חפץ חיים על ספרא/בהר/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ט[עריכה]

(א) ואם לא יגאל באלה:    האי "באלה" יתירא הוא, דהו"ל למכתב "ואם לא יגאל ויצא בשנת היובל", וע"כ דרש ר"י הגלילי באלה לשיחרור אם נגאל בקרובים יוצא לחירות, ובשאר כל אדם לשיעבוד יעבוד להם מה שהיה לו לעבוד לנכרי. והכי משמע ליה: "אם לא יגאל באלה" אלא באחר כדתנינן לעיל ונגאל ביד כל אדם, וקאמר "ויצא בשנת היובל", כלומר שיהא משועבד לגואל עד היובל.

ר"ע אומר גאולת קרובים לשיעבוד ושאר כל אדם לשחרור:    לאו מהאי קרא נפיק ליה, ונקט ליה בלישניה דר"י הגלילי, אלא נפיק ליה מהאי קרא דלעיל "או דודו יגאלנו או בן דודו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל" -- הרי כאן שלש גאולות - גאולת קרובים, גאולת עצמו, גאולת כל אדם. והשתא כיון דנאמר מיעוטא באם לא יגאל בהם שדינהו להאי מיעוטא אשאר כל אדם וה"ק קרא: "אם לא יגאל באלה", דהיינו בגאולת עצמו ובגאולת שאר כל אדם אלא בקרובים, אז יהיה לשעבוד שנאמר "ויצא בשנת היובל". שאם אתה אומר בקרובים לשחרור כל יומא ויומא אזיל ומזבין נפשיה. אבל בשאר כל אדם לשחרור דמימר אמר אי מזדבן זימנא אחריתא תו לא פרקי ליה.


(ב) הכי גרסינן ת"ל אחרי נמכר גאולת תהיה לו שלא ימשכנו ויצא:    ופי' ימשכנו מבית הנכרי בלא דמים ויגזלנו ממנו.
יכול יגלום עליו:    יטעה אותו ויעשהו כגולם להוציא העבד מידו בדמים מועטים.

(ג) וכי מה אתה יכול לעשות לו:    ולכך כתב הכתוב שידקדק עמו אבל לא משום דגזל עכו"ם אסור.
הא בעכו"ם שתחת ידיך וכו':    דאי לאו הכי מי יכפהו להוציא.

(ה) מה פסל אם עשיתו פסלתו:    שאף על פי שלא עבדו אלא שעשאו לבד פסלו ונאסר בהנאה, ונפיק זה מדכתיב "ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' תועבת ה'" -- משעת עשייה היא תועבת ה' (בע"ז דף נ"א (עבודה זרה נא, א) לדעת ר' ישמעאל שם).
אף מצבה אם עשיתה פסלתה:    הראב"ד והר"ש פירשו דמצבה דהכא היינו בימוס שהוא מושב לעכו"ם להעמיד עליה, והיא אסורה מיד כמו העכו"ם עצמה, וכדתנן שם (עבודה זרה מז, ב) אבן שעשאה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה. ומדברי הגר"א בהגהותיו משמע שהוא מפרש מצבה דהכא כמו בשאר מקומות שהוא אבן אחד שמעמידו לנסך עליו, שהוא גרס "אף מצבה אם הקמתה פסלתה", ופי' מכיוון שהעמידו לזה אף שלא ניסך עליו עדיין מכל מקום נאסר מיד.
אף פסל בבל תקימו:    וא"ת ל"ל הקישא, הכתיב "ופסל ומצבה לא תקימו לכם". וי"ל דהו"א דקאי אלמעלה "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם", ומלת "פסל" קאי אלמעלה (זית רענן).
אלו המרקוליס שע"ג הדרכים:    שהיא מרגמת אבנים והנהגתה דמקימין אבן מכאן ואבן מכאן ואבן ע"ג, וזורקין עליה אבנים, והיא עבודתה. וקמ"ל קרא דעל הקמתה לכתחלה יש גם כן לאו מיוחד.
אלו החמנים שבראשי הגגות:    וקורין אותה 'חמנים' על שם שעומדים נגד החמה, וקמ"ל קרא דעל הקמה יש לא תעשה מיוחד.
בארצכם אי אתם וכו':    דלא אתא לאפוקי חוץ לארץ דהוא חובת הגוף ונוהגת בכל מקום, אלא אתא לאפוקי מקדש דשם הוא השראת השכינה והתירה התורה להשתחות שם לה'.
משתחוים על האבנים:    ומפרש במגילה (מגילה כב, א) לא אסרה תורה אלא רצפת אבנים ופישוט ידים ורגלים.

(ו) כנגד הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר:    דאי לאו הכי מה שייך אלו האזהרות פה, וגם זה הענין דשבת ומקדש הלא כתוב לעיל בקדושים (ויקרא יט, ל) אלא בשביל הנמכר לעכו"ם כפלו כאן, ו"מקדשי תיראו" הזהירו הכתוב על כל המצות. דבאמת ענין יראת המקדש הלא ידוע שלא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו וכהאי גונא, ומה שייך זה לגבי הנמכר לנכרי בעת שהוא כבוש תחת ידו. לכן פירשו דהכונה להיות ירא מלעבור על מצות ה' דהוא דברים המקדשים להאדם כמו שכתוב "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם". וענין יראה הוא שייך במצות כדכתיב במשלי "וירא מצוה הוא ישולם".
אני נאמן לשלם שכר:    פי' אף דהוא דבר הקדש מאוד להעבד בעת שהוא תחת העכו"ם, אבל הקב"ה נאמן לשלם לו כי לפום צערא אגרא.