חידושי הרשב"א על הש"ס/נדה/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת:    הקשה ר"ת ז"ל למה לי האי טעמא, תיפוק לי משום דאינה מצווה אפריה ורביה. ותירץ הוא ז"ל, דהכי קאמר, שאינן בדין הרגשה, כלומר דאפילו הרגישו ושחתו זרעם אין בכך כלום, הואיל ואינן במצות פריה ורביה והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאע"פ שאינן מצוות בפריה ורביה מכל מקום אסורות הן בהשחתת זרע, והכל לקו על זה במבול, ואע"פ שאינן בדין סירוס (שבת יא, א) מותרות הן להשחית כלי הזרע, אבל אינן מותרות להשחית הזרע ועוד שאילו היו בנות הרגשה, לא סגיא דלאו משובחת, ועוד אילו היו בנות הרגשה, ודאי אסורות הן לרבות בבדיקה, משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו, והילכך ודאי דוקא משום דלאו בנות הרגשה נינהו.

והיכי עביד הכין והא א"ר אליעזר כל האוחז באמה ומשתין מים כאלו מביא מבול לעולם:    ואע"ג דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר, הני מילי בדליכא עפר תיחוח או מקום גבוה, הא בעלמא מודו ליה.

דף יג עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן הכא: המקשה עצמו יהא בנידוי:    פירש ר"ת ז"ל, לא שהוא מנודה מעצמו בנדוי של רבותינו אלא ראוי לנדותו קאמר, והראיה מדאמרינן בפרק קמא דקדושין גמר' אין כל הנעשה דמים באחר (כח, א), עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב דאמר ליה השבע לי שאין עבדי אתה, ואקשינן שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, אלמא אע"ג דקתני יהא בנדוי, אינו בנידוי עד דמשמתינן ליה אנן.

דף יד עמוד א[עריכה]

הגמלים כולם רשעים:    פירוש רשעים בדבר זה, הא במילי דעלמא צדיקים נינהו, כדאמרינן בפרק י' יוחסים (פב, א) הגמלים כולם צדיקים.

הא דאקשינן: ליחוש ילמאדם מאכולת הוא:    פירש רש"י ז"ל דאנמצא אשלה קאי. ואי ק"ל א"כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, י"ל דבעלמא ודאי חיישינן אבל הכא מתוך דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור ולאחר ביאה מיד בדקה ומצאה טמא רגלים לדבר דדם מאכולת הוא. עוד י"ל דהכא שאני כיון שנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דילמא דם מאכולת הוא דאי מגופה אתא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה. אבל ר"ח ז"ל פירש דעל שלו דוקא קא פריך וכן פירשו בתוספות וטעמא משום דכיון דנמצא בשלו ולא בשלה יש לחוש בדם מאכולת אבל בדידה כיון דשייכי בה דמים לא תלינן בדם מאכולת.

ופרקינן: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת:    איכא דאמרי אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת ואיכא בינייהו כגון דאישתכח מאכולת רצופה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מהני לישני, נקטינן לחומרא ואפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה נדה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה:    פירש רש"י ז"ל כגון שנמצא הדם ביריכה. פירש לפיכך שנמצא בעד וביריכה ולרבותא נקטיה כלומר דאע"ג דנמצא ביריכה ואיכא למיתלי דדם ביריכה הוה ולא תהא נדה אלא טמאה משום כתם קמ"ל דכיון דבדוק הוא אצלה היה רגלים לדבר דמגופה אתא ובודאי משוינן ליה. וכשמצאה בו גריס ועוד עסקינן הא פחות מגריס כיון דטחנתו ביריכה טהורה דתלינן במאכולת.

ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת הוה תלי במאכולת והילכך היכא דטחתו ביריכה ואיכא למתלי במאכולת תלי'. ועוד דהא משמע דהכא כיון דאיירינן בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ומפלגינן עלייהו בדין טחתו ביריכה והניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בשעורין כלל אלמה תרוייהו חד שיעורא אית להו.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך אמר לו ר' חייא אי אתה מודה לי דצריכה גריס ועוד א"ל אבל א"ל א"כ אף אתה עשיתו כתם דאלמה כל שאתה מצריכו גריס ועוד אינה טמאה נדה אלא טמאה משום כתם וא"כ הכא דמטמאינן לה משום נדה אל תצריכוה גריס ועוד דמדקאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד אלמא בעד שאינו בדוק בלחוד הוא דבעו גריס ועוד אבל בעד הבדוק לה אפילו כל שהו, ל"ק דהא א"ל ר' דעל כרחי' בעיא גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת אלמא לאו כללא הוא דכל שצריכה גריס ועוד לא תהא טמאה אלא משום כתם. ועוד י"ל לומר דהכא הכי קאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד ואפילו הניחתו בקופסא הא פחות מכאן תולי' להקל דמעיקרא הוה ביה, א"כ אף אתה חושש לעד זה שמתחלה היה בו כתם וכיון שאתה תולה להקל בפחות מגריס מה שאין כן בעד הבדוק שהניחתו בקופסא, אף ביותר מגריס נמי נתלה בו אע"פ שאין כן בעד הבדוק ואם אין אתה תולה להקל ביתר מגריס אף בפחות מכאן תטמאנה בהניחתו בקופסא כדרך שאתה מטמא בעד הבדוק ואמר ליה בעד שאינו בדוק על כרחינו אנו צריכים ליתר מכגריס הואיל ומאכולת מצויה להתמעך בו אבל יותר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחין לפי שאינו מצוי שהעדים המוכנים לבדוק יתעסקו בהן או שיעברו בהם בשוק של טבחין כנ"ל.

ור"ח ז"ל פירש ולמחר מצאה עליו דם על העד, וטיחתו ביריכה נמי לרבותא נקטיה כלומר אע"ג שיש לתלותו בדם מאכולת לא תלינן והרי זו טמאה נדה. ואיפשר דלדבריו אפילו בפחות מגריס מטמנין לה משום דרגלים לדבר דאי לא מאי רבותא כי טחתו ביריכה כיון דנפק ליה מדין מאכולת והר"ם במז"ל כן כתב והסברא הראשונה יותר נכונה להלכה. ודוקא בעגול הוא דתלינן בדם מאכולת אבל משוך כיון שבדקה בו והעד בדוק לה והכתם משוך רגלים לדבר דמגופה אתא וכדתניא העד שהוא נתון תחת הכר או תחת הכסת אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכולת אם משוך טמא מפני שהוא דם קנוח ומייתינן לה לקמן בפרק הרואה (נז, ב).

דף יד עמוד ב[עריכה]

דתנן כשטמא ר"מ וכו' וכשטהר ר"י לעצמו טיהר:    ופר"ח ז"ל כשטהר ר' יוסי לא טהר אלא משום נדה ומטמא משום כתם. ולכאורה ודאי שמעתי' דהכא כדבריו מכרעה מדאמרינן הכא דר' מאיר מטמא משום נדה דאלמא בנדה פליגי ומאי דמטמא ר' מאיר טהר ר' יוסי, אבל משום כתם טמאה לכולי עלמא ור' חייא נמי הכין אית ליה דטהורה משום נדה וטמאה משום כתם. אלא דקשה לי דהתם בריש פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נט, ב) אמרינן בהדיא דר' יוסי מטהר אפילו לכתחילה כלומר לעסוק בטהרות לכתחלה, דאלמ' אף משום כתם מטהר.

והתמה הגדול בדברי הרמב"ם שכתב נמצא עליו יתר מכגריס ועוד הרי זו נדה והראב"ד ז"ל שכתב ג"כ בספר בעלי הנפש דאע"ג דבההיא הלכה כר' יוסי בזה הלכה כר' משום דקאי ר' חייא בשטתיה דמטמא לה משום כתם ושקלי' וטרי' בשמעתין אליבא דר' חייא אלמא הלכתא כוותיה. וזה תימה שבעלי הגמרא השוו אותן ואיך נחלק אנו ביניהם ואם הלכה כר' יוסי בהא, הלכה כוותיה באידך דהיכי מזכין שטרא לבי תרי אלא ודאי מסתברא דבעד שאינו בדוק בין עגול בין משוך בין בפחות מגריס ועוד בין ביתר מגריס ועוד, טהורה ואפילו הניחתו בקופסא, אבל בעד הבדוק אם הניחתו בקופסא בין כך ובין כך טמאה דודאי מגופה אתא ואפילו נמצאת שם מאכולת רצופה דאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת ואם הניחתו תחת הכר או תחת הכסת אם משוך טמא לפי שהוא דם קינוח כיון דאיכא רגלים לדבר שבדקה בו ואם עגול הוא פחות מכגריס ועוד טהורה לפי שהיא דם מאכולת כגריס ועוד טמאה דכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא.

וא"ת מ"ש עד שאינו בדוק מהא דתנן לקמן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נט, ב) שלש נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו דם כולן טמאות. תירצו בתוספות דהתם היינו טעמא משום דהוה לה כל חדא בבאה לישאל עליה ועל חברתה דטמאות כענין שאמרו בשני שבילין.

ופירוש עד שאינו בדוק ראיתי בנמוקי הרמב"ן נ"ר שכתב בשם רבותינו הצרפתים ז"ל כגון שהזמינה פקולין או צמר או בגדים נקיים ולבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקה אם יש עליהן טיפי דמים מן המאכולת או משאר דברים הא בבגד שאינו בדוק כלל לא אמרו טמאה נדה דאטו לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו מי מטמא רבי משום נדה. ואינו מחוור כלל בעיני דאם כן תקשי לן כולה מכלתין (נט, ב) שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכן שלש נשים ישנות במטה אחת או שישבו בספסל אחד אמאי טמאות כשנשתמשו בהן בזו אחר זו אחר שאנו תולין במקרה שאינו ידוע ואפילו בעד וכ"ש בחלוק וסדין וספסל וכן (נז, ב) ראתה על בית יד של חלוק שלה במגיע כנגד בית התורפה אמאי טמאה וכי ידיה בין עיניה כל היום שלא בא שום מקרה וכן פושטתו ומתכסה בו בין ביום ובין בלילה דתנן כל מקום שנמצא שם דם טמאה וכן בפליון, כיון שאנו תולין להקל במקרה שאינו ידוע ואפילו בעד הבדוק לה מעיקרא, אמאי טמאה בכל אלו.

אלא ודאי מסתברא דכל שבדקתו לכך אינו יוצא מחזקתו עד שתדע דם זה מאין בא או באיזה דבר היא יכולה לתלותו בידוע, הא בסתם אינה תולה וזו דרך פשוטה בכולה מכילתא וזו שהוקשה להם אם לקחה בגד מן האשפה איך יטמא בזה ר' משום נדה איברא בהא לא טמא ר' משום נדה ולא ר' חייא משום כתם ואפילו לקחה חלוק מן השוק וקנחה בו אינו מטמא אפילו משום כתם ואפילו לר' ולא נחלקו אלא בבודקת בעד, דסתם עדים מוצנעים הן במקום שאין מתעסקים בהם בכתמים ואין מוליכתן בשוק ומשום הכי מטמא בהן ר' משום נדה ור' חייא משום כתם והיינו נמי דאמרינן דכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא וכמו שכתבתי למעלה כנ"ל וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל בפלוגתא דרבי ור' חייא.

הא דאמר רב חסדא הכי קאמר איזהו אחר זמן כל שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו:    לא חסורי מיחסרא לה למתניתין דא"כ כל שתרד מן המטה ותדיח פניה למה לי דאילו לרבנן הא קתני בהדיא דלדידהו לא מטמא את בועלה אלא בכדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ואי לר' עקיבא לא צריך לפרושי דהא לדידיה כל מעת לעת מטמא את בועלה ומאי כדי שתרד מן המטה, וכדתניא בברייתא איזהו אחר זמן דבר זה שאל ר' אלעזר בר' צדוק לפני חכמים באושא שמא כר' עקיבא שמעתם כלומר אתם שאין אתם מפרשים לאחר זמן כמה, שמא כר' עקיבא שמעתם ולדידיה אינכם צריכים לפ' דהא כל מעת לעת מטמא היא את בועלה אלא הכי תניא במתניתין נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן ולא פירש זמן זה והדר תניא איזהו אחר זמן של שיעור זה שנחלקו ר' עקיבא ורבנן מששהתה כדי שתרד מן המטה עד מעת לעת ושיעור זה לאו לגלויי אנפשיה אתא כדאמרו דהא כל מעת לעת נמי הכי דינא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא לגלויי אאחר זמן דטמאין מספק קאתי כלומר עד שתשהא כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הוי אחר זמן טמאין מספק,דמודו ביה רבנן, דסוף זמן כדי שתטול עד, היינו שתרד מן המטה ותדיח פניה זהו אחר זמן וכן מעת לעת וכדקתני בברייתא לא שהתה כדי שתרד מן המטה וכו' תוך זמן הוא זה, שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה זהו אחר זמן, וכן מעת לעת.

דף טו עמוד א[עריכה]

אמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה:    פירש רש"י ז"ל עונתה כגון שלשים לראייתה דסתם נשים שוהות בין ראייה לראייה שלשים יום כדאמרינן בפ"ק (ט, ב) עונה בינונית שלשים יום. ונראה דלהאי פירושא ריש לקיש אשאין לה וסת קאי ומשום דמתניתין כל הנשים קתני ואפילו שאין לה וסת אתא ר"ל לאשמעינן דאם אין לה וסת מותרת דוקא כשמצא תוך עונתה אבל בא ומצאה לאחר עונתה אסורה עד שתבדוק אבל אם יש לה וסת אינה חוששת לעונה כלל דכיון דקביע ליה זמן אימר לא חזיא עד שעת וסת, דאורח אינו בא אלא בזמנו ורב הונא דאמר לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע עת וסתה לא אדר"ל קאי דר"ל לאו באשה שיש לה וסת איירי אלא באשה שאין לה וסת ורב הונא באשה שיש לה וסת ואמתניתין קאי ומר אמר חדא ומר אמר חדא.

ואסיקנא: דרב הונא הכי קאמר לא שאנו אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה עד שתאמר לו טהורה אני:    דקסבר וסתות דאורייתא וכודאי טמאה חשבינן לה וכדאמרינן לקמן (טז, א) דלמאן דאמר וסתות דאורייתא לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה אעפ"י שמצאה טהור טמא כאלו ודאי נטמאת.

דף טו עמוד ב[עריכה]

ורבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת קסבר וסתות דרבנן:    יש מי שפירש דאפילו בא בעת וסתה ממש ואי קשיא לך והא תנן (סד, א) היתה למודה להיות רואה ט"ו יום ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין, ואמרינן לקמן דף (סג, ב) והזהרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן אמר ר' יאשיה הזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן, ואמרי נמי לקמן (טז, א) דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן לא בדקה ולא ראתה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור, ויש מתרצים דהתם בשוהא עמה בעיר אבל הבא מן הדרך הקלו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו, אבל מכל מקום בעונה סמוך לוסת תקשי לך עדיין דהא אפילו בודקת ומצאה טהור אסורה כל עונת הוסת. ושמא אף בזו הקלו בבא מן מן הדרך כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ואפילו בעונה הסמוכה לוסת. ולהאי פירושא לא קי"ל כרבה בר בר חנה ואע"ג דוסתות דרבנן משום דפליג אדר' יוחנן רביה דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה, הא תוך זמן שלא תוכל לספור ולטבול אסורה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהא דרבה בר בר חנה פליגא אדר' יוחנן רביה וקי"ל כר' יוחנן.

אבל בתוס' פירשו דרבה בר בר חנה נמי כר' יוחנן ס"ל ואף הוא לאחר כדי שתוכל לספור ולטבול קאמר ולאפוקי מדרב הונא דאמר דכטמאה ודאית חשבינן לה דלעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני ולא מהניא בה אפילו תביעה. ולפי שיטה זו כל אשה שיש לה וסת קבוע בעלה מחשב ובא עליה דוסתות דרבנן ולעולם אינו חושש לעונה למי שיש לה וסת שאין אורח בא קודם זמנו ואם אין לה וסת קבוע חושש לימי עונה ומחשב נמי ימי עונה ובא עליה הא בא מן הדרך לאחר עונה וקודם שתוכל לספור ולטבול אסורה.

ושמעינן מהא דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום עונתה דאפילו בבא מן הדרך אנו חוששים לה כריש לקיש ולא אשכחן מאן דפליג עליה. ומפרשים ראיתי משמו של רש"י ז"ל דהא דרב הונא קאי אדר"ל ולומר דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה אפילו במי שיש לה וסת קאי ולומר דאילו לא ראתה בשעת וסתה חושש הוא לעונה ונמצא שהוא חושש לוסת ולעונה שלאחר וסתה והוא שלא ראתה בשעת וסתה ומשכחת לה במי שוסתה מובלע בתוך זמן עונה הא במרוחק מזמן עונה אין מקום לחששא זו, ומכל מקום ברואה בשעת וסתה, בין בוסת רחוק בין בוסת קרוב אינו חושש לעונה כלל כיון דקביע לה זמן. ולהאי פירושא נמי אף מי שיש לה וסת ולא ראתה בשעת וסתה, בעלה מוזהר עליה לפרוש ממנה ביום העונה, וזו חומרא גדולה.

הא דאמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואקשינן כלפי לייא, ואמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה:    קשיא לי, אמאי מפכי לה למימריה דרב הונא לגמרי, הא לא הוה לן למימר אלא הכי, אלא אי איתמר הכי איתמר לא שאנו אלא שיש לה וסת, אבל אין לה וסת אסורה לשמש דהא לא הוה קשיא לן בגוה אלא דאיפכא מסתברא, ומאי דהוה קשיא לן הוה לן לתרוצי. וי"ל משום דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן תמאקתני, דמשמע בין יש לה וסת בין אין לה וסת.

והא דאמרינן איפכא מסתברא, לאו למימרא דדינא הכי, אלא הכי קאמר לרב הונא דמפליג בינייהו, אי איכא לאפלוגי איפכא מסתברא, אלא ודאי זו וזו מותרות, אלא אי איתמר הכי איתמר וזו ראיה גדולה, שאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן, ואע"ג דאקשינן לעיל (יא, ב) מהא מתניתין לשמואל, דאמר גבי מתניתין גבי בשעה בשעהשהיא עוברת לשמש את הבית. לא שאנו אלא לטהרות אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה, ואקשינן מקמ"ל מתניתין הוא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אין לה וסת בעיא בדיקה, לאו למימרא דמתניתין דהכא דוקא בשיש לה וסת, אלא לדתירוצה תרוצהדלשמואל ולמשכח לה צריכותא הוא דקאמרינן כלומר שאילולי הא דשמואל היה אפשר לבעל הדין לחלוק דבשיש לה וסת היא, אבל קושטא דמתניתין ודאי אפילו בשאין לה וסת קא מיירי.

דף טז עמוד א[עריכה]

איכא דאמרי טעמא דראתה הא לא ראתה לא דוסתות דרבנן:    ואע"ג דרב הונא גופיה הוא דאמר לעיל וסתות דאורייתא לא קשיא הא דידיה הא דרביה.

ר' יהושע אומר תבדוק:    כלומר דאע"ג דוסתות דרבנן מכל מקום הרי היא טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור. ואיכא למידק, דאם כן היכי דייק אביי ממתניתין דהיתה במחבא דוסתות דאורייתא, דילמא לעולם דרבנן, וטעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק. ותירצו בתוס', דארישא דמתני' סמך דקתני הגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה, דאלמא וסתות דאורייתא ורישא ר' מאיר היא, כדאוקימנא בשלהי בנות כותיים (לט, א) ואע"ג דהכא ולעיל בפרק קמא (ט, א) דייקי לה מדיוקא דטעמא דאיכא חרדה ולא פשטינא לה ממתני' גופה, דקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה, לא קשיא דטובא איכא דכוותה בתלמודא דמצי לאיתויי רישא או סיפא דמתניתין בהדיא ודייק לה מדיוקא בשלהי ר' ישמעאל בע"ז גבי המטהר יינו של נכרי (סא, ב) ובסנהדרין פ"ק (כב, ב) גבי קלקלתן תקנתן ודכוותייהו טובא.

מתני' בית שמאי אומר צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש:    פירש רש"י ז"ל שני עדים הללו, שניהם לה, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, מדקתני צריכה ולא קתני צריכים, וכן לכל תשמיש ותשמיש מניחתן עד למחר ורואה בהן אם ראתה אם לאו, ובאי זו מן הביאות ראתה, כדי לדעת כמה חטאות הוא חייב. ובית הלל אומרים דייה שני עדים כל הלילה, כלומר ובעד שלפני תשמיש ראשון בודקת בו פעם ראשונה, ובסוף כל התשמישים בודקת בעד השני. נמצא לבית הלל דייה שני עדים ושתי בדיקות כל הלילה, ואינו מחוור, דא"כ מאי טעמא שייריה לשלישי דהוא עד דידיה דלאחר תשמיש, ועוד למה לה עד לפני תשמיש שני. והלא בדיקה שלאחר תשמיש ראשון עולה לה לבדיקה שלפני תשמיש שני, אלא שני עדים אחד לו ואחד לה קאמר, ועד שלה בודקת בו לפני תשמיש ראשון ולאחר תשמיש, ושלו בודק בו לאחר תשמיש וכן בתשמיש ראשון בודקת בו לאור הנר קודם תשמיש, אבל לפני תשמישי' אמצעיים אינה צריכה בדיקה שכבר בדקה לאחר תשמיש שלפני זה, והא דקתני צריכה ולא קתני צריכין, משום דכל עצמה של בדיקה אינה אלא משום דמים דהות בה ומשום לתא דידה הוא, תני בהו צריכה, וכדקתני נמי לעיל (יד, א) דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים ולא קתני דרך בנות ישראל ובני ישראל, וכן כתב הרמב"ן נ"ר.

והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו לבית הלל צריכה בדיקה על כל תשמיש ותשמיש לאחר תשמיש, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבדיקות אלא בגופן של עדים דבית שמאי סברי עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש, שמא תראה דם טפה יפת דם כחרדל בעד בקנוח ראשון, ותחפנו שכבת זרע בבדיקה שנייה ובית הלל לא חיישי להכי.

ורבותינו בעלי התוס' ז"ל מפרשים לה נמי הכין והקשו ללשון רש"י ז"ל מדקתני צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר דמשמע דאם משמשת לאור הנר לא בעו בית שמאי שני עדים, אלא די להם כדברי בית הלל, ואם כדברי רש"י ז"ל, מה תועלת יש באור הנר למעט בבדיקות, דאכתי איכא למיחש שמא תראה דם טפה כחרדל בביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע בביאה שנייה, אם לא היתה לה בדיקה בסוף כל תשמיש ותשמיש.

דף טז עמוד ב[עריכה]

גמרא הא דאמר ר' זירא בעל נפש לא יבעול וישנה:    לאו למימרא שיהא סבור דמתניתין אפילו לבעלה קאמר דאיהו גופיה הוא דקאמר בפרק קמא כל לבעלה אינה צריכה בדיקה, אלא הכי קאמר, כיון דלכולי עלמא צריכה היא בדיקה לאחר תשמיש, ואע"פ שכבר בדקה לפני התשמיש, אלמא מיחש חיישינן דילמא אגב ביאה אתא דם, אלא כדי שלא להאריך את הדרך, הקלו לגבי בעל שלא להצריכה בדיקה, הילכך בעל נפש לא יבעול וישנה, כלומר אלא בבדיקה, ושתראה בעד קודם ביאה שנייה ואתיא הא כאידך דידיה (יב, א) דבעא לעיל מיניה דרב יהודא אשה מהו שתבדוק לבעלה, ואמר רבא דליתא, דההיא דאצרכוה בדיקה לטהרות, לאו משום חשש ספק הוא אלא חומר הוא בטהרות, דכל היד המרבה לבדוק בנשים לגבי טהרות הרי זו משובחת והא דאמרינן תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות, לא שהביאו אותה קושיא לדברי ר' זירא, דר' זירא נמי מידע ידע לה ומודה בה, לא לעיקר שמעתין קדריש, לומר דמתניתין דוקא לטהרות היא ולא לבעלה.

בדקה בעד ואבד אסורה לשמש:    פירש רש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש, וכל זמן שמוכיח קיים מותרת לשמש, ואע"פ שאינה צריכה לבדוק ולראות בעד קודם תשמיש כדעתו ז"ל שפירש דעד שלפני תשמיש נמי אינה רואה בו בלילה אלא מניחתו עד למחר, והיינו דפרכינן השתא אילו איתיה מי לא משמשא. ולפי דברי שאר המפרשים שפירש דעד שלפני תשמיש צריכה לבדוק אותו לאור הנר קודם תשמיש אי אפשר לפרש כאן בעד שלפני תשמיש, דההוא ודאי אלו איתיה לא משמשא עד שתבדוק ותראה בו, אלא בעד של אחר תשמיש קאמר, דההוא ודאי לכולי עלמא אינה צריכה לבדוק בו לאור הנר, אלא מניחתו עד למחר, והא דלא אקשינן מדבית הלל דאינן מצריכין בדיקה כלל באמצע תשמישין אלא בסוף כל התשמישים כדברי רש"י ז"ל משום דדילמא טעמא דבית הלל משום שלא רצוי להאריך את הדרך ולהטריח את הבעל בין כל תשמיש ותשמיש, אבל הכא שבדקה לבסוף ונמלך אח"כ לשמש שמא בהא מודו בית הלל דלא תשמש אלא אם כן תבדוק ממש לאור הנר אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ורבותינו בעלי התוספות, שפירשו דאף לבית הלל צריכה היא בדיקה בין כל תשמיש ותשמיש בעדים הראשונים, מיהא הא נמי פשיטא דלא איפשטא למיפרך מדבית הלל אלא לדברי בית הלל אפשר נמי דלא תשמש עד שתבדוק, והילכך לית ליה פירכא אלא דאילו איתיה מי לא משמשא, ופרקינן זו מוכיחה קיים.

דף יז עמוד א[עריכה]

דף יז עמוד ב[עריכה]

דף יח עמוד א[עריכה]

דף יח עמוד ב[עריכה]

מאי לאו:    לא תיובתא אלא סייעתיה י"מ משום דקתני בה דצריכה לטבול תשעים וחמש טבילות, אלמא כודאי משוי ליה, דאי כספק לידה לא הוו מחמירין עלה כולי האי בספק ספיקא, לטבול כולי האי משום טבילה בזמנה כי הא דאיכא תרתי ספיקי ספק זמן טבילה הוא היום ספק אינו היום, ואם תרצי לומר היום ספק אינו ולד ודייה טבילה אחת באחרונה כר' יוסי בר' יהודה ודחינן לאו תיובתיה ולאו סייעתיה דאפילו בתרתי ספיקי נמי, כיון דאיכא רובא אזלינן בתרי' להחמיר אבל לא להקל.

תינוק שנמצא בצד העיסה:    פרש"י ז"ל תינוק שאינו ודאי טמא, אלא מפני שרוב תינוקות מטפחין באשפות שיש שם שרצים ונבילות, מחזקינן להו בטמא, והוא בודאי נגע בעיסה כיון שבצק בידו, ואין פירושו מחוור, דאי ודאי נגע מאי חזקת עיסה יש כאן, דהא מדנגע בה נפקא לה עיסה מחזקתה, והוה ליה כתינוק עצמו, וכענין שאמרו בשיליא, דכיון שהשיליא בבית נפק ליה בית מחזקתיה, ולא אמרינן אוקי' מיעוט שיליות שאין בהן ולד לחזקת בית שהוא טהור, אלא מכיון דהות ליה שיליא בבית דנפק ליה בית מחזקתיה והוה ליה כשילא והכא נמי לא שנא, ועוד, דכל תינוקות בחזקת טמאין הן, וכדאמרינן (בתוספתא דטהרות פ"ג ה"ה) מפני שנשים נדות מגפפות אותן, אלא הכא בשלא נגע ודאי היא, ולטפח דקאמרינן, לטפח בעיסה קאמרינן, כלומר, רוב תינוקות דרכן לטפח בעיסה ומעוט אין מטפחים וכיון דאיכא מיעוטא דאין מטפחין, ואיכא למימר דלא נגע בה כלל סמכינן לה לחזקת עיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ששני אלו מחזיקות את העיסה חזקת טהרה לומרשלא נגע בו התינוק ואיתרע ליה רובא, ובפי' אמדו שם בקידושין בירושלמי בשלהי פרק בתרא (ה"י) תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק מטפח בעיסה. והא דבעי, בעיסה רובא ולא מטמאים במחצה ומחצה ואפילו ברשות היחיד, כשאר ספק טומאה דברשות היחיד טמא, משום דהוה ליה דבר שאין בו דעת לישאל.

אלא למעוטי רובא דר' יהודה:    פירוש דאע"ג דר' יהודה סבר דרוב חתיכות מד' מיני דמים הן, לא אזלינן בתר האי רובא אלא כרבנן דאמרי דלא הוי רובא דג"כ מפילות משאר מיני דמים, וקמ"ל ר' יוחנן, דאע"ג דמסתבר כר' יהודה לית הלכתא כוותיה. ואי נמי יש לפרש דרבנן נמי סברי, דרוב חתיכות מארבעת מיני דמים הן, ואפילו הכי כיון שהוא מצוי שמפילות גם כן משאר מיני דמים, ואשה זו בחזקת טהרה עומדת אוקמ' אחזקתה.

ואיכא למידק, דהא איתותב ההוא לישנא ברי' פרק המפלת (כא, ב), ואסיק דבאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. וכבר נשמר רש"י ז"ל מקושיא זו, ופירש דאפילו ללישנא בתרא דר' יוחנן, דאמר דטעמיה דר' יהודה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אפילו הכי טעמיה דר' יהודה משום דברוב פתיחת הקבר איכא דם ע"כ. ואע"ג דקי"ל דאי איפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ומשוינן ליה כודאי כר' יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל, ר' יוחנן כסתם מתניתין דהמפלת סבירא ליה, דקתני אם יש דם טמאה ואם לאו טהורה, וכדאמר איהו בהדיא בריש פרק המפלת, המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה.

ובנמוקי הרמב"ן נ"ר יש מי שפי' דמאן דמתני בשלשה מקומות, מתני ההוא לישנא קמא דר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן בשאינה יודעת מה הפילה. וכן עיקר שאלמלא כן לא הזכירו בגמ' כאן לשון ראשון שהוא טעות במקום עיקרו ע"כ.

דף יט עמוד א[עריכה]

מתני' שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור:    פרש"י ז"ל עמוק שהוא יותר שחור מן החרת, דיהה שאינו שחור כל כך. ויש מי שפירש עמוק שאינו שחור כל כך, כדאמרינן לענין נגעים בהרת (שבועות ו, ב) עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל, ועוד מדתניא (לקמן כ, א) כקיר כדיו כענבה טמא וזהו שאמרו עמוק מכן טמא, כזית כזפת כעורב טהור וזהו שאמ' דיהה מכן טהור, והעורב והזפת שחורין הן יותר מן הענבה, אלא כל שהוא משחיר יותר נקרא דיהה וכל שהוא הולך ומלבין יותר נקרא עמוק. ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו, והשחור השנוי במשנתינו זהו חריתותא דדיותא. ואינו מחוור מדתנן גבי כתמים (לקמן סא, ב) חמשה סימנים מעבירים על הכתם עבר או דיהה הרי זה כתם.

והא דאמרינן כמראה חמה עמוקה מן הצל, לא שיקרא הלבן לעולם עמוק, אלא כל שהוא חזק בצבעו הוא הנקרא עמוק במינו, והזית והעורב אע"פ שהן שחורים הרבה מכל מקום כיון שהן מצהיבין ומבהיקין יותר מן הענבה, לפיכך קראוה דוהין והענבה מפני ששחרוריתה דוהה קראו עמוק. ומה שהביאו ראיה מן הדיו, לא ירדתי לסוף טעמם, כי החרת והדיו וחרירותא דדיותא אחד הן, וכדאמרינן בגמרא (לקמן דף כא, א) חרת שאמרו דיו ולימא דיו אי אמר דיו הוה אמינא כפכחותא דדיותא קמ"ל כחרירותא דדיותא, אלמא חרירותא דדיותא פירושא דחרת ששנינו הוא.

והא דאמרינן גבי דיו זהו עמוק ששנינו, לא מחרירותא עצמו אמרו כן, דחרירותא לא עמוק הוא אל השחור צמוששנינו במשנתינו הוא, אלא שהדיו עצמו כשהוא משתהא הרבה הולך וכוהה יותר והוא מתחזק בשחרירותו, וזהו שאמרו כדיו טמא וזה ששנינו עמוק מכן טמא. אי נמי איפשר דשמואל פליגא אדרבא בר רב הונא, דשמואל סבר חרת שאמרו זהו חרת עצמו שאינו מעורב בדיו, מדלא קתני במתניתין דיו, וכדאקשינן עלה דרבה ולימא דיו, והילכך סבירא ליה לשמואל דדיו היינו חרירותא דדיותא, הוא ששנינו עמוק מכאן טמא. וזה נ"ל יותר ותדע לך, דבוהה הוא החלש בצבעו, מדאמרינן בגמרא (כ, א) אמר עולא וכולן עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור כשחור, ואקשינן ואלא מאי שנא שחור דנקט, סד"א הואיל ואמר ר' חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הילכך אפילו דיהה נמי קמ"ל, כלומר כיון שזה אינו אלא גוון היוצא מגוון אחר, כל שאינו חזק בצבע זה שנתחלף לו, אלא שעדיין לא נטה כל כך ולא נתחזק בחלופו אלא קצת, אימא להוי כשחור ועדיף מיניה נמי, קמ"ל אלמא דוהה זה הוא שאינו שחור חזק.

מהא דאמרינן בית הלל היינו תנא קמא וכן חכמים היינו תנא קמא ופרקינן איכא בינייהו לתלות:    כלומר דלתנא קמא כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וירוק אינן מטמאין לשרוף, אלא מ"מ תולין עליהן, כתב הרמב"ן נראה דאפשר היה לומר, דהלכתא כת"ק דהוא סתם משנה, ונפקא מינה לדידן בדם ירוק, דכיון דלרבנן תולין, אף היא אסורה לבעלה מספק. אלא שיש לסמוך דהלכתא כר' יוסי בירוק מפני שגם הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו, ועוד מפני ששנינו בבחירת' (משנה, עדיות ה, ו) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים, וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים, שמע מינה דהלכתא כותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר ביה בשעת פטירתו, דתנן ובשעת פטירתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו, ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין מדלא קתני התם בפלוגתא אלא ר' יוסי, ומסתמא דלגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין בהדיא דכולהו כר' יוסי סבירא להו, דלא מטמא אלא חתיכה של ד' מיני דמים, אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהר, והילכך אפילו לדידן דלא חזינן דמים, הירוק והלבן אינה יושבת בהן כלום, שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו.

וירוק:    כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא גלני ולא בירנו שהוא ככרתי, דכרתי אינו נוטה לאדמימות, ובההוא אפילו עקביא מטהר דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום, וכן משמע באלו טרפות דאמרינן התם (מז, ב) ריאה ככשות' וכמוריקא וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריך ירוקה כשרה ה"ד, ככרתי.

ובמסכת נגעים (בתוספתא פ"ג ה"ג) קתני ירקרק כשעוה, ובפרק לולב הגזול (לד, ב) נמי אמרינן ירוק ככרתי, מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. ובבראשית רבה (פרשה מ"ג) גבי וירק את חניכיו אמרינן שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ, אלמא הירוק זהו מראה הזהב שלנו שהוא גיאלני וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור.

דף יט עמוד ב[עריכה]

אלא הכי קאמר להו נהי דכי חזיא דם ירוק מגופה עיקראלא מטמיתו וכו':    יש מי שפירש דהא לא ר' יוחנן מפרש לה, אלא ההוא לישנא קמא בלחוד הוא דקאמר ר' יוחנן, וכיון דאיפריך ההוא לישנא תו לא אמרינן דירד ר' מאיר לשטתו של עקביא. ויש מי שפירש, דלא אמר ר' יוחנן ירד ר"מ לשטתו של עקביא, אלא משום דקתני במתניתין אם אינו מטמא דמשמע דלדבריהם דרבנן קאמר להו, והילכך לכל הני לישני דאיתמרן הכא איתמר לדר' יוחנן, דכולהו לדבריהם דרבנן קאמר להו, כלומר לדידי דם ירוק מטמא הוא לגמרי כדם אדום דאנא כעקביא בן מהללאל סבירא לי, אלא לדידכו אודו לי מיהת בהא, ור' יוחנן לא פריש חד מהני לישני, אלא איהו ירד ר"מ לשטתו של עקביא קאמר, וגמרא קא מפרש ואזיל היכי. ואי קשיא לך מדאמרינן לקמן בריש פרק בנות הכותיים גבי מפני שיושבת על כל דם (לג, א) אמר ר' מאיר אם יושבות הן על כל דם תקנה גדולה היא להן, אלא שרואה דם אדום ומשלימתו לדם ירוק, אלמא ר"מ טהורי מטהר ליה לדם ירוק כרבנן, איכא למימר, התם דסתם לרבנן קאמר להו, ונקט דם טהור לדבריהם, וחד מנייהו נקט, אבל לדידיה לאו ירוק אלא לבן אי נמי כמימי תלתן לדידיה דדילמא בההוא כבית הלל סבירא להו.

הא דאמר ר' מאיר אלפוה בגזרה שוה:    הקשה ר"ת ז"ל דהא ודאי לר"מ דם טהור שבאשה לא מכשיר, דשלחיך דם טמא בלבד דרשינן מיניה, מדכתיב גן נעול וכתיב פרדס מה פרדס הזה נעול אף בנות ישראל נועלות פתחיהן לבעליהן, וא"כ היכי קאמר לרבנן, בדם ירוק שהוא טהור לדבריהם, שיהא מכשיר מגזרה שוה, ורבנן נמי למה להו לאהדורי בהא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, דהא לכולי עלמא ואפילו למאן דדאין לה, דם טהור לא אתיא מיניה. ותירץ זו ז"ל, דלר' מאיר, כל היכא דחזיא דם אדום מעיקרא והדר קא חזיא, כל דם מכשיר, שכל זמן שהיא משתלחת והיא כפרדס, שלחיך קרי' בכל דם שתראה, והכי קאמר להו לדידי דם טמא הוא ומכשיר הוא מתחלתו, אלא לדידכו אודו לי אטו מיהת דהיכא דקא חזיא דם אדום מגופה והדר קא חזיא דם ירוק, שיהא מכשיר, דשלחיך קרי' ליה, ואמרי ליה רבנן דאין אדם דן גזרה שוה מעצמו, ואפילו דם אדום עצמו אינו מכשיר.

ותמיה לי, חדא דמנא לן דאית ליה לר"מ כי האי סברא רחוקה, דכל שתראה בכל זמן שלוחיה שיהא מכשיר, דאטו מפני שהיא משולחת, יחזור מה שאינו משקה להכשיר כמשקה, ועוד למה להו לרבנן למימר דלא דייני גזרה שוה, ואפילו דם אדום אינו מכשיר, לימא דלית להו כי האי סברא. ולא מכשיר אלא דם נדה בלבד, דבשלמא אי רבנן בעצמן אהדרו ליה הכין בהדיא שפיר, דהוה אמינא דקושטא דמילתא אהדרו ליה, ולומר דאתיא דם טמא שבה אינו מכשיר אלא אנן הוא דאמרינן דהכי אהדרו ליה, משום דר' יוחנן �דאמר דירד רבי מאיר לשטתו של עקביא בן מהללאל, וכיון שכן למה לן דעבדינן להו לרבנן דפליגי אפילו בדם נדה עצמו.

מיתיבי הרגה מאכולת הרי זו תולה בה מאי לאו דכולה גופא לא דרישא:    ולזעירי בלחוד, דמפרש דוקא מאכולת של ראש, לדידיה הוא דאקשינן מינה אבל לאינך כולהו דאמרי כדם שחיטה או כדם צפור חיה או כדם הקזה לא קשיה מינה מידי, דא"ל דהא והא חדא חזיתיה אית להו.

מתיבי תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה וכו':    יש מי שמדקדקין מכאן, דבזמן הזה שאין אנו בקיאים במראות דמים, אין תולין בכתמים, כיון דשמא אילו היינו בקיאין, היינו מכירין שאינו דומה למה שנתעסקה בו, כדאמרינן הכא דאינה תולה אלא במאכולת של ראש, ובבעלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אלמא אין תולין אלא בדומה ממש, וכיון שאין אנו בקיאים אם דומה לו ממש, אין תולין.

אבל בתוספות אמרו, דלאו מילתא היא, דהכא היינו טעמא, משום דהוה סלקא דעתא דמתניתין כל כתם ואפילו אדום שבאדומים, כדם בחור שלא נשה אשה, תולה בדם בעלה קאמר, ואע"ג שהכתם לפנינו והכרנו בו שהוא ממראה דם טמא, ומשום הכי קא מקשה ואזיל אם איתא דדם טמא, אינו אלא אדום שבאדומים כדם בחור שלא נשא אשה, וכתם זה שבא לפנינו הרי הוא אדום כמוהו, היאך נתלה אותו בדם בעלה, בודאי אינו דומה לו, אבל לעולם מי שאינה יודעת בדמיונות, או שהצבע הלך מבין עיניה, אי נמי שאין הכתם בפנינו ואין אנו יכולין לדמותו, תולה מן הסתם כל אדום באדום וכל שחור בשחור, עד שיתברר שאין הכתם דומה לצבע אבל לעולם מן הסתם תולה, וכדאמרינן באשה שבאת לפני ר' עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם ואמר לה שמא מכה יש בך שיכולה להתגלע וטהרה, ואע"פ שלא הביאה הכתם לפניו, וגם לא הצריכה לגלע ולדמות, וכן כתב ג"כ הראב"ד ז"ל, ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דמדקתני במתניתין כמימי תלתן וכממי בשר צלי, שמעינן דמימי תלתן ומימי בשר צלי מראות דמים הן, וכיון שתולה אדום באדום, תולים הכתמים האדומים במימי תלתן ובשר צלי אם נתעסקה בהן.

דף כ עמוד א[עריכה]

בגושיהן שנינו:    פירוש שלא נעקרו מגושיהן, לומר שיהא לח הרבה, וכענין ששנינו לח ולא יבש, ואתא לאשמועינן דלא כל לח נמי, אלא לח ורטוב הרבה שלא נעקר מגושיו.

דף כ עמוד ב[עריכה]

אימיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה ואמר דם חמוד הוא:    נראה לי דרב עובדיה הוא דארחיה, רבא לא הוה בקי בדמים, וכדאמרינן לעיל. ותדע דרב עובדיה הוא דארחיה,מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב עובדיה מידי, למה ליה למימר דהוה יתיב קמיה, ואין דרך התלמוד לומר הוה יתיב ר' פלוני קמיה, אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר, אבל בכדי לא, ושוב לא נצטרך לומר דלעיל גרסינן רבה והכא גרסינן רבא כנ"ל.

האי דם חימוד הוא:    פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא והוא תימא, דהא אמרינן (לקמן סו, א) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והתם משום חשש חימוד הוא, אלא משמע דדם חימוד טמא, והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן, אלא כדי להראות חכמתו.

ילתא אתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וכו':    והא דלא אחזיתיה לרב נחמן בעלה שהיה ג"כ בקי בהן כדאמרינן לעיל (יט, ב) רב נחמן אמר כדם הקזה, אלמא בקי היה בהן, אלא היינו טעמא דדילמא מיגניא באפיא אי נמי לא היה בעיר, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (משנה, נגעים ב, ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרובו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו וכן כתוב בתוספות.

ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו:    וא"ת א"כ למה הביאתו לפני חכמים י"ל לפי שאינה יכולה לראות בעצמה במקום תלמידי חכמים משום כבודם, וכדאמרינן לעיל דעולא לא חזא דמא בפומבדיתא ולא ר' אלעזר באתריה דרב יהודה.

הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם לא איפשיטא, ולחומרא:    וקשיא לי אמאי לא מהימנא, והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת, מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואפילו בדאי' לה חזקה סמכינן עלה מדכתיב וספרה לה לעצמה, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) פלוני חכם טהר לי את הכתם וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם, ושור שחוט לפניך, לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם דמטמא ליה, אי נמי דמסתפקא ביה אלא דאכתי ק"ל דא"כ היכי אתינן למפשטה ממעשה דילתא, והא התם לא הוה מסתפק ביה בטומאה ר' יצחק, דאדרבה מעיקרא דכייה ואיהי היא דאמרה ליה דרבה בר בר חנה טמא לה וכיון דהדר אמרה ליה דכל יומא מטהר והשתא הוא דחש בעיניה, לא אדיבורה בלבד הוא דסמך אלא אחזותי' דידיה ואנפשיה הוא דסמך ומטהר וי"ל דמ"מ כיון דמטמיא מסהדותה, ואי לאו דהדרא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוה מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכים אדיבורה. ומשני שאני רב יצחק דאגמריה סמך כלומר לא כך היה מעשה, אלא מתחלה ועד סוף דכי לה ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר הני מילי מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמך.

ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, אלא דכיון דאהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה, הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא חכם מעיקרא. והביאו ראיה מההיא דאמרינן בריש פרק אלו טרפות (מד, ב) ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עובי' אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר פשיטי, ואקשינן והיכי עביד הכי, והתניא חכם שמטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ומשני שאני התם דרב לא אסרה, ואקשינן תו וכיון דאורי בה חכם היכי אכל והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ופרקינן הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך אלמה התם רבה בר בר חנה גמרא הוה בידיה, ואפ"ה כי אקשינן עליה מדתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, לא פרקינן דאגמריה סמך אלא דרב לא אסרה הא אלו אסרה לא היה רשאי לסמוך אגמריה ולהתיר.

ולא היא דדילמא שאני התם דקושטא דמילתא ניחא ליה, לשנויי ועדיף מינה קא משני, אי נמי כי משני לבסוף דרבה בר בר חנה אגמריה סמך הדר ביה משנויא קמא דאמר דרב לא אסרה, אלא אפילו תמצא לומר דמעיקרא אסרה רב, אפילו הכין רבה בר בר חנה אכשרה משום דסמך אגמריה. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק אלו טרפות בס"ד ויש לי שם ראיות על פירוש זה.