חפץ חיים על ספרא/בהר/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ה[עריכה]

(א) ולהניח באפונדתו וכו':    קמ"ל דאין לו למכור שדהו אלא לצורך מזונותיו, אבל לא להניח מעותיו באפונדתו לשמרם או ליקח בהם בהמה וכלים או אפילו ליקח לו בית אלא אם כן העני דכתיב "כי ימוך ומכר". והאי בהמה פירושו סוס לרכוב עליו, אבל לקנות שוורים כדי לחרוש מותר כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין נב, א).
ולא כל אחוזתו:    פן יכלה הכסף וישאר ריק מכל.
אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו:    דכתיב "אשר יחרים איש לה' מאדם ועד בהמה" -- מאדם ולא כל אדם.
חייב להיות חס על נכסיו:    שלא יהא אדם מזלזל ומפקיר נכסיו לצורך ענייני הבלים.
וגאל את ממכר אחיו לרבות את הנותן מתנה:    דהו"ל למכתב "וגאל את אחוזתו", ובא לרבות מתנה דהוי כמכר. ושמין את השדה כמה שויה למכירה ולפי השנים שהיתה ביד המקבל מתנה יגרע לו מן הדמים עד היובל.

(ב) וכי יש לך אדם וכו':    ואינו יכול לאוקמי בגר שאין לו קרובים דהא הכתוב איירי לענין שדה אחוזה וגרים לא נטלו חלק בארץ.
גואל שהוא יכול לגאול:    שהוא עשיר.
ומצא - שלא ימכור ברחוק וכו':    ד"ומצא" משמע שעכשיו מצא ידו ולא מה שהיה מצוי בידו בשעה שמכר.
ולא ילוה:    מעות מאחרים כדי לגאול, ד"והשיגה ידו" כתיב, משמע יד עצמו. (ואף דכבר אמר "ידו" - יד עצמו, אפשר דשם היינו ממעטים רק אם נתן לו אחד מעות במתנה דאין על זה שם "הישג יד" כלל, אבל אם השיג ללות אפשר דזהו השיג יד. לכן איצטריך למעט עוד דעל כל פנים לא מקרי השגת ידו).
שלא יגאל חציים:    פירוש, שלא יגאל חצי שדהו והחצי השני ישאר ביד הלוקח.

(ג) שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים וכו':    יש בברייתא זו פירושים הרבה ואעתיק בכאן פירוש הראב"ד שהוא בקצרה, וז"ל: בא הכתוב לומר שידו של המוכר על העליונה, שאם מכרה לו חמש שנים לפני היובל, ואכלה שתי שנים ומחצה, ובא הגואל לפדותה, אינו נותן לו אלא דמי השתי שנים שנשארו שלימות עד היובל אבל אותם ששה חדשים היתרים לא יחשב ולא יתן לו בשבילם יותר. ואם יש מקום שיהיה לו הנאה למוכר אם יחשב החדשים ויצרף אותם לחשבון שנה הרשות בידו לחשוב ולצרף, כגון אם מכרה לו בחצי השנה בפרוס הפסח ואכלה שתי שנים מקוטעות - חצי הראשונה וחצי האחרונה ואמצעית שלימה, יחשוב המוכר החדשים הראשונים והאחרונים ויעשה אותם שנה והרי אכלה שתי שנים, ואם רצה לגאול את שדהו הרשות בידו. ואילו לא חשבנו החדשים המפוזרים לשנה לא היה מותר לגאול בפחות משתי שנים , עכ"ל.

ת"ל וחשב מכל מקום [כן הוא גירסתו], ונ"ל דפירושו מדלא כתיב "וינכה את שני ממכרו" וכתיב "וחישב את שני", משמע שיראה לחשוב גם החדשים שעל ידם יהיה שני ממכרו ומיעוט שנים שתים כמו שפירש רש"י בחומש על הפסוק שני תבואות ימכר לך. ועיין בהגהת הגר"א דהוא גורס "ת"ל והשיב את העודף" ופירושו דהתם לא כתיב שנים, משמע דמצרפינן לחשבון גם החדשים והיינו היכא דהוא לטובת המוכר, ואפשר דמה דמחשבין הכל לטובת המוכר הוא על פי מסקנת הגמרא בערכין דף ל' דילפינן גז"ש גאולתו גאולתו מעבד עברי והעתקנוה לקמיה בברייתא הסמוכה עי"ש.
ומכר הראשון לשני במאתים וכו':    ואכל חצי השנים שעד היובל.
אלא עם הראשון:    ונותן רק חצי מנה ולא מנה לפי מה שקנאה זה האחרון.
ת"ל לאיש:    דהיה יכול למכתב "לאשר מכר לו" ומאי "לאיש" - משמע האיש אשר הוא מחזיק השדה והיינו היכא דהוא קולא להמוכר הראשון. והטעם דדרשינן לקולא עבורו ולא דרשינן להיפך אלו התרי מיעוטא ויהיה לחומרא עבורו נבאר לקמיה.

(ד) רבי דוסתאי וכו':    גם הוא דרש אלו התרי מיעוטי לקולא עבור המוכר אלא באופן אחר.
ממנה מנה:    פירוש, כל שנה במנה.
ת"ל העודף:    משמע העודף שבידו הנשאר לו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה.
שהכסיפה:    נתקלקלה מעצמה.
ת"ל והשיב את העודף מה שנשתייר בקרקע:    פי' עודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה דהאי עודף איכא למידרש להכי ולהכי ואמרינן שם בגמרא מאי בינייהו בין לרבי ובין לר' דוסתאי אזלינן לקולא להמוכר. ומשני איכא בינייהו כגון דאייקר וזל ואייקר, ופירש"י שמכרה לו במאתים, ומכר ראשון לשני במנה, ונתייקרה ביד השני ועמדה לו במאתיים. לרבי דאמר לאיש אשר בתוכה לא יהיב אלא מנה כמה דיהב בה שני. לר' דוסתאי יהיב מאתיים, דאי אמרת עודף שבידו הא מאתן שקיל מקמא ואי אמרת עודף שבקרקע הא מאתן שויא.
עוד איתא שם בגמרא מאי חזית דאקשת לקולא לגבי מוכר, אקשי לחומרא. ומשני גמרינן גאולתו גאולתו מעבד עברי, שהחשבון יהיה תמיד לטובת המוכר כמו ששם הוא לטובת העבד כדאיתא שם.
ולא במוכר למוכר:    פי' בשני מוכרים שיחזור למוכר האמצעי, אלא למוכר הראשון יחזור שהוא בעל אחוזה, אבל מוכר אמצעי אינו יכול לגאול מיד הלוקח כיון שמכרה לו כבר הלך זכותו שיש לו. וכן לענין יובל אינה חוזרת לו אלא לבעלים הראשונים.

(ה) מה תלמוד לומר:    פי' שהרי כבר נאמר "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו", ודרשינן שלא ילוה ויגאול, ומצא - שלא ימכור ברחוק, כדי גאולתו - שלא יגאל לחצאין. והשתא אמאי כתיב קרא אחרינא והיה לו לכתוב "ואם לא יהיה ממכרו ביד הקונה אותו", אלא אם אינו ענין לבעל השדה, תנהו ענין לקרובו הגואל שיגאל כסדר הזה. ומפרש והולך אם לא מצא היינו כנ"ל שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברע ויגאול ביפה וכנ"ל. ידו לאפוקי שלא ילוה. די השיב לו בא לאפוקי שלא יגאל חציים.

(ו) והיה ממכרו וכו':    דתיבת "ממכרו" יתירא הוא, למעט הקדש, שבהקדש אינו צריך לכל התנאים הנ"ל.
הכי גרסינן ילוה וגואל וגואל לחצאים:   .

(ז) א"ר שמעון מה הטעם:    פי' דלכאורה היה צריך התורה להחמיר בהקדש מבהדיוט ועל זה משני לפי שבהדיוט אפילו אם לא תגאל הוא רק עד שנת היובל, וביובל חוזרת היא לו בחנם. מה שאין כן בהקדש, אם לא תגאל חוזרת היא ביובל לבעליה, והיינו לכהנים, כדכתיב "והיה השדה בצאתו ביובל קודש", לפיכך חס רחמנא עליה ונתן לו רשות לגאול בכל גווני.
חליטה היא שדה לבעליה בהקדש:    פי', בהקדש חלוטה היא לכהנים. והגר"א גורס ובהקדש החלוטה היא שדה לבעלי'.
עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום:    דכיון שנשלם שנת מ"ט יוצא השדה מרשות הלוקח, דרגע ראשונה של יובל משמט.
נמצאת אומר:    פי', הואיל שאתה אומר שלא יכנס בה כלום שמיטת שדות שנשמט מיד הלוקח ושמיטת כספים הוא כאחד, ששמיטת כספים הוא בסוף שביעית דכתיב "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" והפקעת קרקעות הוא גם כן באותו רגע.
אף מן ההקדש:    שהקדיש הלוקח את השדה, דהלא השדה אחוזה אינו שלו ואין בכחו להקדיש אלא עד היובל. אמנם תמוה לי דהלא קרא כתיב בהדיא בפרשה בחוקותי "בשנת היובל ישוב השדה וגו' לאשר לו אחוזת הארץ". והגר"א גריס "אף מן הנגאל", ופירושו אף אם גאלה אחד מן הקרובים כשהגיע יובל יוצאת לבעלים. וזו היא באמת רבותא. דס"ד דהגואל כיון שנתן לו הכתוב רשות ליטול מיד הלוקח הוא עומד במקום המוכר ממש. קמ"ל.
ושב לאחוזתו לרבות האשה:    לכל סדר הגאולות, ואפילו לקרובים דס"ד "ואיש כי לא יהיה לו גואל" כתיב. קמ"ל.