חכם צבי/כד
שאלה כד[עריכה]
שאלת לפרש לך השגת הראב"ד ז"ל בפ' י"ב מהלכת פסולי המוקדשין על מה שכתב הרמב"ם דין י״ג האומר הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואין ידוע איזו היא וכו' אלא תרעה עד שיפול בה מום וכתב עליו הראב"ד א"א מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה ע"כ:
תשובה כבר נתקשה בזה הרב בכ"מ וז"ל ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן ה"ד אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחריתא ולחם וכו' לא צריכא דאמר הרי זו ע"כ ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדר' חייא לא נשארה עליו שום תלונה וכו' אלא שסיים לומר מה יעשה בה גם אין לומר שסובר הראב"ד וכו' שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת וכו' דכיון דלא אמר (אלא כצ"ל ובדפוס נשמטה מלת אלא) הרי זו. אין כאן שום חיוב ע"כ:
ובעיני קושית הראב"ד גדולה דכיון שרצון הרמב"ם לומר מה יעשה בה וכדברי הכ"מ. מה הועיל באומרו אלא תרעה. ועדיין אין אנו יודעין מה יעשה בה אחר נפילת המום דבשלמא אם תקנתה אחר נפילת המום. פשוטה וברורה. כדרך כל שאר פסולי המוקדשים שמביאין בדמיהן אותו מין הקדשים הראשונים עצמן אחת תחת אחת. שפיר. דממילא משמע שאין הדבר צריך פירוש. אבל כיון שתקנת בהמה זו אף לאחר שנסתאבה. משונה משאר פסולי המוקדשין והוא דבר שצריך רבי. והיינו דעל כרחך אף לאחר שנסתאבה, אין לה תקנה אלא בשתי בהמות, שהרי אף לאחר נפילת המום. הספק שהוא שמא היא תודה או תמורה במקומו עומד. ואם יחללה על אחרת הרי היא כמוה. ואין אנו יודעין מה היא זו הנכנסת תחתיה ומה יעשה בה וע"כ צריך להביא שתי בהמות ולחם תודה א' ולהתנות שאם הבעלת מום היא תודה הרי היא מחוללת על אחת מב' בהמות הללו והיא תיקרב תודה תחתיה וזה לחמה. ואם הבע"מ היא תמורה הרי היא מחוללת על השנייה והראשונה תהא תחלת תודה. אבל א"א לעשות כן שהשנייה לא תהא לה תקנה דלמא הבע״מ היא תודה והיא מחוללת על הראשונה. והשנייה א"א להקריבה בתורת מותר דתודה שאין מפרישין תחלה למותרות. והראב"ד המציא לה תקנה בזה האופן שיביא בהמה ולחמה ויתנה ויאמר אם אותה שהוממה היתה תודה הרי בהמה זו ולחמה חליפתה. שאף שאינו מחויב להפריש אחרת תחת תודת נדבה שאבדה שהרי אינו חייב באחריותה מ"מ אם הפריש אחרת תחתיה אהנו מעשיו לענין שאם יקרבו אחריה דמי התודה שאינן תודה אלא מותר תודה:
ואין להקשות דא״כ אמאי קאמר רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה. וליעבד לה הן תקנה. דיביא בהמה אחרת בתורת חליפי תודת נדבה ויביא לחמה עמה. ואח"כ יקריב הספק תערובת בלא לחם בתורת מותר דתודה. די"ל דכשהתודה היא לפנינו ואינה לא אבודה ולא בעלת מום אי אפשר ליקרא שם חליפין על אחרת. אבל כשהוממה כיון שהיא אינה ראויי׳ ליקרב אף שדמיה ראויין ליקרב. אפשר ליקרא שם חליפי תודה על האחרת שהוא מביא:
אבל עדיין קשה לי מהא דאמרינן לעיל בגמ' אמאי דתנינן התודה טעונה לחם ולא חלופה וכו' שלח רב חנינא משמיה דרבי יוחנן לא שאנו אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה טעונין לחם הוי בה רב עמרם אהייא וכו' אלא אחליפי תורת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם מרבה בתודות הוא ופירש"י דהואיל ולא נתחייב להפריש תודה גלי אדעתיה שדעתו היה להרבות בתודות של נדבות והילכך מביאן בלחמיהן ע"כ הרי דבחליפת תודת נדבה אפילו לאחר כפרה מביא השנייה בלחמה וזה הפן ממה שכתב הראב״ד ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה והלא בתודת נדבה קיימינן וא"כ אף השנייה טעונה לחם אפילו באבודה ממש. ובודאי דאין לחלק בינה עצמה לבין דמיה. דאין ספק שדמי תודה כתודה עצמה וטעונין לחם כל זמן שלא קרבה אחרת תחתיהן והכא הך חליפין הא הויא לה כתודה אחרת. אפילו באבודה ממש וי"ל דס"ל להראב"ד דעד כאן לא אמרינן מרבה בתודות הוא. אלא באינו צריך כלל להביא חליפתה הלזו. אבל כשרוצה לתקן דמי בעלת מום הללו שאין להן תקנה אלא בהבאת בהמה אחרת. אף אני קורא אותה חליפין ממש ויש בה כח לעשות הדמים מותר דתודה לשלא יצטרכו לחם כל זמן שהדמים עדיין לא נלקחה בהן בהמה לתודה בשעת הקרבת החליפין כיון דאכתי ליכא קמן קדושת הגוף. אלא שנשאר עלינו לידע מנא ליה להראב"ד הך מילתא לפלוגי בהכי וצ"ע:
אמנם מה שכתב הכ"מ וז"ל גם אין לומר שסובר הראב"ד שמ"ש רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשו' תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב ע"כ:
והנה תלמוד ערוך לפנינו בפרק האיש מקדש אמתניתין דבהמה שנמצאת וכו' אמר רבי יוחנן ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה. והרמב"ם ז"ל כתבה לעיל פרק ששי ושנינו בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה. הרי שאף המוצא בהמה שאינה שלו כלל ואין לו עסק עמה וגם אינה ודאי קרבן. עכ"ז היו כופין את מוצאיה לעשות לה תקנה. כ"ש קרבן עצמו שהוא שלו. אף שאינו חייב באחריותו כל שאפשר לתקן. עליו מוטל לתקן. וזה ק"ו שאין עליו תשובה והנלע"ד כתבתי. צב"י אשכנזי ס"ט: