חיים יוסף/תחילת האבלות/סעיף ה
מת לו מת שחייב להתאבל עליו, ולא נודע לו עד שבא למקום שמת שם המת. אם אפשר להגיע ממקומו למקום אשר שם המת תוך שתים עשרה שעות על ידי אמצעי תחבורה מצוי – כגון אוטובוס, רכבת, או מטוס – הרי זה מונה שבעת ימי האבלות יחד עם שאר האבלים לכשיגיע אליהם. ואפילו הגיע ביום השביעי, אם עדיין מצויים אנשים המנחמים את האבלים, מונה עימהם.
מקור הדין[עריכה]
עיקר מוצא דין זה במועד קטן (כא, ב) תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב – מונה עמהן, בא ממקום רחוק – מונה לעצמו. מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב – מונה לעצמו. רבי שמעון אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב – מונה עמהן. אמר מר שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב – מונה עמהן. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אפילו הלך גדול הבית לבית הקברות, מונה עמהן. מונה עמהן? והתניא מונה לעצמו. לא קשיא הא דאתא בגו תלתא, והא דלא אתא בגו תלתא. כי הא דאמר להו רב לבני הצלפוני דאתו בגו תלתא – לימנו בהדייכו. דלא אתו בגו תלתא – לימנו לנפשייהו וכו'. גמירי חבריה דרבי אבא בר חייא מרבי אבא, ומנו רבי זירא, ואמרי לה חבריה דרבי זירא מרבי זירא, ומנו רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות, והלכה כרבי שמעון באבל. כרבי שמעון באבל הא דאמרן. כי סליק אשכחיה לרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, אמר ליה אמר מר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות? אמר ליה אנא אין הלכה אמרי. כרבי שמעון באבל מאי? אמר ליה פלוגתא נינהו. דאיתמר, רב חסדא אמר הלכה, וכן אמר רבי יוחנן הלכה, רב נחמן אמר אין הלכה, ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות. והלכה כרבי שמעון באבל. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. עכ"ל הגמרא. ובחולין (נ, א) הלכה כרבי שמעון באבל מאי היא? דתנן כל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב – מונה עמהן. ממקום רחוק – מונה לעצמו. מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב – מונה לעצמו. רבי שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב – מונה עמהן. עכ"ל. ובפירוש סוגיא זאת רבו מאוד הדעות. כאשר יראה המעיין בב"י (סי' שעה). ובתשובות הגאונים שערי צדק (חלק ג ש"ד סי' יז) וז"ל: ששאלתם ראובן מת אביו, ואותו היום שקברו אותו היה ראובן במקום רחוק, וליום אחר שקבר את המת נכנס ראובן למקום קרוב ועיכב שם בשלשה או בד' ימים, ואחר כך בא לביתו, מונה עמהם או מונה לעצמו. כך שנו חכמים (מו"ק כא) אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב, מונה עמהם. ממקום רחוק, מונה לעצמו. רבי שמעון אומר אפילו בא בסוף שביעי ממקום קרוב מונה עמהם. ואף ראובן כיון שנכנס למקום קרוב, וגמרינן ביה הלכה כשמואל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ע"כ.
פסק הדין בראשונים[עריכה]
והרמב"ם (הלכות אבל פרק ז, ד) פסק וז"ל: מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשרה פרסאות שאפשר שיבוא ביום אחד, אפילו בא ביום השביעי, אם מצא מנחמים אצל גדול הבית, אע"פ שננערו לעמוד, הואיל ומצא מנחמים, עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום. ואם לא מצא מנחמים, מונה לעצמו, וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא. עכ"ל.
כששמע קודם שבא[עריכה]
ומש"כ הרמב"ם "ולא ידע עד שבא" כתב הלחם משנה וז"ל: "נראה דדעתו כדעת הרא"ש ז"ל, שכתב הטור בשמו בסי' שע"ה, שלא שמע עד בואו אל אחיו. דאי נודע לו ביום שני והתחיל להתאבל, לא מסתבר כלל שיקצר אבלותו בשביל שבא אל אחיו. ולאפוקי מדברי הרמב"ן ז"ל דפליג בהא וזהו שכתב רבינו ולא ידע עד שבא". וכן כתב בפירוש בשו"ת מהר"י מיגאש (סי' צא) שאם שמע מהאבלות אינו נוהג דין זה, אלא מונה מיום שמועתו. וז"ל: שאלה. מי שמת לו מת והוא במקום קרוב, והגיע לו השמועה שם אחר יום או יומים, ואח"כ בא אל אחיו בתוך שבעה, אם יהיה מונה עמהן לפי שבא ממקום קרוב, או אין מונה עמהן אלא אם לא שמע השמועה אלא בעת שהגיע דלא חיילא עליה אבלות כלל, אבל מי ששמע השמועה באותו המקום שהיה שם הנה נתחייב למנות לעצמו מיום ששמע. תשובה. מי שמת לו מת והוא חוץ לעיר והגיע אליו השמועה אחר יום או יומים ונתחייב באבלות, ואח"כ הגיע לעיר ומצא מנחמין אצל גדול הבית, חייב למנות לעצמו ולא יצא מהאבלות עד שישלמו לו ז' ימים מיום שהתחיל באבלות. לפי שמה שאמרו בא ממקום קרוב מונה עמהן הוא במי שלא חלה עליו אבלות אלא בשעה שהגיע אליהם. אבל אם כבר חלה עליו האבלות קודם הגיעו אליהם, הדין הוא שימנה לעצמו זולתם כמו שהיתה תחילת האבלות לו לעצמו זולתם וכו'. ע"כ. וכ"כ הרא"ש להדיא (מו"ק פרק ג סי' לח) כנז"ל בדברי הלחם משנה. וכ"פ מר"ן בשו"ע (יו"ד סי' שעה, ח) וז"ל: מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, אפילו בא ביום הז', אם מצא מנחמים אצל גדול הבית, אפילו שננערו לעמוד, הואיל ומצא מנחמים (דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות) (טור ורשב"א בתשובה), עולה ומונה לו עמהם תשלום שלשים יום. ואם לא מצא מנחמים, מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק, אפילו בא ביום שני, מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא. במה דברים אמורים, כשלא שמע שמת עד שבא. אבל אם נודע לו ביום השני והתחיל להתאבל, לא יקצר אבלותו בשביל שבא אצלם. עכ"ל. הרי שפסק כדעת הרמב"ם והרא"ש. וכן ציין בבאר הגולה לדין זה בשו"ע. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דרכי נועם (חלק יו"ד סי' יט).
גדר מקום קרוב[עריכה]
ומקום קרוב כתב הרא"ש (מו"ק פרק ג סי' לח) בשם הגאונים שהוא עשרה פרסי סוגיא דחד יומא. כיון דאי שמע הוי מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדיא דמי. עכ"ד. ובשם הראב"ד ז"ל נתן טעם לשיעור זה, דהאי שיעורא דפרשי רבוותא אהכי סמכי לה, כיון דאי שכיב שיכבא סמוך לערב ונסתם הגולל עם חשיכה, ולמחר שדר ליה שליחא ומודעי ליה ומטי שליחא התם סמוך למנחה וליומא אחרינא מטי לגבייהו, נמצא משיג אותם תוך שלשה שעדיין הוא תוקפו של אבל. אבל אי מרחיק טפי, ואפשר דלא משיג להו תוך שלשה מונה לעצמו וכו'. ע"כ. ומהלך יום אחד במהלך אדם בינוני איתא בפסחים (צג, ב) אמר רבי יוחנן כמה מהלך אדם ביום, עשרה פרסאות. ע"כ. והיינו ארבעים מילין, כמו שפירש"י שם. וכ"כ ראבי"ה (חלק א סי' א) שמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, והולך בשעה ורביע יותר מפרסה. ע"ש. ובבית יוסף (או"ח סי' תנט) מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום, שהוא שתים עשרה שעות, כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (פסחים צג). ע"כ. וע"ע בשו"ת מהרי"ק (שורש קעג), ובספר לקט יושר (חלק א או"ח עמוד עט ענין ג), ובשו"ת פנים מאירות (חלק ב סי' קכג), ובשו"ת אבני שיש (חלק ב סי' קיח) ועוד.
אם חל שינוי בשיעור זה במשך הדורות[עריכה]
וראיתי בפת"ש (סי' שעה ס"ק ד) שבספר חמודי דניאל כ"י כתב שצריך לשער דווקא בפרסאות שהם שמונה אלף אמה, ולא מה שאנו נוהגין לקרות פרסה. וגם צ"ע שעכשיו אין כל אדם יכול לילך עשרה פרסאות ביום אחד. ע"כ. ואנוכי הרואה בשו"ת מהרי"ק (שורש קעג) הנ"ל שכתב כל בתר איפכא. שיש מי שרוצה לחלק בין מהלך אדם בינוני שהיה בדורו של רבי יוחנן ודורו של רבי יודא למהלך אדם בינוני של עכשיו. ותאמר דאפילו שבימיהם היה מתחילת שקיעה עד צאת הכוכבים מהלך ד' מילין, אפילו הכי אינו שעה, שאז היו קלין וחזקי הטבע לילך במרוצה יותר. וגם תצטרך לדחוק ולומר דפרסאות דאומר ר' יוחנן למהלך אדם בינוני, אינם שוים לפרסאות שאנו מונין עכשיו לאדם בינוני, אלא האי כדיניה והאי כדיניה. על כן אי אפשר לחלק בין דור לדור וכו'. עכ"ד מהרי"ק. ע"ש. וצ"ע [וספר חמודי דניאל אמ"א לעיין בדב"ק].
מחלוקת אחרונים האם משערים במרחק או בזמן[עריכה]
והשתא דאתינן להכי באנו למחלוקת אחרונים כיצד לשער מקום קרוב או רחוק. אם כפי מרחק של הליכת עשרה פרסאות ליום, דהיינו ארבעים ק"מ, וכל שנמצא במרחק זה נקרא מקומו מקום קרוב. או שמא לפי זמן הליכה של עשרה פרסאות ליום, שכל פרסה היא שעה וחומש, דהיינו 72 דקות לערך, וכל שיכול לבוא בתוך שיעור זמן זה, שהוא שתים עשרה שעות, ולא שנא לן אם ברכב או בסוסים, אם באוניה בלב ים או במטוס בשמים, נקרא מקומו מקום קרוב. שבשו"ת האלף לך שלמה (חלק יו"ד סי' שט) כתב וז"ל: ע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה. הנה זה ודאי דקרובה ורחוקה הנאמר באבלות ר"ל תלוי רק ביכול לילך ברגליו, לא בסוסים ופרדים. וש"ס מפורש הוא בפסחים (דף צד, א) ת"ר הרי שהיה חוץ למודיעים והיה יכול לבוא בסוסים ופרדים, יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והרי היה בדרך. ופרש"י דחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא. הרי מפורש אף דיכול לבוא בסוסים נחשב רחוקה. ואפשר דמכאן סמכו חז"ל תקנתם דהנה שם אמרינן יכול היה לפנים מן המודיעים ואינו יכול לבוא מפני קרונות, ת"ל ובדרך לא היה הרי לא היה בדרך. ע"ש. א"כ מוכח דעד עשרה פרסאות ברגליו לא נחשב בדרך, אבל יותר מזה נחשב בדרך. ולכך ע"ז סמכו לחלק בזה. וזה ברור ונכון. עכ"ל. הרי להדיא שנקט שבמרחק דברו חכמים, ואף כשיכול להגיע ע"י אמצעי אחר תוך י"ב שעות, לא חשיב מקום קרוב. ובשו"ת מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' שסא) כתב להביא ראייה מהגמרא דפסחים (צד, א) הנ"ל. ואע"פי שמתחילה סבר שבמרחק משערינן, שמוכח לכאורה מפסחים הנ"ל שדווקא במהלך ברגל ולא בסוסים ופרדים, ועוד כתב וז"ל: אלא ששמעתי מפי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל אמר שגדול אחד מחכמי הדור בפראג, וכמדומה שהוא הגאון מהר"ם פישלעס זצ"ל, פסק להקל בכיו"ב ואמר דעתה דקביע בי דואר במתא ויכולים לבוא ממקום למקום ביום אחד ע"י בי דואר, נקרא המקום ההוא מקום קרוב. והגאון נוב"י אמר על זה שכבר הורה זקן. ומרן הגאון זצ"ל אמר שמזה נוכל לומר גם בדורינו. אלא דחזיתיה לדעתיה דמרן זצ"ל שאמר זה לחידוש ולא אמר זה לנו הלכה למעשה. ובפרט הרי אמרו ב"ב דף ק"ל והובא בשו"ת חת"ס (סי' שא) שכל שלא אמר הלכה למעשה אין סומכים עליו. עכ"ל. הרי שלא רצה לסמוך על דברי הגאון חת"ס בזה. ואעפ"כ בסוף דבריו כתב דנהי שסוסים ופרדים לאו קביעי וקיימי, אבל עכ"פ יכול לילך במרוצה. ובאמת שגם זה לא קביע וקיים משום שעייף וייגע. אבל שיעורא דרבנן בהליכה ברגליו בנחת, קביע וקיימא. ואפילו אם האדם חלוש או חולה והתענג מהציג רגלו על הארץ שאינו רגיל ללכת ברגליו, מ"מ זהו מקרי אונס, ואונס כמאן דעבד דמי [ר"ל שאפילו לא עשה כמי שעשה דמי]. אבל אונס ממון, שיש עניים שאינם יכולים לנסוע ברכבת או באמצעי אחר מחמת יוקרא, שאין ידם משגת בזה, אין זה שיקול. שאע"פי שאמרו בנדרים שעניות מצויה, י"ל שגם חולי שכיח. אך הנראה שחז"ל שיערו דרך אמצעית, שבודאי יש מי שיכול ללכת ט"ו פרסאות ליום, ויש שרק חמש. וכן זה השיעור של עשרה פרסאות לא נאמר אלא בזמן שהימים שווים. וכמו כן יש שהולכים ברגל ויש בקרון, ויש ברכבת, ועליך לתפוס את האמצעי דהיינו בקרון. ושו"ר שנדפס בשומר ציון (מכתב קי) תשובה ע"ז ושם האריך לאסור שכל תיקון חז"ל שווה. עכת"ד. ודברי הגאון מהר"ם שי"ק אינם מובנים ומבוארים די הצורך. שבהיות שבידו ראייה מגמרא ערוכה (פסחים צד, א) שבסוסים ופרדים עדיין מקרי מקום רחוק, כיצד שבקה לומר שכל שיעורי חז"ל בממוצע, ועכ"פ קרון יש להקל בו שיקרא מקום קרוב כשיכול לבוא בקרון בפחות מזמן הליכת עשרה פרסאות, כלומר שתים עשרה שעות. ומאי שנא מסוסים ופרדים שכולם קביעי וקיימי גם כן. ומעתה יש פנים לסברת גאון יעקב אורנשטיין בספר ישועות יעקב (או"ח סי' רמט אות א) שהביא דברי הרב בית יעקב בתשובה שכתב מהא דפסחים (צד, ב) בדרך רחוקה וכו' הרי שיכול לבוא ע"י סוסים ופרדים וכו' ת"ל ובדרך לא היה. ומשמע שאין חילוק בין בא ברגל או בסוסים. שלעולם ריחוק משערינן בהליכה ממש. ויש לדחות דשאני התם דגלי לן קרא. עכת"ד. ובזה למדנו שאין להביא משם ראייה כלל אלא לדיני קרבן פסח בלבד, אך לא לשאר דינים. והן אמת שראיתי להב"ח (או"ח סי' רמט) שכתב שלענין הליכה ג' פרסאות בע"ש נראה שזה בהליכה ברגליו דווקא, וכדמשמע מהרמב"ם ושאר פוסקים. אבל בעגלה או בסוסים נהגו העולם להקל, והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים מאשר יהיו מזידים. ומכל מקום צריך ליזהר שלא יהלך עד עת ערב אפילו ממהר כדי לבוא לעירו ולביתו כי הרבה פעמים נכשלים שמחללין שבת שאינם באים לעיר עד הלילה אלא ישבות פרסה או שתים רחוק מן העיר בכפר ולא יחלל שבת. עכ"ל הב"ח. ומדבריו מובן שמשערינן בהליכה ברגליו דווקא, אבל הליכה רבה יותר ע"י עגלות וכדומה, על אף שהוא שיעור ג' פרסאות לפי זמן, אין לאסור בזה והנח להם לישראל. וכן מוכח מדברי המשנ"ב (סי' רמט ס"ק א) על מש"כ מר"ן (רמט, א): "אין הולכים בערב שבת יותר משלש פרסאות". וז"ל המ"ב: יותר מג' פרסאות, מתחילת היום. והוא קרוב לשליש היום, כפי מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום. ובנוסע בעגלה או רוכב על סוס דנוסע במהרה, יוכל ליסע הרבה יותר משלש פרסאות עד שליש היום. ומהב"ח משמע להקל בנוסע בעגלה ליסע אפילו אחר חצות היום, ובלבד שיעמוד לשבות בעוד היום גדול בכדי שיוכל להכין צרכי שבת. עכ"ל. ובאמת שכ"כ להביא ראיה בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' רכא) וז"ל: והיטב אשר דיבר בזה בבית שלמה (יו"ד סי' רכא) להביא ראיה ממג"א בשם הב"ח (ריש סי' רמט) לענין הדין אל יהלך אדם בע"ש יותר מג' פרסאות (וזה גמרא ערוכה סוכה מד, ב), וכתב המג"א דאם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר, ומ"מ יזהר שיבוא בעוד היום גדול. חזינן דאף דמבואר בגמרא להדיא דיותר מג' פרסאות בע"ש אסור לילך, מ"מ בעגלה מותר משום דזיל בתר טעמא, וכשנשתנה הטעם נשתנה השיעור. עכ"ל. ועין רואה להרב פתח הדביר (חלק ד בהשמטות לחלק ב סו"ס ריט לפנינו דף שיג) שהביא דברי הרב בית יעקב (סי' לה) שהביא הא דפסחים הנ"ל. וכתב שאין לחלק בין בא במרוצה לבא בנחת. שלעולם שיעור מיל נשאר בעינו. ואומנם מעיקרא סבר לומר דשאני קרבן פסח דגלי לן קרא בהיה בדרך וכו'. ושוב חזר לדחות סברא זאת. כיע"ש. והגם שמהר"י ליפשיץ בפירושו על המשניות (הוא פירוש תפארת ישראל) סבר מתחילה לומר שבבא במסילת הברזל לא דומה לבא בסוס ופרד. וכשנזכה ובזמננו יהיה קרבן פסח, ישתנה זה השיעור וכו'. ע"כ. שוב כתב בהשמטות שנזכר בברייתא דפסחים (צד, ב) וחזר בו מסברתו. ולעולם ישאר השיעור במקומו, בין ברגל ובין בסוסים. עכת"ד. וכ"כ מהרי"ש נתאנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סי' קג) שאף שכהיום יש נתיבות ברזל ויכולים ליסע הרבה פרסאות ביום, מ"מ לא מיקרי מהלך יום אחד, כמ"ש בחבורי יד שאול עודנו בכת"י בסי' שעה שם, דאין משערין רק במה שהוא ע"פ דרכי הטבע לא ע"פ תחבולות שנתחדשו בזמנינו, דאל"כ ישתנו דרכי התורה מדי יום ביום. כי בכל זמן וזמן יסבו בלכתן. כבר נתחדש ענין לופט באלאן (כדור פורח) ועיין מכות (דף ה) מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ"ל. ואף לפמ"ש התוס' יבמות (קטז) בשם הר' מנחם כל שלא נודע הדבר אנו משערין ריחוק וקרוב במה שהוא ע"פ טבע. והארכתי בדברי הש"ס פסחים (דף צד) לענין קרבן פסח מן המודיעים לפנים יעו"ש. וכעת מצאתי בשו"ת נקוב בשם חכמת שלמה הנספח להר המור להגאון מהר"ם בנעט (סי' ג) העלה להלכה כן. וע"ש. עכ"ד. ובאמת שביד שאול הנ"ל הניח בצ"ע, דספק אבלות להקל. כיע"ש. וצ"ל שבתשובתו שהיא מאוחרת יותר, החליט בזה לחומרא. גם השדי חמד (מערכת אבלות אות עג) הביא דברי הרב זכור לאברהם אביגדור שנשאל במי שיש לו שני דרכים. האחד ביבשה והוא יותר מעשרה פרסאות, והשני דרך אניה בלב ים שהוא עשרה פרסאות, איך לדונו. ומסקנתו שלא מקרי מקום קרוב. וע"ע שם במפתחות משום שלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורים, וצריך שיהיו לא יותר מעשרה פרסאות בין ברגל ובין באניה, בין בקיץ ובין בחורף. ע"ש. ומינה נמי למסילת הברזל. וכ"כ בספר ויען אברהם להגאון מוהר"ף שהביא דברי מהר"י ליפשיץ בפירושו למשניות הנקרא בשם תפארת ישראל (פרק ט דפסחים) ודחאם מהלכה. כיע"ש. וכן בספר תורה מציון ראיתי שרב גדול אחד עמד על החקירה בעניין מסילת הברזל, ומסיק גם הוא להחמיר, דלא חיישינן להמצאות. ע"כ. יע"ש. ושוב ראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סי' יג) שהביא תמצית לשון הרב ויען אברהם (חלק יו"ד סי' לח דף לח, ב) שאחר שהביא דברי הפתה"ד (הנז"ל) כתב שהלב מהסס, שזהו בדרך שההווה לילך ברגליו, וכשרוכב הוא כדי לרוץ, אבל היכא שההווה ודרך העולם לילך כן, מי יאמר שלא יחשב עתה המהירות במסילת הברזל כבא ממקום קרוב. והש"ס פסחים מיירי שדרכו לילך ברגליו, ורוכב כדי למהר. אבל הכא הוי כמו אילו היה בעיר אחת דרך רחוקה, ומצאו דרך מפולש, והנה נא העיר הזאת קרובה, היתכן לומר דחשיבא דרך רחוקה. והכא נמי במסילת הברזל שלפי האמת הוא דרך אחרת, ונתבטל אותו מעבר שהיו עוברים בו, ואם ילך אדם בדרך הראשון מסתכן מלסטים וחיות רעות, וא"כ איך לא יקרא זה רחוק ונתקרב. והצ"ע. עכת"ד הרב ויען אברהם. ואנוכי הרואה בשו"ת יביע אומר (שם) שהביא דברי שו"ת מקור חיים (סי' כ) שנשאל בדין זה של אבלות והביא דברי הגאון שואל ומשיב קמא (חלק ג) שכתב דלא מקרי מהלך יום אחד, שאין משערין אלא במה שהוא ע"פ דרך הטבע, ולא ע"פ תחבולות שנתחדשו בזמנינו, שאל"כ ישתנו דרכי התורה מדי יום ביומו. וכתב ע"ז הרב מקור חיים שאין נ"ל כן. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש בפסחים (צד, א) ת"ר היה חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, והוא היה בדרך. אלמא אי לאו קרא דבדרך לא היה, הו"א שיהיה חייב כרת אם יכול ליכנס בסוסים ובפרדים, דחשיב מקום קרוב כיון שיוכל לבא, אלא דגלי קרא ובדרך לא היה שפטור מכח גזה"כ. ולכן גבי אבלות מקרי מקום קרוב. וזו ראיה מוכרחת. גם מה שנתחדש בזה"ז הוא ע"פ דרך הטבע, ולא שייך בזה שנוי בדיני התורה. עכת"ד. ע"ש. ובאמת שכבר כתב רשכבה"ג הגאון הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק ב יו"ד סי' מ) בענין מי שהיה במקום אחד ומת לו מת בעירו, ולא ידע עד בואו לעירו ביום חמישי או ששי למיתת המת, ומצא שם אבלים וגדול הבית ג"כ עמהם. אתמר בגמרא דמו"ק (כא, ב) ת"ר אבל שלשה ימים ראשונים בא ממקום קרוב מונה עימהם וכו'. רבי שמעון אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עימהן. ופסקו הרמב"ם ומרן ז"ל בש"ע כרבי שמעון. ושיעור מקום קרוב פירשו בהלכות גדולות דהיינו עשרה פרסאות שהוא מהלך יום אחד. ולמדו זה השיעור ממ"ש בגמרא דפסחים (דף צג, ב) גבי קרבן פסח ע"ש. וכתב הרב חס"ל אלקלעי (יו"ד סי' כ) דשיעור זה של מהלך יו"ד פרסאות הוא מהלך אדם בינוני ברגליו, ואין השיעור על רכיבתו על הסוס. והוכיח זה מגמרא דפסחים (דף צד, א) ת"ר היה עומד חוץ למודיעים ויכול להיכנס בסוסים ופרדים, יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה, והלה היה בדרך. ע"כ. נמצא מקום קרוב לא חשיב אלא מקום שיוכל לילך אדם בינוני ברגליו בנחת ביום אחד, דהיינו י"ב שעות או אדם קל ברגליו ביו"ד שעות, אבל כשהוא יותר מזה חשוב מקום רחוק. עכ"ד. וא"כ לפ"ד אם בדרך ההוא יש קרון או מסילת ברזל של אש שקורין שימנדיפי"ר שיוכל לילך ביום אחד שיעור מהלך כמה ימים, אין משערים בכך, וחשיב זה מקום רחוק. אמנם יש כמה גדולים מן האחרונים דס"ל כל שהוא יכול לבא למקום המת והאבלים ביום אחד, אע"פ שאינו מגיע לשם אלא על ידי הילוכו במסילת הברזל של אש, חשיב מקום קרוב ומונה עמהם אע"פ שהגיע לשם ביום האחרון של האבלות, משום דהוה מצי לבא במסילת הברזל ביום הראשון שהוא התחלת האבלות. והגם דאיכא אחרונים דפליגי בזה, הא הלכה פסוקה היא דאמרו הלכה כדברי המקל באבל. ועוד דהמקילים מסתבר טעמייהו, כי רז"ל אמרו מקום קרוב ומקום רחוק ולא נקטי שיעור. והגאונים פירשו דמקום קרוב הוא שיעור מהלך עשרה פרסאות שהוא יום אחד, שלמדו זה מדין קרבן פסח, דאמר ביה דרך רחוקה, ופרשו בגמרא שיעור זה בו. ואם תאמר מה תשיב על הוכחה זו דאמרו בגמרא על קרבן פסח דמוכח מינה הרב חס"ל אלקלעי הנז"ל, הנה כבר בא חכם ויישב הדבר הזה שפיר. והוא דראיתי להגאון חכמת שלמה ז"ל (סי' יג) שנתעורר בהא דפסחים הנזכר דמשמע אע"ג דיכול להיכנס בצבים ופרדים מקרי דרך רחוקה. ותירץ דיש לחלק בין ענין חיוב לבין ענין פיטור. דהתם לא מחייבי ליה להיכנס בצבים ופרדים ולחייבו כרת אם לא בא. אבל לפטור שפיר יש לומר דמצי למנות עם האבלים, משום דאפשר לבוא בצבים ופרדים. ובאמת בכה"ג נמי גבי פסח, אם שחטו עליו, כל שיכול לבא בצבים ופרדים, יצא. דהא לפטור מהני עכ"ד. ע"ש. ויפה כתב לחלק בזה. ועל כן שפיר יש להורות בהיכא דאיכא מסילת ברזל שקורין שמנדיפי"ר דהיה יכול לבא בו ביום הראשון ביו"ד שעות או בי"ב, חשיב מקום קרוב, אע"פ שהוא לא בא בו ביום ראשון, ואע"פ שהוא בא בדרך אחרת שלא רכב במסילת הברזל, ולכך לא הגיע אלא עד יום האחרון של האבלות, עכ"ז הוא מונה עמהן ויוצא עמהן. עכ"ל הרב בן איש חי. וחידש לנו בזה שכל עצם שיעורו של מקום קרוב אינו מדינא דגמרא, ורק מדברי הגאונים ששיערו מקום קרוב כמהלך יום אחד. ועוד הרווחנו מדבריו שמה שכתב הגאון חכמת שלמה קויעטעש, לא בסכינא חריפא פסק לה,שאין לסמוך על מסילת הברזל או דבר אחר, וכפי שכתבו כמה מהפוסקים בשמו. אלא כל בתר איפכא שבאבלות יש לסמוך בזה על מסילות הברזל או על סוסים ועגלות, ורבותא השמיענו שגם אם לא בא במסילת הברזל, אלא בדרך אחרת ושהה בשל כך עד יום שביעי, אע"פי כן מונה עמהם. שאם רצה היה בא במסילת הברזל ומגיע תוך יום. ואם היה ספר זה מצוי אצלי לעיין בדב"ק, אלי היה מקום לתמוה על כל הפוסקים אשר הביאו דברי הרב הנ"ל לחומרא, והרי הבן איש חי מביאו לקולא דווקא. ואנוכי חזון הרביתי בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' רכא) שכתב לבאר כוונת הגמרא דפסחים (צד, א) הנ"ל וז"ל: והכוונה לפע"ד שלא נאמר ובדרך רחוקה לא היה, רק ובדרך לא היה. שזה משמע אף שלעובדא דמילתא והמציאות הוא אינו בדרך רחוקה שיכול להיכנס בסוסים ופרדים, אפילו הכי פטור משום שהיה בדרך. ופירשו לנו חז"ל כוונת התורה, דכל שהוא ט"ו מיל רחוק מירושלים, לרמב"ם קודם חצות ולרש"י אחר חצות, זה שיעור שאין אדם יכול להלוך ברגליו בנחת ולהגיע שמה כבר פטור, ואינו מחויב לילך במהירות או לשכור סוסים ופרדים, רק כשיכול לילך בנחת ברגליו, ואם לאו אין חיוב פסח עליו, ואף שהמציאות שיכול לשחוט הפסח ע"י איזה אופן וכנ"ל... אבל שיעור של עשרה פרסאות הנאמר באבלות לא נאמר בגמרא כלל... ובבה"ג הלכות אבל וכמה מקום קרוב י' פרסי סאגיא דחד יומא. כיון דאלו שמע ביומא קמא הוי מצי מייתי כמה דהוה איתיה מעיקרא דמי. וכן הלשון ממש ברי"ף שם ובר"ן שם וברא"ש פ"ג דמו"ק סי' ל"ח וז"ל פירשו הגאונים כמה מקום קרוב ג"כ ממש לשון בה"ג ורי"ף כתב הראב"ד האי שיעורא דפרשי רבוותא בהכי סמכי לי כיון דאי שכיב שיכבא סמוך לערב ונסתם הגולל עם חשיכה, ומחר שדר לי שלוחא ומדעי ליה וכי מטו שלוחא התם סמוך למנחה, וליומא אחרינא אתי לגבייהו, נמצא משיג אותם תוך שלשה שעדיין הוא תוקפו של אבל....... ושיעור זה די' פרסאות אינו כגזירת הכתוב הנאמר לשיעור, רק בכדי שאפשר שיבא ביום אחד חשבינן ליה כמו דאתא, וכנ"ל בלשון הראשונים. אם כן בשלמא בימים ההם שלא היה מהנהגת המדינה סדר מסודר לנסיעות, לא שייך ליתן השיעור דמקום קרוב, כל שיכול לבא באותו היום וליתן לכל אחד שיעורו בידו, לאחד יש לו סוס ורכב והאחר לא, להאחד יש לו גמל פורח לא להשני, ולכן נתנו הראשונים השיעור מהלך י' פרסאות ברגליו, שאפשרות זו יש לכל אחד ואחד זה י' פרסאות שיכול כל אחד ואחד לילך ברגליו. דמה יעשו שני אחים הדרים במקום אחד, לאחד יש לו סוס לרכוב עליו ולא להשני, וכשבאו לגדול הבית האחד ימנה עמהם ולא זה השני, ולפעמים יוכל היות שבהזדמנות בא זה השני שאין לו סוס לרכוב עליו רק בא ברגליו עוד קודם מזה שיש לו הסוס לרכוב עליו, וזה הוי כחוכא ואטלולא, שזה שבא בראשונה יעמוד באבלתו וזה השני יפסוק מאבלתו קודם לו, וגלל כן נתנו הפוסקים שיעור השוה לכל אדם, מפני שלא היו כלל וכלל אמצעי נסיעה השוה לכל נפש רק ההליכה ברגליו. אבל כעת שיש אמצעי נסיעה מסודרים לכל נפש, רכבת או אוירון, ואם היה נודע לו לאבל ביום ראשון תכף היה נוסע שמה ביום אחד. והראיה שבשעה ששמע נסע שמה ביום אחד, אם כן מדוע לא יתקרא זאת בא ממקום קרוב, שהרי אפשר לו שיבא ביום אחד, וכלשון הרמב"ם והמחבר ושארי הפוסקים. דהא חזינן בכל הני פוסקים כשאומרים השיעור די' פרסאות, מדגישים תיכף מפני שיכול לבא ביום זה, א"כ זה העיקר, ולא השיעור די' פרסאות, כיון שנשתנו סדרי המסעות. עכ"ד הרב חלקת יעקב. וכן כתב הגאון ר' רפאל אהרון בן שמעון בספר נהר מצרים (הלכות אבלות אות פז) שכן המנהג במצריים. שכל שהאבל בא תוך יום אחד ממקומו ועד מקום המת, מונה עמהם. ואפילו בא במסילת הברזל שהולכת מאה פרסאות ליום. וכן כתב רב אחאי גאון בספר נוה שלום (אות יח) וכתב עוד שהרב הר המור כתב שרבנים מפורסמים כתבו להקל בדין זה. כיע"ש. וגם הוא ז"ל לא מיחה בידם. וצריכים אנו להבין למה אמרו הגאונים בדין זה ששיעורו הוא עשרה פרסאות. ולמה לא למדו מפסח שאינו רשאי לבוא בסוס ופרד. וכל שהוא שיעור של ט"ו מילין פטור מקרבן פסח. ולמה לא נילף מינה שפסח דאורייתא ויש בה כרת ושעורה בט"ו מילין. וכש"כ באבלות דרבנן. ומוכרחים אנו לומר שדעת הגאונים להקל באבלות. ואע"פי שאין מי שיכול ללכת ברגליו עשרה פרסאות, דהיינו שתיים עשרה שעות בלא הפסק. אלא שעיקר הטעם בדין זה שכל שיכול האבל לבוא תוך יום אחד למקום המת, יחשב כנמצא שם ומונה עמהם אע"פי שמהלך עשרה פרסאות אינו מצוי בכל אדם. אלא שנתנו שיעור שאם ימצא מי שיכול ללכת ברגליו שיעור זה, יהיה עמם תוך יום. ה"ה למי שאינו יכול ללכת כ"כ. ולפי זה עיקר טעמם שיכול להיות שם ביום אחד. ולמה יגרע מי שיבוא במסילת ברזל או בדרך אחרת. ולומר שאין מסילת הברזל דבר טבעי, כבר השיב בספר נהר שלום ע"ז בדברים המצודקים. ובפרט עתה בדורינו שכמעט רוב העולם מחובר ע"י מסילת ברזל, והרי זה טבע ההליכה והנסיעה בזה"ז, חדלו עוברי אורח ברגל. וגם עיקר מציאותו אינו שלא כדרך הטבע. עכת"ד הרב נהר מצרים. ע"ש בדבריו. וכן כתב בפשיטות בשו"ת מהרש"ם (חלק ה סי' יב) וז"ל: אם אמנם י"ל דבזה"ז שנתפשט מרכבת הברזל רחוקים נעשו קרובים וכמ"ש כה"ג בשו"ת ח"ש שבסוף שו"ת הר המור (סי' יג) לענין אבילות בדין רחוק עשר פרסאות ע"ש בזה. עכ"ל. וכ"פ בערוך השולחן (סי' שעה אות יז) להקל בזה. כיע"ש. וכן פסק להקל בשו"ת ציץ אליעזר (אבן יעקב סי' מא) והעיר שם ע"ד הרב גשר החיים שלא הזכיר מזה. ושכ"ד השדי חמד (אבלות אות עג וברכות סי' ב אות יד). ושכ"כ מהרש"ם (חלק ה סי' יב) ורב פעלים (חלק ב יו"ד סי' מ וחלק ג סי' כד). וכן נראית דעת החת"ס והנו"ב שהביא בתשובות מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' שסא). וטיסה באווירון בזה"ז כנסיעה ברכבת בזמנם, שנתפשט מאוד ורבים מעדיפים אותו על פני רכבת ואמצעים אחרים. ע"כ. ע"ש. ולא שלטה עינו בדברי מהרש"ם (חלק ג סי' שס) שכתב כן בשם כמה אחרונים. ומ"מ כולהו סברי מרן ורבנן להקל ביכול לבוא תוך יום שמקום קרוב מקרי, ומונה עמהם, לא שנא רכב לא שנא בסוסים או בכל דרך אחרת. ובצפייתנו ציפינו לגאון עוזינו ועט"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר (חלק ז יו"ד סי' מג אות ג) שבשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חלק יו"ד סי' כ) העלה שלא שיערו חכמים אלא בהליכה בינונית ולא בנסיעה על סוס ורכב. ע"ש. וכתב ע"ז הפני יצחק אבולעפייא (חלק ה' בהשמטות לחלק יו"ד סו"ס יא) שלפי זה כ"ש לרוכב בסוסי אש וברכב אש במסילת הברזל שהולכת במהירות רבה יותר מסוסים ופרדות עשר ידות, שבודאי לא חשיב בא ממקום קרוב, ומונה לעצמו דוקא. ע"כ. אך בהשמטות שבסוף הספר (דף קפו, א) הובאה תשובת הגאון הראש"ל רבי יעקב מאיר ז"ל שכתב דמאי דפשיט"ל להרב פני יצחק דחשיב מקום רחוק ומונה לעצמו, וסמוכות שלו עפ"ד החסד לאברהם, לבבי לא כן יחשוב, מאחר שמצינו ראינו להגאון מהר"י בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חלק יו"ד סי' קד) שהורה להקל וסיים בסו"ד "וכן עשינו מעשה בהסכמת החכמים שישלים אבלותו עם שאר האבלים". וא"כ הגם שיש רבים דלא ס"ל הכי, אמרינן הלכה כהמיקל באבל, ומסילת הברזל מקום קרוב מקרי וכו'. ושוב בתשובה אחרת העיר הגאון ר' יעקב מאיר ממ"ש המהר"ם שיק שעשה פשרה בין הליכה למסלת הברזל, דהיינו קרון, וכתב ע"ז, וכל לגבי דידן כדאים הם הגאונים מהר"ם פישלס והנוב"י והרב ויאמר יצחק לסמוך עליהם במה שפסקו להקל, ואמרינן הלכה כהמיקל באבל, וענין הפשרה של המהר"ם שיק לא ידעתי מנ"ל וכו'. עכת"ד. והגאון רבי יצחק אבולעפייא בתחלה עשה שם סניגורין לדבריו שאפשר שאילו ראו הגאונים ראיית החסל"א הוו הדרי בהו וכו', ושוב הדר הוא לכל חסידיו וכתב שהדין עם הגאון ר' יעקב מאיר ז"ל בזה שהכלל דהלכה כהמיקל באבל דוחה כלל אחר מלפניו, וכמ"ש בטהרת המים (דף טו, ב אות טז) וכו'. ולכן אף דבעלמא אמרינן להאי כללא דאילו ראו ראיות הפוסק אפשר דהוו הדרי בהו, כאן יש לפסוק כגאוני אשכנז והרב ויאמר יצחק להקל, משום שהלכה כהמיקל באבל. עכת"ד. ומעתה גם בטיסה במטוס הקבוע בכל עת שבזמנינו חשיב שפיר מקום קרוב ומונה עמהם. וכן מתבאר בשו"ת חלקת יעקב (חלק ג סי' סז) ודחה הראיה מפסחים (צד, ב) הנ"ל. עכ"ל הרב יביע אומר.
הכרעת ההלכה[עריכה]
ומאחר שרבו הסוברים להקל בזה, ועוד שאפילו היו מועטים יש ללכת אחר דבריהם שהלכה כהמיקל באבלות, הכי נקטינן להלכה ולמעשה.
מאימתי משערים[עריכה]
וקביעת מקום קרוב או רחוק תלויה בשעת קבורה וסתימת הגולל. שאם היה במקום קרוב, היינו תוך עשרה פרסאות שהם שתים עשרה שעות, אע"פי שנתרחק יותר לאחר מכן, שעת סתימת הגולל היא הקובעת. וכמו שפסק בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סי' שס) וז"ל: מה ששאל באישה שהיתה בדרך ומת לה ילד, ובעלה התחיל להתאבל אחר קבורה. ובשעת קבורה היתה תוך עשרה פרסאות, ואח"ז הרחיקה נדוד וחזרה ובאה לביתה. אם נלך אחר שעת קבורה. הנה מלשון הרשב"א שבבדה"ב הנ"ל שכתב וז"ל כתב הרשב"א שנשאל במ"ש בא ממקום קרוב מונה עמהם אם צריך להתעכב שם וכו'. והשיב כל שבא ממקום קרוב נעשה טפילה להם והו"ל כאלו היה עמהם משעה שחלה האבילות דהיינו משיסתם הגולל. ומונה עמהם דקאמר מונה כהם קאמר שרואים כאלו היה עמהם והתחיל למנות משעה שהתחילו הם למנות. עכ"ל. א"כ הכל תלוי בשעת חלות האבילות משנסתם הגולל וכיון דבאותה שעה היתה במקום קרוב והוי כחלה אז האבילות עליה דגם בהרחיקה נדוד מ"מ לא בטיל האבילות ממנה. עכ"ל. ודע שכל האמור הוא באופן שיש מטוס או רכבת מצויים באותו מקום ודרך האנשים להשתמש בהם באופן קבוע. וכמו שהעיר לנכון בשו"ת רב פעלים (חלק ג יו"ד סי' כד) שאז משערים שיעור של עשרה פרסאות, דהיינו שתיים עשרה שעות על פי אותם כלי תחבורה. ואפילו לא בא אלא ע"ג חמור ושהה בדרכו שלושה או ארבעה ימים או יותר, שעכ"פ יכול לבוא ביום אחד מקרי. אבל אם אין רכבת או מטוס מצויים שאותו מקום, לא משערים בהם, אלא בכלי תחבורה אחר המצוי שם.