חידושי הרשב"א על הש"ס/נדה/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד א[עריכה]

אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה:    כבר כתבתי בפרק בנות הכותיים שילהי גמרא דם היולדת שלא טבלה דהא מתני' לא קשיא עליה דלוי דאמר שתי מעינות הן משום דלא טהר רחמנא אפילו אותו מעין טהור אלא ביולדת ישראלית והוא שיצא ולד דרך בית הרחם כדברי חכמים וטעמא משום שהוא מעין יוצא דרך המקור ושם הארכתי יותר בס"ד.

גמ'. מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שהיא מזרעת:    מהכא משמע דאי לאו כי תזריע וילדה סתמא אפילו יוצא דופן הויא לידה ונותנים לה ימי טומאה וימי טהרה וקשיא לי דא"כ מאי קא בעינן תו ור' שמעון מאי טעמא אדרבא סתמא דמילתא כר' שמעון הוא ואי משום תזריע וילדה הא אוקמינן איהו לאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה. וי"ל דודאי אפילו לא כתיב אלא אשה כי תלד לא היה יוצא דופן במשמע דאדרבה תלד למעוטי יוצא דופן כדדרשינן בעלמא כי יולד פרט ליוצא דופן אלא דהכא מידע הוה ידעי דטעמיה דר' שמעון דמרבה יוצא דופן משום דכתיב תלד יתירא ואורחא דתלמודא הוא לברורי מילי בקושי ופירוקי כדאיתא בדוכתי טובא בתלמוד וכאילו אמר כאן טעמייהו דרבנן אע"ג דכתיב כי תלד יתירא משום דכתיב כי תזריע וילדה ותלד יתרה לרבות טומטום ואנדרוגינוס וטעמיה דר"ש דלא דריש תזריע משום דכתיב תלד דמרבה יוצא דופן ותזריע איצטריך ליה לאפי' כעין שהזריע כך נ"ל.

דסלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואדרוגינוס קא משמע לן:    קשיא לן והא אמרינן בפרק המפלת דכל היכא דאיצטריך זכר ונקבה לחלק לא ממעטינן מינייהו טומטום ואדרוגינוס והכא נמי הא איצטריך לחלק בין טומאה וטהרה דזכר לטומאה וטהרה דנקבה, ובתוספות דחקו דהכא כתיב טובא בן ובת. ואם תאמר לא ליכתוב בן ובן ולא לכתוב תלד וממילא הייתי מרבה אפילו טומטום ואדרוגינוס. איכא למימר בדילמא איצטריכי קרא לדרשא אחרינא.

זאת היא העולה הרי אלו ג' מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ונשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים:    פירוש שאותן ג' מיעוטים למעט שלשה פסולים אלו אבל כל הני פסולים אחריני דמרבה ר"ש מתורת העולה תורה אחת לכל העולין אף ר' יהודה מודה בהו ומרבה להו נמי מתורת העולה וכדאיתא בזבחים פרק המזבח מקדש (פד, ב) ומסתברא ליה לר' יהודה למעט את אלו ולרבות את האחרים אע"פ שאלו ואלו פסולין בקדש משום דמשכח להו הכשרא כדאיתא התם, והיינו דלר' יהודה איצטריכו תלתא קראי לתלתא פסולין ולר' שמעון לא איצטריך אלא חדא מיעוטא לכל הפסולין משום דאיהו כל שאין פסולן בקדש ממעט להו בחדא וכל שפסולן בקדש מרבה מחד קרא.

וא"ת לר' יהודה ליצטריך קרא רביעי למעוטי קדשי קדשים ששחטן בדרום דהא לר' יהודה תרד כדאיתא בריש מסכת מעילה (ב, ב). תירצו בתוס' דממעט ליה מדדריש בסוף כל הפסולין (לו, א) כל דבר רע ריבה חטאת ששחטה בדרום ושנכנסה דמה לפנים ואף ע"ג דקרא ללאו הוא דאתא מכל מקום שמעינן מינה נמי דאם עלתה תרד. אי נמי לא צריך קרא דכשחיטת חוץ היא והיינו נמי דקסבר רבה במעילה, דחטאת ששחטה בדרום תרד אפילו לר' שמעון דמרבה להכשירה כל שפסולן בקדש והוי טעמא משום דכשחיטת חוץ דמי וכמאן דחנקינהו.

דף מ עמוד ב[עריכה]

דף מא עמוד א[עריכה]

מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש:    פרש"י ז"ל דכל שאירע פסולו לאחר שבא לישחט בעזרה קרי פסולו בקדש. והקשו עליו בתוס' דבזבחים פרק חטאת העוף (סח, ב) חשיב רבי יוחנן מלק זר לא היה פסולו בקדש ושמואל נמי לא הוה חשיב פסולן בקדש אי לאו משום דמשכח להו הכשרא במקום אחר כדאיתא התם. ופירשו הם ז"ל דפסול שבא על ידי עבודה שכיוצא בה כשרה במקום אחר קרי פסולו בקדש. אי נמי שנשחטה בהכשר ואירע לה פסול לאחר מכן כטמא ופגול ונותר. ולשון פסולו בקדש משמע נמי הכין שאין פסולו פסול גמור אלא שנפסל בקדושתו.

מאמו אמו נפקא:    פרש"י ז"ל דלא קדוש וכיון דחולין היא למה לי למעוטיה מהכא פשיטא שחולין שעלו ירדו ואע"ג דאמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו כדאיתא בפרק ב' דתמורה (יז, א) ואע"ג דטרפה אסורה באכילה משמע דנחתא לה קדושת הגוף כ"ש הני דשרו באכילה. י"ל דילמא התם על ידי תמורה דומיא דבעל מום קבוע דבההיא שמעתא. אי נמי י"ל דאע"ג דנחתיה לה קדושת הגוף ידעינן שפיר מהאי קרא דתרד כיון שבא הפסול בעוד שהיתה חולין.

וקסבר ולדות קדשים בהויתן קדושים:    כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה דודאי כ"ש דלמ"ד ממעי אמן קדושים דאיצטריך קרא למעוטי מזאת דאע"ג דקדישי משעת יצירה כי נפקן דרך דופן אם עלו ירדו. ובתוס' כתבו דגרסי' ליה ולרבותא נקט ליה דאע"ג דקסבר ר' שמעון בהויתן קדושים כדאיתא בפרק דם שחיטה (כג, ב) אפילו הכי איצטריך קרא למעוטיה כיון דלא קדם פסולן להקדישן אלא דאתו בבת אחת.

והני מהכא נפקן מהתם נפקן מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו'. ותו כלאים מהכא נפקן מהתם נפקן שור או כשב וכו' אלא איצטריך תרי קראי חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים:    תמיה לי מאי קא מקשה והני מהכא נפקן מהתם נפקן ומאי קאמר אלא איצטריך תרי קראי דאטו זאת תורת העולה מי קא מפרש להוציא רובע ונרבע ויוצא דופן וכל הנך דממעט בבריתא דתקשי לן תרי קרא למה לי והלא קרא סתמא הוא למעט הפסולין שאין פסולן בקדש שאם עלו ירדו, ומעתה זיל גמור כל חד וחד מקרא דידיה אי זהו שאין פסולו בקדש וירד ואיזה פסולו בקדש ולא ירד וי"ל דהכי קאמר למה אי בבהמה דחולין ואקדשה כלומר שקדם פסולו להקדשו למה לי זאת תורת למעוטי כלל לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זאת ואנא ידענא שפיר דאם עלו ירדו דחולין נינהו ולא נחתא להו קדושת הגוף והילכך אם עלו ירדו אלא ודאי לא איצטריך קרא למעוטי בהמה דחולין אלא כי איצטריך קרא למעוטי הנך דקדשים שנפסלו לבתר דנחתא להו קדושת הגוף קודם פסולן ואי נמי בבת אחת בולדות קדשים למ"ד בהויתן קדושים דהוה להו איסור בבת אחת.

דף מא עמוד ב[עריכה]

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מנין שאין אשה טמאה וכו':    קשי' לן אי ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי קאמר, ר"ל נמי מודה הוא דלר"ש בן יוחאי דאשה נמי טהורה כדאמרינן לדברי המטהר בדם דהיינו ר"ש מטהר באשה דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. ותירצו בתוס' דלר"ל מיירי במקשה לילד וכשיצא ולד ודם דרך דופן והא דמטהר ר' שמעון לאו משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה דאלו יצא בשופי טמויי הוה מטמא לה אף ר"ש בן יוחאי אלא כיון דמקשה היא וקסבר ר"ש דלידת דופן לידה היא א"כ קושי דלידה רחמנא טהריה, ורבנן סברי דלאו לידה היא הילכך הדם טמא ואף האשה טמאה. ור' יוחנן סבר דלכולי עלמא כשיצא דרך דופן לאו דם נדה הוא לטמא בה את האשה דלא טמא רחמנא אלא בשיצא מדוה דרך ערותה ולא פליגי רבנן בהא אלא שהם מטמאים אחר הדם משום דנתגדל במקור דמקור מקומו טמא.

וא"ת אי הכי היינו רישא כדאקשינן לעיל י"ל דהיא גופה דלכולי עלמא לא בעין שיצא מדוה דרך ערותה אליבא דריש לקיש אבל ר' יוחנן לא מוקי פלוגתייהו במקשה אלא במקור מקומו או טמא או טהור קא מיפלגי כדאמרינן.

פולטת תיפוק לי דהא שמשה:    כלומר לר' שמעון דאמר דפולטת שכבת זרע אינה מטמאה בפנים ובמשמשת מודה דמטמאה אפילו בפנים, אי הכי פולטת נמי על כרחיך מטמאה בפנים דפולטת ולא משמשת היכי משכחת לה. וא"ת ולרבנן דסבירא להו משמשת ופולטת חדא מילתא היא וכי כתיב ורחצו במים משום פליטתה הוא דכתיב א"כ אכתי קרא דורחצו למה לי תיפוק לי משום דכתיב יהיה כדדרשינן לה הכא לפולטת שמטמאה בפנים כבחוץ י"ל דצריכי תרוויהו דאי לא כתב רחמנא ורחצו במים הייתי אומר שאין פולטת כראוה ועד שתצא לחוץ ממש לא יטמא דטומאת בית הסתרים היא ואינה מטמאה ואי משום והיה הוה דרשינן ליה לדרשא אחרינא דמנא לן דמרבה פולטת אלא השתא דכתב רחמנא ורחצו דרשינן שפיר יהיה לרבות את הפולטת ואי כתיב ורחצו ולא כתיב יהיה הוה אמינא דורחצו היינו משום משמשת ואפילו בפנים ממש כלומר לפנים מבית השנים טמאה משום משמשת אלא משום רואה ועד שתפלוט בבית החיצון אינה טמאה כנ"ל ומשום דלא איפש' שלא תצא טומאתה בבית החיצון הוא דטמיא רחמנא אלא לר' שמעון דמחלק בן משמשת לפולטת קשיא.

ואוקימנא כשטבלה לשמושה:   . ואקשינן תו עלייהו מדרבא דאמר משמשת אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים אי אפשר שלא תפלוט ואם כן היכי משכחת לה שטבלה לשמושה ועדיין אין פליטתה מטמאתה דהא כל שלשה ודאי פולטת בחוץ ממש. ואוקי' בשהטבילוה במטה ולא נתהפכה. וא"ת ולרבנן קרא דורחצו במים וטמאו עד הערב מי ניחא דהא אמר רבא דכל ג' אי איפשר לה שלא תפלוט וא"כ היכי סגי לה בטומאת ערב. י"מ דהך קושיא אפילו לרבנן אתיא אלא כיון דאיירי בדר' שמעון מפרש ואזיל בדידיה. ואינו מחוור בעיני משום דכל הני קושיאתא מיגד אגידן אהדדי וחדא בגררה דחברתה נתקשת ומאן דמקשה להו מעיקרא מידע הוה ידע להא דרבא ואם כן אמאי קא קשיא ליה טפי לר' שמעון מדרבנן.

עוד נ"ל דאי איפשר לומר דלרבנן קא מקשה דאלו לרבנן משמשת היינו פולטת דאי איפשר למשמשת בלא פליטה ומשום פליטתה הוא דמטמא לה רחמנא וא"כ מאי קא משנה כשהטבילוה במטה וכן נמי כשלא נתהפכה דאלו לרבנן אפילו שהטבילוה במטה ולא נתהפכה עדיין טמאה משום נגיעת שכבת זרע שבבשרה כלומר חוץ מן השנים ואי איפשר לומר דמאי דמתרץ כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה לר' שמעון דוקא קא מתרץ דכיון דקא מקשה בין לר' שמעון בין לרבנן כי קא מתרץ לכולהו קא מתרץ, ולפי'אלא ודאי נראה דלר' שמעון דוקא קשיא משום דמחלק בין משמשת לפולטת ואיצטריך על כרחיה למימר דיש לך טובלת לשמושה ועדיין פשר שתהיהטמאה משום פולטת לחוץ ממש, אבל לרבנן דאמרי דמשמשת ופולטת חדא מילתא היא לא קשיא דכי כתיב וטמאו עד הערב כשכבדה את ביתה יפה יפה כדתנן בפ"ח של מקואות (מ"ד) האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה ומשמע דהא כבדה את הבית עלתה לה טבילה וביבמות נמי פרק בית שמאי גבי קטנה לר' אליעזר אמר רבה עומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב אבל לר' שמעון ודאי קשיא דאלו כבדה את הבית יפה יפה תיקשי לן משמשת היינו פולטת ומשום נגיעה ממש תטמא ועוד היכי משכחת לה להא דר' שמעון דאמר דפולטת אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ דאלו לא טבלה תיפוק לי משום משמשת ואפילו בפנים ממש תטמא ואילו כבדה את הבית יפה יפה שוב אינה פולטת שכבר נתכבד הבית יפה ואחר כך מצאתיה בכנין זה בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל.

ומתרץ: בהשטבילוה במטה:    כלומר והילכך טהורה לשמושה ואחר כך עמדה ופלטה טומאתה לחוץ ממש. ואקשינן מכלל דרבא כדאזלא איהי בכרעה בהדי דקא אזלא שדיתיה. כלומר בודאי שדיתיה ובכי הא ודאי לא אמר רבא שתהא אסורה כל ג' וכי תימא דילמא אשתייר ומספקא אסרינן לה בתרומה אי הכי חיישינן שמא נשתייר ממנו מיבעי ליה אלא ודאי מדלא קאמר הכין לאו בטומאת ספק איירי דנשתייר ליכא למיחש דודאי מישדא שדיתיה, ואוקי' לדרבא נמי בשהטבילה במטה ורבא אקרא קאי וכו' וא"ת א"כ למה ליה לרבא לדחוקי לקרא ולאוקמיה כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל לקומה כשהלכה ואח"כ טבלה, ומשום כך י"מ שאפילו כדאזלה בכרעה חיישינן דילמא נשתייר והילכך במהלכת לא עלתה לה טבילה דדילמא נשתייר מיניה וכן דעת מקצת מרבותינו בעלי התוספות ז"ל. והא דאקשינן אי הכי שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דלא חיישינן אלא לומר דרבא לשון בכי האי גוונא אמרה מדקאמר אי אפשר שלא תפלוט.

ומיהו קושיא מעיקרא ליתא דאיכא למימר דלהכי לא אוקמיה רבא לקרא בהכי משום דא"כ היינו נגיעת חוץ. ותדע לך דהא על כרחין כשכבדה את הבית טהורה ואמאי לא אוקמיה בהכין. ועוד נ"ל דרבא לאו דוקא בהכין אוקמיה לקרא אלא משום דקרא סתמא כתיב איצטריך רבא לאשמועינן דלאו בכל צד מיירי קרא אלא זימנין דלא סלקא לה טבילה וכגון שהטבילוה במטה ולא נתהפכה.

וי"מ דאי איפשר לומר דלרבא אפילו כשהלכה אסורה מספק כל שלשה דא"כ אדדחיק רבא ומוקים ליה לקרא כשהטבילוה במטה ונתהפכה, לישמעינן דעדיפא ולימא כי כתיב קרא בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת ואפילו במהלכת כל שלשה ימים אסורה שמא תפלוט אלא בודאי איכא קצת ראיה לסברת רבותינו בעלי התוס' ז"ל מההיא דתנן במסכת מקואות שכתבנו למעלה דתנן האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה דמשמע דאין לה טהרה תוך שלשה ימים אלא בכבוד הבית הא בהלוך לא, דאם איתא דה"ה להלכה והתם בשלא הלכה אלא בשהטבילוה במטה אמאי קתני וירדה דמשמע דהיא עצמה ירדה וטבלה ועוד דהיאך פסיק דבשלא כבדה את הבית כאלו לא טבלה ואי לאשמועינן דכבוד מהני הכין הוה ליה למיתני האשה ששמשה וכבדה את הבית וירדה וטבלה אסורה וצ"ע.

ואיכא מאן דמפרש דההיא ודאי בשהלכה אלא דלא איירי אלא לטהרות ומשום דלא שדיא ליה לגמרי בחוץ ממש אלא בבית החיצון וכותלי בית הרחם מעמידין אותו משום הכי צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא פנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.

דף מב עמוד א[עריכה]

הא דבעא מיניה רב שמואל בר חנה בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא אסיקנא דרואה הויא ואפילו לר' אליעזר:    ור"י בעל התוספות ז"ל דקדק מכאן דכיון שהיא רואה, עכשו שכל הנשים ספק זבות אם שמשה ואחר כך ראתה אינה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה שלש עונות שלמות לאחר תשמישה משום דכל שש עונות יכולה לפלוט כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (פו, ב) וכל שהיא פולטת היא סותרת מנינא והילכך עד יום רביעי לשמושה לא תספור. אלא מיהו אם כבדה את הבית יפה יפה הרי היא מונה והולכת מיד וכדכתבי' לעיל.

ור"ת ז"ל כתב דלא הויא רואה אלא פולטת שכבת זרע דזב דמשום צחצוחי זיבה שבו הוא שסותר כדאיתא בר"פ המפלת (כב, א) אבל קרי בעלמא אפילו בבועלה לא הוי משום רואה אלא משום נוגע ודייה כבועלה. ובתוספות הקשו עליו דהכא ודאי משמע דלרבנן לא אמרינן ביה דיה כבועלה ואפילו לר' שמעון לא אמרינן דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא כשהוא עדיפא מבועלה ורואה הויא.

אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה שלא אמרו פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לבעלה אינה סותרת והביא ראיה מדאמרינן לעיל דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר ותניא מה גרם לו זובו ז' לפיכך סותר ז' קירויו יום א' לפיכך סותר יום א' ואפילו קושי אינו סותר כיון שאינו גורם עכשו כל שכן פולטת שאינה גורמת טומאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. ועוד ראיה מדתניא (סז, ב) ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק, דאלמא אי לאו דחיישינן לראיית דם, משמשת והולכת ואינה חוששת לפליטה ואין סברא לומר דלא התירה תורה לשמש אחר טבילה אלא על מנת שלא תתהפך אפילו במטה כלל. ובפרק המפלת נמי אמרינן גבי טועה, בכ"א תשמש, ואין נראה לפרש תשמש ולא תתהפך ולא תזוז ממטתה, ולפי מה שכתבתי אני למעלה דלרבנן א"א שלא תפלוט ואפילו כשאינה מתהפכת כל שכן שיהו דברי הראב"ד ז"ל קיימין שאם כן לעולם אסורים לשמש דהא על כרחין פולטת היא ואם אתה אומר שתסתור אפילו לבעל נמצא בועל זבה למפרע.

ומורי ה"ר יונה ז"ל תירץ דלעולם אחר גמר השימור אינה סותרת דכיון דמקצת היום ככלו ודם נדה אינו סותר אף לב"ש דאית להו שימור באחד עשר כדאיתא בשילהי מכלתין כל שכן דקרי אינו סותר אחר טהרה ועיקר סתירת שכבת זרע אינו אלא משום דלא מיקרו נקיים ואחר שספרה נקיים שוב לא יסתור השכבת זרע. והא דמקשינן בפרק בנות הכותיים (לג, ב) תסתור כל ז' דמשמע דאפילו ספרה כל ז', שכבת זרע סותרתן היינו דוקא ברואה בלילה קודם שימור, דמקצת היום ככולו, אבל לאחר שימור דמקצת היום, פשיטא דלא אלים מדם הנדה לב"ש וכבר הארכתי יותר מזה בפסקי ההלכות שלי בס"ד. ומכל מקום מה שאמר הרב ז"ל שאין שכתב זרע סותרת לבעל הואיל ואינה גורמת שום טומאה לבעל ראיה גדולה היא.

ונעקר ממנה דם:    פירש"י ז"ל ונעקר ויצא לבית החיצון והזקיקו לומר כן משום דדומיא דנדה וזבה ושומרת יום נקט דהנך דוקא בבית החיצון. ועוד נראה לו טעם לדבריו מדאקשינן בסמוך מי דאמי התם אין לה טומאה בחוץ האי כי נפיק לבראי ליטמא ופרקינן הכא נמי בשיצא בחוץ ואקשינן יצא לחוץ מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא דמהניא טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי קמ"ל אלמא מדקאמר להדיא יצא לחוץ מאי למימרא שמע מינה דנעקר מגואי ונפק לבית החיצון הוא דאי לא היכי פשי' ליה דביצא לחוץ לאחר טבילה יטמא אדרבה צריכא רבה דדם טוהר הוא אע"פ שנעקר ממקומו קצת כיון שעדיין גואי קאי ועוד מדקאמר מגו דמהני' טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי אלמא האי לאו גואי הוה קאי ולא משמע דאיכא גואי דגואי. על כן הוזקק רש"י ז"ל לפרש שנעקר מבית הפנימי ויצא לחוץ בבית החיצון אבל אם נעקר מבפנים ונשאר עדיין בבית הפנימי טהור דטבילה מהניא ליה.

ואיכא למידק אי הכי מאי קא מקשה ליה ר' ירמיה לר' זירא טומאה בלועה היא דהא אמר רבא בסמוך דאותו מקום של אשה בית הסתרים הוא ולא בלוע ונפקא מינה דמטמא במשא והכא נמי לטמא את האשה במשא י"ל דהכא אליבא דאביי נסיב לה דאמר דבלוע הוי והוי כאלו הקשה הניחא אלא לרבא דאמר בית הסתרים הוי אלא לאביי דאמר בלוע הוי מא"ל וטובא איכא כי האי בתלמודא דמקשה אליבא דלא כהלכתא ודכותה בר"פ האשה שנתארמלה (טז, .) והא אין הולכין בממון אחר הרוב אף על גב דלא קיימא לן הכין אקשינן וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי כלומר וניזיל בתר רובא ואע"ג דקיל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב ודכוותה בקידושין גבי קדושי' לא נמסרו לביאה (נב, .) והא את וחמור היא ואת וחמור לא קנה. ואע"ג דקי"ל דקנה מחצה ודכוותייהו טובא. ותדע לך דהכא אליבא דאביי נסיב לה מדאמר ליה עשאוה כנבלת עוף טהור ומקום נבלת עוף טהור לרבא בין הסתרים הוי כדאיתא בסמוך אלא שבזו היינו יכולין לומר דאביי ורבא לא איפליגו אלא בתחלת בית הבליעה דרבא קרי ליה לתחלת בית הבליעה בית הסתרים ואביי קרי ליה לכולי מקום נבלת עוף טהור בלוע משום דבברייתא לא אשכחו לה לנבלת בהמה שום מקום בכל בית הבליעה שיטמא כנבלת עוף טהור אלא מיהו נבלת עוף טהור מטמא הוא בכל בית הבליעה ואפילו לפני לפנים והתם ודאי אפילו לרבא הוי בלוע ומינה קא מייתי לה ר' אבין ראיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשוה בתוס'.

דף מב עמוד ב[עריכה]

וכדרב הושעיא דאמר רב הושעיא גזירה שמא יוציא ראשון חוץ לפרוזדור וכההוא דאתא לקמיה דרבא:    לא ידעתי למה הוצרכו להביא הא דרב הושעיא כלל דדי להם בההוא דרבא.

דף מג עמוד א[עריכה]

איכא בינייהו נעקרה בהרגשה:    ויצאה שלא בהרגשה מהכא משמע דכל היכא דנעקרה בהרגשהאעפ"י שאינה יורה כחץ ראויה היא להזריע והקשו בתוס' אם כן הא דאמרינן בנדרים (צא.) איהי קים ליה ביורה כחץ איהו לא קם ליה ומה בכך אם אינו יורה כחץ מכל מקום ראויה היא להזריע ותירצו הם ז"ל שהטפה ודאי כשנעקרה בהרגשה ראויה היא להזריע מצד עצמה וטבעה אלא דכיון שאינו יורה כחץ אינה יכולה להזריע מפני שאינו נכנס לתוך גופה וזו היא שאמרו איהי קם לה ולפיכך היא רוצה להתגרש אי נמי שטוענת עליו דמיניה הוא כשאינה מתעברת כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (סה, א) אבל מכל מקום כיון שהוא מצד עצמה ראויה להזריע מטמא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא בעינן ראויה להזריע ממש והילכך עד שיהא יורה כחץ אינה מטמאה לפי שאינה יכולה להזריע. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר דסריס חמה אע"פ שאינו יורה בה כחץ מטמא הוא בביאתו והכא לאו יורה בה ממש כחץ בעינן אלא שיהא מרגיש בעקירתו וביציאתו כיורה החץ שמרגיש דללישנא קמא לא בעינן שיהא מרגיש כלל אלא בעקירתו בלבד וללישנא בתרא בעינן שיהא מרגיש בעקירה ובהנחה וסריס חמה גם כן מרגיש הוא בכל אלא שאינו יורה בה כחץ ולא קים ליה ותדע לך מדאמרינן איהו לא קים לי ביורה כחץ ואם איתא דאינו מרגיש בהנחתו כלל הא ודאי קים ליה שאינו יורה כחץ אלא ודאי משמע דמרגיש הוא בהנחתה אלא שאינו מרגיש אם יורה כחץ אם לאו.

זבה שנעקרו מימי רגליה:    פרש"י ז"ל בתשובה דלהכי בעי בזבה ולא בזב לפי שבאשה מתעגלים מימי רגליה ולא בזב. ולא ידעתי מהו דהא מימי רגליו דזב מטמאים טומאה חמורה כרוקו ומעיינות הן לפי שהן מתעגלין ויוצאין כרוק כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה (נו, א) ולא תימא דאשה דוקא קאמר מדתניא (נה, ב) תשעה משקי הזב הן הזיעה וכו' וחלב שבאשה אבל זובו ורוקר ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה ולא קתני ומימי רגלים שבאשה כדקתני וחלב שבאשה.

דף מג עמוד ב[עריכה]

דף מד עמוד א[עריכה]

לזכר כל שהוא זכר ולנקבה כל שהוא נקבה:    קשיא לי רבנן נמי אמאי לא דייקי לה מהא דר' יוחנן ואיצטריכו למידק מריבויא דאיש איש, דזכר ונקבה ודאי כל שהוא זכר ונקבה משמע וכדדייקינן לכולי עלמא בסמוך ומטמא בנגעים מדכתיב אדם כל שהוא אדם ואע"ג דלרבנן איצטריך האי לזכר ולנקבה לרבות מעיינות מצורע ומצורעת כדאיתא לעיל בפרק בנות הכותיים (לד, ב) מכל מקום תרווייהו שמעת מינה מדכתב רחמנא לזכר ולנקבה ולא כתיב לאיש ולאשה הילכך ממילא שמעת מינה כל שהוא זכר וכל שהיא נקבה. וי"ל דלרבנן איצטריך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כדדרשינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו לעיל בפרק המפלת (כח, א) למעוטי טומטום ואנדרוגינוס.

וא"ת אדרבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הא נפקא להו ממזכר ועד נקבה תשלחו כדאיתא התם. נ"ל דההוא איצטריך לאשמועינן שאינן חייבין על ביאת מקדש והכא אשמועינן שאינן בתורת זיבה כלל ואין שורפין עליהן את התרומה ודלא כרב דאמר בפרק המפלת ששורפין עליהן את התרומה ורב תנא הוא ופליג אי נמי ר' יוחנן בן ברוקה את ליה הכין, אלא דלא מיחוור דנימא דרבנן פליגי בהא דלא שמעינן להו הכין. אלא דאיכא למימר דאיצטריך להו לרבנן כוליה קרא לרבות מעיינות מצורע ומצורעת ולא תידוק מינה אם כן ליכתוב לאיש ולאשה, ותדע לך מדאקשינן עליה דרב לעיל בפרק המפלת (שם ע"ב) ורב מאי שנא ביאת המקדש דלא דכתיב מזכר ועד נקבה תרומה לא ישרוף דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ופרקינן ההוא מיבעי ליה לכדר' יצחק דאמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ולא דייקינן עליה אי הכי ליכתוב לאיש ולאשה כנ"ל.

ומטמא בטומאת מת:    וא"ת והא כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא לא היא דבפרק כריתות מקשי הכי ופריק איש למעוטי קטן מכרת.

ומטמא בנגעים:    ואע"ג דכתיב איש צרוע דמשמע גדול ולא קטן הא אמרינן התם בפ"ק דערכין (ג, א) איש למה לי לכדתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר והצרוע הרי כאן שניהם א"כ מה תלמוד לומר איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת.

הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בן אחד מן הגרושה וכו':    ולאפוקי מדר' יוסי דאמר העובר פוסל פרש"י ז"ל והרב אלפסי ז"ל דטעמא משום דעובר אין לו זכייה ואינו נכון דרב ששת דמתרץ לה הכין אית ליה בהדיא בריש פרק מי שמת (קמב, א) דהמזכה לעובר קנה. ועוד דאם איתא למה ליה דנקט לה הכא בשיש לו שתי נשים לימא בכהן שיש לו אשה אחת גרושה ויש לו בן אחד ממנה דבן יום אחד אין עובר לא משום שאין לו זכייה והעובר אוכל בשביל משפחה וכדתניא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (סז, א) יש לו בנים אוכלים בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כולה. ועוד דהתם בריש פרק מי שמת אותבינן עליה דרב ששת דאמר המזכר לעובר קנה מסיפא דהא מתניתין דקתני נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא ופירקה כדפרקינן הכא נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב בן יום א' אין עובר לא מאי טעמא איהו מיית ברישא ואם איתא לותביה מרישא דקתני ופוסל מן התרומה בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר אין לו זכייה אלא ודאי עובר אית ליה זכייה לרב ששת מיהא, דהוא מודה בהאי אקומת' והכא היינו טעמא משום דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים בני קיימא מיעוט' ולא חיישינן למיעוטא הילכך בן יום א' פוסל עובר אינו פוסל אבל לדברי ר' יוסי דחייש למיעוטא אפילו עובר פוסל והכי איתא בהדיא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (שם).

מאי טעמא הוא מיית ברישא:    ואם תאמר אם כן בן פקועה היכי משכחת לה ועוד דאמרינן בשילהי פרק השוחט (לח, ב) דמתה והדר יולדת ואמרינן נמי בשילהי פרק קמא דערכין (ז, א) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאים סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה אלמא אע"ג דאיהי מתה אכתי איפשר לו לולד לחיות. י"ל דלא אמרינן איהו מאית ברישא אלא כשמתה האם ע"י מלאך המות מחמת חולי וכדאמרינן התם בפרק קמא דערכין האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחלה ואקשינן עלה ממתניתין דהכא דאלמא איהו מאית ברישא ופרקינן הני מילי לגבי מיתה דאגב דולד זוטר חיותיה עיילא ביה טפה דמלאך המות וחתוך להו לסמנין בל נהרגה איהי מתה ברישא וה"ה למתה מחמת קושי לידה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף מד עמוד ב[עריכה]

וההורגו חייב:    מהכא משמע דדוקא בן יום אחד הא עובר לא דלא קרינן ביה נפש אדם וקרא נמי הכי כתיב ויצאו ילדיה ולא יהיה אסור כלומר באשה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר ממון ואמרינן נמי בסנהדרין (עב, א) האשה שהיא מקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נגועין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא.

ואיכא למידק אם כן היכי אמרינן בשלהי פרק קמא דערכין (שם) האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנה ואמאי מחללין את השבת כיון דליכא הצלת נפש. וי"מ דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה וההיא דאמרינן במסכת שבת (קנא, ב) תינוק בן יום אחד מחללין עליו את השבת לאו לאפוקי עובר אלא גוזמא בעלמא קאמר הוא לומר דבן יום א' חי מחללין עליו את השבת ודוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת.

עוד נ"ל בעיקר קושייתנו דליתא כלל דקריעת האשה אין בה אלא משום מצות פרוש מדבריהם דמחתך בשר בעלמא הוא כדאמרינן בשבת (קלו, א) סתם תינוקות היכי מחלינן להו בשבת ואמר אביי מה נפשך אי בן שמונה הוא מחתך בשר בעלמא הוא והא ליתא דהא אוקמה רבא למיתי סכין מבחוץ ובמקום דאיכא הצלת ולד חי שרו רבנן ליתא דבהדיא אוקמה רבא התם להביא סכין דרך רשות הרבים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף מה עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ומצא דם:    לאו דוקא כשבעל לאחר ג' דעיקר בעיין אינה אלא כשבעל בתוך ג' ומצא דם אלא משום סירכא דלישנא קמא נקט וכן פירש רש"י ז"ל ודוחק הוא לומר דבכדי נקטינן אלא נ"ל דדוקא נקטיה ולומר דכל שבעל בתוך שלשה ויוצא דם ובעל לאחר זמן ולא מצא דם למ"ד מיזל אזינן והדר אתו הא ודאי זינתה אבל למאן דאמר איתצודי לא מיתצדי הא לא זינתה דכיון דבעל תוך ג' ומצא דם בודאי מהרו בתוליה לבא ומקטנותה ניצודו וכן פי' בתוס'.

הא דרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל:    כתבתיה ביבמות פרק הערל בסייעתא דשמיא.

דף מה עמוד ב[עריכה]

אלא לעונשים:    פירוש וכשהביא שתי שערות וקא מיבעיא ליה אם הביא סימנין תוך זמן אי חשבינן ליה כגדולה או לאו דאי לא הביאה שתי שערות לאו בר עונשין הוא, וה"ה דהוה מצי למימר אין לנדרים וכשהביא שתי שערות, אלא דעדיפא מינה קאמר דיש בכלל עונשים הבאת סימנין כדאמרינן בנדרים, דאי גדול הוא גדול הוא לכל מילי.

הא דאותביה למאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק ואסיקנא לה בתיובתא איכא למידק דהא לקמן בפרק בא סימן (מח, ב) איפליגו ר' יהודה ור' שמעון אי תוך הפרק כלאחר הפרק או כלפני הפרק וקסבר רבי יהודה בתוך הפרק כלאחר הפרק אם כן היכי אסיקנא בתיובתא ימא תנאי ואיכא למימר דמאן דאסקה בתיובתאלא הוה שמיע ליה ההיא פלוגתא דבפרק בא סימן וטובא איכא בתלמודא תיבותא ותנאי.

אבל ר"ת ז"ל פי' התם דלכולי עלמא תוך זמן כלפני זמן דלא כרבי יוחנן ור' יהושע בן לוי וכמתניתין ומתניתא דהכא ועד שיהא בן י"ג ויום אחד אינו גדול והתם בתוך הפרק דהיינו תוך אותו יום של אחר שלש עשרה שנה קא מפלגי דמר קסבר תוך אותו יום כלאחר היום ומר סבר תוך אותו יום כלפני היום די"ג שנה ויום א' שלם בעינן אבל רש"י ז"ל פי' שם תוך הפרק ולאחר הפרק תוך זמן ולאחר זמן.

דף מו עמוד א[עריכה]

הא דתניא: בן תשע שנים ויום אחד שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה שומא:    פי' משום הכי חלקן לשתי בבות משום דר' יוסי מודה בקמיתא ופליג בבתרייתא דהיינו מבן ט' שנים ויום א' ועד בן י"ב שנה. וק"ל דהיא גופה קשיא דברישא דהיינו בן תשע שנים ויום אחד מודה ר' יוסי דהוי שומא אלמא שנת עשרה גופה שומא והדר תני דמבן ט' ויום אחד עד י"ב סימן לר' יוסי אלמא שנת עשר גופה סימן. ומשום הכי נראה דלא גרסינן ויום אחד אלא הכי קאמר בן ט' שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד בן י"ב שנים ויום אחד שומא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר סימן.

ובתוס' דוחקים להעמיד גירסת הספרים ואומרים דבן ט' ויום אחד מיירי בשאין עודן בו דמודה ביה ר' יוסי ומבן ט' ויום אחד עד י"ב ויום אחד מיירי בעודן בו דפליגי. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דבחד גוונא מיירי כולה בריתא ועוד דאי רישא בשאין עודן בו מ"ש בן ט' ויום א' דוקא אפילו בן י"ב שנה ואין עודן בו שומא אפילו לר' יוסי ב"ר יהודה.

הא דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה דמבן ט' ויום אחד עד י"ב שנה ויום א' סימן:    לאו למימרא דהוי גדול עד י"ג ויום אחד דבבן ט' ליכא מאן דפליג אע"ג דהביאה שתי שערות שיהא גדול דעד כאן לא פליגי אמוראי אלא בתוך זמן הא קודם לכן פשיטא לכולי עלמא אלא פלוגתייהו דר' יוסי ורבנן בשהביא ב' שערות קודם לכן לכשיגיע לכלל שנותיו אי הוו סימנים אי לא דרבנן סברי דלא הוו סימנים אלא אותן שבאו לאחר שהגיע לכלל שנותיו הא קודם לכן שומא בעלמא נינהו ואפילו עודן בו אינו גדול עד שיולדו בו סימנין אחרים ור' יוסי ב"ר יהודה סבר סימנים עשויים הם לבא קודם זמן גדלות והוא שישארו עד זמן גדלות והיינו דר' כרוספדאי א"ר שבתאי.

אלא לעולם דלא בדקן:    כלומר הא דרבא בדלא בדקן ואפילו הכי לענין חליצה חוששים שמא לא באו. ולא שייכא הא דרבא בפלוגתא דרב כהנא ורב פפי דאינהו פליגי בדבדקן ולא אשכחו ולענין מיאון. ואיפשר דרבא בההיא ס"ל כמ"ד חוששים להחמיר דכיון דבדקן ולא אשכחן ס"ל כמאן דאמר אין חוששין, וכי קאמר רבא חזקה למיאון כלומר להחמיר ולא להקל.

וא"ת א"כ מאי חזקה לימא אינה ממאנת שמא הביאה סימנים. י"ל דנפקא מינה לעלמא היכא דבדקו לאחר הפרק דסמכינן בה אנשים משום חזקה דרבא אבל תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים כדאיתא לקמן בר"פ בא סימן אי נמי נפקא מינה להכא דהיכא דמיאנה ולא ידעינן אי הביאה אי לא הביאה מסתמא לא צריכה ב"ד למטרח ולבדוק דחזקה הביאה הא אלו חשש בעלמא הוא, צריכי למטרח.

הא דמשמע הכא: דקטנה שהגיעה לעונת הנדרים אינה חולצת לרבא עד שתגיע לכלל שנותיה ותביא שתי שערות:    איכא למידק דביבמות פרק ב"ש ובגיטין פרק התקבל אמר רבא דכל שהגיעה לעונת הנדרים חולצת ושם הארכתי בסייעתא דשמייא.

אמר רב דימי מנהרדעא חוששין שמא נשרו:    איכא למידק דהא אמרינן בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין ואיתא בבבא בתרא פרק מי שמת (קנו, א) ואי חיישינן שמא נשרו בדיקה זו למה. ותירץ רבינו אלפסי ז"ל דנפקא מינה להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן דהוה ליה ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכי האי גונא.

וי"מ דבודקין למיאונין לאו למימרא דבדיקה צריך אלא כדאתמר עלה התם בבבא בתרא למיאונים לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן קמ"ל בודקין ומכי אתיא שתי שערות לא ממאנת בין שהביאה אותו בין דבדיקה בין בחזקה. וי"מ דבודקים למיאונין ונפקא מינה להיכא דלא ידעינן אם הגיעה לכלל שנותיה אם לא ואפ"ה אם הביאה סימנים חוששים לה שמא הגיעה לכלל שנותיה שאין תולין אותה בשומא מן הספק ואין תולין להקל ואפילו לא בעל לאחר זמן וכן נמי לכל שאר הספקות מטילין אותן לחומרין כדין הספקות, אבל תוך זמן לא, פי' דלא אמרינן כי גדלה גדלי קידושין בהדה. ופלוגתא דאמוראי היא ביבמות (קט, ב).

מתיב רב הונא בר' יהודה לסיועיה לרב הונא:    כלומר מתיב למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן מדמחייב ליה בריתא קרבן אלמא כגדול חשבי ליה לגבי הא מיהא.

אימור לאיסור בל יחל:    כלומר איסורא בעלמא איכא אבל מילקא לא לקי.

מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי:    ה"ה דהני מצי למיפרך אי הכי היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן דאי אפילו מלקות ליכא היכי הוה סלקא דעתך לחייבו קרבן אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.

שמע מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו:    פרש"י ז"ל דפלוגתא היא ביבמות פרק חרש (קיד, א) וק"ל דבכי האי ליכא מאן דפליג התם דבדרבנן לכולי עלמא אין מצווין להפרישו כדאקשינן התם למאן דאמר ב"ד מצווין להפרישו מדתניא בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו ופריק בתרומה דרבנן, ובההיא דבן חבר שהיה רגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ פרקינן בדמאי דאלמא לכולי עלמא בדרבנן ליכא מאן דפליג אלא הכי קאמר שמע מינה קטן אוכל נבלות אפילו דרבנן ב"ד מצווין להפרישו. ושמא אף רש"י ז"ל לא נתכוון לפרש שתהא חלוקתן שבפ' חרש בכי האי אלא שעיקר חלוקתן קטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות.

ומהכא שמעינן דלמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אפילו בקטן שהגיע לחנוך הוא וכן נמי משמע מההיא דתניא בסמוך קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואוקמה רבא בר שמואל משום קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו. וצ"ע דהא קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו אפילו במצות עשה כ"ש במצות לא תעשה וביבמות פרק חרש הארכתי יותר בס"ד.

אלא הכא במאי עסקינן בשהקדיש הוא ואכלו אחרים:    כלומר לעולם כדקתני לאיסור ולבל יחל למלקות גמור דאוריתא קאמר. ומיהו איהו גופיה לא לקי אלא אחרים שאכלו את הקדשו לוקים. ובריתא הכי קתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקדשו של קטן להקדישו של גדול לאיסור ולבל יחל שאדם שאוכל את הקדשו קאי בבל יחל משום דמופלא סמוך לאיש דאוריתא אלא שהוא עצמו אינו לוקה משום דקטן הוא ואינו בר עונשין.

יכול יהא הגדול שאכל את הקדשו של קטן חייב קרבן תלמוד לומר זה הדבר:    כלומר ללקות עליו דוקא עשאו הכתוב כהקדשו של גדול אבל לא להביא עליו קרבן. וק"ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאוריתא סבירא לן איהו נמי לילקי כדאקשינן לעיל בסמוך מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי ויש לומר דלעיל לאו למימרא דכל מאן דסבירא ליה מופלא סמיך לאיש סבירא ליה דאף הוא גופיה לקי. י"ל דהא דמרבינן מופלא הסמוך לאישדהקדשו בלבד הוא דהוי הקדש כשל גדול אבל הוא גופיה לא הוי כגדול. אלא לעיל הוה סלקא דעתא דבריתא דקתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן אקטן גופיה קאי לומר שהשוה אותו הכתוב לאיסור בל יחל דהוא גופיה קאי באיסור אלא שאינו חייב קרבן על הקדשו וכאלו כתיב לא יחל שקטן בעצמו שאכל את הקדשו, ומשום הכי קא פריך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דגזרה שוה דאורייתא היא א"כ קטן גופיה לילקי דהא אמרת דקאי בבל יחל. אבל הכא דאמרינן דגזרה שוה לאו להשוות גופו של קטן לגדול אלא להשוות הקדשו לשל גדול, תו ליכא לאקשויי הכין דהקדשו כשל גדול כנ"ל ולא עונשו כשל גדול.

הא ניחא למאן דאמר הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דהיינו ר' יוחנן ור"ל:    וק"ל דהא ודאי משמע הכא דלר' יוחנן לוקין קאמר אבל הוא גופיה לא לקי כדתריצנא לה לבריתא ואוקימנא כותיה ואלו לעיל (מה, ב) קאמר דתוך זמן כלאחר זמן לעונשים וכגדול ממש הוא. ועוד ק"ל דמדמותיב רב הונא בר יהודה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן לסיועי לרב הונא דאמר לוקה אלמא משמע דרב הונא ס"ל כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן. ואם כן אדמסייע ליה מבריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול לותביה ממתניתין וממתניתא כדאותיבנא לעיל אדר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, י"ל דהא ר' יוחנן וריב"ללחוד ודרב הונא לחוד דההיא דר' יוחנן וריב"ל דוקא כשהביא שתי שערות וההיא לאו מופלא שסמוך לאיש הוא לדבריהם אלא גדול ממש שמהרו שערותיו לגלות על גדלותו וההוא אפילו נדריו קיימין לגמרי כשל גדול ואם הקדיש ואכל לוקה ומביא קרבן על שגגתו ולא זהו שהשוה הכתוב לגדול, כדתניא בבריתא אלא בשלא הביא שתי שערות דהוה ליה מופלא סמוך לאיש וההוא אם הקדיש ואכל אינו לוקה דקטן הוא אלא שאחרים לוקין עליו מגזירת הכתוב שהשוה הקדשו לשל גדול. והיינו דקרי ליה רבה בר שמואל אליבא דר' יוחנן קטן אוכל נבלות ואם הביא שתי שערות לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא גדול אוכל נבלות. אבל רב הונא סבירא ליה דתוך זמן בין הביא שתי שערות בין לא הביאה קטן הוא לעונשין דתוך זמן כלפני זמן אלא לגבי הקדשו כלומר כשאמר ככר זה קונם עלי הרי זה כגדול למלקות בלבד ולא לקרבן ומגזרת הכתוב וההוא דקטנה שנדרה או משום דרב פנחס אי נמי משום קטן אוכל נבלות משום דשוגגת היא דסבורה דכל שהפר לה הבעל מופר ולזדון שבועה בלבד הקישו הכתוב ולא למלקות. אלא דאין זה נכון לומר שתהא היא אסורה בהקדשה ולוקה עליו ואעפ"כ יהא הבעל מפר לה ומכשילה לאכול אלא לרב הונא מוקים לה כדרב פנחס.

ואם תאמר א"כ היכי מותיב רב הונא בר יהודה מהא בריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ומסייע מינה לרב הונא דאלמא משמע רב הונא כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן ס"ל י"ל משום דאינהו לא מפלגי במילתא כלל דאפילו לגבי הקדשו חשיבי ליה כקטן גמור כלפני זמן מדאמרינן דלכל עונשין הרי היא כלפני זמן משום הכי מותיב להו מינה ומסייע מינה לרב הונא כנ"ל.

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:    כלומר ולא לאיסור ולבל יחל קאמר אלא לאיסור בל יחל והא דאמרינן יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש בפסוק כאלו היא דרשה גמורה.

ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו לוקין:    איכא למידק והא אית ליה לר"ל התראת ספק לא שמה התראה במכות (טז, א) ובזבחים פרק התערובת (עח, א) גבי הטמא הפגול והנותר שבללן זה בזה והכא התראת ספק היא דשמא לא יביא שתי שערות כשיהא בן י"ד שנה ונמצא דהשתא אכתי אינו סמוך לאיש. וי"ל דסמכינן ארובא דמביאין סימנים כשמגיעין לכלל שנים.

הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו:    תימה דהא לר' יוחנן הוא דמתרצים והתם בפרק חרש (קיד, א) אמרינן דר' יוחנן מספקא ליה אי ב"ד מצווין להפרישו אם לאו ועוד קשיא לי דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרשו דהא תניא בפרק חרש מניחו תולש מניחו וזורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דה"ל כעין מאכיל בידים ואסור כדאמרינן לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם ביבמות והכא נמי כיון דאמר לה בעל מופר לך ה"ל כמ"ד לה קומי אכולי, וי"ל דאה"נ דה"מ למיפרך ליה הכין אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתו שפיר ואפילו לספרים דלא גרסי אלא הוי פירושא כאלו כתוב בהן אלא ודכותה בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) בההיא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דהוי כמו אלא אע"פ שאינו כתוב בספרים.

אלא כדרב פנחס:    כלומר ואע"פ שלא בעל לאחר זמן הרי היא מותרת לאכול בהפרתו דהוה ליה כאילו נדרה על דעתו דכל הנודרת על דעת הבעל שמעלה לה מזונות היא נודרת. וא"ת א"כ למה נכתבה הפרת הבעל כלל תירצו בתוס' דאיצטריך דכי אמר קיים ליכי שוב אינו יכול להפר א"נ משום דנתנה תורה רשות לבעל להפר הוא דאמר שעל דעתו נודרת לפי שדומה לה שבידו להפר כמו בשאר נשים.

דף מו עמוד ב[עריכה]

דף מז עמוד א[עריכה]

הא דתנן: אי זהו סימנים ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה קמט תחת הדד:    פרש"י ז"ל דאצמל קאי והיא הבוגרת וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו. והקשו בתוספות דבגמרא גבי אלו סימני בגרות קתני ר' יוסי אמר משתקיף העטרה ודוחק הוא לומר דאידי ואידי חד שיעורא דא"כ למה שנה ר' יוסי את לשונו. ועוד דבכולהו תנאי דבריתא ליכא חד דאמר שיעורא דמתניתין. ועוד דאם כן בבוחל לא יהבי שיעורא וסימנא ומאי קאמר בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות מלמטה ואנן אכתי לא ידעינן שיעורא וסימנה דבוחל.

ומיהו מדברי ר"ח ז"ל ניכר שאף הוא מפרש כן ופירוש בוחל מלמעלה אם התחיל ראש החוטם להלבין. ונראה שפירש כן מפני שאמרו בגמרא בוחל כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משילבינו ראשיהן ולומר שאף בוחל דמתניתין משיתחיל ראש החוטם להלבין. אבל ר"ת ז"ל פירש דאי זהו סימן אבוחל קאי אבל אבוגרת לא צריך למיהב שיעורא וסימנא דהא פשיטא להו דאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד ומאי דלא פריש במתניתין פריש בבריתא אלו הן סימני בגרות ועוד הביא ראיה הרמב"ן ז"ל דמשום דסליק מהאי פירקא קתני באידך פרקין בא סימן התחתון עד שלא יביא העליון, כלומר עד שלא יצא העליון השנוי באידך פירקי', דהיינו על כרחיך בוחל דשוה לסימן התחתון כדאיתא הכא.

ומסר להו לערבאי:    מכאן דקדקו בעלי התוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי וה"ה לעבד שהוא מותר בגויה דלא גזרו חכמים גויה משום נשג"א אלא בישראל אבל בעבדים לא ואע"ג דאסירי בנדה ואסירי באשת איש מדאורייתא. ובשילהי ע"ז (עו, ב) דאמר ליה שבור מלכא לבטי אדכרת לך מאי דעבדת באורתא ופרש"י ז"ל ששלחו לו זונה כדרך ערביים וקבלה ורב יהודה לא קבל.

אמר ר"ת ז"ל דאצ"ל שלא היה רשע, אלא מותר גמור היה בה דעבד היה כדאמרינן בקידושין (ע, ב) בטי בר טבי ברמות רוחיה לא קביל גיטא דחירותא, ולדבריו הוא דא"ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי משום דאף העבדים אסורים באיסורי גויים ובאיסוריהן כישראל, והא דאמר ליה שבור מלכא אדכרת מאי דעבדת באורתא משום דשבור מלכא היה טועה שהיה סבור שאף הוא אסור בהן כישראל א"נ מפני רוע ההנהגה אמר לן כן.

דף מז עמוד ב[עריכה]

הלכה כדברי כלן להחמיר:    אין להקשות כאן מיהא דאמרינן כדברי זה וכדברי זה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך דהכא שאני דמשום ספק היה פוסק כמר וכמר ולא להחמיר על עצמו. ודוכתי' בפרק בנות כותיים (לה, ב) בפלוגתא דרב ולוי דמעין אחד ושתי מעינות דאיכא מאן דפסק הת' בששופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ובשופעת מתוך מ' לאיזה מ' בשניהן להחמיר כחומריה דרב וכחומריה דלוי.

אי זהו חצר צורית וכו':    הקשה ר"ת ז"ל דבפרק השוכר את הפועלים (פח, א) א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ופליג ר' ינאי אבריתא, ור' יוחנן דפליג עליה התם היכי לא אקשי ליה מינה. ותירץ הוא ז"ל דהתם פליגי בדאורייתא דלר' יוחנן אפי' דבר תורה חצר קובעת למעשר וכדמייתי התם קרא דואכלו בשעריך ור' ינאי סבר מדאוריתא אין חצר קובעת מדכתיב בערתי הקדש מן הבית אבל מדרבנן מקבע קבעה והכא בדרבן.

שנה האמורה בקדשים וכו' כן מעת לעת:    אף על פי שכולל אותן כולן במעת לעת אין מעת לעת. האמור כאן שוה דמעת לעת האמור לענין קדשים שעות פוסלות בהן כדאמרינן בפ"ב דזבחים (כה, ב) וכן שנה האמורה לענין בתי ערי חומה כדמשמע בפרק בתרא דערכין (לא, א) דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא שנה של מנין עולם והדר דריש מעת לעת מדכתיב ימים תהיה גאולתו דמשמע דאתא לשעות כבקדשים, אבל שנה האמורה בבן ובבת משמע דלא בעיא מעת לעת לשעות כדמוכח לעיל (מד, ב) גבי הא דאמרינן מאי בינייהו ואוקימנא ל' יום איכא בינייהו ואם איתא דמשעה לשעה בעי', לימא יום אחד של שנה רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר מיד שיתחיל היום של שנה רביעית סגי ליה ולרבנן עד שתגיע לשעה שנולדה ממש, אלמא משמע מדלא מוקי פלוגתייהו בהכין דקים להו לרבנן דשנים שבבן ושבבת לא מעכבי בהו שעות.

שנה האמורה בקדשים שנה שלו:    דכתיב כבש בן שנתו שנה שלו ולא שנה של עולם, הקשה ה"ר שמואל בן ה"ר אלחנן ז"ל למה לי קרא תיפוק לי דאם למנין העולם היאך היו מקריבים קרבנות בראש השנה, אם נולדו שמונה ימים קודם ראש השנה אם כן עברה שנתם ואם נולדו יום עצמו של ראש השנה אם כן הוו להו מחוסרי זמן. ותירצו בתוס' דלא קשיא וכמאן דאמר התם בזבחים דלא מנינן שנה אלא משעת הרצאה ואילך דהיינו שמונה ימים אחר שנולד והילכך משכחת להו כשנולד שמונה ימים קודם ראש השנה.

רב גידל אמר לערכין:    וא"ת אי לערכין דוקא תיהדר קושיא לדוכתא דלא משכחת לה תנאי. וי"ל דקסבר רב תנא הוא ופליג אף על גב דליכא תנא דקאי כותיה.