חפץ חיים - פתיחה להלכות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


<< · חפץ חיים - · פתיחה להלכות · >>

בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְחָפֵץ מְאֹד בְּטוֹבָתָם עַד שֶׁקְּרָאָם בְּשֵׁם בָּנִים, וְחֵלֶק ה' וְנַחֲלָה, וְכַמָּה שֵׁמוֹת חֲבִיבִים הַמּוֹרִים עַל גֹּדֶל אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלאכי א, ב): "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' ", וְגוֹ', לְפִיכָךְ הִרְחִיקָּם מִּכָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת וּבִפְרָט מִלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כִּי הוּא מֵּבִיא אֶת בְּנִי אָדָם לִידֵי רִיב וּמַצָּה, וְכַמָּה פְּעָמִים יוּכַל לָבוֹא מִזֶּה לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת (פרק ז' הלכה א'): אַךְ עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִסְמַךְ לוֹ (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", צֵּא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאְדוֹמִי וּלְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים.

וְעוֹד כַּמָּה רָעוֹת עֲצּוּמּוֹת, שֶׁנָּסַבּוּ עַל יְדֵי הַמִּדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּע שֶׁחֵטְא הנָּחָשׁ הָיָה הָעִקָּר עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר: מִּן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, וְעַל יְדֵי זֶה פִּתָּה אֶת חַוָּה, כְּמּוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (שבת קמו, א): בָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה וְהִטִּיל בָּה זֻהֲמָּא, הֲרֵי שֶׁגָּרַם גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְגַם מִּיתָה לְכָל הָעוֹלָם, הֲרֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל יְדֵי זֶה גָּרַם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וְחַוָּה לַעֲבֹר עַל רְצּוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִמֵּילָא זֶה הַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אוֹחֵז בְּמִדָּתוֹ הַמַּשְׁחֶתֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם.

וְגם שֶׁעִקַּר סִבַּת יְרִידַת יִשְׂרָאֵל לְמִצְּרַיִם הָיְתָה לְכתְּחִלָּה עַל יְדֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית לז, ב): "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" וְעַל יְדֵי זֶה נִגְזַר עָלָיו מִן השָּׁמַיִם מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁנִּמְכַּר לְעֶבֶד, כְּמּוֹ שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם, שֶׁקּוֹרְאִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים, כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (ב"ר ד, ז) וּבִירוּשַׁלְמִי דְּפֵאָה (פרק א' הלכה א'), הֲגַם שֶׁהָיָה לוֹ טַעַם לְהֶתֵּרָא עַל הַדִּבָּה שֶׁהֵבִיא כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ המְּפָרְשִׁים, עִם כָּל זֶה, רְאֵה, שֶׁלֹּא הוֹעִיל לוֹ שׁוּם הֶתֵּר.

וְעוֹד כָּל סִבַּת גָּלוּתֵנוּ עַתָּה הוּא הָעִקָּר רַק בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב {בתהלים קו כו כז}: "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל וְגוֹ' וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצּוֹת" וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רשִּׁ"י שָׁם, וְכֵן כָּתַב הָרַמְּבַּ"ן בַּחֻמָּשׁ בְּפָרָשׁת מְּרַגְּלִים (במדבר יד, א). וְאָמְרוּ בַּעְרָכִין (דף ט"ו), שֶׁעִקַּר חֵטְא מְרַגְּלִים הָיָה לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוֹצִּיאוּ דִּבָּה עַל הָאָרֶץ, וְעַל יְדֵי שֶׁבָּכוּ אָז בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, נִגְזַר עֲלֵיהֶם בִּכִיָּה לְדוֹרוֹת. וְעוֹד כַּמָּה רָעוֹת עד אֵין מִסְפָּר הִשִּׂיגוּנוּ על יְדֵי חֵטְא הֶחָמוּר הַזֶּה, כִּי גַּם כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּהֶרְגוּ בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, גִּיסוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עַל יְדֵי יַנַּאי, הָיָה גַּם כֵּן עַל יְדֵי רְכִילוּת כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין {דף ס"ו} עַיֵּן שָׁם. וַהֲרִיגַת הַתַּנָּא ר' אֱלִיעֶזֶר הַמּוֹדָעִי, שֶׁהָיָה גַּם כֵּן סִבָּה לְחֻרְבַּן בֵּיתָר, הָיָה גַּם כֵּן עַל יְדֵי רְכִילוּת, שֶׁהִרְכִילוּ עָלָיו לִפְנֵי בֶּן כּוֹזִיבָא כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ אֵיכָה (איכה רבה ב, ד).

וּמִפְּנֵי גֹּדֶל הָרָעוֹת שֶׁנִּמְצְּאוּ בַּמִּדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אוֹתָנוּ בִּפְרָטוּת עַל זֶה בְּלָאו {ויקרא י"ט ט"ז} דְּ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל" וְגוּ' וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַמָּן. (וְלֹא כְּמוֹ כַּעַס וְאַכְזָרִיּוּת וְלֵיצָּנוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת הַנִּשְׁחָתוֹת, אַף שֶׁגַּם הֵמָּה מַשְׁחִיתִים אֶת תֹּאר הַנֶּפֶשׁ וְצּוּרָתָהּ, וְגַם עֲלֵיהֶם רָמְזָה הַתּוֹרָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, עִם כָּל זֶה אֵין עֲלֵיהֶם לָאו בְּפֵרוּשׁ בְּמִנְיַן תַּרְיָ"ג).

וְעוֹד נִרְאֶה פָּשׁוּט טַעַם אַחֵר, מַה שֶּׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בִּפְרָט עַל זֶה, מִפְּנִי שֶׁכַּאֲשֶׁר נְדַיֵּק בֶּאֱמֶת בַּפְּרָט הַזֶּה דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, נִמְצָא שֶׁכִּמְעַט הֵם כּוֹלְלִין כָּל הלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁיִּמָּצֵּא בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְהַרְבֵּה מִבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶּה הַשֵּׁם, לְכָךְ הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אוֹתָנוּ בְּפֵרוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִלָּבֵד בַּמְּצּוּדָה הָרָעָה הַזֹּאת. וְעָתִיד אֲנִי לְבָאֵר דָּבָר זֶה בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ. וּמִזֶּה יֵצֵּא דֶּרֶךְ אַגַּב תּוֹעֶלֶת רַבָּה לְכַמָּה הֲלָכוֹת אֲחֵרוֹת, וְגַם אוּלַי עַל יְדֵי זֶה יִנָּגֵךְ הַיֵּצֶר בִּרְאוֹתוֹ גֹּדֶל הַמְּהוּמָה וְהַמַּכְשֵׁלָה, שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ, וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת הַחוֹנִן לְאָדָם דַּעַת.

וּמִתְּחִלָּה צָּרִיךָ לֵידַע הַכְּלָלִים בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת (לָשׁוֹן הָרָע הוּא, הַיְנוּ, הַמְּסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וּרְכִילוּת הַיְנוּ שֶׁמְסַפֵּר לְאֶחָד מַה שֶּׁחֲבֵרוֹ דִּבֵּר עָלָיו רָעָה אוֹ עָשָׂה לוֹ רָעָה), אָסוּד אֲפִלּוּ עַל דְּבַר אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר לְקַּמָּן, אִם יִרְצֶּה הַשֵּׁם, בְּשֵׁם כָּל הַפּוֹסְקִים. גַּם דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת הוּא בֵּין בְּפָנָיו וּבֵין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. גַּם דְּאֵין חִלּוּק בֵּין מְסַפֵּר לִמְקַבֵּל, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר הַכֹּל לְקַמָּן. וּמְקַבֵּל מִקְרֵי בְּמַה שֶּׁמַּאֲמִין בְּלִבּוֹ לְהסִפּוּר שֶׁמְסַפֵּר לוֹ חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ אֵין מְסַיֵּעַ לוֹ בְּהַסִפּוּר, רַק שֶׁמַּאֲמִין בְּלִבּוֹ לְהַסִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת שֶׁשָּׁמַע, בָּזֶה מִּקְרֵי נוֹשֵׂא שֵׁמַע שָׁוְא וְעוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה הַלָּאו (שמות כג, א) דְּ "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכְּלָלִים יֵשׁ בּוֹ שָׁרָשִׁים וַעֲנָפִים כַּאֲשֶׁר בִּשְׁאָר חֶלְקֵי הַתּוֹרָה, ה' יְזַכֵּנוּ לֵידַע אוֹתָם עַל בֻּרְיָם.

וְדַע דְּמַה שֶּׁנִּכְתֹּב דְּעוֹבֵר בֵּין בְּלָאוִין וּבֵין בַּעֲשִׂין וּבֵין בְּהַג' אֲרוּרִין שֶׁנִּכְתֹּב וּנְבָרֵר לְקַמָּן, דְּיֵשׁ עָלָיו, כַּוָּנָתֵנוּ בֵּין בְּלָשׁוֹן הָרָע וּבֵין בִּרְכִילוּת וּבֵין עַל שֶׁקֶר וּבֵין עַל אֱמֶת, וְזֶהוּ מַה שֶּׁנִּכְתֹּב בְּכָל מָקוֹם בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים בְּ ד' אֳפָנִים הָרִאשׁוֹנִים (לְבַד אִם נְבָאֵר בְּהֶדְיָא (בפירוש), דְּלֹא קָאֵי (שֶׁאֵינוֹ מִתְיַחֵס), רַק עַל אֶחָד מֵאֵלּוּ). וְלֹא נִשְׁאר חוֹב עָלֵינוּ רַקּ לְבָאֵר בְּכָל אֶחָד מֵהלָּאוִין אוֹ הָעֲשִׂין אִם קָאֵי בְּפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אוֹ עַל הַמְסַפֵּר אוֹ עַל הַמְקַבֵּל.

וְהַלָּאוִין אוֹ הָעֲשִׂין שֶׁהֵם כּוֹלְלִים כָּל אֹפֶן אֶכְתֹּב בְּקִצּוּר בְּהַבְּאֵר מַיִם חַיִּים בְּ"כָל הַח' הָאֳפָנִים", וְכַוָּנָתֵנוּ בְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּבְפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו וּבֵין לַמְסַפֵּר וּבֵין לַמְקַבֵּל וּבֵין עַל אֱמֶת וּבֵין עַל שֶׁקֶר, וּזְכֹר אֵלּוּ הַדְּבָרִים כִּי לֹא אֶכְפְּלֵם הַרְבֵּה פְּעָמִים בּפְּתִיחָה הַזּוֹ.

וּמִתְּחִלָּה נְבָאֵר כַּמָּה לָאוִין, שֶׁעוֹבֵר עַל יְדֵי סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה עֲשִׂין, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אֲרוּרִין, שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְּמוֹ עַל יְדֵי זֶה, וְעוֹד כַּמָּה אִסוּרִין גְּדוֹלִים, שֶׁנִּסְבָּב עַל יְדֵי זֶה.

וַאֲחַלֵּק אֶת הַפְּתִיחָה הַזּוֹ לִשְׁנַיִם. הַפְּנִים יִקָּרֵא בְּשֵׁם מְקוֹר הַחַיִּים, וּבֵאוּר סָבִיב לוֹ בְּשֵׁם בְּאֵר מַיִם חיִּים. וְטעַם לַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ כְּבָר כָּתַבְתִּי בַּהַקְדָּמָה. וּבִבְאֵר מַיִם חַיִּים יְבֹאַר עַל אֵיזֶה אֹפֶן נֶאֱמַר כָּל לָאו אוֹ עֲשֵׂה וְעוֹד אֵיזֶה הֲלָכוֹת אֲחֵרוֹתּ. וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת הַחוֹנִן דַּעַת.


לאוין[עריכה]

לאוין - א[עריכה]

הַמְרַגֵּל (א) בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶךָ" אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִמְצָא מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ.

(א) המרגל. כל זה שכתבנו מבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות דיעות ובסמ"ג לאוין ל"ת ט' עיי"ש. והנך רואה מדבריהם שלאו זה כולל לשה"ר ג"כ, וכן איתא בהדיא בירושלמי פ"א דפיאה הלכה א' דלאו זה כולל שניהם. ועיין בחלק שני בתחלת הלכות רכילות מה שנכתוב בענין איסור רכילות במקוה"ח ובבאר מים חיים שם.

ומ"ש דעובר היינו בין בפניו בין שלא בפניו כמו שכתב הרמב"ם בעצמו באותו הפרק בהלכה ה' וכמו שנברר אם ירצה השם לקמן בכלל ג' בשם כל הראשונים, ורק המספר לבד עובר על לאו זה ולא המקבל. (באר מים חיים)


לאוין - ב[עריכה]

וְעוֹבֵר נַמֵי (גם כן) (ב) הַמְסַפֵּר אוֹ הַמְקַבֵּל בְּלָאו (שְׁמות כ"ג א') דְּ"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" וְקָרֵי בֵּהּ נַמֵי לֹא תַשִּׂיא, וְאִם כֵּן לָאו זֶה כּוֹלֵל לִשְׁנֵיהֶם.

(ב) ועובר נמי וכו'. כן איתא להדיא בפסחים (קי"ח ע"א) עיי"ש, וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ' כ"א מהלכות סנהדרין הלכה ז' וז"ל אסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשה"ר ומספר לשה"ר וכו'. וכן כתב ג"כ כלשון הזה בסה"מ שלו מצוה רפ"א, (ובסמ"ג לאוין י' משמע דעיקרו דהאי לאו קאי לענין לשה"ר עיי"ש וכן משמע במכילתא כהסמ"ג שזה לשון המכילתא לא תשא שמע שוא הרי זה אזהרה למקבל לשה"ר, דבר אחר הרי זה אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו משמע דעיקר קרא אתי אזהרה לקבלת לשה"ר. ועי' בספר דינא דחיי לבעל כנה"ג שהאריך בזה), ופשוט הוא דלאו זה כולל אפילו לשה"ר על דבר אמת כיון דלאו זה כולל נמי שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו כדאיתא בשבועות (ל"א ע"א) ובסנהדרין (ז':) ושם בוודאי אפילו על אמת אסרה התורה ואעפ"כ קראתו התורה שמע שוא או משום השומע שלא ידע את הדבר הזה שהוא אמת ואתה משיאו להאמין דבר שהוא אסור להאמין או משום שהתורה ירדה לסוף דעת המספר שכיון שהוא מספר טענותיו שלא בפני בעל דינו אי אפשר שלא יערב בתוך הטעמת דבריו דבר שאיננו אמת כ"כ ועיין בשבועות (ל"א ע"א) ברש"י ד"ה שמע שוא וא"כ פשוט הוא דה"ה לענין לשה"ר וק"ו בזה שבזה בוודאי לא יבוא בעל דין שכנגדו להכחישו ולהראותו שמה שסיפר עליו איננו אמת כ"כ ע"כ בודאי לא יבוש לערב בתוך הסיפור דבר שאיננו אמת כדי להטעים את הדבר לפני השומע וכן כתב בספר יד הקטנה בפרק ט' מהלכות דיעוח שלו דלאו זה כולל בכל גווני עי"ש. ולאו זה כולל נמי להמקבל ג"כ כנ"ל ובין על לשה"ר ובין על רכילות כמו שמבואר בהדיא בשערי תשובה לרבינו יונה במאמר רי"ג ובמאמר רכ"ה ע"ש וידוע דאיסור לשה"ר הוא בפניו ושלא בפניו כדלקמן הרי דלאו זה כולל בכל השמונה אופנים. (באר מים חיים)


לאוין - ג[עריכה]

וְעוֹבֵר נַמֵי (ג) הַמְסַפֵּר בְּמַה דִּכְתִיב (דברים כ"ד ח'): "הִשָּׁמֶר בְּנְגַע הַצָרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת", וּפֵרְשׁוּ בְּסִפְרָא (בחקתי פרשה א' ג') דְּמַה שֶּׁכָּתְבָה הַתּוֹרָה "לִשְׁמֹר מְאֹד", הַכַּוָּנָה שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ מִלְּהִזָּהֵר מִלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא תָּבֹא עָלֶיךָ הַצָרַעַת עַל יְדֵי סִפּוּר הַזֶּה.

(ג) ועובר נמי וכו'. מקור הדברים הוא בספרא [ריש פ' בחוקותי] הביאו הרמב"ן בפ' תצא וז"ל זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו', יכול בלבבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות הרי שמירת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך.

וכתב הרמב"ן על זה וזה לשונו: ופירושה, כי אצלם "השמר בנגע הצרעת" מנגע הצרעת, לשמור מאוד שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שתהא מזכיר זאת בפיך עכ"ל. ואף שאפשר לומר דאף לדברי רמב"ן איננו לאו גמור רק מריבויא בעלמא דלשמור מאוד דריש הספרא ועיקר הלאו דהשמר וכל שמירה הוא ל"ת אתי לקציצת בהרת שהוא לאו גמור לכל מוני המצות, עכ"פ דינא דאורייתא הוא מריבויא דקרא שציונו הש"י לשמור מאוד שלא להסיח מלבנו מלהזהר מלשה"ר כדי שלא יביא אותנו האיסור לצרעת. ומה שמנינו אותו בגררא דלאוין אף דקי"ל השמר דכתיב אצל עשה עשה, והכא כתיב אצל זכור שהוא עשה כדלקמן בעשין אות א' וכן משמע בספר חרדים, משום דלענ"ד נראה דהכא שאני כיון דעיקר קרא זה אתי ללאו גמור והוא לאו דקציצת בהרת אפשר דגם זה נכנס בכלל לאו, ובפרט לפי מה שכתב המהרש"א בשבועות (דף כ') בחידושי אגדות דכל היכי דיש בענין הזה לאו ג"כ אז חוזר הענין לכללו דכל היכי דכתיב שמירה הוא ל"ת, א"כ בענין לשה"ר דיש ג"כ לאו דלא תלך רכיל כמו שכתב הרמב"ם אתי ג"כ האי שמירה ללאו. ומה שסתמנו הדברים וכללנו לאו זה אף ברכילות, משום דבאמת רכילות מביא ג"כ לידי צרעת כדמוכח בערכין (ט"ז ע"א) בגמרא דמשני הא דאהנו מעשיו נגעים באים עליו פירש"י שנתקוטטו על ידו, ועוד ראיה מדואג שנענש בצרעת כדאיתא בסנהדרין (ק"ו ע"ב) ודואג רוכל היה כדאיתא בכמה מקומות. וכללנו נמי אף שלא בפניו ממעשה דמרים דהיתה ג"כ שלא בפני משה כדאיתא בספרי פ' תצא ואעפ"כ נענשה בצרעת ובוודאי על אמת ג"כ העונש הזה כדאיתא ברז"ל ג' אמרו אמת דואג ובני רמון הבארותי וכו' ואעפ"כ נענש דואג וכנ"ל ואין חילוק בין איסור רכילות ללשה"ר וכנ"ל. אך על המקבל צ"ע אם הוא שותק ואינו מסייע לו בשום דיבור רק שהוא מאמין לו בלבו אם גם הוא נלקה בצרעת עבור זה וצ"ע. (באר מים חיים)


לאוין - ד[עריכה]

וְעוֹבֵר נַמֵי (ד) הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל בְּלָאו (ויקרא י"ט י"ד) דְּ"לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל" כִּי כָּל אֶחָד נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי חֲבֵרוֹ, שֶׁיַּעֲבֹר עַל לָאוִין הַמְפֹרָשִׁין בַּתּוֹרָה. אַךְ יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הַמְסַפֵּר וְהַמְקָבֵּל בָּזֶה, דְּהַמְסַפֵּר עוֹבֵר בְּלָאו זֶה בֵּין אִם הַשּׁוֹמְעִים רַבִּים אוֹ מֻעָטִים, וְאַדְּרַבָּה כָּל שֶׁיִּתְרַבּוּ הַשּׁוֹמְעִים, יִתְרַבֶּה עָלָיו הַלָּאו הַזֶּה, כִּי הוּא נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי כַּמָה אֲנָשִׁים. לֹא כֵן הַמְקַבֵּל, אֶפְשָׁר דְּאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, רַק אִם הוּא לְבַדּוֹ שׁוֹמֵעַ מִמֶנּוּ עַתָּה הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת, וְאִלּוּ הָיָה הוֹלֵךְ עַתָּה מֵאֶצְלוֹ, לֹא הָיָה לוֹ אֶל מִי לְסַפֵּר הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא שֶׁלּוֹ, אְבָל אִם יֵשׁ בִּלְעָדָיו שׁוֹמְעִים אֲחֵרִים בְּעֵת מַעֲשֶׂה, אֶפְשָׁר, דְּאֵין עוֹבֵר הַשּׁוֹמֵעַ עַל לָאו זֶה, כִּי אִם עַל לָאוִין אֲחֵרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּפְתִיחָה זוֹ, עַיֵּן בִּבְאֵר מַיִם חיִּים. וְכָל זֶה אִם בָּא אַחַר הַתְחָלַת הַסִפּוּר, אֲבָל הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לְסַפֵּר לְפָנָיו, אַף שֶׁבָּאוּ אַחַר כָּךְ אֶל הַשְּׁמוּעָה הָרָעָה הַזֹּאת עוֹד אֲנָשִׁים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּכָל גַּוְנֵי (בכל האופנים) כִּי עַל יָדוֹ הֻתְחַל הָאִסוּר.

וְעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד מֵחֲבוּרוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא לֵישֵׁב עִמָהֶם, כִּי לְמַעְלָה כֻּלָּם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע כִּי כֵן אִיתָא (כתוב) בְּצַוָּאַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל שֶׁצִוָּה לְהוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בַּחֲבוּרוֹת הָאוֹמְרִים גְּנַאי מֵחַבְרֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁהַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה בַּסֵפֶר נִכְתָּבִין, וְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם נִכְתָּבִין בְּשֵׁם חֲבוּרַת רֶשַׁע.

(ד) ועובר נמי כו' בלאו דלפני עור. שהוא ל"ת גמורה ונמנית בסה"מ להרמב"ם מצוה רצ"ט ובסמ"ג לאוין סימן קס"ח. ומה שכתבתי דשייך בזה לפני עור הוא פשוט ממה דאמרינן בבבא מציעא (דף ע"ה:) דהלוה ברבית ג"כ עובר על לאו דלפני עור משום דאי לא היה לוה ממנו לא היה מלוהו ולא היה בא לידי עבירה וה"נ כן הוא אילו לא היו שומעים ממנו לא היה מדבר אל הקיר, והמספר בוודאי ג"כ עובר על לאו דלפני עור כי הוא נותן מכשול לפני המקבל וגדולה מזו אמרו בב"מ (דף ע"ה:) דהמלוה לחברו שלא בעדים עובר על לפני עור ונפסק בפוסקים ופרש"י כי עולה על רוחו לכפור עכ"ל. וא"כ ק"ו בנידון דידן דמה התם בוודאי אין רצונו של מלוה שיכפור לו הלוה הלואתו ואעפ"כ אמרינן דעובר משום דמכין לו סיבת העבירה וכן בהמכה לבנו גדול אמרינן במועד קטן דעובר משום לפני עור והטעם משום דגורם לו לחטוא נגדו אף דבודאי אין רצונו של אביו שיתריס הבן נגדו וק"ו בנידון דידן שהוא מטעים את הדברים באזניו ומפתהו עד שמקבל את הדבר דעובר. וכן משמע מלשון הרמב"ם בסה"מ מצוה רצ"ט וז"ל הזהיר מהכשיל קצתינו וכו' או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו ויפתהו ויעזרהו להשלים העבירה או יכין לו סיבת העבירה ומאלו הפנים אמרו במלוה ולוה בריבית דשניהם עוברים בלאו דלפני עור כי כל אחד משניהם עזר את חברו והכין לו להשלים את העבירה עכ"ל הטהור. וה"נ דכוותיה בלשה"ר. לענין המספר והמקבל. ומ"ש בפנים חילוק לענין מקבל הוא מעבודה זרה (דף ו') דאמרינן שם דלפני עור מן התורה אין עובר רק בדקאי בתרי עברי דנהרא וע"ש בר"ן לענין דרבנן. ומה שלא החלטתי דבר זה וכתבתי בלשון אפשר משום דיש לי צ"ע אולי גם בזה עובר על לפני עור כיון דחזינן דהקפידה התורה על המספר על שהוא משיא שמע שוא כדאיתא בפסחים (קי"ח.) קרי ביה נמי לא תשיא אפשר דעובר על כל אחד מהשומעים בלאו זה דומיא דמאכיל איסור לכמה אנשים דכל שיתרבו האוכלים יתרבה האיסור על המאכיל וא"כ ממילא עבר כל אחד מהשומעים על לאו דלפני עור על שהוא מכשיל את המספר בלאו דלא תשיא וצ"ע.

ודע דלאו זה דלפני עור שייך בכל השמונה אופנים בפשיטות כיון דעצם האיסור של לשון הרע שייך בכל האופנים וכנ"ל, א"כ ממילא שייך לפני עור ג"כ בכל האופנים. (באר מים חיים)


לאוין - ה[עריכה]

וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר (ה) לָשׁוֹן הָרָע בְּלָאו (דברים ה' י"א) דְּ"הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵי הָרוּחַ, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מַלְעִיג וּמִתְלוֹצֵץ עַל חֲבֵרוֹ, מִסְתָמָא הוּא מַחֲשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לְחָכָם וּלְאִישׁ בַּאֲנָשִׁים, כִּי אִלּוּ הָיָה מַכִּיר אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, לֹא הָיָה מַלְעִיג מֵחֲבֵרוֹ, וְיָדוּעַ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסוֹטָה (דף ד'), שֶׁעֲוֹן הַגַּאֲוָה קָשֶׁה עַד מְאֹד, כִּדְאִיתָא שָׁם, שֶׁעֲבוּר זֶה אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר לִתְחִיַּת הַמֵתִים, וְהוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּשְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, וְהוּא נִקְרָא תּוֹעֵבָה, עַיֵּן שָׁם בַּגְּמָרָא. וּבִפְרָט אִם בַּסִפּוּר הַזֶּה שֶׁל קְלוֹן חֲבֵרוֹ הוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר בְּלָאו זֶה, מִלְּבַד מַה שֶּׁכְּרָתוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּרוּחַ קָדְשָׁם מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ (ירושלמי, חגיגה פרק ב' הלכה א'): "הַמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".

(ה) ועובר נמי המספר וכו' שהוא אזהרה לגסי הרוח. כן איתא בסוטה (דף ה') ואיתא בסמ"ג בהקדמה שרמזו לו על לאו זה מן השמים שלא ישכח מלמנותו ומנאהו בל"ת ס"ד ע"ש. ומש"כ מסתמא הוא מחשיב את עצמו וכו' כן כתב ר"י בש"ת במאמר קע"ד עי"ש. ודע, דלאו זה אין שיך בעניננו, כי אם בלשה"ר ולא ברכילות, ורק להמספר בלבד, אמנם אפילו על אמת ואפילו שלא בפניו. ולענין המתכבד בקלון חברו עיין בשה"ק שכתב דזה דווקא בפניו וכוונתו דשלא בפניו אין חמור כ"כ לענין עוה"ב אבל איסור גאוה ושארי איסורים יש גם שלא בפניו כמו שכתבנו ופשוט. (באר מים חיים)


לאוין - ו[עריכה]

וְעוֹבֵר נַמֵי הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל (ו) בְּלָאו (ויקרא ב"ב ל"ב) דְּ "לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", אַחֲרֵי שֶׁאֵין בָּזֶה תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה גַּשְׁמִית, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עָלָיו, עַל כֵּן נֶחְשָׁב הֶעָוֹן הַזֶּה כְּמֶרֶד וּפְרִיקַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּעָלְמָא, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּזֶה. וְזֶה דִּבַּרְנוּ אֲפִלּוּ בִּסְתַם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וּבִפְרָט אִם הוּא אִישׁ חָשׁוּב, שֶׁהַכָּל מִסְתַּכְּלִין עַל מַעֲשָׂיו, בְּוַדַּאי מִתְחַלֵּל הַשֵּׁם עַל יְדֵי זֶה. וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה אִם הָיָה הָעֲבֵרָה הַזֹּאת בָּרַבִּים, בְּוַדַּאי שֶׁהַחֵטְא גָּדוֹל עַד מְאֹד, שֶׁנִּקְרָא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים.

(ו) ועובר נמי המספר וכו' שם קדשי וכו'. הוא ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות ל"ת ס"ג וז"ל שהזהירנו מחילול השם וכו' והעון הזה יחלק לשלשה חלקים וכו' והחלק הב' כשיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה וכו' הנה זה מחלל השם גם כן ולוקה ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את השם אלהיך אני ה', כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה, ופירושו הרי הוא כמכוין להכעיס בזה הענין שאין לו הנאה גשמית בה. וכן מוכח להדיא בספר החינוך בהעתיקו את דברי הרמב"ם ובמצוה רצ"ה עי"ש, שכתב שזה יראה הכעסה בזה הדבר וכו' ומשמע מדבריהם שאפילו אם הוא מרויח ממון על ידי העון אף על פי כן נקרא מחלל שם שמים אחרי שאין לו מזה הנאה גשמית, וכן מוכח מדהביא הרמב"ם ראיה מכתוב ולא תשבעו וזה הכתוב מיירי בכפירת ממון כמ"ש בסה"מ ל"ת רמ"ט, וק"ו בעניננו שאין לו שום הנאה כמ"ש בתענית (דף ח') לעתיד לבוא מתקבצות וכו' אצל הנחש ואומרים לו: ארי דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך? והוא משיב להם: ומה יתרון לבעל הלשון? ועי"ש ברש"י שפרש שמספרין לשה"ר אף על פי שאין לו הנאה, א"כ בוודאי נקרא מחלל השם עי"ז, וכן משמע בספר יראים לרבנו אליעזר ממיץ שעבירה זו יכנס על פי התורה בכלל חילול השם שז"ל במצוה ו' את ה' אלהיך תירא ותן כבוד לשמו ושמור מחללו דכתיב בפרשת אמור ולא תחללו את שם קדשי, ומקרא זה נוקב ויורד עד תהום, ועל לאו זה ידוו כל הדווים כי חילול השם ישנו בכמה דברים ואין להם שיעור שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומיקל כלל בכבוד שמים נקרא מחלל השם עכ"ל. ובפרט בל"ת זו של לשה"ר ורכילות אנו רואין בעו"ה שכל הרגיל בה הרי היא כהפקר בעיניו ואינה נחשבת ברעיוניו לל"ת כלל שאפילו אם ידבר רע על חברו ויגנהו בתכלית הגנות אם תשאלהו למה דברת לשה"ר או רכילות יאמר לך על זה אלף היתרים שדבר זה איננו בכלל לשה"ר, ואם תברר לו בראיות שדבר זה הוא בכלל לשה"ר גמורה יחזור מדיבורו ויאמר אף אם דבר זה הוא בכלל לשה"ר אבל על איש כזה בוודאי לא כוונה התורה מפני שהוא איש צבוע או חנף ומצוה לפרסמו ועוד שראיתי עליו עולה פלונית ופלונית. הקיצור כל מה שתרצה להראותו את גודל עונו שעבר ע"י דיבורו שדיבר עד עתה יוסיף לדבר עליו עוד יותר לשה"ר ויותר רכילות ויוציאנו ג"כ מעמיתך שהוא אינו בכלל ישראל לפי שיטת יצה"ר שלו. הנמצא כזה בכל עונות שבעולם, למשל אם נראה שאחד נכשל באכילת חזיר בשוגג ונוכיח אותו על מה שעבר על תורת ה' ולא השגיח על עצמו שלא לבוא לזה היתכן שיקח עוד חתיכת חזיר בפני המוכיח אותו ויאכל בפניו (אם לא במי שהמיר את דתו ח"ו ויצא מכלל ישראל לגמרי ובאיש כזה אין אנו מדברים), ובעון המר הזה שעליו יש ג"כ לאו מפורש בתורה וענשו חמור עד מאוד כאשר ביארנו כמה פעמים מן הש"ס והפוסקים אנו רואים בעו"ה שכל מה שנוכיח לאיש על מה שדיבר לשה"ר או רכילות על פלוני יחזור ויגנהו עוד יותר ויותר עד שכמעט עפ"י הדין ננעלה מצות הוכחה על זה (ואי"ה לקמן בהלכות לשה"ר כלל ו' יבואר זה), אין זה כי אם מפני רוב ההרגל נעשה הדבר הזה בעוה"ר כהפקר א"כ בוודאי נכנס דבר זה בכלל מיקל בכבוד שמים ומחלל השם עי"ז. ומ"ש ובפרט אם הוא איש חשוב וכו'. שזה לשון הרמב"ם בסה"מ שם והחלק המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה ובטוב פעולה אשר נראה בעיני ההמון שהיא עבירה ואין ראוי לנכבד לעשות דמיון הפועל ההוא אף על פי שהפועל מותר הנה הוא חלל השם ומייתי ע"ז גמרא דיומא בפ' יוה"כ בסופו היכי דמי חילול השם כגון דשקיל בשרא מבי טבחא ולא יהיב דמי לאלתר וכן כתבו כולם הסמ"ג והחינוך והספר יראים להרא"מ שאפילו דבר שהוא מותר מן הדין אך לעיני ההמון נראה דבר זה לאיסור עובר בזה על ל"ת דאוריתא של ולא תחללו את שם קדשי, שאין כח לא בתשובה לכפר ולא ביסורין למרק ולא ביוה"כ אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה וכו' עד תמותון כי ע"י שאדם חשוב עובר על התורה נעשה שם קדשו יתברך ותורתו חולין אצל ההמון. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה י"א ע"ש שכתב או שדיבורו אינו בנחת עם הבריות ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים אלו עי"ש. ובפרט בעון זה שבאמת הוא עון גדול בלא"ה כמה צריך הבן תורה להתחזק בזה תמיד שלא ישמע מפיו שום גנאי כדי שלא יהיה מצות ה' כהפקר ח"ו.

ומש"כ ואם היה העבירה הזאת ברבים וכדומה הוא ממה שכתב ברמב"ם ובספר המצות הנ"ל עי"ש. ודע דעון חילול השם אין שיעור לענשו כמפורש בקידושין סוף פרק קמא שאם היו עונותיו וזכיותיו מחצה על מחצה וחילול השם בכלל מכרעת לכף חוב ובאבות תנן דאפילו חילל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.

ודע דלאו דלא תחללו שכתבנו הוא בכל השמונה אופנים כיון דאיסורו הוא בכל הח' האופנים וכנ"ל. (באר מים חיים)


לאוין - ז[עריכה]

וְלִפְעָמִים (ז) עוֹבֵר הַמְסַפֵּר גַּם כֵּן בְּלָאו (ויקרא י"ט י"ז) דְּ"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", כְּגוֹן אִם בְּפָנָיו שָׁלוֹם יְדַבֵּר אֶת רֵעֵהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַבְאִישׁ אֶת רֵיחוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה אִם בְּפֵרוּשׁ מְצַוֶּה לָהֶם, שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ, דִּבְוַדַּאי עוֹבֵר עַל לָאו זֶה.

(ז) ולפעמים עובר המספר וכו'. ואף שאמרו בגמרא דערכין (ט"ז:) דבשנאה שבלב הכתוב מדבר והובא דבר זה ברמב"ם במדע פ"ו הלכה ה' וז"ל והמכה חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר בלא תשנא. כוונתו דוקא מחרפו, אף שגברה שנאתו עד שפלטה לחוץ עכ"פ ידע חבריו איך להשמר ממנו, אבל בשנאה שבלב אף דלא ידע איך להשמר ממנו, ולכן אסרה התורה את זה בפרטיות וא"כ בעניננו הנ"ל הוא תרתי לגריעותא. א. שגברה שנאתו כ"כ עד שפלטה לחוץ. ב. שלא ידע חבירו איך להשמר ממנו כיון שבפניו הוא מדבר עמו בדרך שלום ואהבה ואך שלא בפניו הוא מכהו בלשון פיו. וב"ה שמצאתי כן בסה"מ להרמב"ם מצוה ש"ב וז"ל הזהיר אותנו משנוא קצתנו את קצתנו וכו'. ולשון ספרא לא אמרתי אלא בשנאה שבלב. אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על לאו זה ועובר על לא תקום ולא תטור ואהבת עכ"ל. הרי שביאר הרמב"ם בפרוש והראה לו וכו' והודיעו וכו' וכן החינוך כתב ג"כ כלשון הזה של הרמב"ם.

ולאו דלא תשנא שייך בד' אופנים הראשונים ורק במספר ושלא בפניו. (באר מים חיים)


לאוין - ח ט[עריכה]

וְלִפְעָמִים שֶׁהַמְסַפֵּר עוֹבֵר גַּם כֵּן (ח-ט) עַל לָאו (ויקרא י"ט י"ח) דְּ"לֹא תִקֹם וְלֹא תִטֹר", כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׂנְאָה עָלָיו עַל דָּבָר, שֶׁבִּקֵשׁ מִמֶנּוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ טוֹבָה בִּדְבַר שְׁאִילַת מָמוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה (כְּמו שׁכָּתַבתִּי בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים, בְּשֵׁם הָרְאֵ"ם) וְלֹא הֵיטִיבוֹ, וַעֲבוּר זֶה נוֹטֵר לוֹ שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה אַחַר כָּךְ עָלָיו שׁוּם דְּבַר גְּנַאי, מְפַרְסְמוֹ בִּפְנֵי אֲנָשִׁים. וְהוּא עוֹבֵר מִתְּחִלָּה עַל הַנְּטִירָה שֶׁבַּלֵּב, עַל לָאו דְּ"לֹא תִטֹר", וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנּוֹקֵם מִמֶנּוּ, וְסִפֵּר עָלָיו עֲבוּר זֶה הַדִּבְרֵי גְּנוּת שֶׁרָאָה עָלָיו, עוֹבֵר עַל לָאו דְּ"לֹא תִקֹם", אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ.

(ח-ט) ולפעמים וכו' בלאו דלא תקום וכו'. והוא נמנה לכל מוני המצות. ומה שכתבתי בפנים בדבר שאילת ממון שז"ל הגמרא (יומא כ"ג.) איזו היא נקימה, אמר לו השאילני מגלך א"ל לאו, למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר ליה השאילני מגלך א"ל לאו, למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה ומה שכתבתי בפנים והיוצא בזה הוא משום דבאמת הא דנקט הגמרא השאילני מגלך או קרדומך לאו דוקא דה"ה לכל הטובות אשר בין אדם לחבירו אסור לנקום או אפילו לנטור בלבו בלבד דכן כתב הר"א ממיץ בהספר יראים שלו וז"ל במצוה קצ"ז (בס"י השלם מ') מנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכיר עשק וגזל פרט גניבה כחש ממון ושקר. ולאו דוקא שאילת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרין ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו כהוייתו שזו היא נקימה וגם מוזהרין וכו' שזו היא נטירה עכ"ל. ומה שכתבתי בפנים על הנטירה שבלב על הלאו דלא תטור כן כתב ר"י בש"ת במאמר ל"ח דאין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, וכן כתב בספר החינוך במצוה רמ"ב וז"ל שם אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו עכ"ל. וכן מוכח מהרמב"ם בסוף הלכות דיעות שכתב דצריך שימחה הדבר מלבו. ומה שכתבתי בפנים לענין לא תקום ולא תטור הוא שייך בכל האופנים ורק להמספר, ואולם אם המקבל סייע בהסיפור ונהנה ממנו עבור שלא הטיב עמו ג"כ גם הוא עובר בלא תקום ולא תטור.

ומה שציירתי בדבר שאילת ממון ולא ציירתי בפשיטות כגון ששפך עליו דברי בוז משום דהרבה פוסקים סוברים דמן הדין אין עובר על זה בלאו דלא תקום ולא תטור כיון שציערו צער הגוף וראיתם הוא מיומא (דף כ"ג.) דקמשני הגמרא ההוא בממון הוא דכתיב וכו' עי"ש.

מזה מוכח דאם ציער צער הגוף מותר לשום הדברים על לבו ולזכרו (אך לענין לנקום ממנו במה שכתבנו בפנים דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם משום זה צריך עיון גדול, ונראה דאסור, כי לו יהי דאיננו עובר על הלאו דסיפור לשה"ר עכ"פ עובר על הלאו דלא תשיא משום השומע ועוד איזה איסורים הנזכרים בפתיחה הזו ששיך גם בזה ולקמן בכלל ט' בהלכות רכילות נאריך בזה איה"ש). ורק אם ביקש ממנו מחילה מצוה להעביר על מידותיו, א"כ ליכא בזה הלאו דלא תטור, וכן כתב הסמ"ג בל"ת י"ב ובש"ת במאמר ל"ח ע"ש.

אבל מדברי ספר החינוך במצוה רמ"א משמע דמה"ת נאמרו הלאוין דלא תקום ולא תטור אפילו אם ציערו צער הגוף דז"ל במצוה הנ"ל שלא לנקום כלומר שנמנענו לקחת נקמה מישראל הענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו בא' מכל הדברים ונוהג רוב בני העולם הוא שלא יסורו מלחפש אחר מי שהרע להם עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם ומזה הענין ימנענו הש"י באומרו לא תקום, ולשון ספרא עד היכן כוחה של נקימה. א"ל השאילני מגלך וכו'. משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב ועד רע הוא סיבה שתבוא אליו מאת הש"י, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצונו ב"ה, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו לו והש"י גזר עליו בכך ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו כי העון הוא המסבב וכמו שאמר דוד ע"ה הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא וכו' עכ"ל. וז"ל ג"כ שם במצוה רמ"ב שלא לנטור כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל ואע"פ שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול כמעשיו אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו ועל זה נאמר לא תטור, ולשון ספרא עד היכן כוחה של נטירה א"ל השאילני מגלך ולא השאילו וכו' ומדכתב שהרע או ציער וכו' או יכאיבוהו לאדם וכו' וגם ממה שהביא מהמעשה דשמעי בן גרא והתם הלא חירף לדוד המלך ע"ה, וכן ממש"כ בהלאו דלא תטור שהרע לנו אחד מישראל מכל אלו מוכח דעת החינוך דמה"ת אסור לנקום ולנטור בכל גווני אח"כ, רק בשעת מעשה מותר להשיב על חירופין מן הדין, רק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים ואינם וכו' שומעין חרפתם ואינם משיבין וכו' וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו כמ"ש החינוך במצוה של"ח עי"ש. וסברא נכונה היא דבעת מעשה החירוף א"א בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין אם לא מי שברכו ה' במידות קדושות וכמ"ש החינוך במצוה של"ח עי"ש, אבל אח"כ שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו ואפילו רק לנטור השנאה בלב אסור אלא בהרחב זמן מעט אח"כ צריך לשכוח הדבר מלבו וכהאי גוונא איתא בח"מ בסימן תכ"א סי"ג בהגה"ה במ"ש וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס שמדמה דין זה לדין הנזכר שם במחבר ועי"ש בסמ"ע שהוא ממש כסברתנו הנ"ל. אבל צ"ע מה יעשה בגמרא יומא הנ"ל שמחלק בין צער הגוף לדבר שבממון וגם על הרמב"ם יש תימה שלא העתיק דבר זה להלכה משמע שגם הוא ס"ל כהחינוך דאסור בכל גוונא מה יעשה בגמרא הנ"ל ואולי דסברת הרמב"ם והחינוך דהא דמתיר הגמרא בצערא דגופא נדחה בקושית והא תניא הנעלבין וכו' והא דקמשני במסקנא דנקט ליה בליביה לא קאי רק על ת"ח משום דחרפו בפרהסיא ואיכא בזיון התורה וכמ"ש בסוף הלכות ת"ת ועיין בלח"מ שם ובסמ"ג במצוה זו.

היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאוריתא לחומרא. אבל אם העולה שיש לו עליו הוא עבור עניני ממון לכולי עלמא אסור לנקום ממנו בכל גוונא כמ"ש בפנים.

ואל תקשה על דברינו מדברי הספר יראים שהעתקנו דבריו למעלה דמשמע מיניה לכאורה דדוקא מממון לממון אבל אם דיבר עליו לשה"ר או רכילות זה לא הוי ממון דזה אינו דכוונת היראים רק להסביר מנא ידע הגמרא דאם ציערו צער הגוף מותר לנקום ולנטור ממנו דילמא אסרה התורה בכל גווני ולזה הסביר היראים באחת מי"ג מידות דמה שהוא ציערו מתחילה היה בעניני ממון אבל הנקימה והנטירה גופא שאסרה התורה ודאי דאסרה בכל גווני וראיה ע"ז דהרי משמע מגמרא דיומא הנ"ל דצערא דגופא חמור מממון וכיון דאסרה התורה לנקום ולנטור בממון עאכ"ו היכי דהנקימה יהיה בצער הגוף דאסור הרי דהלימוד של י"ג מדות לא קאי רק במה שהוא ציערו מתחילה. ועוד דכיון שאסרה התורה אפילו בלב לבד לנטור כמו שהוכחנו לעיל מהרמב"ם ושאר פוסקים ממילא אסור בכל גווני הנקימה והנטירה, דאי לא תימא הכי רק דגזרת הכתוב דוקא מממון לממון אסור אבל מותר לצערו בצער הגוף א"כ עכ"פ הוא נוטר בלב אלא ודאי כמו שכתבנו ונקימה דומיא דנטירה דמיירי בכל גווני ואע"פ שבאופן זה הוא דבר פשוט מ"מ אם הענין היה להיפך הוא צע"ג לפי דברי היראים כגון אם חרפו אם מותר לנקום ממנו בענין ממון ואין כונתי לענין גזל ח"ו רק לענין שאילת כלים וצדקה וגמ"ח וכיוצא בזה, מי נימא כיון דצערי צערא דגופא מותר לנקום ממנו בכל גווני מן התורה רק משום מצוה בעלמא דכל המעביר על מידותיו דכיון דמותר מן התורה לנקום ולצערו צער הגוף כמו שעשה לו עאכ"ו למנוע ממנו טובת ממון דקל הוא מצער הגוף כמו שמוכח מגמרא דיומא הנ"ל או דאפשר דמה שכתב היראים הנ"ל באחד מי"ג מידות דבממון אסור לנקום הכונה אפילו אם ציערו צער הגוף אסור לנקום ממנו בענין ממון דאפשר דכללה התורה בזה הבנין אב ב' פנים א' להתירא ואחד לאיסורא, ההתירא דהיינו אם הראשון ציערו בגוף מותר לנקום ממנו בגוף, והאיסור, אם הראשון שעשה לו היה בעניני ממון או שהנקימה יהיה בעניני ממון גזרת הכתוב הוא דאסור וצ"ע. וכל זה לשיטת היראים והסמ"ג והר"י הנ"ל אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם והחינוך דאסור מן התורה בכל גווני אם כן אין נפקא מיניה כלל בזה. (באר מים חיים)


לאוין - י[עריכה]

וְאִם קָם (י) וְהֵעִיד עָלָיו לִפְנֵי בֵּית דִּין בִּדְבַר אִסוּר בִּיחִידִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין יָכוֹל לָבוֹא מִזֶּה שׁוּם תּוֹעֶלֶת לְעִנְיַן מָמוֹן וּשְׁבוּעָה וְלֹא לְעִנְיַן לִפְסֹל אֶת הָאִישׁ הַזֶּה מֵחֶזְקַת כַּשְׁרוּתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא עֵד אֶחָד בַּדָּבָר, אִם כֵּן שֵׁם בִּישׁ בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא מַפִּיק עָלָיו, וְעוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה גַּם כֵּן עַל לָאו (דברים י"ט ט"ו) דְּ"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָאת", וּצְרִיכִין בֵּית דִּין לְהַלְקוֹתוֹ עֲבוּר זֶה הַדָּבָר.

(י) ואם קם והעיד עליו ביחידי וכו'. הוא ממ"ש בפסחים (דף קי"ג) דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא נגדיה לזיגוד א"ל טוביה חטא וזיגוד מינגד אמר ליה אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת את לחודיה אסהדת ביה שם רע בעלמא הוא דקא מפקת ביה ואף שבפירוש רשב"ם שם בדיבור המתחיל שם רע וכו' הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל בעמיך ובד"ה דכתיב לא יקום וכו' משמע דעיקר הלאו דלא יקום נאמר רק להורות שאין נאמן בעדותו ביחידי ולא יקבלו בית דין את דבריו וכן משמע מספר המצות להרמב"ם במצוה רפ"ח שעיקר לאו זה נאמר רק על ב"ד מ"מ העתקתי לאו זה מפני שיטת הסמ"ג בסימן רי"ג והיראים בסימן רמ"ד שזה לשונם לא יקום עד אחד באיש תניא בספרי אין לי אלא בדיני ממונות דיני נפשות מנין ת"ל לכל עון קרבנות מנין ת"ל ולכל חטאת וכו' וכי מאחר שסופנו לרבות הכל מה ת"ל וכו' ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה ע"כ לשון הספרי. ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר שאינו ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו היה לוקה דשם ביש בעלמא קמפיק עליה כדאמרינן בפסחים במעשה הנ"ל דנגדיה רב פפא לזיגוד ופי' משום לאו דלא יקום, אמנם אותו מלקות מדרבנן היה, שהרי במסכת סנהדרין (דף י') למדין מכות מדיני נפשות בגזירה שוה דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת עכ"ל הסמ"ג והיראים הנ"ל. משמע בהדיא מדבריהם דבזמן הבית היה זיגוד חייב מלקות מן התורה משום לאו הנ"ל. והנפקא מיניה בין הדיעות האלו הוא רק לענין מלקות דאוריתא אבל מכות מרדות מדרבנן לכולי עלמא היה חייב כמו שהעתקתי בפנים וראיה ממעשה דזיגוד הנ"ל.

ודע דלאו זה שייך אפילו ברכילות כגון אם הוא קם והעיד עליו לפני ב"ד מה שהוא עשה לפלוני או שדיבר על פלוני רעה והעד יודע שעדותו לא יתקבל בבית דין כדי לחייב עי"ז להשכנגדו אפילו שבועה או מטעם שאין שייך בדבר זה שבועה או מטעם שהוא גרמא בעלמא נמצא דעל ידי עדותו לא יצא שום תועלת רק לעורר מדנים בין איש לרעהו ע"כ עובר על לאו זה, דכלל כללה לנו התורה שאסור לקום ולהעיד עליו בדבר שלא יבוא תועלת מעדותו בין בבין אדם למקום ובין בין אדם לחבירו רק שיתעורר ע"י זה מדנים עליו, אפילו הוא יודע בעצמו שהדבר אמת. וכן מצאתי בהדיא בביאור הגר"א על ח"מ בסימן כ"ח שאפילו בדיני ממונות אם לא יבוא מזה תועלת להשכנגדו אף לענין שבועה, אסור להעיד מן התורה, ולאו זה שייך אפילו אם הוא יודע בעצמו שהדבף הזה הוא אמת, כמו שמוכח שם בפסחים ממעשה הנ"ל ולמספר (לפי שיטת היראים והסמ"ג) וכ"ש לב"ד שלא יקבלו את דבריו ביחידי שעליהם בוודאי נאמר הלאו זה כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה רפ"ח ובהלכות עדות פ"ה עיין שם, ולאו זה אין שייך כי אם בפניו דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין. (באר מים חיים)


לאוין - יא[עריכה]

וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ (יא) הוּא בִּמְסַפֵּר בִּיחִידִי אוֹ שׁוֹמֵעַ בִּיחִידִי, אֲבָל אִם הוּא מְדַבֵּק עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לָאו (שמות כ"ג ב') דְּ"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (לפי מה שכתב רבנו יונה במאמר ג'), שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַסְכִּים וּלְהִתְחַבֵּר עִם עוֹשֵׂי עָוֶל, אַף שֶׁהֵם רַבִּים, וְעַיֵּן לְקַמָן בְּאוֹת ו' בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, שָׁם תִּרְאֶה שֶׁעוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה עַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּתוֹ הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַיֵּן לְעֵיל בְּאוֹת ד' בִּפְנִים בַּמֶה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּשֵׁם פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּצַוָּאָתוֹ לִבְנוֹ עַל עִנְיָן זֶה.

(יא) וכל זה שכתבנו וכו' אבל אם הוא מדבק וכו'. כל זה הוא לענין לאו דאורייתא ובלאו הכי יש על זה איסורים דרבנן ולאוין מדברי קבלה כמעט עד אין מספר כמ"ש ובדרך חטאים וגו' ובמושב לצים וגו' ובמשלי כמה כתובים ע"ז וכמה מאמרי חז"ל ואיה"ש בחלק שלישי יתבאר היטב גודל גנותם.

ודע דלאו זה דלא תהיה אחרי רבים וגו' הוא שייך בכל ח' אופנים בפשיטות וכנ"ל. (באר מים חיים)


לאוין - יב[עריכה]

וְאִם הוּא מַחֲזִיק בַּמַחְלֹקֶת (יב) עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו (במדבר י"ז ה') דְּ"לֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין (דף ק"י).

(יב) ואם הוא מחזיק במחלוקת ע"י סיפורו וכו'. דז"ל הגמרא אמר רב וכו' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח וגו' ועיין בסמ"ג ל"ת קנ"ז וברבינו יונה במאמר נ"ח משמע מדבריהם שהוא לאו גמור ועיין בספר המצות שורש ח' וברמב"ן שם. ודע דלאו זה שייך בין בלשה"ר ובין ברכילות ואפי' על אמת ובין בפניו ובין שלא בפניו ולהמספר, ואפשר דגם על המקבל שייך לאו זה דאילו היה מראה פנים נזעמים להמספר עבור זה להראותו שאינו רוצה בלשה"ר שלו ממילא היה נשקע המחלוקת. (באר מים חיים)


לאוין - יג[עריכה]

וּפְעָמִים הַרְבֵּה מָצוּי עוֹד לָאו אֶחָד, וְהוּא לְפִי מַה שֶּׁרְגִילִין הַרְבֵּה פְּעָמִים לְבַזּוֹת לַחֲבֵרוֹ (יג) בְּמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים אוֹ בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אוֹ בְּמִעוּט חָכְמָתוֹ בַּתּוֹרָה אוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ, כָּל אִישׁ לְפִי עִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר נֹאמַר לוֹ דְּבָרִים, אֲשֶׁר יַכְעִיסוּהוּ וְיַבְהִילוּהוּ, וְלֹא יוּכַל לְהֵעָזֵר מֵהֶם, אֲפִלּוּ אִם הָיָה הַדָּבָר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, עוֹבֵר עַל לָאו (ויקרא כ"ה י"ז) דְּ"לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" דְּאַיְרֵי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא מְצִיעָא (דף נ"ח:), וְקַל וָחֹמֶר אִם הָיָה זֶה בִּפְנֵי אֲנָשִׁים. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁהַמְגַנְּה לַחֲבֵרוֹ בֵּין בִּרְכִילוּת וּבֵין בְּלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו וּבִפְנֵי אֲחֵרִים, מִלְּבַד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לָאו דְּלָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל, עוֹבֵר גַּם כֵּן בְּלָאו זֶה.

(יג) ופעמים הרבה וכו' במעשיו הראשונים או בפגם המשפחה וכו'. כדאיתא בב"מ (דף נ"ח ע"ב) במשנה כשם שיש אונאה בממון כך יש אונאה בדברים וכו' היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך וכו' ומה שכתבנו במיעוט חכמתו וכו' דבאמת הא דנקט הגמרא בעל תשובה או מעשי אבותיך לציור בעלמא נקט וה"ה לשאר דברים אשר יצער בזה את חבירו כדאיתא בח"מ בסי' רכ"ח כגון אם נשאל שאלה לא יאמר לו מה תשיב אתה בדבר הזה והוא יודע שאינו יודע וכיוצא בזה עיי"ש.

ומ"ש אשר נאמר לו דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו הוא ממה שכתב הרמב"ם בספר המצות במצוה רנ"א וזה לשונו הזהירנו מהונות קצתינו את קצתינו והוא שנאמר לו דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם וכן כתב בספר החינוך במצוה של"ח וז"ל שלא להונות לאחד מישראל בדברים כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם וכו' וסיים החינוך ע"ז והעובר על זה והכאיב את ישראל באותן שפירשו ז"ל כנ"ל וכיוצא בהם עובר על לאו ואין לוקין לפי שאין בו מעשה, וכמה מלקות בלי רצועה של עגל יש ע"ז ביד האדון המצוה ית' ויתעלה עכ"ל. ובאמת לאו של אונאת דברים גדול מאונאת ממון כמ"ש בב"מ שם עי"ש ומ"ש בפנים וק"ו אם היה זה בפני אנשים כן איתא להדיא בש"ת לר"י במאמר רי"ד עי"ש. ומ"ש בין בלשה"ר משום דכל אלו הדברים שכתבתי באות זה הוא לשה"ר גמורה ג"כ מן הדין לבד מהאיסור של אונאת דברים כמ"ש בש"ת במאמר הנ"ל וכן מוכח מהרמב"ם בפ"ז מהלכות דיעות הלכה א' ובהלכה ה' עי"ש שכ' בין בגופו או בממונו או להצר לו וכו' וכמו שנבאר הכל איה"ש לקמן בהלכות לשה"ר בכלל ה'. ומ"ש בין ברכילות היינו שאומר לו בפניו ובפני מי שדיבר עליו מה שאמר לו עליו מתחלה בינו לבין עצמו דמן הסתם מצטער על זה כי הטבע שאין החי יכול להכחיש את החי ואין בו כח להעזר מזה הצער וכנ"ל.

ודע דלאו זה שייך בד' אופנים הראשונים ולהמספר בלבד ורק בפניו (באר מים חיים)


לאוין - יד[עריכה]

וְאִם גִּנָּהוּ כָּל כָּךְ בַּדְּבָרִים הַנַּ"ל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּפָנָיו וּבִפְנֵי אֲחֵרִים, (יד) עַד שֶׁנִּשְׁתַּנָּה פָּנָיו עַל יְדֵי זֶה, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לָאו (ויקרא י"ט י"ז) דְּ"לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הַתּוֹכָחָה וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶּׁלֹּא לְדַבֵּר אִתּוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ, קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַתּוֹכָחָה וּבִפְנֵי אֲחֵרִים. וְכָל זֶה שֶּׁלֹּא הָיָה בָּרַבִּים, אֲבָל אִם הִלְבִּין אֶת פָּנָיו בָּרַבִּים, כְּבָר כְּרָתוּהוּ רַזַ"ל מֵעוֹלָם הַבָּא וְאָמְרוּ: הַמַלְבִּין אֶת פְּנֵי חְבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא *.

  • הגה"ה: ודע, דאצל הולכי רכיל מצוי מאד לאו זה, על ידי מה שקורין בלשון אשכנז "אויס פירין". ואסביר לך זה בלשון הקדש כדי לידע כמה לאוין דאוריתא באין על ידי מדה גרועה הזו. והוא, כשיספר לו ראובן לשמעון: לוי דבר עליך לפני כך וכך, (ותכף עובר ראובן בזה על לאו ד"לא תלך רכיל בעמך" ושאר לאוין ועשין וכנ"ל), ושמעון מאמין לדבריו, (והוא עובר על לאו ד"לא תשא שמע שוא" ושאר לאוין ועשין וכנ"ל), ואחר כך כשפוגע שמעון בלוי, הוא מתחיל לחרפו ולבזותו, (והוא עובר בזה על לאו "ולא תונו איש את עמיתו", דכי משום שהוא מקבל לשון הרע עליו וחושב שהוא דבר עליו לשון הרע, התר לו להונות אותו?) ולוי עומד ומשתאה: על מה ולמה אתה מחרפני? עד ששמעון בכעסו מספר לו: למה גנית אותי לפני ראובן? וכי סבור אתה שאיני יודע, והלא ראובן ספר לי. (ועובר הוא גם כן על לאו ד"לא תלך רכיל" וגו', כמו שמפרש בכל הפוסקים דקאי על אמת), והוא מתרץ את דבריו לומר: כי שקר ענה בי ראובן לפניך, וחנם חרפתני.

ואחר כך כשפוגע שמעון בראובן, היצר מסיתו לגמר עוד הענין הרע הנ"ל בכי טוב ואומר לו: מפני שקרנותך הסיתני לבלע את לוי חנם, והלא הוא אומר: לא היו דברים מעולם, ועברה גוררת עוד עברה, ואומר לו ראובן לשמעון: לך עמי ותראה שאני אומר אלו הדברים בפניו ממש, ומסתמא הבא לטמא פותחין לו, והולך עמו ופוגע בלוי ואומר לו שמעון לראובן: אמר בפניו. ומלביש את עצמו במדת העזות לאמר: אתה דברת עליו לפני כך וכך, (והוא עובר עוד הפעם על לאו ד"לא תלך רכיל", וכנ"ל אף על אמת), ותכף מתלבן פני לוי, (ועובר ראובן גם כן על לאו ד"לא תשא עליו חטא" וכנ"ל), ולוי משיב: אמת דברתי, אבל לא באפן זה ובנגון זה אמרתי, כידוע, כי כמה דברים משתנין בתנועה אחת, ושמעון משיב: עתה אף אם תכחיש אלף פעמים לא אאמינך, אחרי שאמר הדברים בפניך (ועובר גם כן עוד על לאו ד"לא תשא שמע שוא" כמו שאברר לקמן, שמן התורה אסור להאמין בשום אפן, וכי מפני שהרשע הזה הלביש את עצמו במדת החצפה והעזות ואמר בפניו, התר לאו ד"לא תשא שמע שוא", וכמו שיברר לקמן, אם ירצה השם, בכלל ז' סעיף ב').

הנך רואה, שכמה מהלאוין הנ"ל באו מצד אהבת המדה הגרועה הנ"ל, שאלו היה ראובן זה הולך בדרכי השם יתברך, היה לו לשתק ולקבל על עצמו חשדו של שמעון, שיחשדהו לשקרן בענין לוי, ולא לילך עם שמעון אצל לוי ולהוסיף עונות על עונו הראשון דרכילות. ד' ישמרנו ממדה הגרועה הזאת. (הגהה)

(יד) ואם גינהו וכו' עד שנשתנה פניו. היינו שנתבייש ותפסתי לשון הגמרא דז"ל הגמרא בערכין (דף ט"ז ע"ב) הוכח תוכיח יכול אפילו משתנין פניו ת"ל ולא תשא עליו חטא. ומה שכתבתי ובינו לבין עצמו כן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות דיעות ה"ח וז"ל המוכיח וכו' לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא וכו' מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ"ש ברבים וכו' כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב וכו ע"ש. ודע דרש"י פירש שם בערכין ופניו משתנים דהיינו אם הוכיחו ברבים ואפשר דרש"י לא פליג אהרמב"ם רק נקט מלתא דפסיקא דברבים הדרך שתמיד משתנין פניו אפילו אם לא דיבר לו קשות אבל אם דיבר לו קשות עד שעי"ז נתבייש אפילו בינו לבין עצמו עובר על לאו זה וכן מוכח מל' הברייתא דלא נקטה רק אם משתנים פניו משמע בכל אופן שמשתנין פניו אפילו בינו לבין עצמו ומהסמ"ג ל"ת ו' ומשאר ראשונים משמע נמי שסוברים דעובר על לאו זה בכל אופן כמו שכתבנו.

ודע דלאו דלא תונו וכו' עיקרו קאי אפילו אם המצטער אינו מתבייש על ידי זה רק צער בעלמא כמו שמצוייר שם בגמרא בהרבה אופנים לא יתלה עיניו וכו' וכיוצא בזה. והלאו דלא תשא וכו' עיקר הלאו נאמר רק על שלא לבייש ובוודאי המבייש עובר ג"כ על ולא תונו שהמתבייש מצטער ג"כ. והא דכתבה התורה להלאו דלא תשא עליו חטא, כדי למסמכיה לדין הוכחה, להורותינו דאפילו במקום תוכחה אסור לבייש.

ומ"ש בפנים דעובר בלא תשא היינו בארבעה אופנים הראשונים ורק המספר ובפניו. (באר מים חיים)


לאוין - טו[עריכה]

וְאִם הוּא יָתוֹם אוֹ אַלְמָנָה, (טו) אֲפִלּוּ הֵם עֲשִׁירִים, וְסִפֵּר גְּנוּתָם בִּפְנֵיהֶם, עוֹבֵר עוֹד עַל לָאו אַחֵר וְהוּא (שמות כ"ב כ"א): "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן", שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בָּזֶה שֶּׁלֹּא לְהַקְנִיטָן אוֹ לְהַכְאִיב לִבָּן בְּשׁוּם מִין צַעַר. וְעָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (שם כ"ג): "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם" וְגוֹ'.

(טו) ואם הוא יתום וכו' אפילו הם עשירים. כן כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' ה"י. ומ"ש וסיפר גנותם וכו' דזה לשון הרמב"ם בסה"מ מצוה רנ"ו שהזהירנו מענות היתום והאלמנה שנאמר כל אלמנה וכו' והאזהרה הזאת כוללת שלא יענה אותם לא במאמר ולא במעשה אבל ידבר עמהם דברים טובים ורכים וכו' וז"ל הרמב"ם בהלכות דעות חייב אדם להזהר באלמנות ויתומים וכו' והאיך נוהגין עמהן לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונן יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או איבד ממונן הרי זה עובר בל"ת וכל שכן המכה אותן או המקללן, ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ברית כרותה ממי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי וגו' במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל אם עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר, ואעפ"כ לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם עכ"ל הרמב"ם. וכן כתב הסמ"ג בל"ת ח'. וז"ל הרבינו יונה בשערי תשובה במאמר כ"ד בא"ד ומי שיציק ויצער אלמנה ויתום בין בגזל ובין בעושק ובין בהכלמה וכל מיני צער חייב מיתה בידי שמים, וכן כתב החינוך במצוה ס"ה שאפילו בדיבור בעלמא אם מצער אותן עובר ג"כ בלאו זה עי"ש.

ושיטת רש"י בפ' משפטים משמע דהוא הדין בכל אדם שהוא אומלל יש גם כן לאו זה עי"ש.

ומה שכתב בפנים דעובר היינו בארבע אופנים הראשונים ובפניהם ורק המספר. אף דהשומע בפניהם את בזיונם ושותק יש לו ג"כ בוודאי עונש על זה. אך לא לאו זה. (באר מים חיים)


לאוין - טז[עריכה]

וְלִפְעָמִים עוֹבֵר (טז) עוֹד עַל אִסוּר חֲנֻפָּה, שֶׁהוּא לְהַרְבֵּה גְּאוֹנִים (הרא"ם בעל התוספות, וגאון ורבי שלמה בן גבירול) לָאו גָּמוּר, וְהוּא לָאו (במדבר ל"ה ל"ג) דְּ"לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", כְּגוֹן, אִם מִתְכַּוֵּן בְּסִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת כְּדֵי לְהַחֲנִיף לְהַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שִׂנְאָה מִכְּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה יִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי הַמְעַט מִמֶנּוּ, אֲשֶׁר אֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת הוֹכָחָה (שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְתָא) לְהוֹכִיחוֹ עַל הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, אֲבָל גַּם יַחֲזִיק בְּסִפּוּרָיו אֶת הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם מִכְּבָר, וְעַל יָדוֹ יִשְׁנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְיִוָּלֵד מִזֶּה מַחְלֹקֶת חֲדָשָׁה וְעוֹד כַּמָה קִלְקוּלִים, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ.

וְדַע דְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מָצוּי הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וְהַשּׁוֹמֵעַ אַף שֶׁמַכִּיר שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין הוּא, אַף עַל פִּי כֵן הוּא גַּם כֵּן מְנַעְנֵעַ רָאשׁוֹ לְדָבָר זֶה, וּמַחֲלִיק גַּם הוּא אֶת הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת לַפְּגָם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְסַפֵּר, לִפְעָמִים הוּא בַּעַל הַבַּיִת חָשׁוּב וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶנּוּ טוֹבוֹת אוֹ שֶׁיָּרֵא, שֶׁיַּחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְאֵינוֹ חָכָם וְכַדּוֹמֶה. וְעַל כֵּן יְסִיתֶנּוּ הַיֵּצֶר מִפְּנֵי הַדְּחַק, שֶׁיַּסְכִּים גַּם הוּא לָזֶה. אֲבָל תֵּדַע אָחִי שֶׁזֶּה הוּא בְּעֶצֶם לָאו דְּחֲנֻפָּה, אֲפִלּוּ אִם רַק יוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

וְעַל עִנְיָן כָּזֶה שַׁיָּךְ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ג ב'): "וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", וְחַיָּב אָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לַסַכָּנָה, וְאַל יַשִּׂיא אֶת נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֶה. וְעַל פִּי הַתּוֹרָה צָרִיךְ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים לְהִתְחַזֵּק מְאֹד שֶׁלֹּא לְסַיְּעוֹ אֲפִלּוּ בִּתְנוּעָה אַחַת, שֶׁיֵּרָאֶה מִמֶנָּה שֶׁהוּא מַסְכִּים לְסִפּוּרוֹ, וְעַל זֶה שַׁיָּךְ מַאֲמַר חֲזַ"ל בְּעֵדֻיּוֹת (משנה עדיות פרק ה' משנה ו'): מוּטָב שֶׁיִּקָרֵא אָדָם שׁוֹטֶה כָּל יָמָיו וְכוּ'. וְזֶה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁדְּבָרָיו בְּתוֹכָחָה לֹא יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, דְּאִי לָאו הָכִי בְּוַדַּאי חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ גַּם כֵּן עַל זֶה, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע כְּלָל ו'.

(טז) ולפעמים עובר וכו'. דזה לשון הרא"ם בעל התוספות במצוה נ"ה [בד"א רמ"ח] צוה צורינו בפרשת ואלה מסעי ולא תחניפו את הארץ ותניא בספרי הרי זו אזהרה לחנפים וכו' ויזהר אדם מן חנופה שכן עונשה מרובה דא"ר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה וכו' ואר"ח וכו' ד' כיתות אין מקבלין פני השכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשה"ר. כת חנפים מנין שנאמר כי לא לפניו חנף יבוא וכו' והמחניף נקרא מטמא ארץ ועובר על לא תחניפו ולא תטמאו וגורם לשכינה להסתלק מישראל דכתיב ולא תחניפו וסמיך ליה ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה וכו'. ומ"ש בפנים שדבר זה הוא בכלל חנופה וכתבתי המעט ממנו וכו' הכל לקוח מדברי ר"י במאמר קפ"ז ובסוף מאמר קצ"ב עי"ש.

ודע דלאו זה שייך בד' אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו ורק להמספר, וזה באופן הראשון שציירתי בפנים. כי באופן השני שכתבתי בפנים עיקר האיסור דחנופה הוא שייך למקבל לבד. ומה שכתבנו באופן השני דזה הוא ממש לאו דחנופה כשמוסיף איזה תיבות הוא ממה שאמרו בסוטה פרק ואלו נאמרין על אגריפס שהיה קורא בתורה וכשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו וכו' אחינו אתה באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני עון החנופה, וכן כתב רבינו יונה במאמר קפ"ז החלק הראשון הוא כאשר הכיר או ראה או ידע כי יש עול בכף חבירו וכי החזיק בתרמית או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים ויחליק לו לשון וכו'.

ומה שכתבנו וחייב אדם למסור עצמו וכו' הוא ברבינו יונה במאמר הנ"ל ומוכיח מגמרא דסוטה הנ"ל.

ומה שכתבנו לבסוף בוודאי חייב להוכיחו, דאם הוא מתעצל להוכיחו במקום שיש תועלת נקרא גם הוא חנף כמו שהביא הרא"ם ראיה מקדושין פרק בתרא (ע':) דאמר רב נחמן לרב יהודא השתא דאתי מר לישתעי מר דיניה דלא לימא מיחנפי רבנן אהדדי פירוש אי שתיקנא עכ"ל היראים. וכדומה לזה כתב רבינו יונה במאמר קצ"ה עי"ש. ועיין במאמר קצ"ז ומה שנכתוב לקמן בהלכות לשה"ר כלל ו' [במ"ח סק"ט] מכח הוכחה.

ודע דאופן השני שכתבנו בפנים שייך בלשה"ר ואפילו על אמת ואפילו שלא בפניו ורק להמקבל. (באר מים חיים)


לאוין - יז[עריכה]

וְלִפְעָמִים (יז) יֵשׁ עוֹד לָאו אַחֵר, לְפִי מַה שֶּׁמָצוּי, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁמְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע מִתּוֹךְ כַּעַס, וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה הוּא מְקַלְּלוֹ גַּם כֵּן, וּפְעָמִים הוּא מְקַלְּלוֹ בַּשֵּׁם אֲפִלּוּ בְּלַעַ"ז, וְהוּא עוֹבֵר בָּזֶה עַל לָאו גָּמוּר (ויקרא י"ט י"ד) דְּ"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (וְכַוָּנַת הַכָּתוּב הוּא אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ חֵרֵשׁ וְכַמְבֹאָר בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט בְּסִימָן כ"ז סָעִיף א').

(יז) ופעמים וכו'. אף שלאו זה אין שייך מן המנין דלא בא ע"י לשה"ר עצמו מכל מקום חשבתי אותו מפני ששכיח הוא מאד לבוא עי"ז בעו"ה. ולאו זה הוא אפילו במקללו שלא בפניו ורק להמספר.

ולא יקשה עלי הקורא נעים כיון שע"י לשה"ר יש כל כך לאוין למה מקשה הגמרא בכתובות (מ"ו ע"א) אזהרה למוציא שם רע מנין ולא הביא אף לאו אחד מלאוין שמנינו לבד לא תלך רכיל, דזה פשוט דהגמרא רוצה למצוא לאו מיוחד שיהא ראוי ללקות עליו, וכן משמע בתוס' שם (מ"ה:) בד"ה ר"י עי"ש. דכל הלאוין שהבאנו הם לאוין שבכללות למשל הלאו דאל תונו וכו' כולל גם כן ענינים אחרים וכנ"ל, וכן ג"כ השמר בנגע הצרעת עיקרו אתי לקוצץ בהרת ועוד דעל ז' דברים נגעים באין אף דהוא סמוך לזכור וכו' כדאיתא למעלה בשם הספרי עם כל זה אין מפורש בו הלאו. (באר מים חיים)

הֲרֵי חִשַּׁבְנוּ שִׁבְעָה עָשָׂר לָאוִין הָרְגִילִין לָבוֹא עַל יְדֵי סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, אֲפִלּוּ הוּא מְסַפֵּר רַק לְיִשְׂרָאֵל. דְּאִם הוּא מַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי כּוּתִי, אִסוּרוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר חָמוּר, וְנִכְנָס לִפְעָמִים בִּכְלַל מָסוּר כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָן בְּהִלְכוֹת לָשׁוֹן הָרָע בִּכְלָל שְׁמִינִי. וְהַרְבֵּה מֵהַלָּאוִין הַנַּ"ל, שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ עַל גְּנוּת דְּאַלְמָנָה וְיָתוֹם וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְהַרְבֵּה מֵהֶן שֶׁנּוֹגֵעַ בְּעִנְיַן עוֹלָם הַבָּא, כְּגוֹן, מַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וּמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, לְמִי שֶׁמַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ בֶּעָוֹן הֶחָמוּר הַזֶּה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, כַּאֲשֶׁר נְבָאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם הַכֹּל לְקַמָן.


עשין[עריכה]

וְעַתָּה אַתְחִיל בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ לְבָאֵר כַּמָה מִצְוֹת עָשִׂין, שֶׁעוֹבֵר עַל יְדֵי הַסִּפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת כְּמוֹ שֶׁיָּעַדְנוּ לְעֵיל, וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ, מִלְּבַד הַלָּאוִין שֶׁמָנִינוּ לְעִיל, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל כַּמָה עַשִׂין, וַאֲבָאֲרֵם בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ אֶחָד לְאֶחָד.


עשין - א[עריכה]

עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ" וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): "וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד", וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד.

(א) המרגל בחבירו וכו' עובר על ידי זה על מצות עשה זכור וכו'. זה לשון הרמב"ן מצוה ז' ממצותיו, נצטוינו לזכוד בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה, כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, והוא אמרו יתברך ויתעלה זכור את אשר עשה וכו', ולשון ספרי זכור את אשר עשה וכו' וכי מה ענין זה אצל זה (פרוש להשמר דנגע הצרעת שכתב לעיל מזה) ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה, ולהנייתו של משה, ולשבחו של משה, ולבניינו של עולם, כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה ושנינו בספרא זכור את אשר עשה וכו' יכול בלב בלבד כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד הרי שמירת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך פירוש שנשמור מנגע צרעת שלא תבואנו, והיא האזהרה ממנה כלומר מלשון הרע הגורם אותה עם האזהרה ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כלומר שלא יקוץ בהרת, ואחר כך הזהיר בזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים גם בזכירת הפה. והנה כאשר נצטוינו בזכירת מה שעשה לך עמלק כדי לדעת שלא על חנם ימחה האל שמו רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו ושלא היה ירא ממנו יתעלה כך נצטוינו בזכירת מה שנעשה למרים להשמר מלשון הרע שלא יבואנו ככה עכ"ל הטהור בספר המצות, ועי"ש במגילת אסתר שגם הוא הסכים לדבריו שראוי למנותה במצות עשה מאחר שכן נמצא בספרי.

והרמב"ן בחומש פרשת תצא על פרשת זכור וכו' ג"כ כתב כזה וזה לשונו ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את יום השבת לקדשו, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דיברה אלא באחיה גמול נפשה, אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל. והביא על זה ראיה ברורה מספרי, וסיים על זה בזה הלשון: מכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה ולא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים, ואיך יתכן שלשון הרע שהיא שקולה כשפיכת דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמורה או לאו הבא מכלל עשה (מזה משמע מדבריו שהלאו דלא תלך רכיל אינה אזהרה רק לרכילות אבל מהרמב"ם בריש פרק ז' מהלכות דיעות לא משמע הכי והארכנו במקום אחר) אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק בין שאין מתכוין להזיק כלל, וזו היא מצוה מכלל תרי"ג מצות עכ"ל. והסמ"ק מנה גם כן את זכור למצות עשה והרמב"ם אף על פי שלא הביאה בספר המצות אף על פי כן בספר המשנה תורה שחיבר הביא זה, וזה לשונו בסוף הלכות טומאת צרעת וזה השינוי האמור בבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנות כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכן עליהם אם חזר בו וכו' ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא ליצנות ולשון הרע ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וסיכנה עצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא מה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה עניו מאוד ואף על פי כן נענשה מיד בצרעת קל וחומר לשאר בני אדם הרשעים והטפשים המרבים לדבר גדולות ונפלאות לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתם ומלדבר עמהן כדי שלא יתפש ברשת רשעים וסכלותם עכ"ל. הרי שמפרש פשטיה דקרא דזכור כהרמב"ן ואם כן ממילא מי שמדבר לשון הרע או רכילות בודאי שוכח בשעת מעשה ענין עונשה של מרים הנביאה (דאם לא ישכח ויעבור גרע הרבה יותר דהוא כמומר לדבר זה) ועובר להרמב"ן על זו.

ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בד' אופנים הראשונים כמו שביררנו למעלה מהגמ' דגם על רכילות יש עונש צרעת ובין בפניו ובין שלא בפניו ורק המרגל לבד (באר מים חיים)


עשין - ב[עריכה]

וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם.

וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים.

וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): "וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְות אֲבִיהֶם", וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ.

(ב) ועובר על ידי הסיפור וכו'. שזה לשון הרמב"ם פרק ו' מהלכות דיעות הלכה ג' מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא עכ"ל. וכן כתב גם כן החינוך מצוה רמ"ג וזה לשונו, לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש כלומר שנחמול על ישראל וממונו כמו שהוא חומל על עצמו וממונו וכו' שכלל הכל הוא שיתנהג עם חבירו כמו שהוא מתנהג עם עצמו לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק ואם יספר עליו דברים יספרם לשבח ויחוס על כבודו וכו' עיי"ש. ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בכל ח' אופנים והטעם כמו שכתבנו בפנים. (באר מים חיים)


עשין - ג[עריכה]

וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ"בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ.

(ג) ולפעמים עובר נמי במצות עשה דבצדק וכו'. והיא נמנית בספר המצות מצות עשה קע"ז עיין שם שכתב ובכלל זה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב, והיא מימרא מפורשת בשבועות בריש פרק שבועת העדות והיא נזכרת בסמ"ג גם כן ובסמ"ק שדבר זה נכלל במצות עשה דבצדק וכו' וגם הרבינו יונה בספרו שערי תשובה כתב שהיא מצות עשה דאורייתא וממנו העתקתי כמעט כל דברי שבסעיף זה שבפנים, וזה לשונו: והנה אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד הטובה ולצד הזכות, אם האיש ההוא ירא אלקים יתחייב לדון אותו לכף זכות על דרך אמת גם כי קרוב ונוטה הדבר יותר לכף חובה (וכן כתב הרמב"ם בפרק א' דאבות במשנה והוי דן את כל אדם לכף זכות עי"ש) ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות כמו שאמרו חז"ל הדן את חבירו לכף זכות המקום ידינוהו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע, או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו וכו' עי"ש וכן כתב הרמב"ם בפרק א' דאבות במשנה הנ"ל. ולכן כתבתי בפנים מן הבינונים.

ואל יתפוס עלי הקורא לאמר שבוודאי הרמב"ם חולק על רבינו יונה והסמ"ג והסמ"ק, וסובר שהוא רק מדה בעלמא ולא מצות עשה, והראיה שהרמב"ם כתב שם בסוף מאמרו במשנה הנ"ל שהוא מדרכי החסידות, דזה אינו דהרמב"ם איירי שם באדם שאין אני מכירו אם הוא צדיק אם רשע לזה בודאי אין אני מחויב מן התורה לדונו לכף זכות רק מדה טובה בעלמא, וכן ברמב"ם בפרק ה' מהלכות דעות בהלכה ז' שמונה זה בין מדותיו של תלמיד חכם ומשמע דהוא רק מדה בעלמא, התם איירי גם כן בכהאי גוונא. ותדע דהא העתיק שם לשון המשנה דאבות הוי דן את כל אדם לכף זכות, אבל אנן איירינן באיש שאני מכירו שאינו רשע רק מן הבינונים, שם הוא חיובא דאורייתא. והראיה מהרמב"ם גופא בספר המצוות במצות קע"ז הנ"ל כתב בהדיא ובכללה גם כן שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות מלשון שיתחייב משמע בהדיא דאיירי בכל אדם דהתרי"ג מצות נאמרו לכל ישראל. וראה כי דברינו אמת, דבמשנה דאבות וכן ברמב"ם הלכות דיעות הנ"ל דאיירי במדות נאמר והוי דן את כל אדם לכף זכות ובמימרא דשבועות הנ"ל ובספר המצות הנ"ל דאיירי בביאור המצות עשה דבצדק וכו' נאמר והוי דן את חבירך לכף זכות, חבירך, משמע שאתה מכירו שאיננו רשע.

ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בכל הח' אופנים. ומפני שבכאן הוא קשה קצת להבין מפני מה לכן אבאר בעזה"י. הנה בלשון הרע ורכילות ובפניו ובשלא בפניו, פשוט דשייך מצות עשה זו, וכן בין על שקר ובין על אמת בודאי שייך גם כן מצות עשה זו, כי באמת אנו רואין בעינינו מחוש הנסיון שכמה וכמה סיפורים מן הלשון הרע והרכילות איננו שקר מוחלט, ואף על פי כן נשתנה כמה פעמים מאמיתת המעשה לדברי המספר מהיפך להיפך, שכמה פעמים מתחיל המספר לסדר את דברי הלשון הרע או הרכילות מאמצע הדיבור או המעשה, ואינו מסדר מה שהיה קודם לזה, ועל ידי זה נשתנה כמה פעמים הענין לגמרי (כמו שכתב אחד מן הראשונים שמי שירצה להתחיל באמצע הענין יאמר חס ושלום שמותר לעבוד עבודת כוכבים, ויתחיל מועבדתם אלהים אחרים חס ושלום) ולפעמים יאמר זה בניגון אחר ועל ידי זה גם כן משתנה הענין כמה פעמים, ופעמים הרבה יוצא הדיבור מפי אדם שלא במתכוין והוא עצמו מתחרט אחר כך על זה ופעמים הרבה מחמת שהיה לו בשעת מעשה כעס על ענין אחר, ונזדמן לו ענין זה בשעת מעשה, ומרוב צערו נתהוה זה מה שדיבר או שעשה, כי אין אדם נתפס על צערו כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא סוף פרק השותפין. והכלל, מי שירצה לדון לכף זכות לא יסגרו לפניו דרכי הזכות, בין להמספר והמקבל, ולכן בודאי אם מקבל הרכילות לאמת גמור ואינו רוצה לדונו לכף זכות עובר גם כן במצות עשה זו. (באר מים חיים)


עשין - ד[עריכה]

וְאִם עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הִשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁאִבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה, (ד) כְּגוֹן שֶׁמִפְּנֵי רֹעַ לְבָבוֹ פִּרְסֵם עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן, אוֹ אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה, פִּרְסֵם עָלָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמְלָאכָה הַהִיא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ה): "גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָךְ" וְנֶאֱמַר (שם ל"ו): "וְחֵי אָחִיךָ עִמָךְ", שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לְהַחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָךְ, וְלִתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ לְהַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּזֶה וְלֹא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דִּמְצֻוִּין אָנוּ, שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ.

(ד) ואם על ידי סיפורו וכו' שמפני רוע לבבו. דבאופן זה בודאי אסור. אבל אם איננו ראוי לזה, וזה המספר מכוין לתועלת ולא מצד שנאה, יש בזה אופנים שונים. ועיין בחלק השני בהלכות רכילות כלל ט' שם הארכנו הרבה בעזה"י לברר הדין בענינים אלו לאמיתו. ומה שכתבנו בפנים הכל מקורו מהרמב"ם בפרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א' ובפרק י' הלכה ז' וז"ל שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, זו המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (וגם וחי אחיך עמך רק שסמך על מה שכתב בריש פרק ז' הלכה א' דיש על מצות צדקה עוד פסוק וחי אחיך דלדידיה ענין זה נכלל במצות צדקה כמו שכתב שמנה מעלות וכו' והרמב"ן חלק זה לשתים מצות צדקה לחוד ומצוה זו לחוד כמבואר כל זה ברמב"ן בספר המצות במצוה ט"ז שלו וע"ש במגילת אסתר אבל לכולי עלמא היא מצות עשה דאורייתא) כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות עכ"ל הטהור וכן איתא ביורה דעה בסימן רמ"ט.

ומ"ש בפנים דעובר היינו בד' אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו ורק המרגל לבד.

ואם תרצה לידע את תוכן הדברים מה שאסרנו לגלות דבר זה אפילו על אמת אי אפשר לברר כאן כי יש בזה חילוקים רבים ואיה"ש כשנגיע בהלכות רכילות שם נבאר היטב עי"ש בכלל ט'. (באר מים חיים)


עשין - ה[עריכה]

וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עַל יְדֵי קַבָּלָתוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם י"ט ט"ז) דְּ"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", (ה) כְּגוֹן אִם רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַתְחִיל לְסַפֵּר לוֹ בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם סָפֵק לוֹ בָּזֶה, מְחֻיָּב מִן הַדִּין לְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַחֵטְא. וְלָכֵן אִם מַנִּיחוֹ לִגְמֹר סִפּוּרוֹ הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *.

  • ואף אם יסכים בדעתו בעת השמיעה להוכיחו אחר שיגמר ספורו, גם כן שלא כדין הוא, דאיך יתכן שאם אחד רואה, שחברו ישראל אוכל בשר חזיר, חס וחלילה, יניחנו מתחלה שיאכל על סמך שיוכיחנו אחר כך, ובודאי מן הדין מחויב להוכיחו תכף, אולי יקבל ממנו ויפסק מלאכל דכל כזית הוא לא תעשה בפני עצמו. וכן בדידן נמי כל דבור ודבור של גנות הוא אסור בפני עצמו. אם לא שהוא רואה, שאם יניחנו לגמר הספור, יהיה טוב לו לברר לפני השומעים מן הספור הזה גופא, שהוא, דברי הוצאת שם רע בעלמא, או לפעמים שמן הדין צריך להניחו לגמר, שהוא דבר שצריך לקבלו לחוש, וכמו שיתבאר, אם ירצה ה', כל זה לקמן בהלכות לשון הרע כלל ו'. אבל אם הוא רואה, שהוא רק דברי קנטורין בעלמא על חברו או רק דברי התול ולעג בעלמא מחברו, בודאי כל המזרז עצמו בתוכחתו ומונע לחברו מזה, מצוה רבה הוא עושה, וכל זה כתבנו אפלו ביש עוד שומעים זולתו. ולענין "לפני עור", עין לעיל בלאוין באות ד' בבאר מים חיים. (הגהה)

(ה) ולפעמים עובר על ידי קבלתו וכו' כגון אם רואה שחבירו מתחיל לספר וכו'. דבאמת מצות עשה דהוכחה הוא גם כן קודם החטא כדי שלא יבוא לחטא, וכדאיתא להדיא בספר המצות להרמב"ם מצוה ר"ה הוא שציונו להוכיח את החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע ממנו במאמר התוכחה וכו' ע"ש. וכן כתב גם כן בספר יראים במצוה ל"ז עיין שם. ומה שכתבתי ואפילו אם הוא ספק לו וכו', דאם בודאי שלא יקבלנו מוטב שלא לומר לו וכמו שאמרו ביבמות (ס"ה ע"ב) והביאו הרא"ש שם.

ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בד' אופנים הראשונים ובין בפניו ושלא בפניו ורק להמקבל לבד. (באר מים חיים)


עשין - ו[עריכה]

וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, (ו) עוֹבֵר גַּם עַל הַמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל (דברים י' ב'): "וּבוֹ תִדְבָּק", וּבָא הַפֵּרוּשׁ עַל זֶה בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (כְּתֻבּוֹת קי"א), לְהִתְדַּבֵּק בְּחַכְמֵי הַתּוֹרָה וּלְהַתְמִיד בִּישִׁיבָתָם בְּכָל אֹפֶן מֵהָאֳפָנִים, אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּלְהִתְדַּבֵּק עִמָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, וְהַכָּל כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד מִמַעֲשֵׂיהֶן. וְלָכֵן בְּוַדַּאי, מִי שֶׁעוֹשֶׂה הֶפֶךְ זֶה, שֶׁמְדַבֵּק עַצְמוֹ עִם חֲבוּרָה שֶׁל רְשָׁעִים, עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *.

  • וכל שכן לפי מה שמצוי, בעונותינו הרבים, בשבת קדש אחר סעדה שלישית, שיש כמה כתות אנשים הלומדי תורה מסתמא משיחין בדברי אלהים חיים, ושארי אנשים מסתמא משיחין בענין הבלי העולם ובודאי מתגנדר על לשונם דברי לשון הרע והוללות ולצנות. אם כן מי שפורש מהבעלי תורה והולך ומטה אזנו לחברה הרעה הזאת כדי לשמע מהם ספוריהם ההבלים, עובר על מצות עשה זו, ולבד מה שעובר על "לא תהיה אחרי רבים לרעת", כמו שכתבנו לעיל בלאוין אות י"א, ועין [שם] באות ד מה שכתבנו בשם צואת רבי אליעזר הגדול על ענין זה.

ואפלו אם אין לו אל מי להתחבר, מצוה רבה לחסם פיו ולישב ביחידי ולא לילך אל כתות רעות האלו, כמו שאמרו רז"ל: כל רגע ורגע, שאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכול לשער. (הגהה)

(ו) וכל זה שכתבנו וכו' עובר גם המצות עשה וכו'. דז"ל הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דיעות הלכה א' צריך אדם להתחבר אצל הצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ואומר אשרי האיש אשר לא הלך וכו', ובהלכה ב' מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידים כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ"ל הטהור, וכן איתא בסמ"ג בעשין עי"ש.

ומ"ש בפנים דעובר היינו בכל ח' אופנים בפשיטות.

(וענין זה שכתבתי בפנים לענין כתות אנשים שייך גם כן על חתונה וכיוצא בה, שמסובין אלו כתות גם כן, והרבה פעמים מסית היצר ליכנס דוקא בתוך אנשים שיוכל לדבר עמהם כל מה שירצה ולשמוע מהם מעניני העולם וחדושיו ובודאי יפול על ידי זה בחטא העצום של לשון הרע ושאר איסורים התלוים בדבר זה, אבל אם יתגבר על יצרו וישב אצל בעלי תורה ינצל מחטא זה ויקיים עוד מצות עשה ובו תדבק וכמ"ש הרמב"ם והסמ"ג וכנ"ל). (באר מים חיים)


עשין - ז[עריכה]

וְכָל זֶה אֲפִלּוּ (ז) שֶׁלֹּא בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, אֲבָל אִם מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹבֵר עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט ל'): "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" וּבֵית הַמִדְרָשׁ שֶׁלָּנוּ גַּם כֵּן בִּכְלַל מִקְדָּשׁ הוּא, כְּמוֹ שֶׁמְבֹאָר בַּפּוֹסְקִים, וְנִצְטַוֵּינוּ בְּזֶה הַפָּסוּק לִירֹא, מְמִי שֶׁשּׁוֹכֵן בּוֹ, וְלָכֵן אֵין מְחַשְּׁבִין בּוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹת, כִּי אִם שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַדּוֹמֶה, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר בָּהֶם שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְלֹא מוֹעִיל בָּזֶה שׁוּם תְּנַאי, כַּמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים (בסימן קנ"א סעיף י"א). וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דְּאָסוּר לְדַבֵּר בָּהֶם לְשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת מִפְּנֵי אֵימַת ה' יִתְבָּרַךְ הַשּׁוֹכֵן בּוֹ, לְבַד מֵאִסוּרוֹ הֶחָמוּר הָעַצְמִי, וּבָזֶה שֶׁמְדַבֵּר, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, וּלְכָךְ הוּא מֵעִיז פָּנָיו אֲפִלּוּ לְדַבֶּר בְּבֵית הַמֶלֶךְ שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן הַמֶלֶךְ *.

וזה לשון הזהר הקדוש פרשת תרומה: מאן דאשתעי בבי כנישתא מלין דחול, וי ליה דאחזי פרודא, וי ליה דגרע מהימנותא, וי ליה וכו' דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן, ולית ליה חלקא בה ולא דחל מנה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא.

תרגום: מי שמדבר בבית הכנסת דברי חול אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי מראה בזה, שאין אלקים ואינו נמצא שם, ואין לו חלק בו, ואינו מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתקון העליון של מעלה, (כי בית הכנסת מתקן כנגד המלכות העליונה) (הגהה)

וַאֲפִלּוּ הלּוֹמְדֵי תּוֹרָה בִּקְבִיעוּת בְּבֵיתּ הַמִדְרָשׁ, שֶׁהֻתַּר לָהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, כַּמְבֹאָר בְּאֹרַח חַיִּים בַּסִימָן הַנַּ"ל (סעיף א'), מִכָּל מָקוֹם, אִם יִהְיוּ נִכְשָׁלִין בְּאִסוּר שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, הֵם עוֹבְרִים עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּ"מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", לְבַד מֵאִסּוּרוֹ הָעַצְמִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַ"מָגֵן אַבְרָהָם" (בסימן קנ"א סעיף קטן ב'), דְּאָטוּ (וכי) הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם מֻזְהָרִין עַל מוֹרָא הַמִקְדָּשׁ, וְלֹא הֻתַּר לָהֶם, אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מִדֹּחַק, מִתּוֹךְ שֶׁהֵם לוֹמְדִים בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, אִם יִצְטָרְכוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת חוּץ לְבֵית הַמִדְרָשׁ, יִתְבַּטְלוּ עַל יְדֵי זֶה מִלִּמוּדָם, עַיֵּן שָׁם בַּ"מָגֵן אַבְרָהָם". וּלְעִנְיַן סְתַם דִּבּוּרִים, שֶׁאֵינָם שֶׁל לֵיצָנוּת, לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, עַיֵּן בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּעֶזְרַת ה' בְּחֵלֶק ג' *.

  • הגה"ה: ואגב דאירינן בזה האסור החמור של שיחה בטלה בבית הכנסת, ראיתי להזכיר את עצם המכשול שנעשה על ידי זה. והוא לפי מה שמצוי, בעונותינו הרבים, שמתחיל לספר לחברו את המעשיות שלו, שהם מערבים בלשון הרע ורכילות מראשן ועד סופן, קדם קריאת התורה, וקודם גמר הספור פותחין העם לקרוא בתורה, והיצר הרע מסיתו, שלא להפסיק באמצע הספור ולגמור את הלשון הרע שלו בעת הקריאה. ופעמים הרבה שהוא גם כן מן האנשים החשובים שעומדים במזרח בית הכנסת, ועוונו נראה לעין כל, ועל ידי זה מחלל את ה' ברבים דהינו בפני עשרה מישראל, ועוונו גדול הרבה מסתם חלול ה', כמו שמפרש בספר המצות להרמב"ם לא תעשה סימן ג', עין שם, ועבר בזה על לאו ד"לא תחללו את שם קדשי".

ועתה ראה כמה אסורים עבר: א. אסור לשון הרע ורכילות, שיש בזה לבד כמה וכמה לאוין ועשין. ב. עבר על לאו ד"לא תחללו את שם קדשי" בפני עשרה מישראל. ג. שבטל קריאת התורה. אפלו אם יחסר על ידי זה אפלו פסוק אחד או אפלו תבה אחת הוא עון פלילי וגדול עונו מנשוא, שאפלו מי שיוצא באמצע הקריאה, נאמר עליו: "ועוזבי ה' יכלו", כדאמרינן בברכות (דף ח'.), על אחת כמה וכמה בזה שעומד בבית הכנסת וחמוד של השיחה בטלה והלשון הרע שלו מעבירו מלשמע דברי אלהים חיים.

וכמה פעמים ארע זה בשבת ועונו חמור הרבה יותר מימות החול, כמו שמפרש בכמה ספרים קדושים. וכיוצא בזה ארע כמה פעמים, למי שמרגל לדבר בבית הכנסת או בבית המדרש לגמר המעשיות שלו, אף בעת אמירת הקדיש, ועל ידי זה מונע את עצמו מלומר אמן יהא שמיה רבא, אשר אמירתו הוא נעלה מאד על פי הגמרא, כמו שאמרו חז"ל: אפלו יש בו שמץ אפיקורסות מוחלין לו, ואפלו כשעונה, הוא שלא בזמנו, והוא אמן יתומה, וחס וחלילה, יהיו בניו יתומים על ידי זה, כי אפלו אם מחמת עצלות בלבד נשתהא האמן שלו, יש עליו קללה זאת, וכמו שמשמע בפוסקים. וקל וחמר בזה שדחה האמן יהא שמיה רבא מפני הלשון הרע והרכילות שלו.

ועל כלם עובר בזה הזמן על אסור רביעי, דהינו, שיחה בטלה בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוא אסור גדול שמפרש בשלחן ערוך, וכמו שכתוב למעלה, שקל וחמר הוא על לשון הרע ורכילות. ואוי ואבוי להמספר והשומע, וכבר כתב הגר"א באגרתו הקדושה "עלים לתרופה", שעל כל דבור ודבור צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דבור אחד, ולא נאבד אפלו דבור אחד, עין שם. (הגהה)

(ז) וכל זה אפילו שלא בבית המדרש וכו' בכלל מקדש הוא. עיין בס' יראים סימן שכ"ד ובסמ"ג ובסמ"ק שמשמע מדבריהם שהוא דאורייתא אף בזמן הזה בבית הכנסת שלנו כמו שהביאו ראיה על זה מן התורת כהנים עיין שם. ואפילו לאיזה מהפוסקים שסוברים שעיקרו קאי דוקא למקדש עיין בפרי מגדים בסי' קנ"א מכל מקום כולם מודים דאיסור גדול הוא אפילו בשיחה בטילה וכל שכן בלשון הרע ורכילות חס ושלום.

ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בד' אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו, ולהמספר בודאי. ולהמקבל לכאורה צריך עיון בעשה זו כיון דהוא אינו מדבר אינו עובר, ואולם כדדייקינן שפיר נראה דאפשר דגם הוא עובר בזה, דאילו היה עליו אימתו של הקב"ה השוכן בבית זה בודאי לא היה מניח לחבירו לספר עליו, הגע עצמך אם היה בבית המלך והיה אחד רוצה לספר לו דבר בפני המלך והוא יודע שאין רצון המלך מסכים לזה הסיפור לספר ולא לקבלו בודאי בכל כוחו היה משמיט את עצמו מפני אימת המלך שלא לשמוע זה הסיפור, וכאן הלא אנו יודעין בבירור את דבריו שצונו בתורתו שלא לשמוע ולהאזין ללשון הרע ורכילות, והוא עתה בביתו של הקדוש ברוך הוא ובפניו יתברך שהוא שוכן בבית הזה והוא מקבל לשון הרע ורכילות, ולכן נראה פשוט דהמקבל גם כן עובר בעשה זו. (באר מים חיים)


עשין - ח[עריכה]

וְאִם עַל מִי שֶׁמְסַפֵּר הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הוּא זָקֵן, וְגִנָּהוּ בָּזֶה בְּפָנָיו, (ח) אֲפִלּוּ הוּא זָקֵן עַם הָאָרֶץ, עוֹבֵר עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט ל"ב) דְ"וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", (וְאַף שֶׁזָּקֵן דִּקְרָא הַיְנוּ חָכָם, הַאי וְהָדַרְתָּ פֵּרְשׁוּ רַזַ"ל דְּאַ"שֵּׂיבָה" דִּלְפָנָיו נַמֵי קָאֵי) , שֶׁהִדּוּר הוּא כִּבּוּד דְּבָרִים, דְּהַיְנוּ לְדַבֵּר לוֹ בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד וְאַדְנוּת. וּבְמָקוֹם שֶׁמְגַנֵּהוּ, בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְהַדְּרוֹ. וְכֵן אִם הוּא חָכָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ זָקֵן, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, דְּזָקֵן דִּקְרָא הַיְנוּ חָכָם, כִּדְדָרְשִׁינַן: זֶה שֶׁקָנָה חָכְמָה (וּלְבַד מַה שֶּׁכַּמָה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה לָאִסוּר הֶחָמוּר, דִּמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנִּכְנָס בָּזֶה בִּכְלַל אֶפִּיקוֹרֵס עַל פִּי דִּין, וּלְקַמָן נַאֲרִיךְ בָּזֶה אִם יִרְצֶה ה'). וְאִם הוּא זָקֵן וְגַם חָכָם, עוֹבֵר עַל מִצְוַת "וְהָדַרְתָּ" בְּכִפְלַיִם.

(ח) ואם על מי וכו' אפילו הוא זקן עם הארץ. כן נפסק ביורה דעה בסימן רמ"ד סעיף א' עיין שם, ומה שכתבתי דאשיבה וכו' דתקום והדרת נדרש לתרוייהו כדאיתא בסמ"ג במצות עשה י"ג וזה לשונו, וצריך לומר דתקום והדרת קיימי אשיבה שהוא כל שיבה ואזקן ולכן נכתבו בין שניהם ולא כתב תקום מפני שיבה ופני זקן תהדר ואם כן מצינו שציוה הקב"ה קימה והידור לשניהם עכ"ל. ומ"ש דהוא כיבוד דברים כן כתב רש"י בקידושין (ל"ג ע"א) ד"ה מה הידור. ומ"ש לדבר בדרך וכו' כן כתב בספר חרדים בשם המפרשים *

ומ"ש בפנים דעובר היינו בד' אופנים הראשונים ובפניו דוקא, ולהמרגל בודאי, ולהמקבל צריך עיון, דאפשר כיון דהקפידה תורה על כבודו גם זה איננו בכלל הידור ששומע בזיונו בפניו ואינו מוחה ויותר מזה שמקבלו לאמת.

ומ"ש וכן אם הוא חכם וכו' כדדרשינן כו' בקידושין (ל"ב ע"ב). ומ"ש דעובר היינו באופנים שכתבנו גבי זקן בודאי, ואפשר עוד דבזה עובר גם המקבל וגם שלא בפניו, דבאמת עון חמור הוא מאד לשתוק על בזיון תלמיד חכם כדאיתא בהשוכר את הפועלים במעשה דרבי אליעזר בן שמעון ובכמה מקומות, וכל שכן לחרפו ממש אפילו שלא בפניו כמבואר ביורה דעה בסימן רמ"ג ס"ז דגם על זה היה צריך נידוי, וראה מה שאמרו בברכות (י"ט א') בההוא דאשתעי בתריה דמר שמואל כו' ובזע לארנקי דמוחיה, ואף דשלא בפניו היה. אך אעפ"כ לענין עשה זו צריך עיון דאולי עשה זו לא קאי להכי. (באר מים חיים)

  • הגה"ה: ומאוד יפלא לי על הראשונים וטור שולחן ערוך יורה דעה, שלא העתיקו מה שכתבו בתורת כהנים מה הוא הידור. וז"ל התורת כהנים: איזו הידור לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו, והובא זה ברש"י בחומש ומה שנזכר בקידושין ל"ב לענין מורא אב היינו אפילו אם אביו איננו זקן וחכם וצע"ג. (הגהה)


עשין - ט[עריכה]

וְאִם עַל מִי שֶׁמְסַפֵּר הוּא כֹּהֵן, וְגִנָּהוּ בָּזֶה בְּפָנָיו, (ט) עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא כ"א ח') דִּ "וְקדַּשְׁתּוֹ". שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה, וְכֵיוָן שֶׁמְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת וּמְבַזֵּהוּ, בָּזֶה בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְכַבְּדוֹ וְעוֹבֵר.

(ט) ואם על מי וכו' דוקדשתו. שז"ל הרמב"ם בפרק ד' מהלכות כלי המקדש הלכה א' ומצות עשה להבדיל הכהנים ולקדשם וכו' וחייב כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון וכו', וכיוצא בזה כתב הרמב"ם בספר המצות שלו מצוה ל"ב עי"ש וכן נפסק בחשן משפט בסימן ת"כ דהמבייש לכהן בושתו מרובה משל ישראל.

ומ"ש בפנים דעובר היינו בגווני הנ"ל דגבי זקן, ואפשר דבזה גם כן אף המקבל ושלא בפניו עובר כיון דחזינן דהקפידה תורה על כבודו של הכהן, אפשר דבזה שמטה אזנו ושומע את בזיונו או מחרפו שלא בפניו עובר גם כן על מצות עשה זו. (באר מים חיים)


עשין - י[עריכה]

וְאִם הוּא אָחִיו הַגָּדוֹל (י) אוֹ בַּעַל אִמוֹ אוֹ אֵשֶׁת אָבִיו, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּכִבּוּד, דְּאִתְרַבּוּ מֵרִבּוּיָא (שמות כ' י"ב) דִּ"וְאֶת", כִּדְאָמְרִינַן בִּכְתֻבּוֹת (דף ק"ג) וְכָל שֶׁכֵּן אִם, חַס וְשָׁלוֹם, עַל אָבִיו וְאִמוֹ מַמָשׁ, דְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּכִבּוּד אָב וָאֵם. מִלְּבַד כָּל זֶה עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל (דברים כ"ז ט"ז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ", ה' יִשְׁמְרֵנוּ.

(י) ואם הוא אחיו הגדול וכו'. ועובר בד' אופנים הראשונים והמספר לבד. ולענין בפניו צ"ע, דאפשר כיון דאיתרבו מרבויא דאת, לכל מילי דיניה כאב ואם, ובאב ואם המצות עשה דכיבוד הוא אפילו שלא בפניו, כדאיתא בקידושין וביורה דעה בהלכות כיבוד אב ואם, דאם נשמע בדבר אביו וכיוצא בדברים אלו דמכולם נשמע דחייב לכבד אב ואם בין בפניו ובין שלא בפניו, או דילמא דעיקר הטעם דריבתם התורה לכיבוד הוא משום דאי לאו הכי יהיה בזיון לאביו באשת אביו, ולאמו בבעל אמו, ולזה הטעם נראה לכאורה דהריבוי הוא רק לכבדם בפניהם (היינו בפני אשת אביו או בעל אמו עצמם, ואין כוונתנו בפני אביו או אמו ממש וראיה לזה דאי לאו הכי למה צריך הגמרא בכתובות (דף ק"ג) לתרוצי הני מילי מחיים יתרץ דאפילו בחיים ושלא בפניו פטור), אבל לא שיהיה חייב לכבדם אפילו שלא בפניהם. ואפשר לומר עוד דאפילו להמקבל שייך גם כן האי עשה כמו שכתבנו לעיל גבי כהן וחכם. ודע דמה שקרינו לאינו מכבד אשת אביו ובעל אמו עובר בעשה, אע"ג דרק אתרבו מאת, מצינו כזה ממש בשבועות (ל':) בגמרא האי עשה והאי עשה פירש' י שם לענין תלמיד חכם דאיתרבי מאת ה' אלהיך תירא. (באר מים חיים)


עשין - יא[עריכה]

וְעַל כֻּלָּם עוֹבֵר (יא) עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם ו' י"ג) דְּ"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא", שֶׁהֻזְהַרְנוּ בָּזֶה לִירֹא מִלִּפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, וּבְבוֹא מַעְשֶׂה לְיָדֵינוּ, נִתְחַיַּבְנוּ לְהָעִיר אֶת רוּחֵנוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּכָל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם, וְיָשִׁיב לָהֶם נָקָם כְּפִי רוֹעַ הַמַעֲשֶׂה, וְעַל יְדֵי זֶה יִמָנַע מִלַּעֲבֹר עַל דַּעַת קוֹנוֹ, וּבְוַדַּאי מִי שֶׁמַפְקִיר אֶת נַפְשׁוֹ לֶעָוֹן הֶחָמוּר הַזֶּה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, בִּטֵל עֲשֵׂה זוֹ. *

  • הגה"ה: ובעסקנו במצוה זו, אמרתי להזהיר עוד מה שמצוי, בעונותינו הרבים, לעבור על אסור אזהרת מוציא שם שמים לבטלה, דנפקא מכלל עשה זו, כדאיתא בתמורה (דף ד'.) והוא, כשרואה לפעמים שאחד מתקנא על דבר אשר נעשה שלא כדת התורה, בין בבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומצוי הוא, בעונותינו הרבים, בבעלי הלשון, שאחר כך מתלוצצין עליו לאמר בלשון לעג: ראו מפלוני ופלוני, גם הוא לבש עליו לפנים את מעיל היראה וגם הוא קנא קנאת ה' צבאות, והלא הוא בעצמו חוטא יותר מפלוני, וכהנה וכהנה ספורים של עולות עליו.

והנה על המלעיג הזה נוכל לומר באמת עברה גוררת עברה, כי על ידי אסור לשון הרע החמור מאד, נגרר גם כן לאסור הוצאת שם שמים לבטלה, כמו שנפסק ביורה דעה (סימן רע"ו, סעיף ט') ד"צבאות" גם כן הוא משבעה שמות שאינם נמחקים. (ושם "צבאות" אפלו בלא שם ה', גם כן שם גמור הוא, וראיה משבועות (דף לה.) במשנה: "משביעני עליכם וכו' בצבאות", ולא קמקשה על זה בגמרא מידי, (עיין שם.) וידוע מאמר חז"ל גדל ענשו של הזכרת שם שמים לבטלה, שעל ידי זה חיב נדוי ובא לידי עניות, חס ושלום, כדאיתא בנדרים (דף ז:) עין שם. על כן השומר נפשו ירחק מזה מאד. (הגהה)

(יא) ועל כולם עובר עוד על וכו'. שז"ל החינוך במצוה תל"ב וקיצור דבריו הוא דהיא מצוה תמידית שלא יפסק מעל אדם אפילו רגע אחד. ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהבורא ברוך הוא משגיח בכל מעשי בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה, והעובר על זה ולא שת לבו לכך באותן שעות בטל עשה זו עי"ש. וכן איתא בסמ"ק לירא פירוש שלא יעבור על דעת קונו ממה שציוהו, וכן איתא ברמב"ם פרק א' דאבות, וכן מוכח מהגמרא דזהו עיקרו של יראה דז"ל הגמרא בקידושין (דף ל"א) לענין מורא אב ת"ר איזהו מורא לא יסתור את דבריו וכו' עי"ש.

ומ"ש בפנים דעובר היינו בכל ח' האופנים בפשיטות. (באר מים חיים)


עשין - יב[עריכה]

וְעַל כֻּלָּם (יב) עוֹבֵר בְּזֶה הַזְּמַן שֶׁל סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל לִמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה גְּמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בָּרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה (פרק א') וּבְסֵפֶר הַמִצְוֹת שֶׁלּוֹ (מִצְוַת עֲשֵׂה י"א) וּבְכָל מוֹנֵי הַמִצְוֹת. וְאֵין קֵץ לִשְׂכַר מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנְגֶד כָּל המִצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה דְּפֵאָה (פרק א' משנה א') וּבִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק א' דְּפֵאָה (הַלָכה א'), שֶׁכָּל הַמִצְוֹת אֵינָן שָׁווֹת לְדִבּוּר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, וּלְהֶפֶךְ, עֹנֶשׁ בִּטוּלָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעֲוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (פתיחה, דאיכה רבתי אות ב'): וִתֵּר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל עֲוֹן בִּטוּל תּוֹרָה.

(יב) ועל כולם עובר וכו'. דבמה שאינו מקיים עשה בעת שצריך לקיימה נקרא עובר על העשה כמו שמצינו במנחות (מ"ד.) כל מי שאינו מניח תפילין עובר וכו' וכמו במצות עשה דמצה שנקרא עובר בעשה אם אינו מקיים אותה כשהגיע זמנה וכן בכל המצות. ואין לו לפטור עצמו מעשה דתורה במה שיקיימה אחר כך, כי כל רגע ורגע היא זמנה. ולא תקשה אם כן למה אמרו ביומא (י"ט ע"ב) אמר רבא כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים ולאו הבא וכו' תיפוק ליה שעובר על עשה דתורה על ידי מה שאינו מקיים אז מצות עשה דתלמוד תורה, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דהגמרא בעי לאשכוחי יותר מזה דעובר עוד על ידי השיחת חולין על מצות עשה בפועל ממש, כי התורה אסרה לנו הדיבור של שיחת חולין לבד מה שעובר על העשה דתורה בגדר שב ואל תעשה דהיינו על ידי מה שאינו מקיים אותה בעת הזה, ומאמר זה דהשח שיחת חולין הובא במגן אברהם בסימן קנ"ו וע"ש שכתב בשם רש"י שיחת חולין היינו גנאי וקלות ראש ובודאי לא עדיף לשון הרע ורכילות מזה ועיין בתלמידי רבינו יונה בברכות [פ"ב על הגמרא דמשנה האומנים] שפירשו שיחת חולין היינו דברי הבאי אבל בשעה שמדבר על עסקי פרנסתו אין בכלל זה. ועיין באורח חיים סימן ש"ז סעיף ט"ז אפילו סיפורי מלחמות בעלמא הוי גם כן בכלל מושב לצים ואפילו בחול אסור לעסוק בהן ע"ש, א"כ בודאי לא נפיק דבר זה מכלל שיחת חולין, ועכ"פ מדברי כולן מוכח דעל לשון הרע ורכילות בודאי עובר על עשה זו גם כן. ואעפ"כ לא מנינו עשה זו דהשח שיחת חולין בפנים דאולי היא אסמכתא, אבל על כל פנים עובר על מצות עשה גמורה דתלמוד תורה בעת הזה וכנ"ל.

ודע דמה שכתבנו בפנים דעובר היינו בכל ח' אופנים בפשיטות. (באר מים חיים)

וּשְׁאָרֵי זְמַנִּים לִפְעָמִים יוֹצֵא הָאָדָם נָקִי מִזֶּה הֶעָוֹן מִדִּין שֶׁל מַעְלָה, עֲבוּר שֶׁעָסַק בְּפַרְנָסָתוֹ, אוֹ שֶׁמְחַשֵׁב בְּרַעֲיוֹנָיו בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְהַשִּׂיג אֶת מִחְיָתוֹ *, אֲבָל בְּעֵת שֶׁמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת, מַה תּוֹעֶלֶת יַגִּיעַ לוֹ בְּפַרְנָסָתוֹ מִזֶּה? וְגַם עוֹבֵר בָּעֵת הַזֶּה שֶׁל סִפּוּרוֹ עַל כַּמָה לָאוִין גַּם כֵּן, כַּמְבֹאָר בַּסְמָ"ג (בלא תעשה י"ג), עַיֵּן שָׁם, שֶׁהֻזְהַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּכַמָה לָאוִין, שֶׁלֹּא לִפְרֹש מִן הַתּוֹרָה בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה דְּתוֹרָה, אִם הוּא לַמְדָּן גָּדוֹל, לְפִי לִמוּדוֹ, וְאַף אִם הוּא אִישׁ שֶׁאֵינוֹ לַמְדָּן, גַּם הוּא יָכוֹל לִלְמֹד סִפְרֵי קֹדֶשׁ הַמָעְתָּקִים לִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בִּזְמַנֵּנוּ, כְּגוֹן "חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת" וּ"מְנוֹרַת הַמָאוֹר" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, הַמַכְנִיסִים בִּלְבַב הָאָדָם יִרְאָתוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא לֵישֵׁב בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּלְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.

  • הגה"ה: אך גם בזה צריך לזהר מאד, שלא יוציא על זה זמן ליותר מכדי ההכרח האמתי ושלא להניח להיצר את דרכו בזה, כי הוא יאמר שהכל הוא הכרח. ובחן אחי וראה, היאך היצר מסמא את עינינו בזה, כי הלא לפי טבע האדם, אם ייטיב עמו רעהו, אשר הוא בשר ודם כמוהו, במתנת חנם, או אם הוא בעל מלאכה, וישכרנו בעל בית אחד למלאכתו, כל שיתן לו יותר, הוא יותר נכנע ויותר זריז בעבודתו לעשותה על צד הטוב, ואלו בעבודת מלכו של עולם, אשר גם בה אנו נחשבין כשכירי יום, כמאמרם ז"ל: אנן אגירי יומי אנן, היצר הרע מטה את דרכנו לעשותה מהפוך להפוך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא יוסיף לו בטובה וירויח לו בעסקיו יותר, יסיתנו היצר לאמר: כי עתה לפי עשרך שנתן לך הקדוש ברוך הוא, אתה מכרח לדור בדירה נאה יותר ולילך במלבושי רקמה ולהתנהג כדרך בעלי הבתים הגבוהים, שאם לא כן תתבזה לעיני חבריך, ולכן אתה מכרח עתה לבטל בפעם הזאת את הקביעות עתים לתורה שלך ולסע למקום פלוני ופלוני להרויח.

ואחר כך כשיעזר לו הקדוש ברוך הוא ויצליח למעלה מעלה, יסיתנו היצר, שיטול עסקים רבים תחת ידו, וכשלא יהיה ביכלתו בעצמו לפרנס בכל העסקים ההם, יראנו היצר הכרח אחר, ויאמר: שעתה לפי רבוי העסקים שנתן לך הקדוש ברוך הוא, אתה מכרח לטל אנשים רבים תחת משמרתך ולהעמיד כל איש על פקדתו, כדי שישרתוך בעסקיך, ויהיו לך לבד כל העסקים. ומידי יום ויום יתרבו עסקיו יותר ויותר וטרדותיו יותר ויותר. בקצור, סוף דבר יהיה כל מה שהקדוש ברוך הוא יוסיף לו בטובה ויתן לו הצלחה בעסקיו, יותר יסיתנו היצר על פי דרכי הכרחיותיו לבטל מתורה ועבודה, עד שלבסוף לא יניח לו פנאי, אפלו לתפלה בצבור, ויראה לו היצר בכל זה, כי הוא מכרח לפי עשרו וכבודו ועסקיו הרבים, וידמה את עצמו כאוהבו באמת ומתכון רק לטובתו, כדי שלא יהיה ללעג ולבזיון בפני שארי חבריו שבעיר, כשלא יעלה מעלה מעלה.

ובעניני עולם הבא ירגילנו היצר במדת ההסתפקות, שיהיה אפלו עני שבעניים, שלא יהיה לו אפלו מקום מחסה להסתר מן הקלפות, כמאמרם ז"ל: בנתה ביתה זו תורה וכו', שכל מי שקנה לו דברי תורה קנה לו בית לעולם הבא וכו', כי סביב הגן עדן הוא הגיהנם, וממילא, חס וחלילה, כשלא יהיה לו בית בגן עדן, מכרח הוא להיות, חס וחלילה, תחת ידי הקלפות רחמנא ליצלן, ותחת שהראה לו היצר בזה העולם פנים צהבות לילך במלבושי רקמה, שם יקטרג הוא בעצמו עליו, שיהיה לבוש בגדים הצואים הנעשים מחלאת עונותיו, כמו שמפרש בזכריה: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וגו' הסירו הבגדים הצואים" וגו', וכמו שמפרש בספרים הקדושים על כן מאד ומאד צריך להתישב בזה, איזה הוא הכרח אמתי, שבלתו אי אפשר בשום פנים, והיותר יחרים. עד כאן ההגה"ה. (הגהה)

וְכֵן רָאִיתִי כָּתוּב בְּשֵׁם הַגְּרָ"א (קול אליהו החדש, אבות פרק ג'), שֶׁפֵּרֵשׁ מַהוּ דִּין וּמַהוּ חֶשְׁבּוֹן, וּפֵרֵשׁ: דִּין הַיְנוּ עַל עֲבֵרָה עַצְמָה, וְחֶשְׁבּוֹן הַיְנוּ שֶׁמְחַשְּׁבִין עִמוֹ בְּעֵת הַדִּין עַל הַזְּמַן שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוָה. וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, מַה נַּעֲנֶה, אֲפִלּוּ אִם רַק יַחְשֹׁב הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָנוּ עַל כָּל רֶגַע וְרֶגַע, שֶׁדִּבַּרְנוּ שִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁל גְּנַאי וְקַלּוּת ראשׁ אוֹ רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע עַל הֶעָוֹן שֶׁל פְּרִישַׁת הַתּוֹרָה בְּזֶה הַזְּמַן בִּלְבַד, כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁל לִמוּד הַתּוֹרָה הוּא מְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָה, וְאִם לוֹמֵד פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת אוֹ דַּף גְּמָרָא, הוּא מְקַיֵּם כַּמָה מֵאוֹת מִצְוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַגְּרָ"א זַ"ל בִּשְׁנוֹת אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק א' דְּפֵאָה (משׁנה א' בפרוש הארוך) בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי, וְאִם כֵּן נָבוֹא לְחֶשְׁבּוֹן כַּמָה אֲלָפִים תֵּבוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא מִצְוָה רַבָּה שֶׁבִּטַלְנוּ בַּיָּדַיִם, וּכְנֶגְדָּם הִכְנַסְנוּ כַּמָה אֲלָפִים עֲוֹנוֹת שֶׁל בִּטוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּתַלְמוּד תּוֹרָה בָּעֵת הַזֶּה גּוּפָא *.

  • וכמו שכתב רבנו יונה בשערי תשובה, שאם אדם עושה במזיד, אפלו דבר אחד שלא כדין תורה הקדושה, כמה פעמים, נחשב לו כאלו עשה עונות חלוקין, וראיה ממכות (דף כ"א) בנזיר שאמרו לו: אל תשתה. אל תשתה. חיב על כל אחת, כאלו היו עונות חלוקין. וממילא פשוט דהוא הדין במצות עשה בנדון דידן. ואינו דומה לנטילת לולב או שופר וכדומה, דשאני התם, שצווי ה' היה רק פעם אחת ביום, מה שאין כן כאן, שהמצוה היא כל רגע ורגע, ולא נפטר רגע זו במה שלפניה, ממילא דהמבטל כמה שעות, עובר בכל רגע מצוה בפני עצמה. (הגהה)

וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁבָּעֵת הָזֶּה, שֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה הוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, כִּי בְּכָל סִפּוּר וְסִפּוּר שֶׁל גְּנוּת שֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ עוֹבֵר עַל לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּכְאָמְרָם בְּמַכּוֹת (דף כ') אַל תִּלְבַּשׁ וְכוּ', וְכנַּ"ל בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה. וְהִנֵּה אִם בָּאנוּ לַחֲשֹׁב רַק בְּעָוֹן שֶׁל פְּרִישַׁת הַתּוֹרָה בְּכָל רֶגַע וְעָוֹן שֶׁל דִּבּוּר לָשׁוֹן הָרָע, יִתְרַבּוּ עָלָיו כַּמָה מֵאוֹת לָאוִין וַעֲשִׂין, וְאַף כִּי יְצָרֵף לָזֶה הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, שֶׁהֶאֱרַכְנוּ עַד פֹּה, וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר מִסִפּוּרֵי הֲבָלִים כָּאֵלֶּה.


עשין - יג[עריכה]

וְכָל זֶה שֶׁדִּבַּרְנוּ עַד עַתָּה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מְסַפֵּר דְּבַר אֱמֶת עַל חֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם בְּתוֹךְ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת שֶׁלּוֹ נִתְעָרֵב (יג) תַּעֲרֹבֶת שֶׁל שֶׁקֶר בְּמִקְצָתוֹ עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כ"ג ז'): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", וְגַם נִשְׁתַּנְּה שְׁמוֹ לִפְגָם עַל יְדֵי זֶה לְהִקָרֵא עַתָּה בְּשֵׁם מוֹצִיא שָׁם רָע, וְעָנְשׁוֹ חָמוּר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְתַם לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.

(יג) וכל זה שדברנו וכו' תערובת של שקר. וראיה משבועות ל"א בכל הציורים של הגמרא, דשם הוא אפילו רק נראה כעין שקר, וכל שכן תערובת של שקר ממש בודאי דעובר, והיא מצות עשה גמורה לדעת הסמ"ג עשין ק"ז, ועל כל פנים איסורא דאוריתא הוא לכל הדיעות.

ומ"ש דעובר היינו בלשון הרע ורכילות ובפניו ושלא בפניו ולהמספר לבד.

ומ"ש שנקרא עבור זה מוציא שם רע ועונשו חמור וכו' כן איתא ברמב"ם פרק ז' מהלכות דעות בראשו עי"ש. (באר מים חיים)


עשין - יד[עריכה]

עוֹד נִרְאֶה (יד) שֶׁעוֹבֵר גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דִּ"וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לֵילֵךְ בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר הֵם כֻּלָּם רַק לְטוֹב, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל (שבת קל"ג): מַה הוּא רַחוּם, אַף אַתָּה רַחוּם; מַה הוּא חַנּוּן, אַף אַתָּה חַנּוּן, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר מִדּוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁמְבֹאָר בָּרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת (פרק א' הלכה ה' ו'). וּמָצִינוּ בְּהָקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִדּוֹתָיו הַקְדוֹשׁוֹת וְהַטְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא שׂוֹנֵא דֵּלָטוֹרְיָא בְּכָל אֳפָנִים אֲפִלּוּ עַל אִישׁ גָּרוּעַ עַד מְאֹד, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל בְּסַנְהֶדְרִין (דף י"א): וְכִי דֵּלָטוֹר אֲנִי לָךְ? גַּבֵּי מַעֲשֶׂה דְּעָכָן, עַיֵּן שָׁם. וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וְאֵין צוֹפֶה לְרָעָה, וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (פרק א'). וְאָמְרוּ (סוֹטָה מב): אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה וְכוּ' כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים ה' ה'): "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע". וְאִם כֵּן מִי שֶׁמַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה רָעָה הַזּוֹ, אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי ה' שֶׁהוּא רַק לְהֵיטִיב לְזוּלָתוֹ, וְהוּא עוֹשֶׂה לְהֶפְכוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה כִּנָּהוּ הַכָּתוּב בְּשֵׁם רָע, לָכֵן עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ גַּם כֵּן.

(יד) עוד נראה וכו'. היינו בכל ח' אופנים בפשיטות, דלהמקבל שייך גם כן עשה זו, דאם היה בעל מדות טובות בעצם, לא היה רוצה לשמוע גנותו של חבירו וכמו שהארכנו לעיל במצות עשה ב' עי"ש. (באר מים חיים)

הֲרֵי שֶׁחִשַּׁבְנוּ י"ד מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁרְגִילִין לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, לְבַד מִי"ז לָאוִין הַנַּ"ל. וְאַף שֶׁכָּל הַי"ז לָאוִין וְי"ד עֲשִׂין אֵין יָכוֹל לָבוֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּבְסִפּוּר אֶחָד, כַּמְבֹאָר לַמְעַיֵּן, אַף עַל פִּי כֵן מִי שֶׁרָגִיל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּמִדָּה רָעָה זוֹ, בְּוַדַּאי יַעֲבֹר עַל כֻּלָּן בְּהֶרְחֵב הַזְּמַן, כִּי פְּעָמִים יֶאֱרַע לוֹ לְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל זָקֵן, וּפְעָמִים עַל חָכָם, וּפְעָמִים יְגַנֵּהוּ בַּלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ בְּפָנָיו, וּפְעָמִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַכֹּל כַּנַּ"ל.



ארורין[עריכה]

וְעַתָּה נְבָאֵר בְּעֶזְרַת ה', מה שֶּׁיָּעַדְנוּ לְעֵיל בִּתְחִלַּת הפְּתִיחָה לְפָרֵט, כּמָה אֲרוּרִין מְקַבֵּל עַל עצְמוֹ, מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מְמִדָּה רָעָה הזּוֹ.

ארורין - א[עריכה]

לְבַד כָּל הַלָּאוִין וְהָעְשִׂין הַנָ"ל, עוֹבֵר (א) עַל (דברים כ"ז כ"ד): "אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בּסָתֶר", שֶׁהוּא קָאֵי עַל לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּסִפְרִי וּבְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י בַּחֻמָשׁ.

(א) לבד כל הלאוין וכו' ארור מכה וכו'. היינו בד' אופנים הראשונים ובפניו ושלא בפניו ורק להמרגל לבד. (באר מים חיים)


ארורין - ב[עריכה]

עוֹבֵר גָם כֵּן (ב) עַל (דברים כ"ז י"ח): "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ", דְּיָדוּעַ דְכַּוָּנַת הַכָּתוּב לְאָרֵר, עַל מִי שֶׁנּוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי אַחֵר שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל יָדוֹ אִסוּר, דּוּמְיָא דְּלָאו (ויקרא י"ט י"ד) דְּ"לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל", וּכְבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּלָאוִין אוֹת ד' שֶׁהוּא גַּם כֵּן בִּכְלָל זֶה, עַיֵּן שָׁם.

(ב) עובר גם כן וכו'. ועיין לעיל בלאוין אות ד' בבאר מים חיים באותן האופנים המבואר שם דעובר בלאו דלפני עור באלו אופנים גופא עובר גם כן על ארור זה.

ודע דמשגה עור בדרך כולל גם כן מי שמייעץ לחבירו בעצה שאינה הוגנת לו והמייעץ מכוין רק לטובת עצמו כמבואר בלאו דלפני עור. והרבד מהשדכנים והסרסורים עוברים על לאו זה בעוונותינו הרבים ואינם חוששים להלאו דלפני עור, ולאלות הר עיבל, השם ישמרנו מענשם, והארכנו בזה במקום אחף (באר מים חיים)


ארורין - ג[עריכה]

וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נַעֲשָׂה הַדָּבָר אֶצְלוֹ כְּמוֹ הֶפְקֵר, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶנּוּ, (ג) עוֹבֵר עוֹד עַל אָרוּר שְׁלִישִׁי וְהוּא (דברים כ"ז כ"ו): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְקַיֵּם אֶת כָּל התּוֹרָה, וְהוּא נִקְרָא מוּמָר (ד) לְדָבָר אֶחָד עַל יְדֵי זֶה, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עוֹבֵר עַל אִסוּר הֶחָמוּר הַזֶּה, וְהוּא מַחֲזִיק דָּבָר זֶה שֶׁל תּוֹרַת ה' אֶצְלוֹ לְהֶפְקֵר, כְּמוֹ שְׁאָר מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְעַל כֵּן גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹא. הֲרֵי חִשַּׁבְנוּ ג' אֲרוּרִין הַמְצוּיִין לָבוֹא עַל יְדֵי מִדָּה רָעָה הַזּוֹ.

(וְאִם, חַס וְחָלִילָה, הַלָשׁוֹן הָרָע הָיָה עַל אָבִיו וְאִמוֹ, עוֹבֵר עוֹד עַל אָרוּר רְבִיעִי, וְהוּא (דברים כ"ז ט"ז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ", וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בָּעֲשִׂין אוֹת יוֹ"ד בִּמְקוֹר הַחַיִּים וּבִבְאֵר מַיִם חַיִּים, עַיֵּן שָׁם).

וְיָדוּעַ מַאֲמַר הַגְּמָרָא בִּשְׁבוּעוֹת (דף ל"ו) "דְּאָרוּר, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ נִדּוּי" וְכוּ'. לָכֵן כָּל אִישׁ, שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא נִזְהַר מֵעָוֹן הַמַר הַזֶּה, צָרִיךְ לִהְיוֹת חָרֵד בְּנַפְשׁוֹ אוּלַי, חַס וְשָׁלוֹם, נִדּוּהוּ בַּשָּׁמַיִם עַל זֶה, וּכְעֵין מַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר "חֲרֵדִים" לְעִנְיַן מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ, עַיֵּן שָׁם.

וְעוֹד כַּמָה עִנְיָנִים רָעִים נִסְבָּב עַל יְדֵי חֵטְא הַמַר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּגוֹן, מִדַּת הָאַכְזָרִיּוּת הַגְּרוּעָה וּמִדּת הַכַּעַס, שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, כְּמוֹ שֶׁהִפְלִיגוּ חֲזַ"ל בְּשַׁבָּת (דף ק"ה), וְגַם כַּמָה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה לְלֵיצָנוּת וְלִשְׁאָרֵי מִדּוֹת רָעוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. עַל כֵּן, עַל כָּל דִּבְרֵי הַפְּתִיחָה הַזֹּאת, שֶׁמִמֶנָּה נוּכַל לְהָבִין אֶת גֹּדֶל הקִלְקוּל הַבָּא עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, בֵּאֲרָה לָנוּ הַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ אִסוּר זֶה, וְכָתְבָה עָלֶיהָ לָאו מְיֻחָד וְהוּא (ויקרא י"ט ט"ז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶיךָ" יוֹתֵר מֵעַל כָּל הַמִדּוֹת רָעוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בִּתְחִלַּת הַפְּתִיחָה, וּבָזוֹ נִשְׁלָם הַפְּתִיחָה.

ואֲבַקֵשׁ לִידִידִי הקוֹרֵא, שֶׁזֹּאת הַפְּתִיחָה יִקְרָא וְיַחֲזֹר וְיִקְרָא, כִּי הִיא בְּוַדַּאי מוֹעִילָה לְעִנְיָן זֶה עַל לְהַבָּא יוֹתֵר מִן הַכֹּל, כִּי הִיא מְלֻקֶטֶת מֵאֵת הָרִאשׁוֹנִים, אֲשֶׁר דִּבְרֵיהֶם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, בּוֹעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים, וּבְוַדַּאי שָׁמְרוּ אֶת עַצְמָן מְמִדָּה גְּרוּעָה הַזּוֹ עַד תַּכְלִיתָה, עַל כֵּן דִּבְרֵיהֶן פּוֹעֲלִין מְאֹד בְּלֵב קוֹרְאֵיהֶן, וְגַם יֵדַע הַקוֹרֵא שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי אֶת הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין כְּפִי הַהִזְדַּמֵן, רַק חָקַרְתִּי וְדָרַשְׁתִּי הֵיטֵב אֶת הַתַּרְיָ"ג מִצְוֹת, וְהַרְבֵּה יְגִיעוֹת יָגַעְתִּי עַד שֶׁעֲזָרַנִי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָצָאתִי אֶת אֵלּוּ הַנְּאוֹתִים לְעִנְיָנֵנוּ.

וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִפָּלֵא בְּעֵינֵי הַקוֹרֵא, כֵּיוָן שֶׁגָּדוֹל כָּל כָּךְ כֹּחַ הָאִסוּר שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וְכֵן שֶׁל אוֹנָאַת דְּבָרִים, לָמָה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא כַּמָה פְּעָמִים, שֶׁיֵּרָאֶה לִכְאוֹרָה שֶׁאָמוֹרָא אֶחָד מְקַנְטֵר לַחֲבֵרוֹ, גַּם עַל זֶה פָּקַחְתִּי עֵינַי וְהֶעְתַּקְתִּי מֵחֲמַת זֶה תְּשׁוּבַת "חַוּוֹת יָאִיר" בְּסוֹף הַסֵפֶר, וְגַם הַרְבֵּה מַאֲמָרִים תֵּרַצְתִּי בְּעַצְמִי בְּתוֹךְ הַסֵפֶר זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם.