ט"ז על יורה דעה שיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]

הכהנים חשודים כו'. הטעם בטור לפי שיש בו טורח גדול ליטפל בו עד שיומם כו' פירוש אבל ישראל יכול ליתנו לכהן אם עשה דבר כו' פי' וכ"ש במום שבא שלא על ידי כך דפשיטא שאין נאמן אלא אפי' להערמה חוששין וע"כ מסיק ולפיכך כל מום כו':

סעיף ד[עריכה]

אפילו בניו כו'. זה כרבי שמעון בן גמליאל דס"ל אפי' בנו אפי' בתו ור' יוסי ס"ל אין בני ביתו מעידין עליו ופסק רב נחמן כר' שמעון בן גמליאל ורבא כר' יוסי ואמרינן בתר הכי אמר רבא כל בעלים עומדים עמנו בחוץ ובכור נכנס שלם כו' והביא הטור דברי רבא אלו דאם עומדים בחוץ כו' ותמה ב"י דהא רבא לטעמיה דס"ל כר' יוסי אבל לרבי שמעון בן גמליאל אפי' היו בני ביתו שם יכולין להעיד ונאמנים הם ומש"ה השמיט הרמב"ם מימרא זאת ולענ"ד דיש נפקותא לדינא מדברי רבא אפי' לדידן דקי"ל כרשב"ג דהא דארשב"ג אפי' בנו אפי' בתו נאמן היינו בדליכא ריעותא דהערמה לפנינו אבל אי איכא ריעותא כי האי שהולך עם כל בני ביתו לחוץ ודוקא באותו פעם נכנס הבכור ויצא חבול אם היינו יודעים שא' מבני ביתו נשאר שם ודאי חשדינן שע"כ הוציא השאר והשאיר זה שהוא יטיל בו מום ודאי היינו חושדין אותו אפי' לרבי שמעון בן גמליאל דהערמה גדולה יש כאן אלא דאם אין אנו יודעין שנשאר שם לא חיישינן שמא נטמן ורבותא זאת קמ"ל אפי' לר' יוסי כנלע"ד ומו"ח ז"ל תירץ דקמ"ל הטור רבותא דאע"פ שאין שם בני בית להעיד שהרי כולם בחוץ אפ"ה מותר לשחוט ולא חיישינן שמא עבד או עובד כוכבים א' מבני הבית נטמן שם ואין זה מתיישב דא"כ היה לו לומר אפי' כולם בבית רק שאין יודעין מן המום היאך נעשה מותר כיון שהבעל עצמו אינו בבית והם אינם חשודים ותו למה כתב שמא א' נטמן שם הטמנה זאת ללא צורך היא דאפי' ידענו שהוא שם למה נחוש שהרי אין חשד אלא על הבעל עצמו לרבי שמעון בן גמליאל ומה שתיקן ואמר שמא עובד כוכבים או עבד נטמן שם זה אינו במשמע לשון של א' מבני הבית ולמאי דפרישית ניחא דכל היכא דאיכא ריעותא גדולה כזו לפנינו ודאי היינו חוששים אפי' לרשב"ג כל שידענו בבירור שנשאר שם א' אלא דלהטמנה לא חיישינן:

סעיף ו[עריכה]

ומום זה נפל כו'. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

סעיף ז[עריכה]

הראיתי מום זה כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם ואיתא במתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ובעל מום הוא פי' שאמר ליה שמום קבוע הוא אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו כו' עד מתיב רב שיזבא האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן אמאי נימא כל מלתא דעבידא לגלויי כו' שאני התם דאית ליה לאשתמוטי ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשבינא ליה מהימן הלכך לא מרתת מעיקרא סיפא ודאי מסייע ליה מאיש פלוני ה"ז נאמן כיון שהזכיר לו שם המשלח הנאמן ה"ז נאמן השליח דחייש שמא יתבענו ונמצאתי משקר וזה מסייע לרב יהודה ודחינן שאני התם דאיכא תובע ומרתת פי' מרתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מרתת כהן דסבר מי טריח לחפש אחר דברי ולשאול לאותו ישראל אם נתנו לי במומו. וכתב הרא"ש דבמתני' וכן בדר' יהודה לא מהני אא"כ מזכיר ג"כ שם החכם המומחה דאל"כ לא מרתת וכתב ב"י דס"ל להרא"ש אע"ג דדחי סייעתא דרב יהודה ממתני' דמעשר לא מידחיא מימריה כיון דלא מצית לאותובי מינה ומ"מ לא מהימנינן ליה אלא בגוונא דמהימנינן במתני' דמעשר שצריך שיזכיר שם האיש והרמב"ם ס"ל דא"צ שיזכיר הכהן שם החכם כפשטא דלישנא ושאני התם במעשר דאיכא איסור דאורייתא אבל בהטלת מום בבכור אפי' במזיד אינו אלא דרבנן סגי בכל דהו קשה לפי זה מאי פריך רב שיזבא ממעשר דלמא שאני התם דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן להקל בשביל לא משקר ותו דגם בטור משמע דלא ס"ל כן כדברי רמב"ם שהרי כתב תחלה כהרא"ש שצריך להזכיר שם החכם בפרטות ואח"כ כתב י"א כשאומר חכם פלוני שהוא נאמן אפי' אין עדים מעידים על המום שמעצמו נפל בו אבל רש"י פירש דוקא שיש עדים על המום וכ"כ הרמב"ם וקשה טובא דמשמע מדבריו אפילו לרמב"ם בעינן שיזכיר שם החכם ואפ"ה בעינן עדים וזה אינו דהרמב"ם א"צ זכרון שם חכם כמו שכתב ב"י ודלמא מש"ה בעינן דוקא עדים אבל כשמזכיר שם חכם דאז נאמן משום דמרתת א"כ א"צ עדים דמסתמא לא התיר אותו אא"כ היו שם עדים דזה לשון הרמב"ם פ"ב דבכורות בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום נפל ואין אנו שוחטין על מום זה אם לא יבא הכהן שהיה בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה ה"ז נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו שלא נחשד לשחוט קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ולא נפל ברשותי ואין לחוש שמא הוא הטילו שהדבר עשוי להגלות והוא מתירא שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה בעת שנתנוהו לו עכ"ל הרי שבסיפא נתן טעם משום דמרתת וברישא נתן טעם משום עון כרת ע"כ דברישא מיירי שלא הזכיר שם המומחה וא"כ קשה על הטור מנא ליה לכתוב לדעת הרמב"ם דבעינן שם פלוני וגם עדות על שלא הטילו בידים דלמא בהא סגי בלא עדות וכמו להי"א שמביא הטור לא הוצרך עדות אלא במקום שלא שייך מירתת כגון שלא הזכיר שם המומחה ועל הרמב"ם עצמו קשה למה לא הזכיר בסיפא שיזכיר שם הישראל וכמ"ש הטור דבלא"ה לא שייך מרתת ונראה דהרמב"ם מיירי בסיפא שידוע לנו מי הוא אותו ישראל שנתן לכהן הבכור אלא שמסופק אם נתנו בתמימות או במומו ובזה שפיר מרתת שמא ישאלוהו ובזה מכוונים דבריו בסיפא שכתב שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה משמע שדבר זה לבדו הוא ספק אבל אין לנו ספק מי הוא הנותן משא"כ בטור מיירי שהספק הוא מי נותנו ע"כ לא שייך מרתת מצד ספק זה וע"כ צריך שיזכיר שם הישראל ולפ"ז איירי הרמב"ם בתרי מילי מתחלה קמ"ל דיש לנו היתר מצד חומר העון ובזה א"צ שם המומחה וצריך עדות על שנפל ממילא כי בזה הוא נחשד והיינו אוקימתא דמתני' ואע"פ שאמרו זה בגמ' דרך דחייה מ"מ היא סברא נכונה ואח"כ כתב דין ההיתר מכח מירתת דשם מזכיר שם ישראל הנותנו וכמו שכתבתי וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דעיקר הרבותא בסיפא להשמיענו דין מרתת וזכירת השם של ישראל היה לו לומר דבר זה גם ברישא והכי הוי ליה למכתב בסיפא וכן אם מזכיר שם המומחה נאמן הוא וא"צ עדות על הנפילה מעצמו דמתיר כו' אלא ע"כ דברישא לא מהני הזכרת שם המומחה לפטור אותו מעדות דאפשר שאותו המומחה לא התיר לו לגמרי אלא שאמר לו מום זה הוא מום קבוע לשחיטה אחר שיביא עדות על שנפל מאליו משא"כ בסיפא שמהני שפיר טעם דמרתת לפטרו מעדות שנתן לו הישראל א"כ מוכח דס"ל לרמב"ם כרש"י נמצא הכל ניחא בסייעתא דשמיא ודלא כראיתי דחוקים בזה:

סעיף י[עריכה]

ישראל לא נחשדו כו'. לפי מה שכתב הטור הטעם ר"ס זה דהכהנים חשודים משום שיש בו טורח גדול ליטפל בו עד שיומם נ"ל דמה שכתב כאן ביש לישראל ספק בכור כו' דהיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו דהיינו כפי מ"ש רמ"א בסי' ש"ז סעיף ד' דאז א"צ הכהן לקבלו ממילא צריך הישראל ליטפל בו אז הוה כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן כנ"ל: