חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה י
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא י[עריכה]
(א) הכי גרסינן תלמוד לומר אל הארץ המיוחדת: והיא ארץ ישראל שהיא זבח חלב ודבש אבל עבר הירדן אינו זבת חלב ודבש כדאיתא בספרי בפרשת בכורים.
(ב) יכול משבאו לעמון ומואב: היינו ארץ סיחון שנטל מעמון ומואב כדכתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, ואף היא היתה זבת חלב ודבש ואם היו שם בפסח קודם שעברו הירדן יכול יהו חייבין בעומר.
ולא עמון ומואב: כי הסיבה שבאה לישראל הוא על ידי שבקשו ישראל מאתם לשבור להם אוכל בכסף ולא רצו ויצאו כנגדם ללחום עמהם.
(ג) וקצרתם את קצירה: הכונה על סוף הפסוק והבאתם את עומר ראשית קצירכם וכן גרס הגר"א בהדיא.
שתהא תחלה וכו': דאסור לקצור קודם העומר.
יכול אף של בית השלחים וכו': יהא גם כן אסור לקצור קודם העומר.
קצירכם של כולכם: היינו סתם תבואה שהאנשים רגילים לקצרם שהם טובים וראוי להביא מהם עומר לאפוקי אלו שהם רעות ואין העומר בא מהם וכדתנן בפרק כל הקרבנות שאין העומר בא מהם ובפרק ר' ישמעאל (מנחות עא, א) מפיק מוקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם דדוקא ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר לפני העומר.
(ד) ולא הקטניות: שאין קוצרין אותן אלא עוקרין אותן ובלאו האי טעמא אין אסור לקצור לפני העומר רק חמשת המינין דגמיר ראשית ראשית מחלה (מנחות ע, א).
לא השחת: דקצירת השחת לבהמה אינה בכלל קצירה.
אם התחיל: לקצור לשחת.
קוצר ומאכיל לבהמה: אף לאחר שהביאה שליש.
ופטור מלקט וכו': דהנהו לא מחייבי אלא בקצירה מעליא ולא בקצירת השחת.
וחייב במעשרות: לאחר שהביאה שליש כשקצר לבהמה ונמלך לאכילה חייב במעשר דלא שייכי מעשרות אצל קצירה אלא כשהיא תבואה הראויה להזריע דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך תבואה שזורעין אותה ומצמחת והיינו לאחר שהביאה הפרי שליש אבל אם התחיל בה לאחר שהביאה שליש אסור דקצירה היא וחייב בלקט שכחה ופאה וכ"ש במעשר.
אף משהביאה שליש וכו': קסבר כל לשחת לאו קצירה היא וכל זמן שלא נתבשלה לגמרי קרי לה שחת.
אין מצות קצירה בכהן: מדלא כתיב כהונה רק גבי הבאה ולא גבי קצירה.
(ה) שלשה שמות יש לו: פי' בלשון זה יש במשמע ג' ענינים כי עומר השבלים נקרא עומר כדכתיב ושכחת עומר בשדה, וגם זה נקרא עומר התנופה, ועומר שמו על שם מדה וימודו בעומר.
לרצונכם אין כופין וכו': אין באין עליהן ב"ד לקיים מצות אלא ברשות וברצון כי גנאי הוא לקרבן צבור להיות קרבן בהכרח אפילו אמרו רוצין אנו (ר"ש משאנץ). ובזית רענן מיאן בזה דהא איתא בספרי פרשה פנחס דכופין על התמידין. אלא לפי שהוא מתיר חדש בודאי לא יתרשלו בזה.
ממחרת השבת מחרת יו"ט: פי' דהאי מחרת שבת מחרת יו"ט קאמר (והיינו מחרת יו"ט ראשון והוא יום י"ו), דיו"ט קרוי "שבת" דכתיב "ביום הראשון שבתון", ובפרקין דלקמן מביא כמה ראיות על זה.
בנין אב לכל התנופות וכו': דהאי יניפנו מלה יתירה דכבר אמר והניף והיה לו לומר והניף הכהן אלא להורות לכל התנופות שלא נתפרש בם בהדיא שיהיו גם כן בכהן.
(ו) ועשיתם וכו' אף על פי שאין עומר: דאי לאו הכי הול"ל ביום אשר הנפתם את העומר וקאמר ביום הניפכם היינו יום שראוי להניף בו העומר.
עומר אף על פי שאין כבש: מדכתיב העומר כבש הוקשו להדדי (כן משמע באדרת אליהו).
לא שנה למנין עולם: מדלא כתיב בן שנה, דאילו אמר הכי אלו נולד באלול היה נחשב שנה שניה כשנכנס תשרי והיה נפסל אבל בן שנתו חשבינן ליה שנה מיום שנולד מעת לעת לשנה הבאה באלול.
(ח) כשם שנכפל סולתו: דכל הכבשים אין להם אלא עשרון סולת לכבש.
ת"ל ונסכו וכו': במנחות (דף פט.) בעי הגמרא מאי תלמודא אמר ר' אלעזר ונסכה כתיב וקרינן ונסכו, הא כיצד, נסכה דמנחה (שהוא השמן שנבלל עם הסולת) כנסכו דיין, מה יין רביעית אף שמן רביעית.
(ט) יכול אף הקטניות בכלל: שאף מהם עושים קליות.
שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה: וכתיב שם סלת וסולת באה מן החטים שנאמר וסלת חטים תעשה אותם.
ת"ל וקלי וכרמל: וגם ממינים אלו עושים קלי וכרמל ומסתברא יותר לרבות מינים אלו שעל כל פנים עושים מהם לחם וכדכתיב (בשמואל) לחם שעורים וכן שאר המינים אף שאינינו לחם חטים אבל קטניות אין עושין מהם לחם כלל. והר"ש משאנץ כתב דעיקר דרשא היא כדאמרינן במנחות (דף ע:) דילפינן לחם לחם ממצה דקאי על חמשת המינים.
(י) מה אמור למטן הבאת עומר: דכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה אף הבאה האמור כאן הוא הבאת עומר דגמרינן הבאה הבאה.
הכי גרסינן משקרב העומר יוצאין ומוצאין [כן הוא לשון המשנה מנחות ס"ז] : ור"ל מיד כשיוצאין מוצאין שוקי ירושלים מלאות קמח וקלי מתבואה חדשה ולא שקצרו דהא קצירה אסורה לפני העומר, אלא קטוף ביד ולא במגל וזהו איננו בכלל קצירה, דקצירה הוא בחרמש, וכדכתיב וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף וגו' או שהיה משדה בית השלחין דמותר לקצור קודם העומר וכנ"ל.
שלא ברצון חכמים: דגזרינן שמא יאכל בעת שיקצור ויאכל חדש קודם העומר וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר.
ברצון חכמים היו עושים: דלא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה.
והרחוקים: שאין יודעין אם עדיין קרב, מותרין מחצות היום ולהלן כדקתני טעמא לקמן.
שיהא יום הנף: יום י"ו שבו מניפין את העומר כולו אסור לאכול חדש.
א"ר יהודה: להתנא קמא וכי רבן יוחנן התקין והלא מן התורה אסור שנאמר עד עצם היום הזה, וקסבר עד ועד בכלל ובזמן שאין בהמ"ק קים משתעי קרא.
מפני מה הרחוקים וכו': בין לת"ק ובין לר' יהודה, דאפילו ר"י מודה דבזמן שיש עומר עומר מתיר דכתיב עד הביאכם את עומר.
(יא) חוקת עולם לבית עולמים: דבקרא כתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם, ומבאר דהאי חוקת עולם היינו שקרבן העומר הוא עף בבהמ"ק ולא דוקא במשכן. והר"ש מפרש דאתי לאפוקי במה שבבמה אינו נוהג עומר ואפילו למ"ד יש מנחה בבמה אין עומר בבמה.
שינהוג הדבר לדורות: לא לדור המדבר בלבד, ור"ש פירש דרבותא היא דנוהג אפילו בשביעית ולא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה עיין בכורות י"ב (בכורות יב, א).
ג' דברים תלוים בארץ: פי' שהוא חובת קרקע ובעלמא דבר שהוא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ, ואף על פי כן אלו ג' דברים נוהגים אף בחו"ל.
בכל מקום: מדכתיב בכל מושבותיכם, ומשמע כל מקום שאתם יושבים.
הערלה הלכה: למשה מסיני.
והכלאים מדברי סופרים: דוקא כלאי הכרם כיון דבארץ חמירי ואסירי בהנאה מן התורה - בחו"ל גזרו בהו רבנן, אבל כלאי זרעים דבארץ שרו בהנאה - בחו"ל לא גזרו בהו רבנן, והרכבת האילן אסורה בחו"ל מן התורה דכתיב "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, ומה בהמתך בין בארץ ובין בחו"ל, דחובת הגוף היא, אף שדך בהרכבה בין בארץ ובין בחו"ל (קידושין לט, א).