חידושי הרשב"א על הש"ס/נדה/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נז עמוד ב[עריכה]

מתני': הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה:    כלומר אע"פ שעברה בשוק של טבחים כדאיתא בגמרא דכיון דמגופה חזיא ובגופה אשתכח רגלים לדבר דמגופה אתא אלא א"כ אשתכח על חלוקה נמי כדאיתא בגמרא והא דתנן בסמוך תולה בכל דבר לאו ארישא דהא מתני' קאי אלא אראתה על חלוקה דסליק מינה.

על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה:    פירוש חגור סינר שחוגרין בה הנשים והוא כנגד בית התורפה וכדאיתא בבריתא בגמרא ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם כנגד בית התורפה טמא ואם לאו טהורה ל קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורהוקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם לאו כנגד בית תורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה. והא דתנן מן החגור ולמעלה טהורה איכא למימר דוקא בשלא נזדקרה אי נמי בדלא ידעה אם נזדקרה אם לאו דמסתמא לא חיישא לשמא נזדקרה אבל אם נזדקרה חיישינן אפילו בלמעלה כלמטה, שהרי חזר מה שלמעלה כלמטה, אבל הראב"ד ז"ל נראה דסבירא ליה דאפילו בשנזדקרא לא חיישינן אלא מימר אמרינן דעברה בשוק של טבחים א"נ נתעסקה באותו המין ולאו אדעתא ונ"ל טעם לדבריו דאם איתא דמגופה אתא כשנזדקרא א"א לו לדם לינטוף וליפול על חלוקה לבד, אלא שותת היה ויורד על בשרה ומבשרה לחלוקה אי נמי על חלוקה ועל בשרה יחד, אבל השתא דאשתכח בחלוקה לבד ולא על בשרה ודאי לאו מגופה אתא אלא מעלמא.

גמרא: אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה:    נראה דהשתא הוה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשינן עליה הנך תיובתא לומר דטמאות נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכין ה"ל למימר מאי טמא דקתני מדרבנן, אלא השתא דקא מתרץ מודה שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא ליה דשמואל טהורה גמורה קאמר, ופירוקיה דרב אשי נמי הכא מוכח,

והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימרא דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה"ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה. ועל כרחין אין לן למימר הכין לפרוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמר כר' נחמיה ור' נחמיה מדרבנן היא, שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה. ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מה שייך לאיתויי מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההוא קרא אפילו בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דהכי קאמר שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואיפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לימצא.

ובנמוקי מורי הרב ז"ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת נגיעת דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמי' גם האשה. וא"ת א"כ אמאי לא פריך ליה מכל כתמים דטמאים דתנן בפרק בא סימן (נב, ב) הרואה כתם מקולקלת למנינה ובפרק דם הנדה (נו, א) תנן הכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס. וליכא לדחויי דהתם לטהרות חדא דמקולקלת למנינה וחוששת משום זוב לבעלה היא. ועוד דאפילו לטהרות קאמר שמואל דטהורה מדאקשינן עליה מיהא דתניא ובהסטות ובמגעות הלך אחר הרוב. והכא בפירקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה ולמה הניח להקשות מאלו שהם פשוטות יותר וקא מהדר אהנך דאינם פשוטות. ועוד הקשו בתוספו' כי היכי דמשני בסמוך בקושיא דהיסטות ומגעות אימר ארגישה ולאו אדעתא, לישני נמי על קושי' דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכן על מתני' דכנגד בית התורפה טמאה, ומיהו בזו יש לי לתרץ דאימ' ארגישה ולא אדתעה לא שכיח ודוחק הוא לומר כך אלא התם בלחוד הוא דקאמרינן משום דרוב ימיה בהרגשה וכדאיתא הכא בהדיא אבל הנך קושיית' ודאי קשיין, ותירצו בתוס' דכולהו משניות דכתמים איכא לדחויינהו דאימא מזמן מרובה בא הכתם ולכך טמאה דשמא הרגישה ומדעתה אלא ששכחה אבל הני דמיתינן בגמרא דרואה כתם על בשרה מסתמא מזמן קרוב בא הכתם דאלו מזמן רחוק בא לא היה מתקיים בו כ"כ אלא היה עובר אגב זיעה והילכך אם איתא דארגשה מדכר הות דכירא, ועל שפתי הספל, ואי נמי שהוא נתון תחת הכר, ונמצא על שלו, כל הני מזמן קרוב באו בודאי ואם הרגישה מדכר דכירא. והיסטות ומגעות אע"ג דאפילו בשמצאתן בחלוקה מיירי ואפ"ה פריך מינה, התם שאני דכיון דרוב ימיה טמאין מסתמא מזמן קרוב בא הכתם ואפ"ה משני דילמא מזמן רחוק בא והרגישה ולאו אדעתה.

תרתי שמעת מינה:    פירש מורי הרב ז"ל דדרשא דהכא דעד שתרגיש ודרשא דולא בשפיר שקולות הן ותרויהו דרשינן להו מדלא כתב בבשר ויש מפרשים דולא בשפיר היינו משום דאין מרגשת ביציאת דם, והקשה מורי הרב ז"ל דאי סבירא לן דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא מטהרין משום דאינה מרגשת.

אם רוב ימיה טמאין טמאה:    פרש"י ז"ל רוב ימיה טמאין כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר וכיון שכן אע"פ שלא מצאתה טמא אפ"ה היא מחזקת עצמה בספק נדה כיון דרוב ימיה טמאין והילכך אם נגעה או שהסיטה הלך אחר הרוב. והקשו עליו בתוספות דאע"פ שאין לה וסת כיון שלא מצאתה טמא למה מחזקת עצמה בנדה וזו חומרא אינה כלל בשום מקום. ועוד דאפילו מצאתה טמא לא מטמי' למפרע אלא מעת לעת או מפקידה לפקידה, והיאך תטמאה היסטה ומגעה של זו למפרע שמצאתה טהור משום חשש שמא ראתה, אלא ודאי כל שלא ראתה היסטה ומגעה טהור, והכא אנמצא על חלוקה קאי דאמרינן ספק טמא ספק טהור טהור דאמרינן בסמוך דאי עברה בשוק של טבחים ספקו טהור ומשום הכי קתני בבריתא דאם רוב ימיה טמאים טמאה אפילו עברה בשוק של טבחים מגעה והיסטה טמא, ומורי הרב ז"ל הקשה על זה דא"כ אמאי נקט מגעות והיסטות כיון דחלוקה ובשרה שוין בשרוב ימיה טמאין, לא הוה ליה למיתני אלא והלך אחר הרוב, ולי נראה דהא לא קשיא דאי תנא סתמא הלך אחר הרוב הוה אמינא אפילו לגבי בעלה, קמ"ל מגעות והיסטות דהיינו קדשים וטהרות דמחמרינן בהו טפי מבעלה בכולה מכלתין.

עוד הקשה רבינו ז"ל דאם כן מאי קא מקשה תלמודא מאי לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה אע"ג דלא הרגישה. וכי לא ארגישה מאי האי דהא כתמים הנמצאים בחלוק חוששים להם ואף על גב דלא ארגישה דהיינו כלהו כתמים דתנינן בכלהו מכלתין והוי טעמא משום דחיישינן דילמא מזמן מרובה אתו וארגישה ולאו אדעתא וכדכתבינן לעיל לדעת רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל, וזו ודאי קשה מן הראשונה אלא שי"ל דס"ד דמקשה דסיפא דומיא דרישא מה רישא דעל בשרה מזמן קרוב אף חלוקה מזמן קרוב וכגון שבדקה חלוקה סמוך למציאה ואפ"ה קתני דאם רוב ימיה טמאין טמאה ואפילו עברה בשוק של טבחין כנ"ל.

לא אם רוב ימיה בהרגשה חזיא אימא הרגישה ולא אדעתה:    תמיה לי אדרבה הוה לן למימר איפכא כיון דרוב ימיה בהרגשה השתא דלא ארגישה אימא מעלמא אתא.

אי בעית אימא מחגור ולמטה:    כגון שעברה בשוק של טבחים, על בשרה טמא דאם ףאיתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, "ל דה"ק אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחיאלא כיון שנמצא על בשרה בלבד חזקה מגופה אתא. והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בשנמצא על חלוקה ואי נמי על בשרה ועל חלוקה, אבל בנמצא על בשרה בלבד אינה תולה, על חלוקה, כלומר בנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא אף על בשרה טהורה, דכיון דאיכא למיתלי בטבחים תליא דאם איתא דמגופה אתא על בשרה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי, ולא למימרא דכל דאתי מגופה אבשרה בלחוד משתכח, דהא כל שלא עברה בשוק של טבחים אפילו על חלוקה בלחוד טמאה כדתנן במתני', אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דאיכא למיתלי תליא, אלא אי משתכח בבשרה בלחוד, ולישנא נמי הכין מתפרש דאם איתא דתימרו דנחמיר ולימא מגופה אתא, אבשרה איבעי ליה לאשתכוחי וכל דלא אשתכח אבשרה בלחוד לא נחמיר עליה שלא לתלות בטבחים, וא"ת על בשרה בלבד כיון שעברה בשוק של טבחים אמאי לא תלינן דדילמא נקפלו כל בגדיה ונתז על בשרה וכדתניא לקמן לבשה ג' חלוקים הבדוקים לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אם איתא אעליון איבעי ליה לאשתכוחי, נ"ל דהכא היינו טעמא משום דרגלים לדבר דכיון שנמצא על גופה ומגופה קא חזיא חזקה מגופה אתא דכל היכא דאישתכח בגופה בו חמיר טפי דהא טיפין טיפין מצטרפין בדאשתכח בגופה ועל חלוקה אין מצטרפין כדאמרינן בבריתא לקמן לדעת רוב המפרשים כמו שאנו עתידים לכתוב בס"ד. ובתוס' תירצו דהתם היינו טעמא משום דפעמים שמגבהת שני חלוקים העליונים אבל כולן אינה רגילה כדי שלא יראה בשרה, ואין זה מחוור בעיני משום דהא איכא למימר דאתא מלמטה כנגד בשרה ולא נגע בבגדיה כלל, אלא טעמא דמחמרינן בבשרה טפי כדאמרן.

ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה:    כלומר מחגור ולמעלה וכשלא עברה בשוק של טבחים. וכגון שנזדקרה כלומר שידעה בודאי שנזדקרה והילכך על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה טמא ואפילו נמצא נמי על חלוקה דכיון דליכא למיתלי ודאי מגופה אתא, דאי מעלמא אתא אחלוקה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי.

וא"ת והא כיון שנזדקרה ה"ל למעלה מן החוגר כלמטה מן החגור וכל שלמטה מן החגור בין על בשרה בין על חלוקה טמאה וא"כ אפילו נמצא על חלוקה בלחוד אמאי ספיקו טהור. איכא למימר כל שנזדקרה אי איפשר לו לדם שינטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוקה אבל שלא נגע בבשרה אי איפשר. והא דאמרינן דאבשרה טמא דוקא בדידעינן דנזדקרה אבל מסתמא לא חיישינן לשמא נזדקרה משום דלא שכיחא שתזדקר.

ותדע לך מדאמרינן איבעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה ולא אמרינן אימא נזדקרה. ועוד דתנן במתניתין הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ושלא כנגד בית התורפה טהורה סתמא קתני כל שלא כנגד בית התורפה טהורה ולמעלה מן החגור שלא כנגד בית התורפה הוא, והיינו דאקשינן נמי להדיא אם מחגור ולמעלה אבשרה אמאי טמא. ודברים פשוטים הם אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שנראה מדברי הר"ם במז"ל שאפילו בסתם חוששים שמא נזדקרה לפי שלא הזכיר בכל דבריו והוא שנזדקרה.

ונמצא פסק הלכה לפי מה שפירשתי דכל שנמצא על בשרה בלבד למטה מן החגור אפילו עברה בשוק של טבחים טמאה. וכל שנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא גם על בשרה אם יכולה לתלות תולה והיינו מתניתין דעברה בשוק של טבחין ומתעסקת בכתמים.

נמצא למעלה מן החגור ואין ידוע אם נזדקרה אם לאו לעולם טהורה ואפילו אין לה במה לתלות דחיישינן שמא עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ולאו אדעת', אבל אם ודאי נזדקרה כל שנמצא על בשרה בין על בשרה בלבד בין על חלוקה ועל בשרה טמאה דאמרינן בשעה שנזדקרה שתת הדם ונגע בבשרה, על חלוקה לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי ואם עברה בשוק של טבחים או שנתעסקה במין טהורה אבל אם נמצא על בשרה בלבד לעולם טמאה, ואפילו יכולה לתלות בטבחים או בכתמים אינה תולה דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוקה איבעי לאשתכוחי וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא בשאין לה במה לתלות אבל אם יכולה לתלות תולה אפילו נמצא על בשרה בלבד, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן בגמרא ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאשתכוחי ואע"ג דאמרינן אי בעית אימא מן החגור ולמעלה לא למסתר דינא דלישנא קמא אתא אלא לחדותי דהא אוקמת' אחרינא ואיתא להאי ואיתא להאי ושמא הוא ז"ל סבור דלאוקמתא בתריתא אוקמתא קמיתא ליתא כלל וכיון דכתמים מדרבנן הלך אחר לישנא בתרא להקל.

ולענין שמעתין יש לי עוד לפרש ואי בעית אימא מחגור ולמטה על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אתא אף על חלוקה איבעיא ליה לאשתכוחי, על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא גם על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה על בשרה בלבד איבעי ליה לאשתכוחי, ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה, על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, והשתא אתי שפיר דעל בשרה דאוקימתא קמייתא ועל בשרה דאוקמתא בתרייתא מפרשי בחד גונא, כלומר דבשרה בלבד, ומ"מ הראשון נ"ל עיקר דכיון דנזדקרה ודם שותת ויורד על בשרה כשחזרה ועמדה על רגליה חזרה ונתלכלכה חלוקה בדם שעל בשרה ולמה נטהר אותה כשנמצא על בשרה ועל חלוקה.

אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן:    פי' ואפילו ביושבת על גבי קרקע דלית ליה כר' נחמיה.

דף נח עמוד א[עריכה]

אי מה היא מטמא באבן מסמא אף דמה מטמא באבן מסמא:    פירשו בתוספות בשם רש"י ז"ל אבן מונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלים תחת האבן ונפקא לן דטמאין מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו יטמא כלומר כל אשר יהיה תחתיו של זב. והקשו עליו חדא דקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן ליה בפ' בנות הכותיים (לג, .) לעליונו של זב, וכל אשר יהיה הזב תחתיו קאמר, ועוד דבת"כ (פרשת מצורע פרשה ג') דרשינן אבן מסמא מוכל המשכב כדתניא מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו על גבי אבן מסמא תלמוד לומר וכל המשכב. ועוד אי מוכל אשר יהיה תחתיו אפילו שאר כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין אמרינן דלא כדאמרינן התם כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ועוד מאי שנא אבן מסמא דנקט ליתני דף ועוד מאי שנא אבן מסמא דמשמע אבן גדולה שאינה מטלטלת כדאיתא בפרק תינוקת לקמן (סט, .) דאמרינן אבן מוסמא כדכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא.

ורשב"ם ור"ת ז"ל פירוש שהאבן גדולה מונחת ממש על הבגדים והיא כבדה כל כך שכשהזהב נשען עליה אינו מכביד על הבגדים והיינו אבן מוסמא נקט. ומיהו לעיקר שמעתא קשיא דבעלמא משמע דאבן מסמא מרבינא ליה מדין משכב וכדאיתא בת"כ דדרשינן ליה מוכל המשכב, ואלו הכא משמע דהוי כעין טומאת משא מדמעטינן ליה מוהנושא אותם. ובפרק תינוקת נמי משמע הכין דתנן התם הזב והזבה והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואסיקנא בגמ' מאי במשא באבן מסמא דכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת וכו' אלמא אבן מסמא היינו משא ובשבת פרק ר' עקיבא (פב, .) אמרינן כי פליגי באבן מסמא ובמתני' תנן הן והיסיטן אלמא מדין היסט הוא. ובתוספתא דמסכת כלים שנינו אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ומהסיטו על גבי אבן מוסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בפרק העור והרוטב (קכד, ב) אטו נושא לאו מסיט הוא. ועל כרחין אית לן למימר הכין דאי הסט מדין מדרס הוא הא אמרינן בפרק ר' עקיבא דמדרס כלי חרס טהור.

ועוד איכא למידק אשמעתא דהא ממעטינן דם הנדה מתורת משכב ומושב מדכתיב אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה ואם איתא דאבן מסמא מדין משכב מרבינן לה מאי קא מקשה תו אי מה היא מטמאה לאבן מוסמא אף דמה מטמאה באבן מסמא, והא מיעטתייה בר לדמה ממשכב ומושבמשום הכי פי' בתוס' דתרי גווני אבן מסמא נינהו חד כגון שידו או רגלו של זב למטה מן האבן והאבן נתונה עליו וכלים על האבן דהאי משום משא הזב דהיינו היסטו שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה והיינו דאמרינן בשמעת' דממעטי' ליה מן והנושא אותם.

וא"ת והלא והנושא אותם אדרבה משמע שהטהור נושא משא הזב או משכב ומושב של זב. י"ל דסמיך אמאי דאמרינן בפרק בנות הכותיים לפי מקצת הנוסחאות הנושא אותם קרי ביה הנשא דמשמע שהוא נשא על הזב או על משכבו ומושבו והיינו נמי כל הנך דאמרן דמרבינן לה לאבן מסמא מתורת משא ודרשינן ליה מוכל הנושא אותם אבל ההיא דבת"כ הוי איפכא כגון שמשכב ומושב תחת האבן והזב יושב על האבן וההוא דרשינן ליה מוכל המשכב.

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין:    וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרי שם שם מעגלה ערופה וא"כ בלאו הכי בדילי מיניה. וי"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמרינן בפ"ב דיומא (כג, .) ללמדך שקשה להם טומאת כלים יותר משפיכות דמים.

שעיר המשתלח יוכיח:    וא"ת למה לי שעיר המשתלח לומ' דם הנדה יוכיח שגורם טומאת משכב ומושב לאחרים והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב וי"ל משום דדם הנדה מיהא כיון שהוא גורם טומאת מגע ומשא לאשה הוא עצמו נמי מטמא במגע ובמשא, וא"כ בזב נמי ליהוי הכין שיטמא במגע ובמשא כדרך שהוא גורם לאחרים, אי נמי י"ל דניחא ליה טפי לאיתויי משעיר המשתלח משום שהוא גורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור מכלום.

רב אשי אמר:    שמואל דאמר כר' נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפילו מדרבנן, ומיהו באינך כולהו מודה הוא רב אשי לרב ירמיה דטמאה מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה, דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישבה על גבי קרקע ולפרושי דטהורה לגמרי קאמר.

אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר מגופה אתא ותטמא קמ"ל:    האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופה אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופה אתא, ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסופה וסרכה נקטי.

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו':    וא"ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן ולחומרא מחזקינן י"ל דהכי קאמר כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה"ה לחומרא. וא"ת אמאי לא אקשינן ממתניתין גופה דקתני בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן, לא קשיא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאי איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לח ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין יפה מה עלה בידה, אבל בדם שעל צוארה אע"פ שנגעה בו לא רמיא אנפשה לעיין משום דאינו טמא ואימא הביאתו לכאן. נמצא על קשרי אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא ליזהר שלא תלכלך ידיה וגם אין לחוש דנגעה בשוקיה ובפרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום, ולמאי דקס"ד למיפשט מינה דמחזקינן טומאה ממקום למקום איפשר דה"ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים. מורי הרב ז"ל.

מקום חבק:    פירש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין בשוק והירך ובערוך פיר' שנועלים השוק באנפליא שיש בה לולאות ומקום חיבוק הלולאות קרי הכא חבק. עוד פי' בשכופפת שוקה למה שעל יריכה מה שמכוסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקים זה את זה.

כשורה מהו טיפין טיפין מהו:    פי' כשורה טיפין עשויין כשורה, וטיפין טיפין שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו כרצועה, ורשב"ם ז"ל פירש כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת, וטיפין טיפין בין עשוין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור, ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב יריכה מהו טיפין טיפין מהו, ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.

מאי לאו לאיתויי כי האי גונא:    נ"ל דמדקתני התם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפילו כי האי גונא. ופרקי לא דילמא דעביד כרצועה והא דקאמר דעביד כרצועה ולא קאמר דעבד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בדעביד כרצועה איכא חדוש קצת, אבל בתוספו' פי' דמייתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק דאלמא דשמא לאורויי חדוש קא אתי דאי לא ליתני על בשרה ספיקו טמא.

הא דאיבעי להו הכא טיפין טיפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף, דאלמא טיפין טיפין טהורה. איכא מאן דמפרש דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא בטיפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד, ולא קא מיבעיא לן אלא אם צורתן מוכחת עליהן שאינן מגופה דאי מגופה לא הוה לה למצאן כי האי גונא, ולקמן מיבעיא לן אם מצטרפין. ותדע לך דהכא אכתי לא איירי' בשיעורי כתמים כלל אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להן ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין וכשיר ומלמעלה למטה ולרחב יריכה מהו. אבל בשמעת' דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אם מצטרפין אלא כדאמרן.

וכן מצאתי למורי הרב ז"ל, והקשה מורי הרב ז"ל דמ"מ מדקתני בבריתא טיפין טיפין אין מצטרפין משמע ודאי דאיצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מיניהו כגריס ועוד טמאה. ותירץ דהתם על הבגד ואיפשר דנגע בהרבה מקומות כפי מה שמתנועע הבגד סביב ומשום הכי לא דקו לה להא דר' ירמיה מבריתא, דהוה מצי לדחויי דהתם בשמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרינן.

תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה:    ואוקמא רב ששת לענין דינא כלומר שאין שניה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דידך לא סמכינא. ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא. אלא דק"ל דא"כ הכא הוי טעמא משום דאפילו בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן בריא עדיף לאפוקי ממונא ואם כן ליקשי מינה לרב יהודה דאמר בריא עדיף ובנמוקי מורי הרב ז"ל מצאתי אע"ג שיש עדים שבדקה שמא לא בדקה יפה.

אמר רב ששת לענין דינא תנן:    הקשו בתוספו' ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפרק המדיר (עה, ב) גבי מומין וגבי פרה. ותרצו הם ז"ל דהתם דוקא הוא שיצאתה האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאת מרשות מוכר לרשות לוקח, אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלתה היא ולא מכר. ולי נראה דאיפשר דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרות בלבד כהנהו דרפ"ק דמכילת' וכן נראה התם בפרק המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי יותר בס"ד.

דף נח עמוד ב[עריכה]

מאי שנא מהא דתניא שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע וכו':    הקשו בתוס' מאי פירכא מהא דשני הכא דלא אישפטא לאפוקי חדא מינייהו דהי מינייהו מפקת. אבל ראשונה שבדקה עצמה דינא היא שתטהרנה. ותירץ ר"ת ז"ל דהכא נמי בנתעסקו זו אחר זו ואלו לא נתעסקה אלא הראשונה טהרתה אם כן היה לנו לטהר אותה לעולם ואפילו כן שתיהן טמאות הכא נמי לא שנא כיון שאין הדבר ברור ממש דינא הוא שתטמא שתיהן, ומשני אפ"ה לא דאמי דשאני התם דאיכא סלע יתירא ואי איפשר לתלות בזו יותר מבזו, אבל הכא שבדקה עצמה ראשונה למה תטמאנה, א"נ י"ל דמשום דלענין דינא תולה שניה בראשונה דאימ' לא בדקה יפה ואתה סותר תליית הראשונה לגבי ממונא, אף לענין טומאה תסתור תלייתה, כי היכי דסתרת תליית מתעסקת זו ראשונה משום דכיון דלא תליא לגבי שניה לא תלי' לגבי ראשונה. ומשני שאני התם דדין גמור הוא לסתור טהרת הראשונה דלא אלימ' משניה, אבל טהרת משאלת אלימ' מטהרת שניה מפני שהיתת לה בדיקה באחרונה כשפשטתו. אמר רב נחמן בר יצחק תולה בפשפישד כתורמוס. כלומר בכל מקום אע"פ שאין הפשפש מצוי תולה בה עד כתורמוס ואע"פ שהוא שיעור גדול מכגריס.

הא דאמרינן: ארכו כרחבו לענין כתמים:    פירש בתוס' לומר שאין תולין בפשפש לא א"כ ארכו של כתם כרחבו ואז ניכר ונודע שהוא של פשפש אבל אי לאו ארכו כרחבו לא תלינן ביותר מכגריס. ועל ידי כן פי' הם ז"ל דהכא לא קאי אדרבנן דפליגי עליה דר' חנינא דלדידהו תלינן בפשפש עד כתרומוס אע"פ שאין ארכו כרחבו דאי לאו הכי מאי קאמר ר' חנינא ולדברי חברי אין סוף, דהא לא תלינן קהיכא דארכו כרחבו, אלא ודאי אדר' חנינא קאי דאפילו לדידיה היכא דארכו כרחבו תלינן בפשפש ואפילו ליותר מכגריס.

ואין נראה כן מדברי שאר המפרשים אלא כל שהרחש הזה מצוי תלינן בו עד כתורמוס, ואע"פ שאין ארכו כרחבו אלא לעולם תולין עד שיעורו של תורמוס, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' חנינא אלא בסתם המקומות דאלו לרבנן תולין לעולם בפשפש בכל מקום, ואלו לר' חנינא אין תולין בו אלא במקום שהוא מצוי אנן דקי"ל כר' חנינא לא תלינן בפשפש אלא במקום שהוא מצויובמקום המצוי תולין בו בכל ענין, עד כתורמוס שר"ח ז"ל פירש הא דאמר רב אסי עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמיה מפני שהרחש הזה מצוי בחזירים, ואע"פ שאין פירושו מחוור שם מ"מ למדנו מדבריו דאפילו לר' חנינא דקי"ל כותיה אין חוששין לכתמים באי זו צורה שיהיה הכתם במקום שהרחש ההוא מצוי, דהא מסתמא רב אסי כר' חנינא אמרה לשמעתיה מדקאמר רשב"ג נראין דברי רבי חנינא מדברי ומדבריהם. והא דאמרינן ארכו כרחבו לענין כתמים לאו למימר שיהא ערוך כצורתו אלא לצייר הרחש הוא בא לומר דבמקום שהרחש הפלוני שרחבו כארכו מצוי שם תולין בו עד כתורמוס.

אמר רב אסי עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמיה:    כבר כתבנו שר"ח ז"ל פירוש משום שהרחש ההוא מצוי בחזירים ואינו מחוור דאם כן לא הוה ליה למיסתם ולמימר אין חוששין לכתמיה דמשמע דאין חוששין להם כלל באי זה שיעור שיהיה ואפילו גדול ככף איש ואלו מחמת פשפש אין תולין בו אלא עד כתורמוס, אלא נראה כפי' שני שכתב הוא ז"ל דאין חוששין לכתמיה כלל מפני שהחזירים מתריזין דם או מפני שמצויין באשפות לאכול הנבלות ומתלכלכים מדם ועד שתאמר בריא לי שלא נגע בי חזיר אינה חוששת לכתמיה וכן כתב נמי הראב"ד ז"ל ודמיא נמי לאידך דאמר רב נחמן בר יצחק דארוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא פי' משום דשכיחי בה טבחי טובא וכן פי' רבינו שמואל ז"ל עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים ואפילו לא עברה בשוק של טבחים ואפילו אין לה מכה עליה ואפילו מחגור ולמטה. ואמרו בתוספות דהאידנא אין לתלות בחזירים אם מצאה כתם בחלוקה דאין נראה לומר שבא שם מן החזירים ואיני יודע טעם לדבריהם.

לימא בעד ועד בכלל קמיפלגי:    כלומר בכל עד ועד בין דהכא בין בעלמא קא מיפלגי. ואמרינן דבעד ועד דעלמא לא מיפלגי אלא בעד דהכא קא מיפלגי וכהא דר' אבהו א"ר יוחנן רב הונא כר' אבהו ורב חסדא דלא כר' אבהו, אלא עד דהכא בעד דעלמא ובכולהו עד ולא עד בכלל לחומרא, וללישנא בתרא נמי בהא קא מיפלגי וכדאמרינן וקא מיפלגי בעד ועד דהכא כלומר ובדר' אבהו קא מיפלגי וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו וכן פרשב"ם ז"ל.

ומורי הרב ז"ל פי' דללישנא בתרא דגריס כיתר מכגריס דאמר רב הונא לענין כתמים, היינו בין לקולא בין לחומרא לומר דבכל ענין כתמים כגריס כיותר מכגריס דהיכא דאשכחת כגריס וליכא מידי למיתלי חיישינן ותלינן בדם נדה, כיותר מכגריס להקל כגון שנמצא כגריס למעלה מן החגור דזה ודאי לאו דם נדה הוא תלינן ביה אפילו כתם גדול מכגריס שנמצא למטה מן החגור, כענין הא דאמרי בסמוך, אבל ללישנא קמא דאמר רב הונא כגריס אינה תולה לא שמעינן מינה הא דדילמא לחומרא בלחוד הוא דאמר הכין משום דשיעורא מסופק בידן ומספיקא חיישינן להחמיר.

דף נט עמוד א[עריכה]

מיתיבי היו עליה טפי דמים למטה וטפי דמים למעלה תולה העליון עד כגריס. ופריך מאי לאו גריס מלמטה לא גריס דלמעלה:    הכי גרס רש"י ז"ל ופי' טיפי דמים למטה קטנים, ולמעלה טיפין גדולים, תולה העליון עד כגריס כלומר תולה הכתם הגדול עד כגריס, אבל יתר מכאן אינה תולה ופריך מאי לאו גריס דלמטה, והקשו עליו בתוס' חדא דאין משמעות לשון למטה ולמעלה קטן וגדול. ותו מאי פירכא יאלימ' ממתנית' דפליגי ליה בעד ועד בכלל, ומשום הכי גריס ר"י בעל התוס' ז"ל מאי לאו גריס דלמטה לא גריס דלמעלה ומקצת ספרים יש דגרסי הכין, ופי' הוא ז"ל טיפי דמים למטה למטה מן החגור, וטיפי דמים למעלה מעלהמן החגור, תולה בעליון עד כגריס, כלומר את שלמעלה מן החגור אינו דם נדה דמהיכא אתא, אלא נתעסקה במין או שעברה בשוק של טבחין ולאו אדעתה וכיון דכתם של למעלה לאו מגופה אתא אף שלמטה מן החגור תולה באותו כתם שלמעלה להקל דאמרינן ממקום שבא העליון בא התחתון. מאי לאו עד כגריס דקתני היינו גריס של מטה לומר דאע"פ שהתחתון גדול כגריס ובעלמא טמאה הכא דאיכא כתם למעלה תלינן ביה להקל, אלמא כגריס ממש למטה בעי תלייה, ואי ליכא למיתלי טמאה ועד כגריס דמתניתין כיתר מכגריס דעד ולא עד בכלל וקשיא לרב חסדא, וא"ת מאי קושיא דילמא תנא מלמעלה למטה קתני כלומר כתם גדול שלמטה אפילו הוא כשלשה גריסין או כשנים או כגריס תולין בעליון אבל פחות מגריס אי נמי כגריס ממש אין צריך תלייה ולעולם עד ועד בכלל. י"ל דהא ליתא דמה ליה לתנא למימר דשני גריסין וגריס תלינן בעליון אחר שאמר שאפילו גדול שבגדולים תולין בעליון ואי לאשמועינן דפחות מגריס אין צריך תלייה הא לא צריך לתנא למכפל ולמתני עיקר בריתא משום הא אלא עיקר חדושא לאשמועינן דכתם גדול תולין להקל ולטהר. ומשני לא כגריס דלמעלה כלומר אם יש בשלמעלה כגריס יתלו בו כתם התחתון ומלמעלה למטה קתני כלומר אם יש בכתם העליון שלשה גריסין או שנים או אפילו כל שהוא גדול עד כגריס תולין בו הכתם התחתון בל אין בכתם העליון אלא כגריס ממש אין תולין בו כתם התחתון דכל שאין בו יותר מכגריס תלינן בדם מאכולת וכיון שכן כתם התחתון שהוא גדול יותר מכגריס אין תולין אותו בעליון לטהר, דעליון איכא למימר דהוי דם מאכולת אבל תחתון אינו דם מאכולת אלא מגופה אתא, והכין מוכח בהדיא בתוספתא דתניא בתוספתא (נדה פרק ו') היו עליה שני כתמים אחד למעלה ואחד למטה אע"פ שהתחתון גדול והעליון קטן תולה התחתון עד כגריס שאני אומר ממקום שבא העליון בא התחתון.

נתעסקה כגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו:    ה"ה דהוה מצי למימר נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מהו, דאי פשיטא ליה דבכי היא גונא אינה תולה אם כן בסמוך לוקים בכי האי גונא נתעסקה במועט אינה תולה בה מרובה בתוספות.

תא שמע כתם ארוך מצטרף טיפין אין מצטרפין:    פי' והיה עכשיו סובר שאין הפרש בין עד לחלוק דכל שבזה טמא בזה טמא ובריתא דבעי צירוף רבנן היא ופליגי. ודחי דברייתא אפילו כר' אליעזר ברבי צדוק אתיא ושני כתם מעד, ואסיקנא מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר מכלל דפליגי רבנן עליה, ומיהו אע"ג דפליגי בריתא ככולי עלמא אתיא ושאני עד מכתם, והכין משמע מן התוספתא דקתני משוך טמא מפני שהוא דם הקנוח משמע דבחלוק אפילו משוך טהור.