חובת השמירה/הקדמה
הנה בענין חלק הדיבור תלוייים כמה עניינים מצויים, והם: לשון הרע, ורכילות, ושקר, וחנופה, וליצנות, ומחלוקת, וכעס, ודברי גאוה, ואונאת דברים, והלבנת פנים. והנה על ענין לשון הרע ורכילות כבר חיברנו בעזרת ה' הספר חפץ חיים ושמירת הלשון ונתפשט בחסד ה׳ יתברך בישראל. ואמרתי לנפשי הלא על כל אלו הענינים יש גם כן כמה וכמה פסוקים בתורה, ומי שאינו שם לבו להיות נזהר בהם, עלול מאוד להכשל בהם, שהם דברים המצויים תמיד, ועל כמה מהם יש לאוין מפורשין בתורה, גם פוגם בזה ומטמא כח הדיבור שלו. ועל כן מצאתי חובה לנפשי לעורר את עצמי וגם לזולתי, להיות נזהר בהם שלא יהיו מצות ה׳ חס ושלום, כהפקר. וידוע מה שכתב בספר חסידים שמצווה שאין לה דורשין היא כמת מצווה, ומצוה שאין לה רודפין רדוף אחריה לעשותה, מפני שהמצוה מקטרגת ואומרת כמה גרועה אנכי שנתעלמתי מכל וכל. וכשיזדרז האדם לקיימן, המצות ילמדו עליו זכות לפני ה׳ יתברך.
והנה מה שייחד הכתוב שמירה לאדם על דיבורו יותר מעל שאר אברים, הלא גם העינים והאזנים והידים ושאר איברים גם כן צריך ליזהר בהם שלא לעשות נגד רצון ה׳ יתברך.
אשא משלי על זה ואומר, דזה דומה לאחד שניתן לו מאת המלך רמ״ח כסאות (וועב שטולען[1]) וניתן לו הרבה צמר ופשתים שיעשה מהם סחורה יפה, ומכולם יוכל להתעשר אם יעשה כהוגן, לבד אותות הכבוד שיקבל ממנו, שהמלך יראהו ויתפאר בו לפני שאר מלכים, איך שבממשלתו נמצאים אומנים גדולים כאלה. ולהיפך, אם קלקל, יתן דין וחשבון על הכל. ועוד יש כסא אחד גדול (וועב שטול) שעושה במלאכת הקיטור, שבו יוכל להרויח כנגד כל הכסאות, שרץ במלאכתו כברק. ולהיפך, אם לא ישגיח עליו, יוכל לקלקל בו כנגד כל הכסאות. והנה אף שצריך להשגיח על כל הכסאות שיעשו מלאכתם כהוגן, מה מאד צריך שיהיו עיניו פקוחות כל היום על הכסא הגדול הזה, שבל ישבות ממלאכתו, כי שעה אחת שלו שקולה כנגד רמ״ח שעות שבכסאות אחרים, וגם שיעשה כהוגן, כי הקלקול הקטן שימצא במלאכתו, ההפסד נורא מאד.
והנה המלך, זה מלך מלכי המלכים הקב״ה. ורמ״ח כסאות, הם כנגד רמ״ח איברים שבאדם. וניתן לאדם רמ״ח מצות עשה כנגדן, כאילו כל אבר ואבר אומר לאדם, עשה בי מצוה, שבשבילי תזכה לעוה״ב, כדאיתא במדרש. וכסא אחד גדול, הוא כנגד כח הדבור ינטע הקב״ה בנפשו, שבו יוכל לתקן כנגד כל האברים. והוא רץ במלאכתו כברק, כי באיזה מינוטין[2] יכול ללמוד כמה מאות תיבות, ובכל תיבה ותיבה הוא מקיים מצות עשה של לימוד התורה, ומכל מצות עשה נברא פרקליט אחד להליץ בעד נשמתו. ועל זה אמר הכתוב: "הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים" (משלי י"ט, ד'), והיינו על ידי הונה של תורה, וכמו שכתב הגר״א במשלי. מה שאין כאן בשאר מצות, שוהה קודם שמקיימן.
והנה ידוע שהפרק "אשת חיל" האמור במשלי, הוא רומז על התורה. ומסיים בה: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי ל"א, כ"ט). ופירושו, אף שמכל המצוות נעשה 'חיל', כח ועוז לנפש, או כפשטיה חיל ממש, כי מכל מצוה ומצוה נברא מליץ אחד להמליץ בעד נשמתו. אבל את, היינו האשת חיל, עלית על כולנה. כי משעה אחת של לימוד תורה נבראים כמה מאות מלאכים. וכשהאדם משלים מה שמוטל עליו, שמח הקב״ה בו, כמו שכתוב ישמח ה׳ במעשיו, ומתפאר בו למעלה, כמו שכתוב: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מ"ט, ג').
ומהמעלות של כח הדיבור, כשהוא משלים מלאכתו כהוגן, יכול להתבונן גם להפכו, גודל ההפסד כשהוא מקלקל בו בעת שהוא רץ כברק, שיכול לברוא כמה מאות מקטרגים בזמן קצר מאד. ועבור כל זה ייחד הכתוב השמירה על הלשון.
ועשיתי על זה מחברת קטנה ונקראה בשם מאמר חובת השמירה, אולי יתן ה', שיתעוררו אנשים לשמור את כה הדבור שלא לפוגמו. ועל ידי זה יתקבלו ברצון תפלותינו וברכותינו לפני ה׳ יתברך, וימהר ישועה ויחיש הגאולה במהרה בימינו, אמן.