חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרשה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק:    מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה

גרסאות הספרא על פרק/פרשה זו:    ספרא (מלבי"ם) | ספרא (גר"א) | ספרא (דפוס ישן)


ביאור - פרשתא ו[עריכה]

( א ) בני ישראל וכו':    ר"ל מדכתיב "בני ישראל".
מנין לרבות את הגרים וכו':    פי' מדפרט הכתוב גרים בהעלאה ולא הזכירם בשחיטה.
יכול ישראל שחייבים וכו':    פי' שהישראל שהתורה אסרה להם העבודה לה' בפנים כדכתיב "וזר לא יקרב אליכם", אסרה להם לעשות במה לחוץ להקטיר לה' ובזה אסרה להם גם השחיטה ולאפוקי אהרן ובניו שהם מותרים בהעבודה בפנים מותרים גם בחוץ.
מנין לרבות ראשי המטות:    בנדרים (דף עח:) מפרש דלהכי מרבינן כאן ראשי המטות לומר דיש שאלה בהקדש כמו בנדרים ועל ידי שאלה שהחכם מתירו נעקר ההקדש למפרע ופטור מן הכרת והקרבן.
ולהלן נאמר זה הדבר:    בפרשת נדרים.
ומה זה וכו' ובני ישראל וכו':    גם זה מפרשינן בגמרא דאתי לרבות ששלשה הדיוטות מתירין הנדרים. ופי' כמו בשחוטי חוץ דכתיב "וכל ישראל" אף בנדרים כן ולא נאמר ראשי המטות אלא להתיר במומחים ביחיד.


( ב ) הכי גרסינן שהפרשה נאמרה בכה אמור (הגר"א):    פי' זה הוראה שהפרשה ששמע מפי הקב"ה היה אומר מלה במלה לישראל ולא שנאמר לו הכלל והוא היה מסדר הסגנון מפי עצמו אלא הדברים כולם כאשר היה שומע אותם היה אומרם (ואח"כ היה מבאר אותם ע"פ התורה שבעל פה).
תלמוד לומר וכו' בנין אב לכל הפרשיות:    פי' שהתורה גילתה זה במקום זה וכתבה זה הדבר דמשמע מילה במילה והוא הדין לכל הפרשיות (קרבן אהרן).


( ג ) השוחט חטאת בדרום וכו':    פי' דהוה אמינא דאף בעזרה שהיא מחנה שכינה אם שינה מקומו דהיינו חטאת שראוי להיות בצפון ושחטו בדרום יתחייב.
תלמוד לומר מחוץ למחנה:    דהוא יתר דמק"ו הוא אלא להורות דדוקא חוץ למחנה שכינה.
אי מחוץ למחנה:    פי' אילו נאמר "מחוץ למחנה" לחוד היייתי אומר חוץ לג' מחנות.
תלמוד לומר מחוץ למחנה:    פי' לגלויי דבמחנה יהיה דומה למחוץ למחנה לענין שאינו כשר לשום זבח כלל.
אף מחנה שאינו כשר לשחיטת כל זבח:    דהיינו הר הבית שהוא מחנה לויה וכל שכן מחנה ישראל.


( ד ) אלא השוחט את הבהמה:    מדכתיב "שור או כשב וכו'".
תלמוד לומר או אשר ישחט:    ד"אשר ישחט" יתירא, דהוי מצי למכתב "או מחוץ למחנה", לרבות כל אשר ישחט.
שאין דרך הכשירה בכך בפנים:    שאם נשחט עוף קרבן בפנים פסול.
תלמוד לומר אשר ישחט:    בגמרא גרסינן "תלמוד לומר זה הדבר" ופי' וסמיך ליה "אשר ישחט" ומשמע דדוקא באופן זה כדכתיב הוא דחייב ונראה דאף לפי גירסתנו בברייתא זו "תלמוד לומר אשר ישחט" סמך גם כן על "זה הדבר" דכתיב מעיקרא דמשמע דוקא זה כדכתיב (ואף דלעיל בהלכה א' מפיק הברייתא "זה הדבר" לגזירה שוה לראשי המטות ס"ל דתרתי שמעת מינה ועיין בנדה דף כ"ג דר' ישמעאל ס"ל דמופנה מצד אחד גם כן למידין והאי ברייתא אתיא כוותיה כדאיתא בזבחים דף ק"ז).


( ה ) שהיה להם שעת היתר בחוץ:    פי' קודם שהוקדשו.

( ו ) אי קרבן יכול יהו חייבים על קדשי בדק הבית:    פי' דכתיב "ונקרב את קרבן ה' אצעדה וצמיד", הרי שנקרא 'קרבן'. אבל לא בא למעוטי שחיטת חולין בפנים.
תלמוד לומר ואל פתח אוהל מועד לא הביאו:    משמע מי שהועתד לבוא אל אהל מועד.


( ז ) ולא אוציא את הרובע וכו':    בזבחים (דף קיג:) מקשה הא אלו כולם נמי אינם ראוים לבוא אל פתח אוהל מועד ומשני לה עי"ש.
והמוקצה:    שהקצהו לעכו"ם.
ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח:    שהשעיר מקרי ראוי לבוא אל פתח אהל מועד משום הגרלה ווידוי ופרת חטאת מחקו הגר"א וכן רש"י בפרק קמא דתמורה כתב דלא גרסינן משום דהיא אינה ראויה לבוא אל פתח אוהל מועד.


( ח ) עולה ומחוסר זמן:    פי' עולה שהיא מחוסר זמן בגופה בתוך שמנה ימי לידתה. וחטאת יצוייר מחוסר זמן אף בבעלים כגון חטאת של זב וזבה ויולדת קודם שנטהרו.
ותורים שלא הגיע זמנם:    שעדיין קטנים הם.
ובעלי מומין עוברים:    שראויין להקריב כשיעבור מומן ומקרי מיוחדים לשם.
תלמוד לומר לפני משכן ה':    היינו שיהיו ראויים עכשיו לבוא לפני משכן ה' דאי לאח"כ הרי מ"להקריב" נפקא.
הואיל והם כשירים לאחר זמן:    אף שאין בו כרת -- ל"ת יש בזה. ובזבחים דף קי"ד מפרש שם בגמרא טעמו.