימי המשתה כלל ועיקר והוא דבר פשוט דלא התירו כאן לעשות ימי המשתה אלא במקום פסידא דהיינו במת אביו של חתן אזי התירו שני דברים דהיינו בעילת מצוה כל זמן שהוא אונן ודחיית אבילות אחר הקבורה עד אחר ימי המשתה אבל לא באבילות אחר ויותר מזה קשה ממה שכ' הר"ן פ"ק דכתובות דאע"פ שחל עליו החופה והוה כרגל מ"מ לא הקילו אלא בשב ואל תעשה אבילות אבל אסור לו להתעסק בדברים של שמחה כל אותו יום של מיתה וקבורה למאן דאמר יום ראשון דאורייתא וא"כ היכי יעשה החופה ביום שנעשה אבל מטעם שכיסו הכלה ביום שנעשה אבל והרי אין לך מעשה שמחה גדולה מזה ואין לומר שיש לסמוך על מאן דאמר אין שום אבילות דאורייתא כדאיתא סימן שצ"ח דהא לא הכריע ואין שייך כאן לומר הלכה כדברי המיקל באבל דהא בב"י סי' שצ"ט פסק כמאן דאמר דאוריי' ותו דכבר כ' הר"ן בתשו' הביאו ב"י סי' רכ"ח דף רס"ח דבכל מילי דמספקא לן אי הוה מן התורה או מדרבנן מקרי ספק דאוריי' ולחומרא ותו דהא אונן ביום ראשון דאורייתא אפי' להרא"ש כמ"ש הטור סי' שצ"א ובפרק טבול יום (זבחים דף ק') אמרינן אפי' נקבר הוה אונן ביום המיתה עד הערב לאכילת קדשים ומשום הכי כתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין דרבן גמליאל לא רצה לרחוץ ביום המיתה אע"ג דהוה איסטניס כיון דיום המיתה דאורייתא ועל כן נראה לע"ד דבכל אבילות שהוא שלא על אביו של חתן או אמה של כלה יש לדחות עשיית החופה עד אחר שבעת ימי אבילות ואע"פ שכבר כיסוי הכלה בהינומא וירויחו בזה הקדמת בעילת מצוה שבעת ימים וכפי שכתבתי למעלה כן נראה לע"ד נכון:

את המת לחדר. דכל זמן שלא נקבר הוה אונן והתירו איסור תשמיש לאונן בזה מחמת פסידא דאית ליה ואין לו אב להכין אחר אבל אחר שנקבר המת מתחיל האבילות ולא התירו לו כאן איסור אבילות אלא דחו את אבילות עד אחר ימי המשתה והכל מחמת פסידא:

ובועל בעילת מצוה ופורש. אע"ג דבכל בעילת מצוה פורש בזמן הזה מכל מקום כאן מיירי בזמן התלמוד שלא היו פורשין אחר בעילת מצוה מ"מ כאן באבילות צריך לפרוש גם מה שכתב הטור לדעת הראב"ד שמותר בחיבוק ונישוק מיירי ג"כ מזמן התלמוד ובזה ניחא נמי מה שיש להקשות על מ"ש שצריך החתן שמירה אחר שבעל בעילת מצוה והלא אמרו בגמרא דדוקא באיסור שהוא אבילות החמירו עליו כאן שצריך שמירה אע"פ שבעל דלא יטעה להקל עוד כיון שהקילו בו רבנן לענין היתר תשמיש באונן אבל ביש איסור נדה עליו אין צריך שמירה אם בעל כבר שבודאי לא נחשד על הנדה וא"כ לדידן שפורשין אחר בעילות של מצוה כמו בשאר נשים למה הצריך שמירה בזמנינו די"ל דכיון דבזמן התלמוד היה חיוב בשמירה אין לנו להקל בזה דאין בנו כח אלא להחמיר ולא להקל כן נ"ל:

ביום כמו בלילה. בטור כתוב בשם הרא"ש דלמראית עין היצר מתגבר. רבים מקשים מהא דאמרינן גבי ליל יוה"כ דיש נוהגין להדליק נר כדי שלא ישמש מטתו ושבוש הוא דהתם לא חיישינן אלא שמא ישכח וישמש ע"כ הוה היכר ע"י נר מה שאין כן כאן דחיישינן שמא יעבור במזיד ומראית עינו יגרום לו זה:

וכל שבעת ימי החופה מותר בגיהוץ כו'. זהו טעם על מה שאמר תחלה שאין מונה שלשים אלא מן אחר הרגל דהיינו שבשאר רגל מונים שלשים מימי הרגל כיון שאסור גם ברגל בגיהוץ ותספורת מחמת אבילות וכאן מותר בגיהוץ ותספורת דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך: