חות יאיר/ב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ב[עריכה]
כתבתי לגדול אחד הבדוק ומנוסה אצלי לחריף ובקי נ"י:
בדבר שראובן ולוי נתעצמו בדין זבל"א וזבל"א ולקח לוי לבורר את הרב ר' שמעון מחותנו של ראובן, וראובן בקש לפסלו באמרו כי מחותנו פסול לישב עליו בדין. נ"ל כי בשני טעותים טעה ראובן הנ"ל, ואולי נוסף עליהם עוד טעות שלישי. הא' אפי' אם היה ר"ש הדיין הנברר מלוי אוהב גמור ומוחלט של ראובן באופן שיכול לוי לפסלו כמבואר בטור וש"ע ח"מ סי' ז', מ"מ אם נתברר מצד לוי אין לו פה לראובן לפסלו, דלא דמי לקרוב דפסולו גזירת הכתוב בלי טעם, שהרי פסול לעדות אף לרובה כמ"ש הפוסקים סי' ל"ג. וה"ה לדיין נ"ל שאם היה ר"ש הנ"ל קרובו של ראובן ובררו לוי מצי ראובן לפסלו, וזה מבואר בלשון משנה נאמן עלי אבא. ופירש"י לדיין ודו"ק. מ"מ אוהב ושונא דנהי דפסולי מדאורייתא מ"מ אין הפיסול רק מצד קירוב וריחוק הדעת כמבואר בש"ס על דרשת רז"ל והוא אויב לו ידיניהו. ומקש' אשכחן אוהב שונא מנלן סברא הוא וכו'. ש"מ דכל עיקר פסול האוהב לא נלמד רק מסברא. וא"כ דוקא זה דכאיב לי' כיבא מצי למיפסל אוהב דהיינו נדון הנ"ל היה לוי יכול ליפסל לר"ש אם היה אוהבו של ראובן ולא בהפוך. טעות השני דמאחר שמחותן לא נפסל רק משום דה"ל כאוהב ושונא אבל לא דיינינן ליה כאוהב ושונא ממש, ודבר זה ברור מאד בב"י בפלוגתא דבעל עיטור ומהרי"ק סי' ל"ג וביותר בדברי הסמ"ע. וא"כ הלא כבר כתב בהגהות רמ"א דאוהב ושונא בכה"ג (לדעת הסמ"ע) כשירים בזבל"א וזבל"א, וא"כ היה ראובן יכול ליקח מחותנו ר"ש לבורר שלו בלי פקפוק כ"ש זה שכנגדו. ובטעות השלישי אני מסופק ולא ברירא לי שפיר באם היה ר"ש אוהבו של זה שבירר אותו אוהב ממש ושושבינו אם ג"כ כשר, כי לפי מה שכתב רמ"א בש"ע בהג"ה סי' ז' טעם הדבר אין חילוק בין אוהב לאוהב ואפילו אוהב גמור כשר בזבל"א. גם לפי מ"ש מהרי"ק מרא דשמעתתא (הביאו בשמ"ע) אבל קרוב או פסול מן התורה פסול גם לזבל"א. ולא חילק מיני' ובי' באוהב גופא והל"ל אבל אוהב גמור דפסול מדאורייתא פסול גם לזבל"א אלא ע"כ דעתו להכשיר אף באוהב גמור, וטעמא דמסתבר הוא דלא דמי לאינך פסולים קרובים או מחמת עבירה דה"ל גזירות הכתוב בלי טעם וכנ"ל או אל תשת רשע עד וה"ה דיין, משא"כ באוהב ושונא דאמר הש"ס מילתא בטעמא ובפרט אוהב דכל עיקר ילפו ליה מסברא, לכן י"ל כל שגם השני בורר מי שירצה אין חשש. מ"מ לא מלאני לבי לחלוק על הסמ"ע דמישתמע מיני' בפירוש סי' ז' דמ"ש רמ"א לכן קאי על אוהב ושונא קצת. וגם מ"ש בראי' ממהרי"ק יש לדחות ולומר דדעתו לכלול אוהב ושונא גמור במ"ש פסול דאוריית', גם בטעמא דמלתא יש לשדות נרגא ולומר דמצי צד שכנגדו לומר לא מצאתי אוהב נאמן בבריתי ובר סמכא כמו שמצאת אתה, ומי מכריחני לעשות כמותך ולהכשיר פסול דאורייתא. ע"כ תמצית דברי בכתב העבר, ומפני שאין בה"מ בלא חידוש אבקש דעת מכ"ת בשאלה אחת קטנה נפלה בדעתי מענין לענין הנ"ל אף שאינו נוגע כלל לנדון הנ"ל, והוא כאשר היה לוי בורר שונא גמור ומוחלט של עצמו לדיין אם מצי ראובן לפסלו [בהג"ה תשובה ג' ד"ה ע"א מסיק המחבר דשרי] שודאי יתחזק זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שע"י זה ימצא חן בעיניו כמ"ש ובמה יתרצה זה וגו'. גם בחפשי באמתחת חידושי על ש"ע מחלק ח"מ מענין זה מצאתי שהקשתי על מ"ש בהג"ה ע"ש סי' ז' בענין זה אם דנו דיניהם דין. שמזה יש השגה למ"ש שני המאורות הגדולים הסמ"ע סי' ה' והש"ך סי' ז' דאם באו לדון ה"ל כקבלו, והלא ק"ל בקבלו עלייהו שאם נגמר הדין אינו יכול לחזור בו ודו"ק. ובלה"נ קשה לי על דעת הסמ"ע והש"ך במשנה דנאמן עלי אבא וסוגיא דשמעתי' דעלה ואין כאן מקום להאריך, ובפרט מ"ש בסי' כ"ב אם כופר ואומר לא קבלתיו וכו' משמע דמודה גם גלוי וידוע שבאו לפניו לדין. ובאשר הכרתי למכ"ת דסכינא חריפא וכמו עדיפא אומן וכלי אומנתו בידו וכדאי הוא להכריע ולפרק הרים בקשתי ממנו דעתו הרמתה בכל הנ"ל נאם הטרוד:
יאיר חיים בכרך