חפץ חיים על ספרא/אמור/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרק ב[עריכה]

(א) ת"ל גרושה ולא יחלל:    חלולין הא עושה ואין עושה ממזרין.

(ב) או אלו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה:    אין הכונה שלא יאמר אלמנה כלל דאם כן מנין היינו יודעין שכה"ג אסור באלמנה אלא ר"ל דמדכתב הכתוב בפסוק אחד אלמנה וגרושה ולא כתב לאלמנה בפני עצמה משמע דכונת הכתוב כדי לכתוב על שניהם ולא יחלל, דרק חלולין הוא עושה והלא זה היינו יודעין מק"ו, דבאלמנה אין עושה ממזרין. ועל זה משני דאלו לא נאמר אלמנה שם היינו אומרים דבאלמנה כשר הזרע לגמרי.

(ג) מאחר מכל הפסולים שבכהונה:    כגון אלמנה לכה"ג, זונה וגרושה לכהן הדיוט.

(ד) זונה מה ת"ל:    פי' דמק"ו דכהן הדיוט ילפינן לה ואין לומר דהו"א דעושה ממזרין דגרושה תוכיח.
מנין לכהן הדיוט וכו':    דביה לא כתיב "ולא יחלל".
תלמוד לומר זונה:    דלא איצטריך לעצמה אלא לאפנויי ללמוד ממנה גז"ש לכהן הדיוט שגם זרעו מן הפסולות לא יעשו חלולין.

(ה) את אלה וכו':    פי' דתיבת "את אלה" יתר הוא, אלא להורות דרק על ידי אלה נעשו חללים ולא על ידי נדה.

(ו) מלמד שהוא מצוה על הבתולה:    דפסוק "והוא אשה בבתוליה יקח" הוא להורות דלא יקח אלא בתולה, ומאי דהדר כתביה להורות דמצווה על זה במצות עשה.
מעמיו להביא בת גיורת עמונית וכו':    דהאי מעמיו יתר הוא, דפשיטא שלא יקח אלא מעמו, אלא להורות דין זה, וריבוי דמעמיו דריש דהיינו בתולה הבאה משני עממין והוא ישראל שנשא עמונית בתו כשרה לכהונה ודוקא באופן זה דהיה מותר לישא אותה דדרשינן עמוני ולא עמונית אבל עמוני שנשא בת ישראל בתו פסולה שביאתו בעבירה.
יקח אשה מה תלמוד לומר:    הי"ל לכתוב כי אם בתולה מעמיו יקח.
תלמוד לומר יקח אשה:    אף על פי שאינה בתולה כיון שקיחה באירוסין היתה בהיתר.
יכול אפילו עשה מאמר וכו':    לאו דוקא ממעט ליה מהאי קרא דמאמר קונה רק מדרבנן ואם כן אין כאן אפילו אירוסין, אלא אסמכתא בעלמא הוא.

(ז) היא עצמה מנין:    שמתחללת והבא עליה כגון כהן הדיוט הבא עליה אחריו חייב משום חללה.
שעבר עבירה ואינו מתחלל:    דכתיב "ולא יחלל זרעו" -- זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל (סוטה כג, א).

(ח) תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום:    כדאמרינן ביבמות (דף סח.) על הפסוק כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול (דהיינו גר עמוני מצרי ואדומי) פסלה. ואם תאמר מההוא קרא תיפוק לן גם הכא שהרי נבעלה לפסול לה. יש לומר דזה הפסול הוא רק משום זרות והכא איירינן לענין שילקה עליה משום חללה.
ואם נפשך לומר:    מפרש (בקידושין דף ע"ז) מאי אם נפשך לומר משום דאיכא למיפרך מהיכן קמייתת לה מזרעה מה לזרעה שכן יצירתו בעבירה.
ת"ל לא יחלל ולא יחלל:    משמע דמריבויא דוי"ו קדריש, וכן הגירסא בקידושין דף ע"ז. אבל בראב"ד ובר"ש הגירסא "תלמוד לומר לא יחל ולא יחלל", משמע דכפל הלמ"ד יורה על שני חילולין.


(ט) שתהא פסולה מן הכהונה:    כגון שיש לו לכה"ג בן חלל ואותו חלל נשא ישראלית והוליד בת, אותה בת אסורה לכהונה, והיינו בעמיו שמתייחסת על שם אביה והוא פסול. אבל אם היא בת חללה נקבה כשרה לכהונה דלא קרינן בה "בעמיו" של כה"ג דאינה מתייחסת אלא על אביה ישראל. ובפרק עשרה יוחסין (קידושין עז, א) יליף זה הדבר בגז"ש נאמר כאן בעמיו נאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות דכתיב "בני אהרן" ולא בנות אהרן, אף כאן דוקא זכרים.
בת גר זכר:    אפילו מישראלית פסולה לכהונה. ועי"ש בדף ע"ז בגמרא טעמו.