חנוכת התורה/דברים

דברים

קמז

במדרש וברש"י על הפסוק וחצרות ודי זהב. הוכיחן על חטא העגל ומחלוקתו של קרח. חצרות זה מחלוקתו של קרח. ודי זהב זה חטא העגל וכו'. ויש לדקדק הלא מעשה העגל היה קודם למחלוקתו של קרח ולמה הקדים את המאוחר. וכמו כן קשה על מאמר נעים זמירות ישראל בתהלים ויקנאו למשה וגו' תפתח ארץ ותבלע וגו' יעשו עגל בחורב וגו'. הקדים גם כן מעשה קרח לחטא העגל. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש מובא ברש"י בפרשת יתרו דאמר משה לפני הקב"ה מפני מה אתה רוצה לענשן על חטא העגל הלא אמרת אנכי ולא יהיה לך בלשון יחיד ולי צוית ולא להם ובזה היה מלמד עליהם זכות. והנה במחלוקתו של קרח אמרו כלנו שמענו מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך. וכוונתם דמחמת ששמענו בלשון יחיד אם כן כל אחד ואחד מאתנו חשוב בעיני הקב"ה כמשה. והשתא יובן הענין. וחצרות כלומר מכח החטא של קרח ועדתו נתעורר ודי זהב דהיינו החטא של עגל דשוב אין יכולים ללמוד עליהם זכות ולהצטדק דמעדת קרח יש סתירה לזה כנזכר לעיל:

קמח

במדרש רבה על הפסוק ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' אר"א בברכתו של משה יש בו מסוף העולם ועד סופו אלף פעם אין כתיב כאן אלא פעמים וכו' עד כאן לשונו. והנה ידוע לכל מבין. דדברי המדרש הללו צריכים ביאור. ויש לבאר על פי מה דאיתא במסכת פסחים דף צ"ד שית אלפי פרסא הוי עלמא וכו'. וזאת ידוע דמחנה ישראל היה שלשה פרסאות כמו דאיתא במסכת עירובין ויחנו על הירדן מבית הישמות אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי האי אתרא והוי תלתא פרסא על תלתא פרסא. נמצא אם היה כתוב ככם אלף פעם לא היה אתרייהו אלא שלשה אלפים פרסאות. אבל השתא דאמר ככם אלף פעמים הכוונה שירבו עד שיהיה המחנה שית אלפי פרסאות דשני פעמים אלף פעם שלשה פרסאות הוא שית אלפי פרסאות מכוון כנגד מדת העולם. וזה הוא הפירוש מסוף העולם ועד סופו:

קמט

איתא בילקוט ראובני בשם ציוני וזה לשונו בשנת הארבעים עסק הקב"ה עם משה ודרש סמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך עד כאן לשונו. ותמוה טובא. ויש לפרש דהנה איתא במדרש דמשה הים חי מאה ועשרים שנה בשביל שהיה מתעסק אצל התורה מאה ועשרים יום. ארבעים יום בלוחות הראשונות. וארבעים יום האמצעיות עד שניתן לו רשות לעשות לוחות שניות. וארבעים יום בלוחות שניות. והנה ידוע שבני ישראל היו במדבר ארבעים שנה בשביל ארבעים יום של חטא מרגלים יום לשנה. אם כן לפי זה קשה הלא ידוע שמדה טובה מרובה ממדת פרעניות אם כן היה לו למשה לחיות יותר ממאה ועשרים שנה. וצריך לומר דזה תלוי אם אמרינן דמשה שפיר עשה ששיבר הלוחות הראשונות אזי היה למשה מענה גדולה לחיות יותר ממאה ועשרים שנה. אבל אם נאמר דלאו שפיר עביד דשיבר את הלוחות אם כן לא חשבינן כלל אצל התורה רק הארבעים יום הראשונים נמצא דשפיר שילם לו הקב"ה במדה טובה מרובה דהא בשביל ארבעים יום היה חי מאה ועשרים שנה. והנה איתא במסכת שבת דמשה שיבר את הלוחות דלמד קל וחומר מפסח. וכתבו שם בתוס' דאין זה קל וחומר גמור דבשלמא גבי פסח יכול לתקן בפסח שני אבל בתורה היה לו ליתן לישראל ולהחזירם בתשובה עיין שם. והנה איתא במפרשים דהא דמועיל תשובה משום דהעשה דתשובה דוחה ללא תעשה דעבירה. וזאת ידוע דהא דעשה דוחה לא תעשה נלמד מלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דדרשינן סמוכים. והשתא מובן הדבר בשנת הארבעים דהיינו שראה משה שהקב"ה חושב יום לשנה אם כן היה קשה לו מפני מה נגזר עליו מיתה כשהוא בן מאה ועשרים שנה הא מדה טובה מרובה כנזכר לעיל. ועל כרחך צריך לומר דלאו שפיר עביד ששיבר את הלוחות כסברת התוס' הנזכר לעיל משום דמועיל תשובה. משום הכי למד עמו סמיכות דיהיה נשמע דעשה דוחה לא תעשה:

ואתחנן

קנ

איתא במדרש אמר משה לפני הקב"ה כתבת בתורתך ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת בני לא אצא חפשי וגו' ואני אהבתי אותך ואת בניך ואת כל מעשה ידיך וכו' והשיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ותמוה מה היה התשובה שהשיב לו הקב"ה למשה על טענתו. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת קידושין דף כ"ב אם אמר יאמר העבד וגו' עד שיאמר וישנה שצריך לומר שני פעמים לא אצא וכו' עיין שם. אם כן יש לומר דזה היה תשובתו של הקב"ה דמשה טען כתבת בתורתך ואם אמר וכו' ואל תעשה תורתך פלסתר. על זה השיב לו הקב"ה הטענה שלך אמת רק אל תוסף לדבר אלי עוד בדבר הזה כי לפי הדין צריך לומר שני פעמים ובאם שאתה תאמר עוד פעם אחת צריך אתה להיות נשאר חי על פי הדין וזה לא יוכל להיות מפני כמה טעמים לכן אל תוסף:

קנא

איתא במדרש בשעה שאמר משה אעברה נא השיב לו הקב"ה היום קובל עליך וכו'. ותמוה. ויש לבאר על פי מה שכתב המהרש"א למה אנחנו עושים את חג השבועות ביום חמשים הא משה הוסיף יום אחד מדעתו אם כן היה ראוי להיות ביום חמשים ואחד. ותירץ על פי מה דאיתא למה באמת הוסיף משה יום אחד מדעתו רק בשביל שידע שבני ישראל יהיו בגלות ויעשו שני ימים טובים דהיינו שני ימים של גליות. והנה איתא אלמלא היה בא משה לארץ ישראל לא היה נחרב הבית המקדש ולא היה גלות. והשתא אתי שפיר דברי המדרש כשרצה משה לילך לארץ ישראל אמר לו הקב"ה היום קובל עליך היו"ם דייקא אותו היום שהוספת מדעתך הוא קובל עליך דאם אתה רוצה ליכנס לארץ ישראל אם כן למה הוספת יום אחד דהא לא יהיה גלות ולא יצטרכו לעשות שני ימים יום טוב:

קנב

איתא במדרש בשעה שאמר משה אעברה נא ואראה את הארץ יצא בת קול ואמר לא קם כמשה וגו' עד כאן. ותמוה טובא. ויש לבאר על פי מה דאיתא בגמרא אין מעברין שנים בחוץ לארץ ופריך והא ר' עקיבא היה מעבר שנים בחוץ לארץ ומשני שאני רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל נמצא דמי שלא הניח כמותו מותר לו לעבר שנים אף בחוץ לארץ. והנה איתא במדרש דמשה רצה ליכנס לארץ ישראל כדי לעבר שנים. אם כן יש לומר דזה היה כוונת הבת קול דמשה אמר אעברה נא דרצה לעבר שנים. על זה יצא בת קול לא קם כמשה נמצא דאין מן הצורך ליכנס לארץ ישראל דיכול לעבר שנים אף בחוץ לארץ דהא לא הניח כמותו:

קנג

איתא במדרש הובא במגלה עמוקות. אעברה נא אותיות ר' אלעזר בן עזריה. ותמוה מה בא זאת לרמז. ויש לבאר על פי מה דאיתא דמשה ביקש להיות נשאר חי אף שכבר הגיע העת של יהושע להיות מלך אף על פי כן רצה משה להיות רק כנשיא ללמוד תורה. והשיב לו הקב"ה מעלין בקודש ולא מורידין. ואת היה לך ב' מעלות מלך ונשיא ואם כדברך לא תהיה רק נשיא ואין מורידין עד כאן. והנה לכאורה יש להוכיח דמשה ביקש שפיר וראיה מרבי אלעזר בן עזריה דשאל לדביתהו וכו' והשיבה דילמא מעברים לך והשיב רבי אלעזר בן עזריה דמעלין בקודש ולא מורידין. ואף דחזינן דלבסוף דרש רבן גמליאל ב' שבתות והוא שבת אחת אם כן הורידו אותו אלא על כרחך צריך לומר דהדין הוא כיון שנשאר לו קצת קדושה לא מקרי הורדה. אם כן לפי זה היה טענת משה רבינו עליו השלום טענה מעולה דהרי משם מוכח דקצת הורדה לא הוי הורדה אם כן יכול לחיות ולהיות כנשיא ואין זה מקרי הורדה. כך היה טענת משה אבל מן הדין אינו כן:

קנד

איתא במדרש וזה לשונו אמר הקב"ה למשה אם אעברה נא אתה מבקש אם כן בטל סלח נא וכו' עד כאן. ותמוה מה ענין יש זה לזה. וכדי ליישב נקדים מה דאיתא במדרש ב' פירושים על הפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר דכתיב בלשון יחיד חד אמר דקאי על ישראל סבא שגם יעקב היה שם בשעת קבלת התורה. וחד אמר שכל ישראל היו שם בלב אחד כאיש אחד לכך נקראו בלשון יחיד עד כאן. והנה איתא גם כן במדרש דמשה היה מלמד סנגוריא על ישראל לאחר מעשה עגל וטען אנכי ה' אלהיך כתיב בלשון יחיד לי צוית ולא להם. והנה זאת ניחא דוקא אם נאמר כפירוש הראשון הנזכר לעיל על הפסוק ויחן שם ישראל. אבל אם נאמר כפירוש הב' הנזכר לעיל דכל ישראל היו נקראים אז בלשון יחיד אם כן מליצת משה לאו מליצה היא דאנכי ה' אלהיך לכל ישראל נאמר. והנה איתא במדרש דבשעה שהיה משה מבקש לכנוס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה אברהם יצחק ויעקב למה לא באו והשיב על כל אחד ואחד ועל יעקב השיב דלא קיבל התורה. אך זה ניחא כפירוש השני הנזכר לעיל אבל אי אמרינן כפירוש הראשון דקאי על ישראל סבא אם כן גם יעקב היה בשעת קבלת התורה ואם כן התירוץ של משה לאו כלום הוא. והשתא אתי שפיר דברי המדרש הנזכר לעיל שהתחלנו בו. אם אעברה אתה מבקש יקשה מדוע לא בא יעקב. ואין לומר דהוא לא היה בשעת קבלת התורה. הא כפי הפירוש הראשון של ויחן מוכח שגם יעקב היה שם. אלא על כרחך צריך לומר דסברת כפירוש הב' דקאי על כל ישראל דנקראים בלשון יחיד. אם כן בטל סלח נא דמליצתך לאו כלום הוא דאנכי ולא יהיה לך לכל ישראל אמרתי דהא נקראים בלשון יחיד:

ראה

קנה

איתא בספרי בפסוק ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' וגו'. וכי סלקא דעתך שישראל נותצים המזבחות אלא זה אזהרה למוחק את השם עד כאן. והנה לכאורה אכתי הקושיא במקומה עומדת וכי סלקא דעתך שישראל מוחקים את השם. ויש לפרש דהנה ידוע דליכא שום איסור דאין כנגדו היתר כמו דאיתא במסכת חולין. והטעם הוא משום דאמרינן אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי אבל התורה אסרתה לכך עשה הקב"ה לכל דבר איסור נגדו דבר היתר כדי שנדע טעמו של האיסור ואף על פי כן יפרשו ממנו. אבל אם לא היו יודעים כלל טעמו של האיסור לא היה רבותא כלום רק כאדם שקצה עליו דבר מאום כי מעולם לא נסה בזה. והשתא יש לומר דכך הוא הפירוש בדברי הספרי הנזכר לעיל היאך אפשר שיהיה זה איסור לאו דאסור לנתוץ המזבח הא לא מצינן כנגדו היתר בשום מקום. לכך משני דהוא איסור לאו למוחק את השם. ולאיסור זה שוב מצינן היתר כנגדו דהיינו בסוטה שהיו מוחקים את השם:

שופטים

קנו

איתא במדרש בפרשה זו וזה לשונו במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין. ומקשה במדרש מה זאת אמר ר"א אם נעשה דין למטה אין דין למעלה. ואם לא נעשה דין למטה יש דין למעלה. ויש לפרש על פי הדין בעדים זוממין הרגו אין נהרגין והטעם הוא דאז מיתתם בידי שמים ולא נמסר לאדם. וזהו כוונת המדרש במקום שיש דין למטה שכבר הרגו אין דין דאין נהרגין. ובמקום שאין דין כשלא הרגו יש דין דהורגין העדים. ומקשה המדרש מהו כן הלא אדרבה מכל שכן שחייבין. אלא אמר ר"א אם נעשה הדין למטה דהיינו שלא הרגו עדיין דזה היה דין צדק דהא נעשו זוממים. אז אין דין למעלה דאין נמסר לשמים רק הבית דין יהרגו להזוממין. ואם לא נעשה דין למטה רצה לומר כשהרגו שלא כדין. אזי יש דין למעלה דדין הזוממים נמסר לשמים לכן הרגו אין נהרגים:

כי תצא

קנז

ברש"י לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע. מקשים העולם דתיבת לא ותיבת אלא מיותר. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא רב הוה קמצערא ליה דביתהו וכו' אמרו לו תלמידיו והא קמצערא טובא אמר להו לא די שמגדלת את בנינו אלא גם מצלת לנו מן החטא עיין שם. נמצא האשה מועלת לנו לשני דברים לגדל הבנים וגם להציל מן החטא. והנה ביפת תואר דסופה שתלד בן סורר ומורר אם כן יפת תואר אינה מועלת רק לדבר אחד דהיינו להציל מן החטא. וזה שפירש"י לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע. דיפת תואר אינה מועלת רק כנגד יצר הרע לחוד:

קנח

במסכת יבמות דף ע"ח ע"ב א"ר הונא ממזר לא חיי ופריך הגמרא והא אנן תנן (שם במשנה) ממזרים איסורן איסור עולם אלמא דחיי ומשני הגמרא אמר רב זירא לדידי מפרשא לי מיניה דרב יהודה דידיע חיי (דאם ידוע לכל בברור שהוא ממזר חי הוא ודורותיו דלא מיטמעי ביה) דלא ידיע לא חיי שלא יטמעו כשירים בדורותיו וכו' עד כאן. ומקשים העולם למה לא פריך הגמרא מן הפסוק דכתיב לא יבא ממזר בקהל וגו' גם דור עשירי לא יבא. ויש לתרץ דעל הפסוק שפיר ידע המקשן התירוץ דיש חילוק בין ידוע לאינו ידוע. אבל ממתניתן מקשה שפיר דהא באמת קשה למה שינה התנא דמתניתן מלישנא דקרא דכתיב גם דור עשירי וגו' ולמה תני עד עולם. ועל כרחך צריך לומר דהתנא אתי לפרושי לקרא שלא תטעה לומר דרק עד עשרה דרי אסור ותו לא משום הכי תני ופירש דאיסורן איסור עולם. אך עדיין היה קשה להמקשן למה ליה לפרושי כדי שלא נטעה דיותר מעשרה דורות מותר לבוא בקהל ויבא מכשול. דמה בכך אם יטעו דהא כיון דאיכא למיחש דיבא מכשול אם כן לא יחיה דיהיה כמו ממזר דלא ידיע דאינו חי. דזיל בתר טעמא. אלא על כרחך דאין זה סברא לחלק בין ממזר ידיע לאין ידיע אם כן יש לטעות ושפיר הוצרך לשנות הלשון. אם כן מקשה שפיר על ר"ה. ולזה משני ליה דלעולם התנא דמתניתן גם כן סובר דיש חילוק בין ידיע לאין ידיע. ואין לומר מה בכך אם נטעה דהא לא יחיה. זה אינו דחכמים רצו בתקנתיה דממזר שיחיה וחסו עליו משום הכי אמרו במתניתן איסורן איסור עולם כדי שלא נטעה ויצטרך למות. כי הא דר' אמי דהוי בשבבותיה ממזר אכריז עליה דממזר הוא אזיל ובכי. אמר ליה חיים נתתי לך וכו'. אם כן חזינן דחס על חייו של ממזר. והשתא ניחא נמי דקא מייתי להא דר' אמי דלכאורה למותר הוא:

כי תבא

קנט

בפסוק וענית ואמרת פירש"י בקול רם. ויש לדקדק מאי בעי רש"י בזה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת ברכות דאסור להגביה קולו בתפלתו לפי שנראה מקטני אמנה שסובר שהקב"ה אין עונה לחש ובוחן לבות ומחשבות חס ושלום. והנה לפי זה אם אדם אומר בתפלתו דבר שנודע מזה לכל העולם שהקב"ה בוחן לבבות ויודע מחשבות אזי רשאי להתפלל בקול רם. והנה בכאן הוא אומר ארמי אובד אבי דלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל וה' הצילנו מידו דהיה יודע את מחשבתו ובחן את לבבו. ואם כן בכהאי גוונא רשאי לומר בקול רם. וזה הוא שפרש"י וענית ואמרת בקיל רם וקשה הלא אסור להגביה קולו בתפלתו לזה אמר ארמי אובד אבי משום הכי מותר להגביה את קולו כנזכר לעיל:

קס

במדרש רבה פרשה זו וזה לשונו ברוך אתה בבואך בפרקמטיא שלך וברוך אתה בצאתך בפרקמטיא שלך ודוד מפרשה ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם וכו' עד כאן לשונו. והנה על דברי המדרש הללו כל העובר ישתומם. ויש לבאר על פי מה דאיתא במסכת עירובין דף כ"א מטפס ועולה מטפס ויורד וכו' והקשו בתוס' דהוה ליה למינקט ברישא הירידה והדר העליה ותירצו דלכך נקיט עליה ברישא להורות דרשאי לעשות כן אפילו כמה זימני. פירוש דהשתא הוא המשמעות שכבר ירד ועתה עולה והדר יורד עוד הפעם וכו' עיין שם. אם כן יש לומר דהיה קשה לבעל המדרש אמאי נקיט ברישא הביאה והדר היציאה הא הוא היפוך הסדר דהא מתחלה יוצאים ואחר כך באים. ועל כרחך צריכין לתרץ כמו התירוץ של התוס' הנזכר לעיל דכאן נמי להורות בא דיהיה כן כמה זימני עד עולם. וזה שאמר המדרש ודוד מפרשה דהא דוד אמר ה' ישמור צאתך ובואך ונקט הסדר משום הכי צריך לומר מעתה ועד עולם. אבל כאן בהתורה לא היה צריך לומר מעתה ועד עולם דממילא נשמע מדמהפך הסדר:

קסא

במדרש רבה. וזה לשונו ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך הדא הוא דכתיב עת ללדת ועת למות. ויש לפרש על פי מה דאיתא שם עוד במדרש ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך כשם שביאתך לעולם בלא חטא כך תהא יציאתך מן העולם בלא חטא עד כאן. והנה איתא במסכת סנהדרין דהיצר הרע בא לאדם משעת ביאתו לעולם דאי אפשר לומר דמשעת יצירה בא דאם כן מבעט באמו ויוצא עיין שם. אם כן יש לומר דזה הוא כוונת המדרש ברוך אתה בבואך וגו' ודרשינן כשם שביאתך לעולם בלא חטא וכו'. וקשה דילמא בא לאדם היצר הרע במעי אמו אם כן יש חטאים אף משעת ביאתו לעולם. לכך מתרץ המדרש הדא הוא דכתיב עת ללדת ואם כן אם אמרינן דהיצר הרע בא משעת יצירה אם כן אין כאן עת ללדת דהא מבעט באמו ויוצא אלא על כרחך דבא משעת לידה אם כן הוי שפיר ביאתך לעולם בלא חטא:

קסב

איתא במדרש על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשרי לא כתוב בספר התורה הזאת וגו' זו מיתת צדיקים רחמנא ליצלן. ויש לפרש על פי מה דאיתא בספר חסידים סי' תשע"א דדיו הנשאר מכתיבת התורה מוחק הקב"ה בראש הצדיקים כשימותו. ולכן זו הוא המכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת:

(השמטות)

רכז

בפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו'. יש לפרש ע"פ מה דאיתא בספר גליא רזיא וז"ל בשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה. לבן קראו יגר שהדותא. ויעקב קראו גלעד בשביל כך באו ישראל בגלות מצרימה דוקא וכו' עיין שם. ויש לומר דזה שאמר הכתוב בפרשת וישב וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגו' להוריד מצרימה. ר"ל שראו שבאו מגלע"ד הואיל שיעקב הביא גלע"ד לשון תרגום בתורה ולכך הוכרת יוסף להוריד מצרימה. וזה שאמר הכתוב ארמי דייקא אובד אבי וירד מצרימה ר"ל בשביל שהביא אבי לשון ארמי בתורה זאת גרם שלכך הוכרח לירד מצרימה. ויש לפרש ג"כ דזה שאמר בעל הגדה וירד מצרימה מלמד שהיה אנוס על פי הדיבור דייקא ר"ל בשביל שדיבר יעקב אבינו לשון ארמי עם לבן לכך היה אנוס לירד למצרים:

וילך

קסג

איתא בגמרא במסכת סנהדרין דף צ' ע"ב שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות אמר להו תרווייהו מן המקרא הזה וקם העם וזנה וכו' אמר להו נקוטו מיהו פלגא בידייכו דיודע מה שעתיד להיות עד כאן עיין שם. וקשה וכי שייך לישאל אם הקב"ה יודע עתידות הלא כל הנביאים אמרו עתידות. וגם למה מביא ראיה דוקא מהדין קרא. ועוד מה קאמר נקוטו מיהו פלגא. ויש לפרש דהנה איתא הכל בידי שמים חוץ מיראה שמים דצדיק ורשע לא קאמר. אם כן יש לומר דשאלתם היה מניין שיודע עתידות דהיה קשה להם כקושית. הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים דהידיעה והבחירה סותרין זה את זה משום הכי שאלו על זה. אבל על מה שבידו לא שייך לישאל. ולכן הביא הפסוק וקם העם וזנה דהנה איתא שם בגמרא דתחיית המתים מוכח מדכתיב לתת תרומת ה' לאהרן ובניו וכי אהרן לעולם קיים ופירש. רש"י הלא אהרן לא לקח תרומה מעולם דהא לא בא לארץ ישראל אלא על כרחך דמירי לאחר תחיית המתים וכו' עיין שם. והשתא לפי זה על כרחך צריך לומר אם אמרינן חס ושלום שאינו יודע עתידות אם עתיד לעשות איזה חטא אם כן אין מוכח כלל תחיית המתים מאהרן דדילמא לא ידע חס ושלום שיחטא במי מריבה אם כן סבר שיבא לארץ ישראל בחייו ויתנו לו תרומה. על כן אמר נקוטו מיהא פלגא שיודע עתידות דזה מוכח מן הקרא דקם העם הזה וזנה. אם כן יודע שעתידים לחטוא ואם כן מוכח תחיית המתים מאהרן כנזכר לעיל:

האזינו

קסד

איתא במדרש רבה בפרשה זו וזה לשונו לעתיד לבא יבואו כנסת ישראל ויאמרו לפני הקב"ה רבונו של עולם כתבת בתורתך הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר לא תשוב אליו עוד ואתה גרשתנו בין האומות והיאך אתה יכול להחזיר אותנו לך. יאמר להם הקב"ה איש כתיב בפרשה אנכי אל ולא איש. והוא תמוה. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא הזורק גט לאשתו אם החצר שלו אינה מגורשת. ואם כן לפי זה כך יאמר הקב"ה אנכי אל ולא איש ואם כן כולי עלמא שלי הוא נמצא דלא היה גירושין כלל:

וזאת הברכה

קסה

בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה וגו'. יש לפרש על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל אלמלא שמעו ישראל התורה מפי הקב"ה בעצמו לא היו משכחין שכשם שהוא קיים לעולם וכו' ומחמת ששמעו מפי משה משתכחת. והנה איתא בירושלמי בפרק יש נוחלין אמר רבי הושעיה כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא הוא. פירוש פגם וחסרון. ופריך והכתיב מורשה קהלת יעקב ומשני לית דיהא סגי מינה דבתר דלעי משכח. פירוש שגם כאן יתפרש מורשה לשון פגם וחסרון כי אין לך חסרון גדול מזה שאחר שיגע הרבה משכח לימודו עד כאן עיין שם. וזה הוא הפירוש בקרא תורה צוה לנו משה ולא שמענו מפי הקב"ה בעצמו משום הכי מורשה נשתכחת:

קסו

ברש"י מול בית פעור קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות וכו' עד כאן. ויש לדקדק מה מתרץ רש"י ז"ל בפסוק בפירוש זה ומאי נפקא מינה אם היה מוכן או לא. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת עבודה זרה דף מ"ד ע"ב במשנה רבן גמליאל היה רוחץ במרחץ שהיה עומד בחצר של עבודה זרה. שאלו פילוסיף אחד הלא כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. והשיב לו רבן גמליאל אני לא באתי בגבולה היא בא בגבולי שהמרחץ היה שם קודם שעמדו שם עבודה זרה וכו' עיין שם. והנה כאן גם כן קשה היאך קבר למשה במול בית פעור הא היה שם עבודה זרה. משום הכי שפיר פי' רש"י קברו היה מוכן מששת ימי בראשית והוי ממש כמו גבי המרחץ כנזכר לעיל. אך עדיין קשה הא הקב"ה ידע שיהיה שם עבודה זרה ולמה הכין לנגדו קבר של משה לכך פירש רש"י לכפר על מעשה פעור:

קסז

בפסוק ולא ידע איש את קבורתו וגו'. יש לפרש בהקדם מה דאיתא במדרש רבה במגילת איכה וזה לשונו אמרו ישראל רבונו של עולם לחמורים דהיינו המצריים נתת קבורה שנאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ ולישראל לא נתת קבורה שנאמר שפכו דמם כמים ואין קובר. ויש לדקדק למה תלו הדבר דוקא בחמורים. ויש לומר על פי מה דאיתא במסכת סנהדרין דף מ"ו אבעיא להו קבורה משום בזיונא שלא יראוהו נרקב או משום כפרה שמשפילים אותו לארץ וכו' והקשו שם בתוס' הא טפי יש כפרה כשלא נקבר כדאיתא יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה וכו' עיין שם. לפי זה ניחא דבלא חמורים הוה אמינא דיותר כבוד הוא בדליכא קבורה כקושית התוס' ואם חטאו יהיה כפרה טפי ואם לא חטאו בלאו הכי אין צריכים כפרה דאיתא במדרש חסידיך מיד שנשפך דמם נקראים חסידים. אמנם מדחזינן דלחמורים נתת קבורה ואיתא מפני מה זכו לכך על שם שאמרו השם הצדיק. וכיון שהוא זכות על כרחך דקבורה הוא משום בזיונא. ולנו לא נתת קבורה. וזה הוא גם כן כוונת הגמרא המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו משום דהוא סובר כסברת התוס' הנזכר לעיל אם כן ראוי לקוברו בחייו רצה לומר יקרא דחיי. והשתא יש לפרש הפסוק הנזכר לעיל דאיתא בגמרא דהמת מסריח מהטפה של המלאך המות. נמצא משה דמת בנשיקה לא נסרח וכפרה גם כן לא היה צריך. וזהו שאמר הכתוב ולא ידע איש את טעם קבורתו: