חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק ח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ח[עריכה]
(א) אחר שחלק הכתוב: כצ"ל. [וכן איתא בגמרא חולין ע"ח ], פירוש: אחר דחלק הכתוב וגילה לנו דעל אחד חייב ולא על שנים, זכית לדין שדנת בראשונה ללמוד ממנו שאין חייב אלא על האם (ולא נוכל עתה לפרוך פירכא מה לאם על הבנים שלא עשה בו את המזומן כאינו מזומן תאמר כאן וכו' -- שזה לא שייך אלא בעת שרצינו בענינינו לחייב בשניהם).
(ב) ואם נפשך לומר: להשיב תשובה על דברינו דהיינו מדכתב "אותו" משמע דיורה על זכר ולא נקיבה (גמרא).
אותו ואת בנו את שבנו כרוך אחריו וכו': פי' הרי מלת "בנו" מורה דוקא על האם וע"כ נחזור למה מצינו הראשון מאם על הבנים.
(ג) אותו ואת אמו מנין: שהקדים הבן לאם מנין.
ת"ל לא תשחטו הרי כאן שנים: דמשמע דאשנים קמזהר ולא משכחת לה שיהיו שניהם עוברים אלא בשלשה בהמות ובקדימת הבן לאם והאם לבת וכדמפרש ואזיל.
(ד) שנים האחרונים חייבים: דמי ששחט את אמה הרי שחטה ביום שנשחטה הבת וחייב וזה הקדים הבן לאם והשני ששחט את בנה הרי שחטה ביום שנשחטה אמה וחייב, וזה שחט האם ואח"כ הבת ונמצא דחייב השוחט את האם והשוחט את הבת ולזה בא מלת "תשחטו" - הרי כאן שנים.
אינו חייב אלא אחת: דאין כאן אלא איסור אחד שהוא שחיטת האם דהו"ל התראה אחת דכולהו בהיתר שחטינהו.
חייב על כל אחת ואחת: דעל כל חד וחד ששחט יקרא "אותו ואת בנו" ולזה חייב על כל אחת ואחת דהוו להו חמש התראות בחמשה אחים.
(ה) ולא אותו ואת אם אמה: דכבר ריבה הכתוב בנו ואותו וע"ז אמר שצריך שיהיה בנו ואח"כ אמו אבל אם שחט אם אמו אחר שחיטת בנו לא עשה איסור עדיין.
כיצד וכו': נקט התנא רבותא בציורו דאפילו באופן זה לא עבר כ"א פעם אחד על הלאו דלא תשחטו.
ואחר כך שחט את האמצעית: והיא אם של הבת ששחט תחלה, הרי יש כאן שתי איסורין ועובר על שני לאוין בעת אשר שחט האחד משום בתה ששחט בתחלה דהו"ל בנו ואותו וגם עובר על ידי זה ממילא משום אם אמו ששחט מקודם דהו"ל אותו ואת בנו, ועם כל זה לתנא קמא אינו חייב אלא אחת לפי שחדא התראה הוא על הלאו דלא תשחטו וחד מעשה שהוא בשחיטת האמצעית דאי לא שחט האמצעית לא מיחייב ולא מודי.
סופג שמונים: דסבר סומכוס דמחייב על לאו אחד ובהתראה אחת שתי מלקיות ולידיה ה"ה דאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות (קרבן אהרן).
שחטה ואת אמה וכו' סופג שמונים: זהו לכולי עלמא דעבר בכל פעם על בנו ואותו.
(ו)ולא אותה ואת בת בתה: דבת בתה לא הוי בכלל בנו ואפילו גבי עריות צריך למכתב "את בת בנה ואת בת בתה", ואם לא כתב לא הוי בכלל בתה.
סופג ארבעים: הטעם במשנה זו הכל כנ"ל.
(ז) ונתנבלה בידו וכו': דכל זה אינו בכלל שחיטה וע"כ מותר לשחוט אח"כ את בנו.
והנוחר: תוחב סכין בנחיריו וחותך.
והמעקר: שעקר הסימנין.
הכי גרסינן ולהביא וכו': דכל זה שחיטה ראויה היא אף על גב דדעתו שלא לאכלה כלל.
(ח) השוחט ונמצאת טריפה וכו': דכל אלו שחיטה שאינה ראויה היא לאכילה וסבר ר"מ שמה שחיטה, ור"ש סבר לאו שמה שחיטה.
פרת חטאת: פרה אדומה היא דלאו לאכילה.
ושור הנסקל: לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחט אותו.
ועגלה ערופה: דס"ל שנאסרה מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא אסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה דשתיהן הוי שחיטתן שחיטה ראויה.
השוחט ונתנבלה בידו: היינו ששהה או שדרס והאי דהדר ואמרם אע"ג דכבר שנינהו לעיל לומר דר"מ מודה בהאי דלאו שם שחוטה עליה כלל ודרך אגב תני גם כן נוחר ומעקר.
(ט) הכי גרסינן יום מיוחד טעון כרוז [ הגר"א וכן הוא בגמרא דף פג. ]: פי' יום המיוחד בשנה שהוא יו"ט שהכל שוחטין בהמה לכבוד יו"ט והלוקח בודאי כדי לשחוט הוא לוקחו רמז הכתוב שבזה צריך אתה לומר ללוקח אותו ואת בנו לא תשחטו דהאי יום א' דקאמר ע"כ להטעינן כרוז קאמר דאי לאו הכי מאי אריא יום אחד אפילו כל השנה נמי אסור לשחוט שור ושה ביום אחד.
(י) מכאן אמרו בארבעה פרקים בשנה וכו': שבאלו הפרקים רגילים לשחוט בו ביום.
אמה מכרתי: לשחוט. או בתה מכרתי לשחוט.
ערב יו"ט האחרון של חג: היו מרבין בשמחה מפני שרגל בפנ"ע הוא וחביב עליהם ומה שאין כן עיו"ט האחרון של פסח דלאו רגל בפני עצמו הוא ולאו כו"ע שוחטין והאי דלא חשיב יו"ט הראשון של חג משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחוטה.
וערב יו"ט הראשון של פסח: דכולם שוחטין פסחים ושלמים כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע.
בזמן שאין לו ריוח: כלומר הפסק שמכר האם היום ורוצה למכור הבת אבל יש לו ריוח שמכר האם אתמול והשניה היום א"צ להודיע שאני אומר אתמול שחט הראשון.
(יא) כופין את הטבח לשחוט: שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בשר אפילו היה השאר שוה אלף דינרים ואין ללוקח בו אלא דינר שנתן לו כופין אותו ושוחטו בעל כרחו כדי לתת לו עבור הדינר בשר והאי מתניתין ע"כ מיירי בשלא משך כדקתני בסיפא ואע"ג דבעלמא מעות אינן קונות -- בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה דמן התורה מעות קונות (אלא שחכמים אמרו דמשוכה קונה דשמא יזדמן שריפה או סיבה אחרת ולא יטרח להצילם ויאמר לו כבר נשרפו חיטיך בעלייה). לפיכך אם מת - מת ללוקח, דברשותו מת ומפסיד הדינר שנתן לו כדי להיות לו חלק בו על ערך דינר שלו אבל בשאר ימות השנה שהדין מעות אינם קונות, אם מת מת למוכר, כיון דלא משך.
(יב) היום הולך אחר הלילה: שאם שחט ביום ד' בערב אחר שמשכה -- לא ישחוט הבת לא ליל ה' ולא יום ה'. אבל שחט האם ביום ה' -- ישחט הבת ליל וי"ו דאין הלילה הולך ונגרר אחר היום.
זו דרש ר"ש בן זומא: פי' הגז"ש האמור לקמיה ומבאר הדבר למה הוצרך לגז"ש.
שלמעלן ושלמטן: היינו מה דכתיב בפסוק שלפניו "לא ירצה לקרבן אשה לה'" וכן הפסוק שאחריו "וכי תזבחו וגו'".
ובמוקדשים הלילה הולך אחר היום: דכתיב "ביום קרבנו יאכל.. לא יניח ממנו עד בקר" דמשמע דלילה שלאחר יום ההקרבה קרי לה גם כן "יום קרבנו" עד בקר.
מה יום אחד וכו' היום הולך אחר הלילה: דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.