חיים יוסף/איסור רחיצה/סעיף ט

ט. הבוגרת, כיוון שראויה להינשא, מותרת להתאפר ולהתקשט תוך שבעה, ואפילו באבילות אב ואם. אבל אסורה ברחיצה כל שבעה. והנערה אסורה להתאפר ולהתקשט, והוא הדין לקטנה.

מקור הדין

במסכת תענית (יג, ב) איתמר אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה. הא נערה רשאה. במאי, אילימא בחמין, אין הבוגרת רשאה, והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. אלא לאו בצונן. לא, אכיחול ופירכוס. עכ"ל. ופירש"י אין הבוגרת – שהביאה שתי שערות, רשאה לנוול את עצמה, אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה. הא נערה שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר – רשאה. דבת חיוב אבילות היא, וקטנה אינה חייבת ולא כלום. בימי אבל אביה – אפילו אירע אבילות לאביה, שמת בנו. אי נמי שמת אביה ממש. אף על פי שהיא בת חיוב אבילות – אינה רשאה לנוול. אלא לאו בצונן – ואפילו הכי נערה אינה רוחצת בצונן. אלמא דאבל אף בצונן אסור. אכיחול ואפירכוס – ולא קא מיירי ברחיצה כלל. פירכוס – בשיער. כבוס – בבגדים. רחיצה – בגוף. עכ"ל.

קושי בדברי רש"י

ויש להתבונן בפירש"י שלכאורה לא מיירי ברחיצה כלל, כי רק בכיחול ופירכוס. ועוד יש להתבונן שמעמידה באביה אבל על בנו. והוא תימה, שאם אביה אבל על בנו אף היא אבלה משום אחיה מן האב, ולמה נקט אבל אביה שמשמע שאינו שלה. וכבר עמד ע"ז הגאון ר' אריה לייב בעל ספר שאגת אריה בספר גבורת ארי על תענית הנ"ל. והוסיף עוד להקשות גם לפירוש שני שמעמיד במת אביה אף הוא דוחק. דמאי שנא אבל אביה משאר קרובים שחייבת להתאבל עליהם. וע"כ פירש הגמרא דהאי בימי אבל אביה היינו שאביה אבל ולא היא. כגון שמת אביו או אמו או אחיו או אחותו דמדינא אין הבת מתאבלת עליהן. אלא שחכמים תקנו כל המתאבלין עליו מתאבלין עמו כדאמרינן במו"ק (דף כ, ב) ומוכח התם דאינו אלא מפני כבוד האבל. ומהאי טעמא נקט אבל אביה לרבותא דאפילו אביה שחייבת בכבודו יותר מן הכל, ואפילו מן האם, כדתנן בשילהי מסכת כריתות כבוד האב קודם לכבוד האם שהוא ואמו חייבין בכבודו, אפילו הכי אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה. כל שכן בימי אבל שאר קרובים שאינה חייבת בכבודם כל שכן שאינה רשאה וכו'. כיע"ש. ואולם עדיין דברי רש"י מוקשים בעצמם. ולקוע"ד נראה לבאר עכ"פ פירוש רש"י השני שבמת אביה ממש מיירי. וקס"ד שמא בשאר קרובים אמרו. אבל באביה שאין בעולם אחר אשר חייבת בכבודו יותר ממנו נימא שתתנוול. קמ"ל שאפילו במת אביה ממש יש להקל. עוד יש מקום להעיר ע"ד רש"י שאע"פי שפירש דלא מיירי ברחיצה כלל, א"כ למה הביאו ראייה לדברי רבא האוסר בלישנא בתרא רחיצה לאבל, והרי לא מיירי ברחיצה כלל. אלא ודאי לרב חסדא ברחיצה מיירי. והכי קאמר הבוגרת אינה רשאה לנוול עצמה. וממאי. אי בחמין הא אמר ר"ח אסור לאבל שיושיט את אצבעו בחמים. אלא בצונן. ע"כ. וכפי זה אבל אסור ברחיצה בצונן כל גופו. ובבוגרת הקילו משום ניוול שאיה רשאית להתנוול כדי שיקפצו עליה. וסברא היא שאפילו בחמים היה להם להקל. אלא הואיל ואפשר בצונן כדי שלא תתנוול לא הקילו כולי האי. וכן משמע מדברי הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין האבלות) וז"ל: אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה. ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה, הא ברחיצה דחמין אפילו בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן. עכ"ל. ודוחק לומר שלא כל גופה כי אם ידיה וכו'. שהיתר זה בכל אבל שייך, וא"כ מה הקילו בה. אלא ודאי כל גופה. וע"ע בחידושי הריטב"א בתענית הנ"ל שגם הולך בדרך זאת. כיע"ש. וחזית הוי במאירי לתענית שרוח אחרת עמו. ודרך מיוחדת לו בפירוש הסוגיא. וע"כ אעתיק לשונו: הבוגרת הראויה לינשא שאירע לה אבל אפילו באב ואם אע"פ שחייבת לנהוג באבלות ושלא להיות כוחלת ופוקסת ולא רוחצת בחמין מ"מ אינה רשאה לנוול עצמה כל כך שלא לרחוץ גופה בצונן ואם עשתה כן גוערים בה שלא לעשות כן כדי שלא ימעטו הקופצים. ע"כ.

אם אינה רשאה הוא לשון חובה או לא

וממה שכתב שגוערים בה אם מתנוולת משמע שלשון אינה רשאה להתנוול היינו שחובה עליה שלא להתנוול. ואולם התוס' בתענית הנ"ל (ד"ה הבוגרת) בשם ר"י כתבו דהאי רשאה היינו חייבת. ועיין בגבורת ארי לתענית הנ"ל שאין לתמוה על הא דמפרש רשאי חייבת. שכיוצא בזה מצאנו בערכין (דף נח) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אף על פי שאינו רשאי. ע"כ. ופירושו אינו חייב. וכן בפרק קמא דקדושין (לג, א) אין בעלי אומניות רשאים לעמוד בפני תלמיד חכם, פירושו אין חייבין. מכל מקום איני יודע למה דחקו לפרש כאן הכי דיש לומר אינה רשאה דבוגרת היא כפירוש בכל מקום דאיסורא נמי איכא לנוול את עצמה אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה. ע"כ. הא קמן שאיסורא נמי איכא להתנוול. וע"כ גוערים בה.

שיטת המאירי בביאור הסוגיא

עוד ביאר השמועה במאירי הנ"ל וז"ל: אין הבוגרת רשאה באבל אביה לנוול עצמה שלא תרחוץ כל גופה הא שאר אבילים אסירי. וממאי אלימא בחמין הא שאר אבילים אסירי בחמין ושרו בצונן והא אמר וכו' אבל אסור להושיט אצבעו בחמין והאיך מקילים בה מנגיעת אצבע לכל גופה אלא לאו בצונן דשאר אבילים מותרים בפניו ידיו ורגליו ובוגרת בכל גופה. אלמא אבל כל גופו אסור אף בצונן ודחי ליה דבצונן אף אבל כל גופו מותר. וזו אכיחול ופיקוס נאמרה שמקילים בה משום חנא. הא לרחיצה הכל שוין. ומ"מ אין הלכה כן שהכיחול והפיקוס אסור לה אלא שהותרה ברחיצת כל גופה בצונן ואבל אחר דוקא בפניו ידיו ורגליו כמו שביארנו. עכ"ל. ונמצא המאירי אוסר בכיחול ופרכוס. וזה כנגד כל הפוסקים.

הכרעת ההלכה

ומ"מ עלה בידינו שלדברי הכל בוגרת מותרת ברחיצת כל גופה בצונן כדי שלא תתנוול. ומה שאמרו שעומדת להינשא, לאו דווקא, אלא שראויה להינשא, וכדי שיקפצו עליה, וכמו שכתב רש"י ז"ל .