חפץ חיים על ספרא/קדושים/פרשה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ביאור - פרשתא ד[עריכה]

( א ) ואל בני ישראל תאמר וכו':    הקדים לומר שיש כמה לשונות שמשתנים בענין האמירה לבני ישראל.
ר' יוסי אומר וכו' בלשונות הרבה וכולם צריכים להדרש:    פי' לפי פשוטו הוא משום שדברה תורה כלשון בני אדם אך באמת כולם צריכין להדרש אלא שאין בנו כח לדרוש [ מפירוש הר"ש משאנ"ץ ].


( ב ) אם כן:    פי' כיון שכבר רבינו הכל מה יש לנו עוד לרבות וע"כ דרשו שבהכרח נאמר שלא ריבה אלא במה שהם חוץ מישראל שהם העכו"ם.
שבאו על עריות האומות:    שיש עריות שנאסרו על האומות מן התורה כגון אשת איש ואמו דכתיב "יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" ודייקינן דוקא באשתו ולא באשת חבירו. ויש עוד כגון אשת אביו ואמו אליבא דרבי עקיבא (עיין בסנהדרין דף נ"ח).
שידונו בדיני האומות:    דהיינו בסייף, דכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף.
ושבאו על עריות ישראל:    פי' אבל אם באו על עריות ישראל מרבינן מריבויא ד"איש איש" שידונו בדיני ישראל. ופירשו בסנהדרין (דף נז:) דהני מילי שידונו אותם בדיני ישראל ולא בדיני עכו"ם הוא לענין שני דברים: אחד לענין נערה המאורסה דלדידהו לית להו מיתה בנערה המאורסה אלא בבעולת בעל דכתיב "והיא בעולת בעל", אבל כשבא על נערה המאורסה של ישראל נידון משום ריבוי הכתוב בדינא דידן דהוא בסקילה. ועוד נפקא מינה לענין אשת איש כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה ובא עליה עכו"ם, דלדידהו לית להו מיתה בזה דכל זמן שלא נבעלה אין עליה שם אשת איש ודיינינן ליה בדינא דידן דהוא בחנק.
והנה התנא דרש הריבוי ד"איש איש" לגבי עריות דכתיב בתר הכי בההיא פרשה משום דעל ע"ז מולך בלאו הכי בן נח מוזהר כשאר עבודה זרה ( זית רענן ).
שידונו בדיני ישראל:    ואף על גב דלעיל בפרשה אחרי פי"ג הלכה א' אמרינן התם "איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות את העכו"ם שמוזהרין על עריות כישראל", ומוקמינן בסנהדרין (דף נז:) דקאי על עריות ישראל כגון בארוסה וכנ"ל -- אפשר דמהתם לא הוי ידעינן באיזה מיתה דנין אותו דאפשר שדנין אותו בדינא דידיה דהוא בסייף והכא מרבינן דדנין ליה בדינא דידן דבסקילה וכנ"ל.


( ג ) אשר יתן מזרעו למולך לא שיתן מזרעו מכך וכך:    הקרבן אהרן פירש דר"ל דוקא למולך ולא לשאר עבודה זרה ור"ל "מכך וכך" -- אפילו הוא בזה האופן שהוא עושה למולך.
אשר יתן מזרעו למולך מה תלמוד לומר:    פי' והלא כבר כתיב לעיל "ומזרעך לא תתן". ועל זה משני יכול אפילו העביר ולא מסר יהיה חייב. פי' שלא מסר את בנו לכומרים להעבירו באש שזו היה דרך עבודתן אלא העבירו בעצמו גם כן עיינו אומרים שהוא חייב, ומה שאמר "לא תתן להעביר" לרבותא דאפילו המסירה על ידי אחר חייב. תלמוד לומר "אשר יתן מזרעו", ר"ל שחזר ושנה וכתב "אשר יתן מזרעו" לאשמועינן דדוקא על ידי נתינה לכומרים אבל שלא על ידי נתינה פטור.
תלמוד לומר לא תתן להעביר:    ומשמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחייבו על ידי נתינה לחוד.
שלא באש:    אלא שיהיה מוליך ומביא לחוד גם כן יהיה חייב.


( ד ) מות יומת בבית דין:    כשאר "מות יומת" האמור בכל מקום.
ד"א עם הארץ שבגינו וכו':    הוסיף דרש זה דאי לאו הכי הול"ל "העם ירגמוהו".
על ידי הדברים הללו:    פי' שבשביל קיום כל הדברים הללו עתידים לירש את הארץ כדכתיב בקרא "כי כל אלה עשו ואקוץ בם ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם".
ירגמוהו ולא בכסותו:    שיהיה ערום בשעת הרגימה.
באיש ולא בצבור:    שאין כל הציבור נכרתין.
ולא שוגג ולא מוטעה:    דשוגג ומוטעה כשעושה אינו הוא הוא העושה כי אילו ידע מהו עושה לא יעשנו.
ועמו שלום:    כי לא ילכדו עמו כשאין בידם למחות.


( ו ) מה תלמוד לומר:    הלא ידוע על מה הענישו הכתוב.

( ז ) זרע פסול:    כגון שהיה לו ממזר והעבירו.
תלמוד לומר:    עוד קרא אחרינא "בתתו מזרעו למולך", דיתירא הוא להך דרשא לרבות כל המתהוה מזרעו בין זרע כשר ובין זרע פסול.

( ח ) ומסלק את השכינה וכו':    דעל ידי חילול השם נסתלק השכינה ובסילוק השכינה מפיל ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.

( ט ) מנין אם העלימו בדבר אחד וכו':    פי' דכיון דלא יסרו העם על דבר אחד לא יוכלו עוד ליסר על דברים אחרים.

( י ) סוף שבבתי דינים הרבה מעלימים:    דיחשוב כל אחד "מה אני מחוייב להעמיד הדבר על זו הדין יותר מחבירי שבב"ד פלוני".

( יא ) שסוף שסנהדרי גדולה וכו':    וכל זה גורם היות ישראל כגוף אחד שאם יחלה החלק יחלה הכל.

( יב ) בכל מיתה שירצו:    היינו אם אין יכולת בידם להמיתו במיתה הכתובה בו.

( טו ) לרבות שאר ע"ז בכרת:    פי' אם עבדה באותה עבודה שעושין למולך והיינו אפילו אם עבודה ההיא היתה שלא כדרכה (ר"ש וראב"ד). והאי תנא לא סבירא ליה מה דאמר לעיל בריש הפרק "לא שיתן מזרעו מכך וכך", לפי מה שפירשנו שם.