ט"ז על אורח חיים תקעד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
ממקום שמתענין. הטור כ' סעיף זה וגם סעיף ב' כתבו בשם ריב"א וסיים עליו ויראה מדבריו שהולך שם ביום התענית ומסתברא כדבריו אם הלך שם ביום התענית אבל סוגי' דשמעתין מוכח דמיירי בהלך שם קודם לכן וקיבל עליו תענית ואז הוי ודאי תענית גמור ואסיר לאכול אפי' יצא חוץ לעיר עכ"ל והקשה ב"י מהיכן למד רבינו הוכח' זו וע"ק דאי כשקיבל עליו תענית פשיטא דמתענה ומשלים מיהו בהא איכא למימר דקמ"ל דל"ת לא קיבל עליו להתענות אלא בעודו עמהם בלבד עכ"ל. וק"ל טובא דאמאי קאמר בסיפא דברייתא שכח ואכל אל יתראה בפניהם הא ודאי מן הדין חייב להתענו' ולהשלים כיון דקיבל עליו התענית ולמה תלאו באיסור מצד שהוא לפניהם והא תענית גמור יש לו לפ"ד הטור ותו דא"כ גם ברישא דהולך ממקום חמור למקום קל ג"כ מיירי שקיבל עליו שם התענית דומיא דסיפא ולמה התנ' הטור ע"ז דדוקא בדעתו לחזור וכ"כ הרא"ש הא כיון דקיבל עליו בעירו להתענות אין סברא בעולם להיפטר ממנו אפי' אין דעתו לחזור ונלע"ד דהך וקיבל עליו התענית דנקט הטור אין פי' שבפירוש קבל עליו כן אלא שהיה עם הקהל בשעה שגזרו התענית וחל עליו ג"כ כיון שהיה שם באותו שעה והקהל גזרו על כל השייך להם וזה האיש שהלך משם ודעתו לחזור חלה עליו הגזירה אבל אם הלך משם ואין דעתו לחזור לא היה בכלל הגזירה כלל מ"ה ברישא צריך דעתו לחזור דוקא ובסיפא שהיה בעיר האחרת בשעה שגזרו על כל מי שהוא שם קמ"ל התנא דאפי' זה דעתו לחזור חייב לשמוע ולכלול עצמו עמהם וחלה עליו גזירתם כיון שהוא ביום התענית אצלם ויהיה מחלוקת כי יש להם כח לגזור שלא יהיה מחלוק' וע"כ כתב הטור שפיר דמ"ש ריב"א שמותר לאכול חוץ לתחום או תוך החדר היינו בבא שם ביום התעני' ולא היה בשעת גזירת התעני' אתמול ואין כאן אלא חשש מחלוקת לחוד אז חייב להתענות דוקא בפניהם תוך העיר אבל אם היה שם בשעת קבלת התענית אע"פ שלא חלה עליו הגזירה לגמרי כיון שדעתו לחזור מכל מקום לענין זה חלה ודאי עליו דמפני המחלוקת הוא נכנס בכלל הגזירה ויש עליו תענית גמור ואפי' שלא בפניהם אסור לאכול כיון דיש חשש מחלוקת ונכלל בגזירת הקהל שיש להם כח לגזור אפי' על איש אחר כדי שלא יהיה מחלוקת ביניהם וע"כ אמר בסיפא שפיר דאם שכח ואכל אל יראה כאלו אכל שעיקר הטעם משום שחייב מצד גזירתם שלא יהיה מחלוקת וזה המראה עצמו בפנים צהובות מחמת שאכל יגרום מחלוק' וחייב מצד גזיר' הקהל בזה וקושיא האחד של ב"י מהיכן למד הטור דהסוגיא מוכחת דמיירי בהולך קוד' לכן כו' נלע"ד דיליף לה מדתני' ממקום שמתענין למקום שאין מתענין והתם ודאי היה במקו' שמתענין בשעת קבלת התעני' דאל"כ ודאי לא חלה עלוו גזיר' קהל שלו כי אין גוזרין תענית על מי שאינו בקהל שלהם ביום התענית אלא בקהל אחר אלא ודאי שהי' שם באותו שעה וא"כ גם הסיפא דהולך למקום שמתענין נמי מיירי שהיה באותו קהל בשעת גזירתם וקבלת תענית והשתא ניחא הכל בס"ד לענין פי' הדברים ולענין הל' אבל במי שקיבל עליו בפי' להתענות פשיטא שחייב בכל החומרו' ואין כאן שום חילוק בין דעתו לחזור או לא כנלע"ד:
סעיף ד[עריכה]
ואסור לשמש בו מטתו כו'. התו' פ"ק דתעני' הקשו והרי יוכבד נולדה בין החומו' ואותו העת עת רעב היה וע"כ שמשו מטותיהן בשני רעבון וי"ל דלכ"ע לא הוה אסור אלא מי שרוצה לנהג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר אנשים שמשו עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ מנ"ל למילף איסורא מיוסף דלמא יוסף מדת חסידות עשה ולא משום איסור וכי היכי דלוי לא חש לזה והוליד את יוכבד בעת רעבון ה"נ שרי לכ"ע והרא"מ פ' מקץ הקש' קושיא של התוס' מיוכבד מסברא דנפשיה ולא זכרה בשם התו' ותי' ע"ז כיון דלקיים פ"ו צריך שיהיה לו בת וחשוכי בנים מותר ולוי לא היה לו בת עדיין ע"כ הותר וכתב ב"י ע"ז וק"ל דא"כ גם יוסף הי' מותר לשמש שלא היה לו בת דא"כ היה מונה אותה הכתוב בע' נפש עכ"ל. ואומ' אני דלפי תי' הרא"ם יפה הקשה ב"י אבל בעיקרא דמילתא נ"ל דלאו בקיום פ"ו תליא מלתא דהא אמרו לישנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דאל"כ הל"ל ומי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי וזה צער גדול ודברי התו' עיקר ונרא' לתרצם דודאי קודם מ"ת היה מותר הכל חוץ מז' מצו' ב"נ אלא דיוסף נהג מדת חסידות מסברא דנפשיה אלא שנו שרואין שהכתוב זכר מדה זו בתורה שלנו ש"מ דקבעו לדבר זה חובה שנלמוד מיוסף ממ"ת ואילך ממילא הוה דבר זה נתחדש ממ"ת ואילך כמו שאר מצו' ובזה מתורץ גם מ"ש המזרחי מיצחק ששימש מטתו בשני רעבון כדפירש"י על מצחק את רבקה אשתו ודחק לתרץ דשאני התם דבאותו מקו' שעמד בו לא היה רעב ומ"ה התי' אלימלך לבניו לישא נשים במקום שהיו שם כו' ולא דק הרב בזה דמ"ש במקום שהיה יצחק לא הי' רעב זה אינו דהא כתי' ויזרע יצחק בשנ' ההיא ופירש"י שהיה שנה קשה ש"מ שגם באותו גבול היה קשה ומ"ש מאלימלך הוא תמו' מאוד דודאי אפי' בארץ הרעב עצמו מות' ליש' אשה דהא אפי' כבר נשוי מותר לשמש לחשוכי בנים ק"ו לישא אשה מי שאין לו אשה ולפי מ"ש לק"מ מיצחק דהאיסו' הזה לא נתחדש אלא ממ"ת ואילך והב"י כתב ג"כ דקודם מ"ת היה מותר והא דמייתי מיוסף אסמכתא בעלמא היא והוכיח זה דמאי ראייה מיוסף והלא חשוך בנים היה אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא ולדידי מתישב הכל בס"ד וצ"ל דהיתר דחשוכי בנים אין בו משום חסידו' לבטלו כיון שיש בקיומו מצוה גדולה: