חפץ חיים על ספרא/אמור/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ב[עריכה]
(א) שיהא גדול וכו': דמילת "גדול" כולל כל מיני שלמות.
חוצב: בהר אבנים.
את המחצב: פי' מקום שהסיעו ממנו האבן דנשארה גומא ומלאוה דינרי זהב.
והלא חתניני היה: פי' ואנו בקיאין בו יותר מכם.
(ב) מה תלמוד לומר: פי' שכבר ידענו שכהן גדול על ידי משיחה ובגדים הוא.
שנמשח שבעה ונתרבה שבעה: בגמרא יליף משיחה שבעה מדכתיב "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיה לבניו למשחה בהם ולמלא בם את ידם". איתקש משיחה לריבוי, מה ריבוי שבעה אף משיחה שבעה.
נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד: "או" קאמר, כדמוכח בסוף הפרק.
של סוטה: דכתיב "ופרע את ראש האשה" ותנן במסכת סוטה (דף ז.) "הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו", והזהיר הכתוב שהכהן גדול מפני כבודו לא יעשה זאת.
ר"מ אומר וכו': בא לאפוקי מדעת ר' יהודה המובא בגמרא (הוריות יב, ב) שסובר שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר.
פורם מלמטה: היינו בשפת חלוקו.
וההדיוט מלמעלה: היינו בצואר בשפה במפתח חלוקו (כן הוא דעת רב שם).
ומת אחד: היינו שיעור מת אחד והוא רביעית.
לא יבוא ולא יטמא: היינו אהל ונגיעה.
חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא: היינו כגון שנכנס לאהלו כשהוא גוסס ונפק נשמתא, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין, ואף על גב דהיא ענין אחד -- אפילו הכי לוקה שתים משום שני שמות. אבל נטמא קודם על ידי ביאה מקצתו שהכניס רגליו -- תו לא מיחייב משום ביאה כיון שמחולל ועומד (נזיר מג, א).
אין לי אלא כה"ג: דביה כתיב ביאה וטומאה דכתיב "על כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא", מנין לכהן הדיוט דלא כתיב ביה "לא יבוא" כי אם "לא יטמא", איפשר דאינו מחוייב שתים.
לאביו ולאמו לא יטמא: דיתירא הוא דכבר כתיב "על כל נפשות מת לא יבוא", אלא דהוא מיעוטא -- דוקא להם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אפילו אינו קרובו כלל.
(ה) יוצא הוא אחריהם הן נכסין והוא נגלה: כשהן יוצאין במבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן -- הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון, והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו.
אינו יוצא כל עיקר: בגמרא פריך שפיר קאמר ר' יהודה דהא כתיב "לא יצא". אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא, אלא ה"ק ממקדש לא יצא מקדושתו לא יצא (יעשה חיזוק לדבריו ולא יגרום לצאת ממקדש וליטמא), וכיון דאית ליה הכירא לא אתי למינגע. ור' יהודה ס"ל דאגב מרירות לבו דלמא מקרי ואתי ונגע.
(ו) ומנין אם עבד כה"ג בהיותו אונן עבודתו כשרה:
תלמוד לומר ולא יחלל: דאם ר"ל דביציאתו מן המקדש הוא מחלל והכונה שלא יצא כי יחלל -- היה לו לומר "לא יצא כי יחלל", אלא לאו דהוא מילתא באנפי נפשיה וה"ק -- מן המקדש לא יצא אחר המת כלל ובהיותו במקדש אם רצה לעבוד רשאי לפי שהוא לא יחלל העבודה אם יעבוד בהיותו אונן. ומדהוצרך להתיר זה בכה"ג משמע דכהן הדיוט אם עבד אונן חילל ועבודתו פסולה (קרבן אהרן).
מרובה בגדים מנין: שגם עליה יש אזהרה "ומן המקדש לא יצא" (והוא הדין שעובד כשהוא אונן).
הכי גרסינן תלמוד לומר כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' להגיד מה גרם. [וכן איתא בילקוט]. והיינו שענין קדושת דבר זה גרם לאסור היציאה עליו ומרובה בגדים נמי בכלל זה דהא כתיב "כי נזר" והיינו ציץ שהיא אחד משמונה בגדים (הר"ש משנץ). וראב"ד פירש לעיל בפרשת שמיני דמשחת כולל נמי מרובה בגדים כדכתיב "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם".
(ז) הוא ולא המלך הוא ולא הנזיר: קאי אמאי דכתיב "והוא אשה בבתוליה יקח", ומלת "והוא" יתירא, ואתי למעוטי מלך ונזיר, והיינו אף על פי שיש נזר על ראש המלך וכן בנזיר כתיב ביה "כי נזר אלהיו על ראשו" -- אפילו הכי מותרין בבעולה וגרושה וכדומה.
הוא לרבות כהן משוח מלחמה: דרש ליה מן וי"ו ד"והוא", דאתי לרבות (קרבן אהרן).
פרט לבוגרת שכלו בתוליה: איתא ביבמות (דף נט.) דבקראי פליגי, ת"ק סבר אי הוי כתיב "בתולה יקח" מקצת בתולה משמע ומישתרי בוגרת, השתא דכתיב "בתוליה" מתסרא בוגרת דבעינן כל בתוליה. ור"א ור"ש סברי אי הוי כתיב "בתולה" שלימה משמע ומתסרא בוגרת, השתא דכתיב "בתוליה" אפילו מקצת מבתוליה ומתרבי בוגרת.