חיים ביד/נז

<< · חיים ביד · נז · >>

סימן זן

שאלה מעשה שהיה כך היה שישבו ממוני הזמן וט"ה עם מע' הרבנים והב"ד שבעיר העי"א במעמד אחד כדי לתקן ולעשות הסכמה אחת למגדר מלתא במילי דשמיא וגם הרב בעל החותם בגושפנקא דמלכא הסכים עמהם וכשבאו לחתום יצא אחד ממוני הזמן בסיוע אחד מיחידי העיר והוא תקיף שידע מזאת ההסכמה שהם מסכימים לעשות וביקש מאת הרב בעל החותם נר"ו למונעו מלבוא אל החתום וכשבאו במעמד לחתום בהסכמה שלח זה הממונה בסיוע הנז' שליחות מאחד מגדולי שרי אוה"ע שבעיר להרב הנז' נר"ו שיצא מתוך המעמד הזה שהיו חבריו הרבנים והב"ד והממונים וט"ה העי"א וכה דיבר לו שלא יתחבר עם הדיוטים ח"ו וזהו כדי שלא יחתום בהסכמה והרבנים והב"ד והממונים הפצירו להרב הנז' נר"ו שיחתום ולא רצה לחתום וע"י ההפצרות של הממונים להרב נר"ו כה דיבר אחד מהממונים העי"א להרב נר"ו אם אינו רוצה לחתום א"כ מה בצע מהמאמר המלך יר"ה שבידו שנתנו לו זה הכח שהוא משלנו ללא הועיל יתן ויחזיר בידינו זה הכח והרב הנז' נר"ו הקפיד על הדיבור הזה וחרה לו עד מאד וכשראו שאר הרבנים והב"ד והממונים העי"א שדיבור זה היה להרב נר"ו הקפדה גדולה הוכיחוהו להממונה על פניו וגערו בו למה תדבר כה להרב נר"ו שאינו דרך ארץ וגם הממונה הורה ולא בוש שלא טוב עשה וביקש הממונה הנז' מאת שאר הרבנים והב"ד העי"א שיפייסוהו להר' הנז' נר"ו לבקש ממנו מחילה והרבנים והב"ד לא זזו משם עד שביקשו ממנו שימחול לזה הממונה וגם הממונה הנז' כה אמר כי הוא מתנצל כי אינו מדבר דיבור זה כ"א בעבור הקהל ותיקון העיר כדי שישמע השליח ששלח העשיר הנז' מאוה"ע לפחד אותו שאם עושה כן לכוף להרב הנז' לעשות לו איום וגיזום כי הם ג"כ נוטלים ממנו זה הכח של מאמר המלך יר"ה ויהיה כאחד משאר הרבנים כדי שבזה יחדל זה העשיר מלדחוק להרב הנ"ל ועל הכל כי לא דיבר לו שום ביזיון כ"א כונתו לתועלת ולתיקון העיר לעשות הסכמה במילי דשמיא ואין כונתו לבזות ח"ו ואם זה הממונה הוא בא אליו לכופו שלא לחתום ומאיים עליו גם אנכי אעשה כן לפנים כדי לדחותו ומ"ג כי יש כאן ביזוי להרבנים ולהב"ד והממונים אשר במעמד שקראם השר מאוה"ע הדיוטות מסיבת זה הממונה בסיוע הנז' ואיך ישמע אליו ויהיה נושא לו פנים תחת אשר בסיבתו ובשליחות השר חירף להרבנים ולהב"ד והממונים אשר היו יושבים במעמד לש"ש ולעשות גדר וסייג לתו' וא"כ אם דיבר הממונה להרב נר"ו דבר זה אינו כ"כ זר כיון שגם המה שמעו חרפתם מחמת זה אשר הוא שומע למי שהוא מעכב בידו של הרב הנז' ועכ"ז שנראה להרבנים ולהב"ד שהממונה יש לו התנצלות בזה הא מיהא לא טוב עשה לדבר להרב נר"ו דברים אלו שהוא העדר כבוד ובכן עמדו לפני הרב וחילו פניו שימחול להממונה הנז' על מה שדיבר וכיון שראה הרב הנז' שבקשו ממנו שימחול נתפייס דהיינו שנתנו לו מתוק והסביר לו פנים לזה הממונה וגם הממונה נשק ידיו של הרב נר"ו ובירכו הרב הנז' וכשיצאו מן המעמד ערערו עוד על ענין הנז' הוא וגירי דיליה והם אמרו כי רוצים לעשות לו דין להממונה הנז' על מה שדיבר סרה על הרב הנז' ואף שנתפייס לא מהני זאת המחילה בדבר זה וגם כי לא מחל לו בפירוש לומר לו מחול לך כי כן נא לשון בקשה יודיענו בתחילה אם יש חילוק בין ממונה לשאר העם כשמבזה אפי' בפירוש לת"ח או יש להקל עליו בהיותו ממונה ואת"ל דאין חילוק בין ממונה לשאר העם כשיהיה הענין שדיבר כדברים הללו והוא מדבר בעד כוללות העיר אי גם בזה יש לו עונש להממונה או לא ואת"ל דגם בכי האי גוונא צריך מחילה אי מחל אי מהני מחילתו ואת"ל דמהני מחילתו אם לא מחל בפי' לומר לו מחול לך אלא שהסביר לו פנים ונתרצה אי מהני או לא על הכל יורונו המורה ושכמ"ה.

תשובה מחיים אבוא להשיב על ראשון ראשון דהנה זה ששאל השואל אם יש חילוק בין ממונה הקהל לשאר עמא דארעא כשביזה לת"ח להקל עליו נראה ודאי דאין חילוק בין ממונה הזמן לשאר העם כ"א דוקא כשהם עוסקים בענייני הקהל וביזו אותם דאז יש להם דין ת"ח לחייב נידוי למבזה אותם וכמ"ש הרב מוהר"י הלוי בתשו' סי' מ"ח וגם מהראנ"ח ח"א סימן קי"א שר"ל דהמבזה לממונה חייב בלאו דאלקים לא תקלל כיע"ש ועמ"ש ע"ד עט"ר מז"ה הגדול אור הירח ז"ל בס' חק"ל חח"מ ח"א סימן קכ"א ומ"ש בעניותי בחי' לח"מ רס"י ז"ך יעש"ב וזהו דוקא שאם אחרים ביזו אותם לתת להם מעלה וכבוד שאם יחרפו אותם אחרים כשהם עוסקים בצרכי הקהל לתת להם דין ת"ח לחייבם נידוי אבל הם עצמן שביזו לת"ח וכ"ש לרבם שלהם באופן שהדין נותן שהביזוי מתחייב נידוי אפילו אם יהיו ממוני הקהל וט"ה ועוסק בצרכי הקהל ובאותו מעמד ביזה לת"ח וכ"ש לרב אין פוטר אותו מהנידוי והוא ברור ונראה לומר דאפי' להסוברים דבת"ח שביזה לת"ח אחר דאין לנדותו זהו דוקא בת"ח גמור משא"כ בממונה הקהל דמסתייה לתת לו דין ת"ח לענין כשביזו אותו לא שיהיה לו דין ת"ח שלא לנדותו כשביזה הוא לת"ח וכבר כתבתי בזה בס' סל"ח בחאה"ע סי' ט' דט"ן ע"ב יע"ש.

ברם בנ"ד שהממונה אומר כי לא כיוין לבזות לרב כ"א דכפי דעתו בינו לשמים שההסכמ' היא מוכרחת לחתום דהוי מילי דשמיא ותיקון העיר וגם הרב דעתו כן אלא שיצא מעכב על ידו ומראה לו כח משרי האוה"ע א"כ הרי הוא מוכרח במעשיו לצורך תיקון המעמד שהם יושבים להשיב לרב שאם יש לו מעכב על ידו ושומע לעצתו מחמת פחד גם אנחנו מבקשים שיתן בידינו הכח ומאמר יר"ה והרי הוא עטרה לראשינו ככל שאר הרבנים הי"ו בלתי זה הכח בידו כדי שלא יהיה עליו קובל ומתרעם וכיון שכונתו הוא שלא כיוין לבזות כי אם לצורך המעמד הוא מה שדיבר נראה שהדין עמו וכמ"ש מהרשד"ם בתשו' חיו"ד סימן צ"ט שנשאל כעין נ"ד ברב שעשה הסכמה וממונה אחד השיב עליו במחילה מאדוני למה עשה ההסכמה כזאת בלתי ידיעה וכו' והרב נידהו וכו' והשיב וז"ל אבל ת"ח שנידוהו וחרפו בפרהסייא אסור לו למחול עד שיבקש ממנו מחילה ובנ"ד נראה שהיה בפרהסייא אבל אם כנים הדברים כאשר באו בשאלה עליו נאמר ואשר לא טוב עשה בעמיו שהרי לא היו שם לא דברי חירוף ולא דברי ביזוי אדרבא דברי כבוד ודברים נכוחים למבין כל דברי שמעון ואם הוא רוצה להבין ההפך מה פשע שמעון בזה כ"ש כאשר נתן התנצלות לדבריו וביאר שלא היה כונתו רק לתועלת הקהל ובזה טעה הת"ח כי היה ראוי להעלים עיניו מראות בכונת הרע כ"א מחשבתו וליקח הטוב הנראה לכאורה וכמ"ש והוי דן את כל האדם לכף זכות ואעפ"י שכתב מוהרי"ק בשם המרדכי דאפי' דאמתלא המוכחת שכיוין להבזות יש להעניש מ"מ בנ"ד ל"מ דליכא אמתלא מוכחת שכיוין לבזות אדרבא דיבר דברים ראויים לדבר לשהע"ה כי מאחר שהיה שואל דעת אנשי המעמד ושמעון היה אחד מהם ודאי על כל אחד מוטל להשיב כלבבו ודיבר בכבוד כאשר בא בשאלה במחילה וכו' וע"כ נראין הדברים שלא רצה הת"ח הלזה רק להנקם וכו' ע"כ הנה מבואר מדברי מהרשד"ם אלו דכל שהממונה דיבר נגד הרב בשביל קהל עדתו ולא כיוין לבזותו אין בו עון אשר חטא א"כ בנ"ד נמי שהממונה הנז' מה שדיבר נגד הרב הוא כדי לעשות תועלת לכוללות העיר כפי דעתו אין כאן עון כלל.

אלא דעדין יש לפקפק בנ"ד דלא דמי לנדון הרב מהרשד"ם דנדון הרב מהרשד"ם דיבר כהוגן ובכבוד ובמחילה וכו' משא"כ בנ"ד כי דיבר הא מיהא שלא בדרך כבוד כי מצד הענין לו' להרב שתחזיר לידינו הכח ומאמר המלך יר"ה הוא דבר של זלזול וירידה מכבודו נר' בודאי דהוי ביזוי דבר זה וכ"ן מדברי עט"ר מז"ה הגדול בס' חק"ל חח"מ ח"ב סי' כ"ד דל"ב ע"ב שכתב ומלבד כ"ז כל העם מקצה שלא ידעו דהרב שונא גמור להד' ט"ה וכל כת יחידי פורעי המס שלהם עד שקראם מנודים ע"י שאמרו לו שהכת זה אינם רוצים עוד כלל שיהיה רב שלהם על הצבור מה שאינו שאין כונתם ח"ו לבזוי כי אם שלא יצא תקלה ע"י ט"ה אלו אם ישארו עוד על מינויים אך אחר שיסכימו במינוי החדש יחזירהו על מינויו בכל כבוד שבעולם וכו' יע"ש. הרי דבאומר לרב שאינו רוצה להיות רב שלהם מיקרי ביזוי. אלא דלפי מ"ש מז"ה בנדון שלו דיש קצת התנצלות במה הצד שלא כיונו לביזוי כמו כן נוכל להליץ כאן דמלבד שאינו אומר כי אינו רוצה שיהיה רב על הציבור כ"א שזה הכח שיש לו שיתן זאת ועוד שיש לו גם כן התנצלות ואמתלא קצת ועיין בתשו' מהריט"ץ רס"י נ"ה במי שאמר לחכם הקהל שאם ירצו הקהל להעבירו יעשו וימשך תקלה ומחלוקת דבר זה לא לזלזל בו נתכוון אלא כמיעצו להנאתו ולטובתו עצה ההוגנת לו שהכל תלוי ברוב עם הדרת מלך ואי אמרי עקרנא טורא עקרי לכן מיעצו שלא יקניטם נמצא שלא מצינו עולה בשפתיו של זה האיש הנה וא"כ לאו בר נידוי כלל עכ"ל. הרי נראה מדברי מהריט"ץ דמי שאומר להרב המרביץ תור' בקהל עדתו או לב"ד שרוצה לסלקו משררתו הוי זילזול כבוד בזה וחייב נידוי אלא דבנדון שלו פטרו משום שלא אמר דבר זה על עצמו אלא תלה קללתו באחרים והוי כמיעצים אלא דנרא' דגם בנ"ד פטור ואינו חייב נידוי שהרי שמה שדיבר הוא בהיותו מנהיג לצורך הקהל וכונתו הוא לתועלת הקהל ולהציל את הרב נר"ו מיד הדוחקים אותו זהו מה שנתן בעד התנצלות ואם נקבל לפי האמת זה ההתנצלות להיות פטור מן הנידוי. הגם שמצינו שהכריח בס' אהל יעקב להרב מהר"י שאשפורטה ז"ל בתשו' סימן ס' דס"ז ע"ד דמי שביזה לת"ח ואומר כי לא נתכוון לבזותו דאפי"ה חייב נידוי כמו שיע"ש וכ"נ לדקדק מתשו' הרב מוהרשד"ם הנ"ל עכ"ז כאן דיש לו התנצלות ברור ולביה אנסיה כי טעה בדבר מצוה כי חשב כי לחתום ההסכמה כזאת הוא דבר גדול לגדר וסייג לתורה ושהמעכב הוא הגורם נראה דיש לנו להקל שלא לחייבו נידוי. עכ"פ הרי הוא חייב לבקש מחילה דהא מיהא הוה ליה להרב נר"ו צער בזה וחייב להרבות עליו רעים כדי שימחול לו הרב כ"ן שכונתו לא היתה לבזויי וכיון שביקש מחילה מהרב והרב מחל לו אין מקום לחזור עליו ולהעניש אותו על ככה דאין לאחר המחילה כלום ומ"ג כי מבואר בשאלה כי בקשת המחילה הזאת אשר ביקש הממונה החוטא הנז' מהרב נר"ו באותו מעמד היו ע"י רעים אהובים שביקשו הרבנים והב"ד ושאר הממונים בתחינה ובקשה להרב שימחול לו וע"ז נתרצה הרב ונתפייס בעבור כבודם וא"כ אין מקום לו' אח"ך כי המחילה הזאת אינה כלום ומשטה הייתי בך כמ"ש בהג"א דפ"ק דב"ק סימן כ' וז"ל אם חבל ראובן את שמעון חבלה שיש בה הכאה ולא הרבה עליו רעים ועמד שמעון מעצמו ומחל לו יכול לומר משטה הייתי בך דצערא דגופא לא מחיל תשו' ר"י בר מהרי"ח עכ"ל דש"מ דדוקא היכא דחבל בחבירו חבלה שיש בה הכאה ומחל מעצמו שלא הרבה עליו רעים בזה הוא דיכול לחזור ממחילתו ולומר משטה הייתי בך דצערא דגופא לא מחל משא"כ בנ"ד כי לא היה הכאה וחבלה חלילה ואפי' אם נאמר כי דברים שדיבר נגד הרב בודאי שנתן לו צער הרי כיון שהרבה עליו רעים שימחול וגם הוא ביקש ממנו מחילה ונתן התנצלות ואמתלא על מה שדיבר ונתרצה הר' נר"ו למחול אין ספק דאינו יכול לחזור בו ואפי' אם הוא בעל הבית שמחל וחוזר בו אינו שורת ד"א כ"ש כשהוא ת"ח ורב כי בלא"ה דרכן של ת"ח להיות ענוים ושומעים חרפתם ולא משיבים ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים וכו' כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' ת"ת והטור והש"ע ביו"ד סי' של"ד ומרן בש"ע שם סוס"י רמ"ג יע"ש:

ועוד בה כי יש מעשה רב אשר אירע בימי הרב הקדוש מוהרר"ח ן' עטר ז"ל והביאו הרב הגדול מוה"ר חיד"א ז"ל בספריו הקדושים ענין גדול וז"ל שמעתי מפה קדוש הרב המופלא עיר וקדיש כמהר"ח ן' עטר דמעשה היה אל עירו ואל שער מקומו כי אחד מראשי הקהל שר וגדול בבית המלך זלזל בחכם אחד והרב ז"ל לתווך השלום קרא לחכם לפייסו והתחיל לדבר לו דברי פיוסים ולשון מדברת אי אמרת בשלמא והחכם ענה אותו למה יטרח האדון בזה והוסיף הרב להוסיף מחול על הקדש והשיב החכם כוונתי להגיד למר דמעת אשר זלזל בי השר הזה תכף מחלתי לו דהזו"הק אומר כי עונות ישראל ח"ו כביכול מכבידים גדפוי דשכינתא ואדם זה ש"ר לו נאמר חטא וביזה אותי ואם אין אני מוחל לו עון עצמו אינו נמחק ויש צער לשכינה מסיבת עון זה ולכן מחלתי לו תכף ולא היה מקום שיהיה חלות לעון דהביזוי והמחילה היה כאחד ממש ולא היה צער לשכינה כלל ודברי פח"ח יעו"ש בספר מראית העין במסכת ברכות דכ"ה ובס' דב"ל יעו"ש והרי אם הרב ז"ל קאמר שמחל לו תכף בלתי שאלת מחילה משום כבוד שכינה שלא יהיה מגיע לה צער כ"ש כשכבר מחל לו בפני רבים ורוצה לחזור בו ממחילתו כי היה על צד האונס קצת שהפצירו בו עד בוש כי מלבד כי יש לו לחוש לצער השכינה זאת ועוד כי יש לחוש למשוי להרב הדרנא ח"ו ושחזר בו ממה שנתפייס וח"ו ידברו עליו דברים כי כן איני מאמין בזה שאחר שמחל מחילה בפני רבים יחזור בו והוא ברור.

אלא דהיה מקום לומר לכאורה דמצד אחר אין כח ביד הרב נר"ו למחול שהרי כתב מור"ם בח"מ בהגה' הש"ע סי' ז"ך סעיף ב' ואפי' מחל המתחרף עונשים אותו שכבר חטא ונתחייב וכו' יעו"ש כנראה שאפי' שמחל המתחרף מחילה גמורה ואינו חוזר בו ממחילתו עכ"ז עונשים אותו מפני מה שחטא כבר א"כ בנ"ד נמי הגם כי הרב נר"ו מחל לו מחילת עלמין ולא חזר בו כלל עכ"ז יש לנו להענישו מפני מה שחטא כבר והגם כי הוא ממונה הקהל אין פוטר אותו מן העונש אם לפי האמת חטא ונתחייב וכמש"ל:

איברא דכל זה הוא במונח כי גירסא זאת שכ' מור"ם בלשונו אפי' מחל המתחרף היא שרירא וקיימת אמטול להכי איבעי לן למימר כי זה הממונה שדיבר סרה על הרב וחטא כנגדו אף על גב שמחל לו הרב נר"ו צריך כפרה וענוש יענש על מה שחטא והנה קודם שנבוא לבאר אם הגירסא הזאת נכונה אשימה עיני לומר חילוק ברור דכל זה הוא הא מיהא במחרף דהיינו שמדבר דברי חירופים אבל במה שדיבר דברים שאינן חירופים כ"א שאינן לפי כבוד הרב נר"ו אין זה ודאי דברי חירוף ואה"נ דבזה אם מחל מהני מחילה ובר מן דין כי הן אמת כי גירסא זאת בדברי מור"ם שכתב ואפי' מחל המתחרף ליתא והגירסא הנכונה היא ואפי' מחל המתקלל עונשים אותו שכבר חטא ונתחייב והגיר' זאת היא הגירסא נכונה בדברי מור"ם ואפי' מחל המתקלל ולא המתחרף שהרי הכי איתא בל' הרמב"ם בה' סנהד' פכ"ו ה"ו והטור בסימן זה וז"ל ואעפ"י שמחל החכם או אחד משאר העם למקלל על קללתו מכין אותו שכבר חטא ונתחייב יעו"ש הרי העיקר מאי דל"מ מחילה הוא שקילל זה ואיכא איסורא דאורייתא בקללה עצמה ונתחייב מלקות מן התורה והגם כי מחל המתקלל מה שנוגע לו לכבודו לא נפקע בזה איסור תורה שעבר וכמ"ש מרן הכ"מ וז"ל ומ"ש אינו יכול למחול על קללתו נ"ל הטעם שהתורה חייבו מלקות וחטא למקום ואינו יכול למוחלו יע"ש משא"כ כשחירפו בחירופים שאין בהם איסור תורה ואינו עובר בלאו כי בודאי אם מחל המתחרף ש"ד אלא דבת"ח אינו יכול למחול עד שיבקש ממנו מחילה כמ"ש הרמב"ם בה' ת"ת סו' פ"ז וז"ל בד"א כשבזהו או חרפוהו בסתר אבל ת"ח שבזהו או חרפו אדם בפרהסייא אסור לו למחול ע"כ ואם מחל נענש על בזיון התורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו יעו"ש וכ"פ מרן בש"ע יו"ד סי' רמ"ג ס"ט יעו"ש והריב"ש סוף סימן ר"ך א"כ ע"כ צ"ל דאפי' מחל המתחרף הכתוב בדברי הגה' מור"ם ט"ס הוא והעיקר כגירסת הכתוב בספרים שלנו המתקלל וכ"כ תלמידו הרב הלבוש ז"ל וכ"ן מדברי הרב באר הגולה שכתב דיותר יוצדק הג"ה זאת לעיל בסעיף א' והשיב ע"ד הסמ"ג סק"ט יעו"ש והנה הגם כי הרב הסמ"ע שם הצ"ע לדברי מור"ם כי חשב כי מ"ש מור"ם אפי' מחל המתחרף היינו דאפי' בסתם חירופים דל"מ מחילה וע"ז הצריך דברי מור"ם בצ"ע שהרי קי"ל דאפי' למי שהפקיר בב"ד שחייב נידוי מדינא עכ"ז מהני מחילה כמו שיעו"ש והאמת כי הדין דין אמת דמהני מחילה על חירוף וביזוי ומעיקרא גם מור"ם לא כיוון לזה כי דבריו לקוחים הם מדברי הרמב"ם והרמב"ם בהל' סנהדרין פכ"ו ה"ו כ' אעפ"י שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו אינו יכול למחול על קללתו וכן שאר העם אעפ"י שמחל המתקלל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב וכ"כ הטור בסי' זה גם הרב ש"ך ז"ל שם והרב"ח הסכימו דמהני מחילה על חירוף וביזוי דבעלמא וצ"י בדברי מור"ם לפ' דגם בנוסח הכתוב לפניהם אפי' מחל המתחרף מיירי ג"כ בדאיכא איסור תורה משום מקלל הא לאו הכי מהני מחילה לכ"ע ומרן החבי"ב בכנה"ג ח"א סי' זה הגה"ט אות וי"ו כתב וז"ל ונרא' מדברי הרמב"ם ורבינו בעל הטורים דעל הקללה אינם יכולים למחול אבל על החירוף ועל הזלזול מהני מחילה ובעל המפה ז"ל שכתב אפי' מחל המתחרף עונשין אותו הוא תמוה כמ"ש הסמ"ע וב"ח כתב כדברי הרב בעל המפה ז"ל יעו"ש. הרי מבואר מדברי הרב כנה"ג כי סבר וקביל בדברי הרמב"ם והטור דעל הקללה ל"מ מחילה ועל החירוף ועל הזלזול נראה דאין חילוק כ"א בין קללה לחירוף והרי הקללה דל"מ מחילה לדברי הרמב"ם הוא כשיש בו מלקות מן התורה כמבואר בדבריו שם:

ורב אחאי הרב הש' הדה"מ זרע רב כמוהר"ר יאודה דאנון נר"ו דיתיב ביני דני דקדק על דברי כנה"ג אלו במ"ש בסו"ד וב"ח כתב כדברי הרב בעל המפה שהרי הרב ב"ח ג"כ הוא משלנו דס"ל דמהני מחילה בחירופים ופי' בדברי מור"ם גם לפי גירסתו דקא גריס אפי' מחל המתחרף דל"מ מחילה דמיירי במחילה דאיכא קללה וכשיש בו איסור קללה הא מיהא אינו יכול למחול שכ"כ הרב"ח וז"ל ומ"ש הרב בהג"ה ש"ע וז"ל ואפי' מחל המתחרף עונשין אותו שכבר חטא ונתחייב עכ"ל דר"ל בין שהיה מתחייב מלקות מן התורה כגון שהתרו בו וקללו בשם או בכינוי בפי' וקראו מתחרף לפי שאין מלקין בזה"ז ואין עליו אלא שם מתחרף ובין שלא התרו בו או שקללו בלא שם וכינוי או שאמ"ל יהא ברוך דאיכא איסורא דאורייתא בלחוד כיון דמ"מ חטא וכבר נתחייב עונש בהן עכ"ל הרי מבואר מדברי הרב"ח אלו דקא מפ' לדברי מור"ם דמיירי במתקלל והמתחרף הוא מתקלל וא"כ לא יכון בארש לו' שהרב"ח כתב כדברי בעל המפה אחר מה שהבין הסמ"ע בכונת דבריו שמיירי במתחרף חירופים דבעלמא שאינן קללה זת"ד והאמת איתו כי לא יצדק לו' אחר דברי הסמ"ע שהצ"ע לדברי מור"ם והרב"ח כתב כדברי בעל המפה ועוד' ק' שהרי הרב ב"ח בא לישב קו' הרב הסמ"ע ע"ד מור"ם דאיך יתכן דל"מ מחילה בחירופים שהרי מצינו דמהני מחילה למי שהפקיר בב"ד וא"כ איננו שוה מ"ש הרב כנה"ג והרב"ח כתב כדברי בעל המפה כי לא בא הרב"ח לו' כי יש מחלוקת בין מור"ם להסמ"ע בזה אלא בא לפ' דבריו כי לשון המתחרף הוא המתקלל וא"כ אינו שייך לומר והרב"ח כתב כדברי בעל המפה כי כן נראה ליישב לזה כי יש חיסור לשון בדברי הרב כנה"ג וכצ"ל והרב"ח כתב ישוב בדברי הרב בעל המפה וחסר תיבת ישוב מן הספר.

ומ"מ יש להשיב ע"ד הרב"ח דמה שחתר לישב בדברי מור"ם דמיירי במקלל שאינו חייב מלקות ואיכא הא מיהא איסור תורה ובזה ל"מ מחילה המדקדק בדברי הרמב"ם שם אשר משם הוציא מור"ם דברי הגה זאת יראה ויבין כי אינו מחלק הרמב"ם כי אם בב' חלוקות המקלל בשם שחייב מלקות מן התורה הוא דוקא דל"מ מחילה הלא"ה מהני וכ"ן מדברי הטור ושו"ר להרב חלקו ש"י שהשיב בזה ע"ד הרב"ח ואולם במה שדקדק ע"ד הרב כנה"ג שם הר' חלקו ש"י שכתב באות וי"ו דמכין היינו מלקות ממש דלא משמע כן דבזה"ז ליכא מלקות כנודע יע"ש לעד"ן דלק"מ כי בודאי כבר ידע זה הרב כנה"ג כי כל מלקות שמלקין בזה"ז נקרא בשם מכת מרדות שאינו מלקות מד"ת כדינו בדיינים סמוכים וכמו שכ"כ בהדייא הרב כנה"ג בח"מ סימן ב' גבי מ"ש הטור רצועה למלקות נ"ב מכת מרדות כי הגם כי הוא מלקות ממש שכבר כתב שם מקל למכת מרדות עכ"ז פי' שמלקות הוא מכת מרדות לפי שהוא בזה"ז וכמ"ש בעניותי בספרי הקטן נשמת כל חי ח"א חא"ח סימן ל' דל"א ע"ב יעו"ש. גם הרב אורים ותומים באורים ס"ק וי"ו כתב כדברי הרב"ח והש"ך בכונת דברי מור"ם ועיין להרב מהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם שם שכתב וז"ל ואפי' מחל המקולל יעו"ש.

באופן דאם מהני מחילה על החירוף שאין בו קללה כלל לכ"ע מהני מחילה כי אפי' למה שהבין הסמ"ע בדברי מור"ם כבר עמד עליו מתמיה ולא קי"ל הכי נגד כל הפוסקים ומ"ג כי בלא"ה מור"ם מעיקרא לא כיוון לזה אין להחשיב ס' זאת כלל להיות עומד ומעמיד עליו כל עיקר ברם על המקלל קללה שאין בה מלקות בזה מצינו מחלוקת כי לסברת הרב"ח והרש"ך והרב אורים ותומים שזוהי ג"כ כוונת דברי מור"ם ל"מ מחילה וכ"ן דעת הרב זכור לאברהם בחח"מ ח"א דשט"ו ע"ב ובח"ג שם מע' ח' דכ"ג ע"א יעו"ש ולדעת הסמ"ע והרב חלקו ש"י נראה דגם על הקללה שאין בה מלקות מהני מחילה וכ"ן התם דברי הרב כנה"ג שם וכמש"ל ומה שאינו מהני מחילה הוא על המקלל קללה בשם שחייב מלקות וכמו שכ"כ בהדייא ג"כ הרב הלבוש ז"ל עכ"פ נמצינו למדין דבמקלל קללה שחייב בה מלקות מן התורה לכ"ע ל"מ מחילה ואין בזה מחלוקת כלל ואין מקום להתעקש ולומר כי כיון שמצינו לסלקא דעתין של הסמ"ע בכונת דברי מור"ם דגם במחרף בלתי קללה ל"מ א"כ יחזיק בסברא זאת לו' כי הגם כי מחל על החירוף ל"מ מחילה דליתא להא דמלבד די"ל דכיון דסברא זאת היא סברת יחיד נגד כל הפוסקים שלא הסכימו עליה כי אפי' הסמ"ע גופיה דהבין כן הניחו בתימא זאת ועוד כי נראה פשוט וברור לו' כי כל סברא שמביא איזה פוסק אחד בשם פוסק אחר ויש מקום לפ' דבריו להפך כפי המקור שיצאו ממנו הדברים אזי אין למינקט כמו שמביא אותו פוסק לאותה סברא כמ"ש הרב כנה"ג בתשו' בס' בעי חיי ח"ח חח"מ סימן ס"ד דח"ן וסימן ס"ח דס"ח ע"ב ועמ"ש בסה"ק חקק"ל ח"א חיו"ד סימן ג"ם דט"ן ע"ג יעו"ש בס"ד.

איברא פש גבן לבאר אם לא מחל מחילה בפי' שלא אמר לו מחול לך אלא הרבה עליו ריעים וביקש ממנו מחילה ונתרצה לו ריצוי גמור בהסברת פנים ודברי ריצוי ונשק לו ידיו ונתן לו וברכו אכן לא אמר לו מחול לך בפי' אי מצי לו' כי לא מחל מחילה גמורה מלב ומנפש וזהו שהראה לו דברי ריצוי היה כי הפצירו בו עד בוש ולא יוכל להמלט מידם אבל עדיין תובע עלבונו ושיעשו לו משפט כתוב ולכאורה נראה דצדק בטענתו שהרי כתב הרב רבינו בחיי סוף סדר ויחי וז"ל והנה אחיו בקשו ממנו מחילה ולא ביאר הכתוב שמחל להם וכבר ביארו רז"ל שכל מי שחטא לחבירו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חבירו ואעפ"י שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם שנראה בזה שהיה להם ריצוי מיוסף מ"מ לא ראינו שהזכיר מחילה ביוסף ולא שהודה להם שישא פשעם וחטאתם וא"כ מתו בעונשם בלא מחילה וא"א לכפר עונם רק במחילתם וע"כ הוצרך העונש להיות כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלוכה ע"כ הנה מבואר מדברי הרב רבינו בחיי ז"ל דמי שחטא כנגד חבירו וביקש ממנו מחילה וסליחה וכפרה וחבירו נתפייס ונתרצה עמו ודיבר על לבו והסביר לו פנים יפות והראה אהבה וחיבה עמו עכ"ז כל שלא אמר מחילה בפי' מחול לך לא מהני וא"כ בנ"ד שהאמת במה שהוא אמת דהכי הוה עובדא שביקשו מהרב שימחול ויתפייס וכן נעשה שנתרצה והראה לו פנים צוחקות וברכו ונתן לו ידו כשנשק ידיו כמנהג וביקש מחילה אכן לא אמר בפי' מחול לך שמחל לו בפי' א"כ אין כאן מחילה כלל.

אלא דאם באנו לידי מידה זאת לומר דליכא עדיין מחילה איתיה בתקנתא דעכשיו יכול הרב נר"ו למחול מחילה גמורה כי מה שרוצים לו' שחייב נידוי אינו כ"כ ברור לחייבו ומ"ג עתה שכבר נתפייס הרב ונתרצה ריצוי גמור שבודאי צריך שימחול מחילה בפי' ואינו מן הראוי לחייב להממונה הנז' שום עונש כלל כאשר נתבאר ועוד נראה לומר כי בלא"ה דברי הרב רבינו בחיי תמוהים בעיני כי מאחר שמצינו שאחי יוסף שלחו בתחילה שלוחים כדכתיב ויצוו אל יוסף וכו' אביך ציוה וכו' ושוב כתיב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים הרי דאיכא תחינה ובקשה ע"י ריעים ובציווי אביהם כי בודאי חושש יוסף לכבוד אביו והם אמרו אנא שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך וכתיב ויבך יוסף וכו' וגם וינחם אותם וידבר על לבם כי נראה כי נתרצה להם ריצוי גמור וא"כ איך יתכן לו' שלא היה בדבר מחילה בפירוש ועל הכל ק' שרז"ל במד' ש"ט אמרו ומה אחי יוסף שמחל להם יוסף ראה מה עלתה להם וכו' יעו"ש וכ"כ בסה"ח סימן י"א וז"ל וכן בנ"י כשחטאו ליוסף מחל להם ולא שילם להם גמולם וכו' יעו"ש הרי דסברו רז"ל וקבילו כי יוסף מחל לאחיהם מחילה גמורה אלא דעכ"ז נענשו כדין וכהלכה שהרי כבר ביארנו מדברי הרמב"ם והטור וכל הפוסקים דבאדם החוטא לחבירו ואיכא איסור לאו הגם כי מחל לו חבירו עכ"ז האיסור לאו דעבר על מימרא דרחמנא אין בידו למחול וא"כ כמו כן כאן באחי יוסף שעברו על לאו דלא תגנובו דבגונב נפשות מיירי כדברי רז"ל ורש"י ועונשו חמור כדכתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת כי זה היה לפי האמת עונש של עשרה הרוגי מלוכה כידוע לפי מה שנוגע לכבוד המקום וכבר עמדתי על זה בסה"ק נפש חיים מער' עי"ן אות צ"ג וישבתי ע"ד זה ונסתייעתי מדברי הרב פני דוד וממ"ש בסה"ח גבי מ"ש דאב שמחל על כבודו אף דכבודו מחול הוא נענש בדיני שמים יעו"ש והן עתה בהגלות לנו דברי הרמב"ם והפוסקים שכתבו בפי' דאפי' מחל המתקלל עונשים אותו שכבר חטא ונתחייב א"כ זהו בעצמו היה ענין מחילת יוסף לאחיו שאף שמחל להם צריכים היו להעניש אותם על עיקר איסור לאו מן התורה וגודל עונשו כאמור ועמ"ש עוד הרב חיד"א ז"ל בס' ברית עולם שם בסה"ס סימן י"א דפ"א ע"א שעמד על חקירה זו ותי' דנענשו מה שיש בו חלק שמים יע"ש והם דברי הרב של"ה בס' ויחי דרמ"ז שכ"כ והביאו הרב עצמו בס' נח"ק שם יעו"ש.

ומצאתי עוד בז"ח בסוף מדרש איכה דקל"ב ע"א וז"ל תו פתח ויצוו אל יוסף לאמר אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וכו' ויבך יוסף בדברם אליו חובא ליה עבדו והוא מכפר כלא ומכפר על חובייהו כיון דאיהו מחיל מאן אית ליה לתבעה על חובייהו הוי והתעוותו אנשי החיל עוות הדין סגי הוה לאינון אנשי חיל ווי לן מאן ינחם לן במאי הוה עוות דינא דא דהא אימנא אתתרכת וערקת ואזלת לה ובג"ד עוות דינא אשתכח ואשתכחת בלחודאה ההוא דאשטנא עלנא ולא הוה מאן דימחי בידה ויטענון עלנא טענתא על דא אתמסרו בידהא כל תיקונים דאימנא דאילו אימנא אשתכחת תמן לגו משו"ה אעלת לון ע"ד היא קא בכאת ע"ד היא קא מיללת על בנהא דאתגלו ודאתקטלו ודאשתציאו על מגן ובדינייהו לא אשתכחת ועביד בהו נחש רעותיה בהו וע"ד כתי' ובפשעיכם שולחה אמכם דלא תהא זימנא בדיניכון וכו' ע"כ הנה מבואר מדברי הז"ח דקא מקשה קו' זאת וקא מתרץ דהוה העונש הזה שלא כדין ונראה לומר דלענין מחילת יוסף לאחיו אין ספק כי היה מחילה גמורה כאמור.

ועוד נראה לומר כי אפילו לדעת רבינו בחיי שכתב דל"מ ריצוי ופייוס בלתי מחילה בפי' זהו לגבי דיני שמים כמו שהיה ענין אחי יוסף אבל בדיני אדם להענישו ולקבול ולהתרעם עליו בב"ד של מטה לא וכן נראה מדברי הפוסקים והרמב"ם והטור והש"ע ביו"ד סוף סימן של"ד שכתבו וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם וכו' יע"ש ויש במפרשים שני פירושים עד שירצה ואם אינו רוצה אף שפייסו בהרבה מיני פיוסים ל"מ או עד שירצה וכל שריצהו ופייסו מתירין שלא ברצון החכם עכ"פ ברצון תלוי הדבר ולא במחילה בפי' וכל שנתרצה מהני והוה ליה מחילה והרי אם מצינו בפוסקים דמחילה בלב מהני אפילו לממון שתלוי בקנין וזכיה כל שכן בדברי ביזוי דמחילה אפילו בלב שנתרצה ומחל לו מהני ואין צריך מחילה בפירוש. ונראה לומר עוד בזה כי הגם כי בז"ח אמרו כי מחילת יוסף לאחיו הויא מחילה גמורה ומה שנענשו הוא שלא מן הדין זהו בדינא רבה במיתה וכדומה ומה גם הבאים אחריהם אחר כמה דורות אבל משום הפגם שהיה גדול הוצרכו לתיקונים כמו שאמרו בז"ח בזהר חדש סדר וישב וס' כי תשא ובס' חוקת ובשאר דוכתיה והוא ברור.

ועוד נראה לי להוכיח דמצינו דאפילו במי שחייב ממון לחבירו דהוי חוב גמור ודבר שיש בו ממש מהני המחילה להפקיע שעבוד ממון ומלוה זקופה אפילו לא אמ"ל מחילה בפירוש מחול לך אלא שא"ל דברים המוכיחים שמשמעותן נראין שמחל לו מהני להפקיע חוב גמור כמו שנראה מדברי הרב מהרימ"ט ח"ב חאה"ע סימן כ' בשם הרב מהר"מ די בוטון והסכים עמו הרב מהרימ"ט שם בסימן כ"א וכן כתב הרב כנה"ג בח"מ סימן רמ"א הגה"ט אות ט"ו וסיים וכתב דתשו' הרב משפטי שמואל סימן ס"ו אינה חולקת יעו"ש והנראה שכן הוא האמת דגם הרב מ"ש מודה דכל שנראין ומוכיחין הדברים שמחל מהני ואינו צריך שיאמר כן בפירוש מחול לך וכן יש להוכיח עוד מדברי מהרימ"ט בח"ב בח"מ סימן מ"ה יע"ש ואם כן אם לגבי חיוב ממון מהני דברים המוכחים שמחל כל שכן כשהוא דברים הצריכים פיוס דודאי דקיל טפי ומהני ועדיפא מינה מצינו בפוסקים שכתבו הרב מהר"מ מינץ ומהרש"ל בפירוש הסמ"ג עשין מ"ח דאם מחל לחבירו חוב בינו לבין עצמו חוב שיש לו אפילו בלב הוי מחילה ואם חוזר ונפרע ממנו הוי גזל וכמ"ש בספר חידושי הגרשוני בח"מ סימן י"ב והביאו הרב חשק שלמה שם הגה"ט אות ט"ז וכן נראה שהוא דעת הרב שאלת יעבץ בח"א סימן קמ"ז יעו'ש וכבר כתבתי בענין זה במקום אחר בתשו' ובספר סל"ח חיו"ד סימן ג' דב"כ ושם רמזתי למה שהבאתי ראיה לזה מסוגיא דפרק המוכר את הספינה פ"ח ע"א דפריך אטו משום דגמר בלבו להקנותו קנה אמר"א הכא בירא שמים עסיקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו יעו"ש ועט"ר מז"ה הגדול אור היר"ח ז"ל שם בסימן ד' דכ"ה ע"א רצה לצדד בזה דכי תירצו בגמרא הכא בירא שמים עסיקינן נראה דאפילו בסתם ירא שמים דברים שבלב אינן דברים זולת ברב ספרא שקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו דהגם דפשטיה דקרא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב רב ספרא מרוב חסידותו הוה מקיים דבדברים לבד דלקני וכן נראה ממ"ש הרמ"ה דבאיניש דעלמא דלא ניחא ליה לקבלי מאי דגמר בליביה אף על גב דמודיה דגמר בלבו לקנות אינו כלום וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות מעשר ה"א וזה מוכרח שהרי בב"מ דמ"ח אמ"ר דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה והודה רב לרב כהנא שיחזור בו בדברים וכו' ואם כן תימא על עצמך וכי מהר"מ מינץ ורש"ל על יראה שמים כרב ספרא שאינו מצוי בדורותינו פסקו הדין וכו' יע"ש ואחרי המחילה רבה בניו"ק נראה דאה"נ דכגון נדון של רב ספרא שהיה המקח בידו וגמר ליתנו בפחות זה הוי מידת חסידות שהיה בו אבל בענין שיקיים האדם דיבורו ולא יהיה חוזר זהו אפילו בכל אדם כי לכתחילה אינו מותר לחזור מדיבורים בדברים שיש בהם משום מחוסרי אמנה וכמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ה סימן שני אלפים ר"ץ דמאן נימא דלא מקיים אנפשיה שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב עי"ש וכ"כ בהדייא הרב הגדול מ"ז ז"ל בספר חק"ל חיו"ד ח"ג סוס"י פ' דל"ד ע"ג דמה שאמרו הפוסקים דאיכא משום מחוסרי אמנה אסור לכתחילה לחזור בו ושכ"כ הב"ח בח"מ סימן של"ג יע"ש ואם כן פשיטא ודאי דבדיבור אי בא לחזור מדיבורו לכתחילה אסור אלא דאפילו הכי אם חזר יכול לחזור מדינא ואין כאן גזל כלל וכל זה הוא כשהמקח בידו והוא מוחזק בו אבל כשיהיה הענין שהמקח והמעות ביד אחר וזה אמר בדבור לבד שמוחל הרי מחילה אינה צריכה קנין ואם כן אם יהיה אדם ירא שמים גם כי גמר בלבו לתת ולא הוציאו מפיו אה"נ כי מדינא יכול לחזור בו אבל משום יראת ה' שנאמר בו ויראת מאלהיך שדרז"ל כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך הא נמי מסור ללב הוא שכבר מחל לו בלבו והרי ממילא זיכהו מי שהמעות בידו בתורת הלואה או פקדון וכל שחוזר בו ותובעו יש לחוש משום גזל אלא דשכנגדו אינו יכול לתובעו בדיינים בשביל זה וגם כי מצי לחזור בו משום שכן הדין מ"מ אינו בכלל ירא ה'.

וזהו נראה לפרש מאי דתניא בתנא דב"א והכי תקינו לומר בזמירות בכל יום לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וכו' והיינו כי בא ללמדנו לעולם יהא אדם ירא שמים לאפוקי מס' הר' מ"ז ז"ל שחילק לומר דירא שמים כמו ר"ס אינו מצוי בדורינו לזה אמר לעולם יהיה דלעולם יהיה וימצא להיות ירא שמים ובאיזה ירא שמים אנכי מזהירך להיות לעולם זהו בסתר כבגלוי דהיינו מה שהוא עושה חסידות ביראת ה' בדבר סתר דברים שבלב כמו בגלוי שכבר דיבר בגלוי ומפרש ואזיל ומודה על האמת שהוא כשמדבר איזה דבר אינו חוזר בו וגם ודובר אמת בלבבו כענין ר"ס שקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו וא"כ אם מצינו אפילו בענין זיכוי ממון להפקיע מרשות לרשות אהני לן מה שהוא מדבר בלבו לדעת הרבנים הנ"ל ואינו יכול לחזור בו כ"ש וק"ו בדבר הנוגע לכבוד המדומה כי בלא"ה יש לו לאדם להיות מוחל על עלבונו ומעביר על מידותיו דפשיטא ודאי דמחילה אפילו בלב מהני אפילו לדעת החולקים ושכן הוא ג"כ הסכמת עט"ר מז"ה ז"ל דס"ל דמחילה בלב ל"מ זהו דוקא להפקיע שעבוד ממון בדבר שכבר הוא זכותו משא"כ בדבר הנוגע לכבוד כי מחילה בלב לבד מהני לכ"ע והסברא נותנת כן כי זה ענין של המחילה הוא על מי שבייש אדם לחבירו או עשה איזה בזיון או צערו וכל שבלבו גמר למחול לו הרי הוא מחול ומהני מחילה בלב לכ"ע ואף שלא שיאמר לו מחילה בפי' ובפה מלא וכ"ש כשנתרצה עמו בדברי ריצויים ופיוסים כי אפילו לא אמ"ל מחילה בפירוש אפי"ה מהניא והוא ברור. ועיין להתוס' בגיטין ל' ע"א ד"ה מי יהיב ודוק.

ועוד שהרי אמרינן בגמרא בב"מ מ"ט במאי דמשני אביי הן צדק הן שלך צדק שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב וכתבו הראשונים שם בש"מ דתי' אביי אתיא לכ"ע יע"ש ועיין בסה"ח סי' מ"ו שהוסיף על המידה דאפילו ברמיזה ובקריצה לכוף ראשו וכדומה שלא ישנה ועמ"ש הר' ברית עולם שם דפ"ח ע"ב יע"ש ומ"מ לצאת י"ח הרב רבינו בחיי נראה דישאל מחילה וגם המוחל ימחול לו מחילה בפירוש לומר לו מחול לך וכן נעשה מעשה בנדון דידן שאחרי כן הרבה עליו עוד רעים להרב נר"ו לבקש ממנו מחילה ובא לפניו וביקש ממנו מחילה וגם הרב נר"ו מחל לו מחילה בפירוש ובפה מלא אמ"ל מחול לך ונשק ידיו ובירך אותו ברכה שלימה ברוב עושר וכבוד וחיים:

ויש לדקדק מדברי הרב בית שלמה תח"מ סוס"י י"ב דכתב ומ"ג שמה שלא הניחו להכריזו אפ' שלא נקרא מחילה וכו' יעו"ש דנראה דדוקא בכה"ג אינו נקרא מחילה אבל כשנתרצה בפי' והסביר לו פנים ונשק ידיו וברכו בודאי דהוי מחילה ומ"ג לצאת י"ח הרב ר' בחיי ולצאת י"ח שמים יבקש מחילה מלב ומנפש וגם המוחל ימחול מחילה גמורה בפי' ויאמר לו מחול לך שרוי לך וכן אמרו בילקוט ואתחנן ע"פ ויתעבר ה' בי למענכם אמ"ל משה לישראל הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצות ועכשיו מחלו לי באו ואמרו לו אדונינו רבינו מחול לך ואף ישראל עמדו לפניו אמ"ל הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח מחול לנו אמ"ל מחול לכם ע"כ הרי שצריך מחילה בפי' לצאת י"ח כל הדיעות כנ"ל להלכה ולמעשה ומדברי הרב משפטי שמואל סס"י קי"ט שכתב דמה ששתק ולא ביקש לעשות דין דלא מקרי מחיל' ושתיקה כה"ג לאו כהודאה דמיא והביא דבריו הרב כנה"ג ביו"ד סימן של"ד הגה"ט אות ק"ס כמושיע"ש דנראה לומר כי אדרבה בנ"ד הוי שתיקה כהודאה כי בנדון הרב מ"ש החוטא לא בא לשאול ממנו מחילה וא"כ שפיר מצינן למימר דשתיקה ששתק ולא שאל לעשות לו דין לאו כהודאה דמיא משא"כ בנ"ד כי החוטא בא לפני הרב וביקש ממנו שימחול לו א"כ בכה"ג הוי שתיקה כהודאה דאל"כ היה גוער בו ולא היה מקבלו והוא ברור: