תורת חובות הלבבות/שער היחוד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תורת חובות הלבבות · שער היחוד· >>
השער הראשון - שער היחוד

אמר המחבר: כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפנות דתנו ושרשיה מצאנו יחוד האלהים בלב שלם שרשה ויסודה שהוא השער הראשון משערי התורה וביחד יפרד המאמין מן בכופר והוא ראש אמתת הדת. ומי שנטה ממנו לא יתכן לא‏[1] מעשה ולא תתקיים לו אמונה.

ומפני זה היה תחילת דברי האלהים אלינו על הר סיני (שמות כ ב): "אנכי ה' אלהיך [...] לא יהיה לך אלהים אחרים" וגו', והזהירנו אחר כן על יד נביאו באמרו (דברים ו ד): "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו ותראה היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין וכלל עשרה ענינים כנגד עשרת הדברות, והוא:

  • שצונו להאמין בבורא יתברך, באמרו "שמע ישראל ה'". ולא התכוון בכאן באמרו "שמע" לשמע האוזן, אך התכוון לאמונת הלב, כמו שאמר הכתוב (שמות כד ז): "נעשה ונשמע", (דברים ו ): "ושמעת ישראל ושמרת לעשות" וגו', וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל.
  • ואחרי אשר חייבנו להאמין האמתת מציאותו חייבנו להאמין שהוא אלהינו כמו שאמר "אלהינו".
  • ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת, כמו שאמר "ה' אחד".
  • ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלשה הענינים האלה אשר זכרנו, נעתק מהם על מה שאנחנו חייבין לחבר אליהם והוא אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו, כמו שאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואני עתיד לבאר הענין הזה בשער אהבת באל בעזר הצור.
  • ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות, באמרו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ר"ל רוצה לומר, כלומר שתדביקם אל לבך ותאמין בהם במצפונך.
  • ואחר כן נעתק מהם אל מצות האברים, שהם כוללים הידיעה והעשיה, כמו שנאמר "ושננתם לבניך ודברת בם", שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם.
  • ואחר כן אמר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם חייבין בו כמו שאפשר לנמנע משאר האברים, כאשר הקדמנו מחיוב מצות הלבבות תדיר בפתיחת הספר הזה. וכל זה להזהיר על מה שהקדים במאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד מביאה לידי זכרון הלב, ולא יפנה לבבו מזכור האלהים תמיד. וזה דומה למה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד", ואמר הכתוב (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

ואחר כן נעתק מחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד, ושמהו ג' חלקים "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", והם:

  • תפלה של יד
  • ותפלה של ראש
  • והמזוזה

וכלם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלב שלם ולכסוף לו, וכמו שאמר הכתוב בחקי זכרון אהבת האוהבים (שיר השירים ח ו): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" וגומר, ואמר (שם א, יג): "צרור המור דודי לי בין שדי ילין". ושם אותם שלשה כדי שיהיו חזקים וקיימים יותר, כאשר אמר החכם (קהלת ד יב): "והחוט המשלש לא במהרה ינתק".

והפרק הזה כולל עשרה ענינים: חמשה מהם רוחניים וחמשה מהם גשמיים. והרוחניים תחילתם שהבורא נמצא, והשני שהוא אלהינו, והשלישי שהוא אחד, והרביעי שנאהבהו, והחמישי שנאהב אותו בלב שלם. והחמשה הגשמיים תחילתם ושננתם, והשני ודברת בם, והשלישי וקשרתם לאות וגו' והרביעי והיו לטוטפות וגו' והחמישי וכתבתם על מזוזות וגו'.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. ועל כן ראיתי להקדים שער היחוד על שאר שערי הספר הזה.

וצריך שאבאר עתה מענין היחוד בלב שלם עשרה ענינים: הראשון: מה גדר היחוד בלב שלם, והשני: על כמה חלקים מתחלק ענין הייחוד, והשלישי: אם נתחייב לחקור עליו בדרך העיון אם לא, והרביעי: איך דרך מחקרו ומה אנו צריכין לדעת תחלה קודם שנחקור על היחוד, והחמישי לברר ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם בורא בראו מאין, והששי: היאך נביאם לקיים מציאות הבורא, והשביעי: להביא ראיות שהוא אחד, והשמיני לבאר עניני האחד העובר והאחד האמת, והתשיעי: שהאל יתברך אחד אמת ואין אחד אמת זולתו, והעשירי: במדות האלהיות המושכלות והכתובות, והפנים אשר יתבאר מהם לקיימם לו ולהרחיקם ממנו.

פרק א[עריכה]

אמר המחבר: בגדר יחוד האלהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתות אחדותו מדרך העיון, מפני שיחוד האלהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.

מהם מי שמיחד אותו בלשונו בלבד והוא שישמע בני אדם אומרים דבר והוא נמשך אחריהם מבלי דעת ענין מה שהוא אומר. ומהם מי שמיחדהו בלבו ובלשונו ויבין ענין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו ואיננו יודע בירור מה שקבל מהענין ההוא. ומהם מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמתת הענין אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים ויבוא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות מפני שאיננו יודע אמתת יחודו וענין מציאותו. ומהם מי שמיחדהו בליבו ולשונו אחר שיבין ענין האחד האמת והאחד העובר ויביא ראיות על בירור מציאותו ואמיתות יחודו וזהו החלק השלם בענין היחוד.

על כן אמרתי בגדר היחוד השלם שהוא השוואת הלב והלשון ביחוד הבורא אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמיתות אחדותו מדרך העיון.

פרק ב[עריכה]

אמר המחבר: אך על כמה פנים מתחלק ייחוד הבורא. אומר: מפני שפשטה מלת "ייחוד" בדברי אנשי היחוד, הרגילו בה הרבה בלשונם ובמלותם תמיד, עד אשר שבה אצלם ממלות התימה על הטוב ועל הרע, והם משתמשים בה בחרדתם לצרה גדולה להגדילה ולהפליא עניינה, ואינם מעלים על מחשבתם להבין אמיתת ענין מה שיעבירו על לשונם מן הסכלות והעצלות. והם חושבים כי ענין היחוד נגמר להם כאשר נגמרה מלתו, ולא ירגישו כי לבותם ריקים מאמיתתו ומצפוניהם נעורים מענינו, מפני שמייחדים אותו בלשונם ובמליהם, ויחשבוהו בלבבם יותר מהאחד, וידמוהו במצפונם בדמות שאר האחדים הנמצאים, ויספרו אותו במידות לא תאותנה לאחד האמת, בעבור שאינם יודעים ענין האחד האמת וענין האחד העובר, אלא הסגולה מאנשי הייחוד שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא והנברא וחוקי האחד האמת ומה שהוא מתבודד בו. ואמת אמר הפילוסוף באמרו: "לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, אבל זולתם עובדים זולתו, מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב".

ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים:

  • תחילתם ייחוד האל בלשון בלבד והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי אשר איננו יודע ענין האמונה ואין אמתתה קבוע בלבו.
  • והחלק השני הוא ייחוד האל בלב ובלשון ע״י הקבלה מפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואיננו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו והוא כעור הנמשך אחרי פקח ואפשר שיקבל ממקבל כמותו והוא כחברת עורים שם כל אחד מהם ידו על שכם חבירו עד שהגיעו אל הפקח אשר בראש החבורה שמנהיגם שאם יפשע הפקח הזה בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה. יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מני דרך ואפשר שיפלו בבור או בגומין או שיכשלו בדבר שימנעם מלכת. וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף שאם ישמע דברי המשנים וטענותם אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר ומפני זה אמרו רז״ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.
  • והחלק השלישי מחלקי היחוד הוא יחוד הבורא בלב ובלשון אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו כדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר. וזה דומה לפקח שהוא הולך בדרך והוא רוצה ללכת אל ארץ רחוקה והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים ואיננו יודע ומכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה אע״פ שהוא יודע אותו הצד ואותה הפאה, והוא יגע למאד ואיננו מגיע אל חפצו מפני שאינו יודע הדרך כמו שאמר הכתוב עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר.
  • והחלק הרביעי הוא ייחוד האלהים בלב ובלשון אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגומר.

פרק ג[עריכה]

אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא, אומר: כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא, לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה. כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.

והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל - הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו'. ואמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כח) ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וגו'. ואמר (תהילים ק) דעו כי ה' הוא האלוהים וגו'. ואמר (שם צא) אשגבהו כי ידע שמי. ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל, המתהלל השכל וידוע אותי. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו'. ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו. וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושייראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמיתת תורתנו. כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו'. ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' וגו'. וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבים לעיין במה שנוכל להשיג בירור בדעתנו.

פרק ד[עריכה]

אך איך דרך המחקר על אמיתת היחוד ומה שאנו צריכין לדעתו קודם שנחקור על היחוד? אומר, כי כל דבר שמבקשים לדעת אותו כשמסתפקים במציאותו צריך לשאול עליו תחילה אם הוא נמצא אם לא, וכשתברר אמיתת מציאותו צריך לחקור עליו מהו ואיך הוא ולמה הוא. אך הבורא יתעלה, אין אדם רשאי לשאול עליו אלא ב"אם הוא" בלבד.

וכשיתברר מציאותו בדרך העיון, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וכאשר יתברר לנו שהוא אחד נחקור על ענין האחד ועל כמה פנים יאמר אחד, ובזה יתקיים לנו היחוד השלם כמו שאמר הכתוב (דברים ו):"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". על כן אנחנו חייבים לחקור תחילה היש לעולם הזה בורא אם לא.

וכאשר יתברר כי הוא אחד נחקור על ענין האחד העובר והאחד האמת. ומה שצריך לספר בו על הבורא מענינו, ובו יושלם ענין היחוד בליבנו ויגמר מחשבותינו בעזרת ה'.

פרק ה[עריכה]

אך הַהַקְדָּמוֹת אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין, הן שָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת. אחת מהנה, כי הדבר אינו עושה את עצמו. והשנית, כי ההתחלות יש תַּכְלִית למספרן, וכיון שֶּׁיֵּשׁ תַּכְלִית למספרן, יש להן ראשון שאין ראשון לפניו. והשלישית, כי כל מְחֻבָּר מְחֻדָּשׁ. וכאשר תִּתְקַיֵּמְנָה אלה הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת, תהיה התולדה מהן, למי שידע להשתמש בהן ולחברן, כי יש לעולם בורא בראו מאין, כמו שיתבאר ממה שאנו עתידין לבארו בעזרת השם.

והראיה על ברור אלו הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת הוא מה שאספר. והוא שנאמר, כי כל נמצא, אחר שלא היה, איננו נמלט מאחד משני דברים. אם שהמציא הוא את עצמו, או שהמציא אותו זולתו. וכל מה שנחשב עליו שהוא עשה את עצמו, לא ימלט גם כן מאחד משני דברים. אם שעשה את עצמו קֹדֶם הֲוָיָתוֹ, או אחר הֲוָיָתוֹ, ושניהם אי אפשר, כי אם נאמר שעשה את עצמו אחר הֲוָיָתוֹ, לא עשה כלום, שלא היה צריך לעשות את עצמו, מפני הקדמת הֲוָיָתוֹ למעשהו, אם כן לא עשה כלום. ואם נאמר שעשה את עצמו קֹדֶם הֲוָיָתוֹ, בעת ההיא היה אפס, והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה, כי האפס לא יעשה דבר. ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים, והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו.

וברור ההקדמה השנית הוא על הדרך הזה, שכל מה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ תִכִלָה יֵשׁ לוֹ תְחִלָּה, כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תְחִלָּה, אין לו תִכִלָה, מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תְחִלָּה אל גבול שיעמוד האדם אצלו. ומה שנמצא לו אחרית, נדע, כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו, וּתְחִלָּה שאין לו תְחִלָּה, כי אין התחלות מִבְּלִי תַכְלִית לתחילתן. ועוד, מן הידוע, כי כל מה שֶּׁיֵּשׁ לו חלק, יש לו כֹּל, כי אין הכל כי אם כלל חלקיו, ולא יתכן להיות חלק לְמַה שאין לו תַכְלִית, כי גדר החלק אינו כי אם שִׁעוּר נפרד מִשִּׁעוּר, כי שִׁעוּר הקטן סופר את הגדול, כאשר זכר אוקלידס בתיחלת המאמר החמישי מספר הַשִּׁעוּר. ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תַכְלִית בְּפֹעַל, ונפריש ממנו קצתו, יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קֹדֶם מִבְּלִי סָפֵק. ואם יהיה השאר מאין תַכְלִית, יהיה דבר שאין לו תַכְלִית גדול מדבר שאין לו תַכְלִית, והוא מה שאי אפשר. ואם יהיה דבר שאין לו תַכְלִית, אם נוסיף עליו החלק הַמֻפְרָשׁ ממנו, והוא יש לו תַכְלִית, יהיה הכל דבר שֶּׁיֵּשׁ לו תַכְלִית, וכבר היה בתחילת דברינו מאין תַכְלִית, ואם כן יהיה בתַכְלִית ומאין תַכְלִית, וזה הפך שאי אפשר להיות, ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תַכְלִית חלק. וּבְכֵן: כל מה שֶּׁיֵּשׁ לו חלק, יש לו תַכְלִית מִבְּלִי סָפֵק. וכשנחלק מִמַּה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים מִימֵי נח עד ימי משה עליו השלום במחשבתנו, יהיה חלק מכל אישי העולם, והוא מגיע עד תַכְלִית, אם כן הכל הוא מגיע אל תַכְלִית מִסְפָּר. וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תַכְלִית, צריך שיהיו תחלותיו מגיעות עד תַכְלִית מִסְפָּר, והדין נותן, שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו, וצריך בעבור זה להגיע ההתחלות לְתַכְלִית בראשיתן, כאשר הִקְדַּמְנוּ.

וברור ההקדמה השלישית, שנאמר, כי כל מְחֻבָּר מֻרְכָּב מִבְּלִי סָפֵק מדברים יותר מאחד, והדברים ההם אשר חֻבַּר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית, וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית. וְהַקַּדְמוֹן הוא שאין לו עִלָּה, ומה שאין לו עִלָּה אין לו תְחִלָּה, ומה שאין לו תְחִלָּה אין לו תִכִלָה, ומה שֶּׁיֵּשׁ לו תְחִלָּה, איננו קַדְמוֹן, וכל מה שאינו קַדְמוֹן, הוא מְחֻדָּשׁ, מפני שאין בין קַדְמוֹן והמחדש אמצעי שיהיה לא קַדְמוֹן ולא מְחֻדָּשׁ. אם כן כל מְחֻבָּר איננו קַדְמוֹן, ועל כל פנים הוא מְחֻדָּשׁ. וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו, נִתְקַיְּמוּ הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת.

פרק ו[עריכה]

אך על איזה פנים נִשתמש בהקדמות אשר זכרנו בברור מציאות הבורא יתעלה, הוא, כאשר נִשְׂתַּכֵּל בעולם הזה, נִמְצָאֵהוּ מְחֻבָּר וּמֻרְכָּב, אין חלק מחלקיו מִבְּלִי חִבּוּר וְסִדּוּר, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו וְשִׂכְלֵנוּ כַּבַּיִת הבנוי, אשר זֻמַּן בו כל הצריך לו. השמים ממעל כְּתִקְרָה, והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מְסֻדָּרִים כנרות, וכל הגופות צבורות בו כְּמִכְמַנִּים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו. ומיני הצמחים מזֻמנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דוד עליו השלום: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (תהלים ח, ז-ט). וסדר זריחת השמש וּבואה להעמיד עתי היום והלילה, ועליתה וירידתה להמציא הקר והחם והקיץ והחֹרֶף מעניני הזמנים ותועלותיהם, ושנותם תמיד על סִדור אחד מִבְּלִי הפסק, כדכתיב" "הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם" (איוב ט, ז), וכתיב: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה" (תהלים קד, כ). וסִבוב הגלגלים אשר תנועתם מִתחלפות, והכוכבים והמזלות על הנהגה משׁׂערת ומשקל מְכֻוָּן, לא יזח ולא ישתנה. והכוָּנה בכל דבר ממנו: כונת תועלת ותקנה למדברים, כמו שאמר שלמה עליו השלום: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם" (קהלת ג, יא), ואמר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א).

וכל זה חבורו והרכבתו נראים בכלו ובמקצתו. וכשנעיין בצמחים ובבעלי חיים נמצאם מחוברים מהיסודות הארבעה והם האש והרוח והמים והעפר והמה נחלקים ונפרדים, ואין בנו יכולת לחברם החבור הטבעי מפני שמקצתם משתנה אל קצתם וקצתם כנגד קצתם ואם נחבר דבר מהם הם ממהרים להשתנות ולהתחלף. אך החבור שחברה אותו התולדה הוא חבור מתוקן וקיים עד עת קץ.

וכבר חשבו קצת הפילוסופים כי הגלגלים והכוכבים והאישים העליונים הם מתולדת האש. ודומה לזה מ״ש דוד ע״ה (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ובזה ראיה על המחשבה הזאת ואיננה תולדה חמישית כאשר חשב אריסט"ו.

וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם וידענו כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען מפני המחלוקת שביניהם עלו בדעתנו ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם. הוא בוראם ית׳ אשר תקן קשורם ותכן חבורם.

וכאשר נחקור על היסודות הארבעה נמצאם מחוברים מחומר וצורה והמה העצם והמקרה. והחומר שלהם הוא החומר הראשון אשר הוא שרש היסודות הארבעה והחומר וההיולי שלהם. והצורה היא הצורה הראשונה הכללית אשר היא שורש כל צורה עצמית וכל צורה מקרית כחום וכקור וכלחות וכיובש והכובד והקלות והתנועה והמנוחה והדומה להם. וההרכבה והחבור נראים בכל העולם ובכל חלקיו בשרשיו ובענפיו בפשוטו ובמורכבו בעליונו ובתחתונו וצריך ממה שהקדמנו שיהיה כולו מחודש כאשר התברר לנו כי כל מחובר מחודש והדין חייב שנאמין כי העולם מחודש. וכיון שכן הוא ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו. צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחדשו.

ומפני שהתברר כי ההתחלות אי אפשר שיהיו מאין תכלית לתחילתם. מן הדין שיהיה לעולם תחלה אין תחלה לפניו וראשון שאין לו ראשון. והוא אשר יצרו וחדשו מאין דבר לא בדבר ולא על דבר, יד וכמ״ש הכתוב בעניו הזה (ישעיה מד) אנכי ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי ואמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה והוא הבורא יתעלה אשר אותו דרשנו ולמצאו כווננו במחשבותינו ושכלנו. הוא הקדמון הראשון אשר אין ראשית לראשיתו ואין תכלית לקדמותו כמו שאמר הכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מא) אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא.

ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כמחשבה הזאת ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים. והוא בחכמה. תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה ואיך יוכל לומר שיהיה מבלי כונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת.

ומן הידוע אצלנו כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק שא״א שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה היינו ממהרים להכזיבו על פניו שאיננו נמלט מכוונת מכוין, וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בענינו עד אין תכלית שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול.

וכל מה שהביאונו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצג מעשיו די למי שיבין ויודה על האמת ומספיק בתשובת אנשי הקדמות שאומרים כי העולם קדמון ודחיית דבריהם ואתה דע לך:

פרק ז[עריכה]

אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד. הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא. התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וצריך שנבאר אמתת אחדותו משבעה פנים:

האחד מהם מצד בחינתנו לעילות הנמצאות כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן וכל אשר נחקור על עילות העילות ההן למעלה נמצא מספרן פחות מהן וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות.

וביאור זה כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם. וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים אותם יהיה ‎‎מספרם פחות מן האישים אשר תחתיהם. כי כל מין מן המינים כולל אישים רבים והמינים יש תכלית למספרם. וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם הכוללים אותם יהיה מספר הסוגים פחות ממספרם כי תחת כל סוג מהסוגים מינים רבים וכל אשר יעלו יהיה מספר הסוגים פחות עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים. וכבר אמר הפילוסוף כי סוגי הסוגים הם עשרה והם עצם וכמה ואיך ומצטרף ואנה ומתי ומצב וקנין ופועל ונפעל, וכאשר נחקור על עילות אישי מיני עשרת הסוגים האלה נמצאם חמש. התנועה והיסודות הארבעה שהם האש והרוח והמים והעפר. וכאשר נחקור על עילות היסודות הארבעה נמצאם החומר והצורה והם שנים. וכאשר נחקור על עילתם יהיה מספרם פחות מהם והוא רצון הבורא יתברך ואין מספר פחות משנים אלא אחד א"כ הבורא יתברך אחד על כל פנים, וכן אמר דוד עליו השלום (ד"ה א כט) לך ה' ‎‎הממלכה והמתנשא לכל לראש וגו' ‎‎ר"ל כי הוא רם על כל רמים ועליון על כל העליונים וראש כל תחלה ועילת כל עילה ועלול:

והשני מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה עליונו ותחתונו קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו, וכאשר נשתכל בו יורנו כי כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד והוא שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשרשיו ויסודותיו מתדמה בתולדותיו ושוה בחלקיו ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן מעידות כי הם לבורא א' ‎‎חכם ואלו היה לעולם יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנת בכלליו ובחלקיו.

ועוד כי אנחנו מוצאים אותו כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחר כצורך קשקשי השריון וחלקי המטה ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם. הלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש וצורך הארץ אל השמים ואל המים וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה וצורך האדם אל הכל ותקנת הכל באדם וצורך הארצות והפלכים והחכמות והמלאכות קצתם אל קצתם, והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם.

כי כח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה יהיה כח החכמה והיכולת נראה בה יותר ותקון הבורא יותר נפלא, ונראה ממנה וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד מפני שהם מתדמים ושוים ונכונים להשלמת סדר העולם והעמדתו כלו בכל חלקיו ואלו היה לו יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת כקצת חלקיו ולא היה צריך קצתו אל קצתו ומפני שהוא חלוק בשרשיו ויסודותיו שוה בתולדותיו ומחברותיו תראה כי מחדשו ומחברו ומנהיגו וחושבו אחד.

ואמר הפילוסוף אין במה שברא האלהים יותר נפלא ממה שברא ורצה לומר כי החכמה בקטן ובגדול מחלקי העולם מתדמה ושוה כמו שאמר דוד עליו השלום בספרו מיני עניני העולם ותכונת ישובו (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה' ‎‎כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך ואמר (שם צב) מה גדלו מעשיך ה' ‎‎מאד עמקו מחשבותיך:

והשלישי מפני החדוש הכולל את כל העולם כי הראיות למדו על חדושו. והוצרך בעבור זה שהיה לו מחדש מפני המנע הוית הדבר מאליו וכשאנו מוצאים הויה ויתברר לנו כי היה אחר שלא היה. נדע בעדות השכל השלם שזולתו בראו והמציא הויתו ויצר אותו.

וכיון שהתקיים כי לעולם בורא שבראו וחדשו אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר או פחות מאחד שאי אפשר למציאות העולם מבלי בורא אחד ואלו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחר היינו מעלים על דעתנו כן אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד ידענו ידיעה שאי אפשר לדחותה כי הוא אחד כי הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם ותהיה מציאתם מציאה שא"א לדחותה אין אנו צריכין להעלות על דעתנו שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם.

והדמיון כי בעת שנראה כתב שוה בחבורו וצורות המכתב אשר נכתב בו צורה אחת יעלה בדעתנו מיד כי כותב אחד כתבו וחברו כי הכתב לא יתכן בפחות מכותב אחד ואלו היה יכול להכתב בפחות מכותב אחד היינו חושבים כן ואע"פ שאפשר שיכתבנו יותר מאחד אין ראוי להעלות על דעתנו כן אלא בראיה שתעיד על ברור הדבר מהתחלף צורת המכתב במקצתו והדומה לזה, ואם היה הדבר כן אין אנו צריכין לדעתו פנים בפנים אם אי אפשר לעמוד עליו מן הצד הזה ועמדו לנו הראיות עליו ממעשהו בסדור כתיבתו במקום ראותנו אותו. וידענו ידיעה ברורה כי כותב אחד נמצא יודע מכתב ויכול לכתוב כתבו ולא השתתף בו עמו זולתו מפני סדר חבורו והשואתו מפני שמעשה שני עושים מתחלף ואיננו שוה ומסודר על ערך אחד ומשתנה בתקונו ותכונתו וכן נאמר בבורא יתעלה כי מפני שהיו אותות החכמה בבריאותיו מתדמות ושוות הוצרכנו להאמין כי בורא אחד בראם שאי אפשר למציאות המחודשים מבלעדיו ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה ומפני שאיננו נראה אי אפשר למצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו אז תעמוד לנו אמונתנו שהוא נמצא ושהוא אחד קדמון היה ויהיה ראשון ואחרון גבור חכם חי ועמדו לנו הראיות עליו במקום עמדנו עליו וראותנו אותו יתעלה מפני שאיננו מענינים הנראים על כן הוצרכנו להעלות על דעתנו שבורא אחד בראם כי אי אפשר בלעדיו במציאות המחודשים. אך יותר מאחד אפשר בלעדיו ואין צורך אליו על כן מי שיטעון שהוא יותר מאחד לא יתקיימו דבריו אלא בראיה זולת הראיה שהבאנו ואי אפשר להעמידה מפני שהראיות שהן מדרך השכל אינן מכחישות זו את זו. אך כל הראיות מעידות על אחדותו ומרחיקות ממנו ענין הרבוי והשתוף והדמיון כאשר אמר ה' ‎‎ית' ‎‎(ישעיה מד) היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי ואמר (שם) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו ואמר (שם מה) צדיק ומושיע אין זולתי:

והרביעי שנאמר למי שהוא חושב כי הבורא יותר מאחד לא ימלט שיהיה עצם הכל עצם אחד או שלא יהיה אחד.

ואם יאמר כי העצם אחד אם כן הענין אחד והבורא איננו יותר מאחד.

ואם יאמר כי לכל אחד מהם עצם איננו מעצם אחד נצטרך עכ"פ שיהיה ביניהם הפרש מפני מחלקותם והשתנותם וכל נפרש מוגבל וכל מוגבל יש לו תכלית וכל אשר יש לו תכלית מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש.

ומי שחושב כי הבורא יותר מאחד מצריך שיהיה מחודש וכבר הקדמנו כי בורא העולם קדמון והוא עלת העלות ותחלת התחלות והוא על כל פנים אחד והוא כמ"ש הכתוב (נחמיה ט) אתה הוא ה' ‎‎לבדך:

והחמישי מצד ענין הרבוי והאחדות והוא שאקליד"ס גדר האחדות בספרו ואמר כי האחדות היא אשר בה יאמר לכל דבר אחד ר"‎ל כי האחדות קודמת לאחד בטבעה כאשר נאמר כי החום קודם לכל דבר חם ולולא האחדות לא היה נאמר על דבר מהדברים אחד, והענין אשר אנחנו צריכין להעלות על דעתנו מן האחדות הוא יחידות גמורה ובדידות שאין עמה חבור ולא דמיון בשום ענין ולא רבוי ולא מספר בשום פנים ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר, וענין הרבוי הוא כלל אחדים ולא יתכן שיקדים הרבוי לאחדות אשר ממנה נתרבה. ואם נמצא בשכלנו או בהרגשותינו שום רבוי נדע ידיעה ברורה כי האחדות קדמתו כקדימת האחד המניני לשאר המנין. ומי שיחשוב כי הבורא יותר מאחד יש לו לומר על כל פנים כי האחד קודם לכלם מפני הקדמת האחד למנין ואחדות לרב אם כן הבורא אחד על כל פנים קדמון אין קדמון זולתו כמו שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:

והששי מצד המקרים הדבקים אל כל מתרבה והוא שהרבוי והכלל מקרה נכנס על העצם והוא הכמות והוא יתברך הבורא העצם והמקרה לא תשיגנו מדה ממדותם בעצם כבודו וכאשר התברר כי הבורא התעלה מכל דמיון וערך אל דבר מבריאותיו מן השכל ומן הכתוב והיה הרבוי הנכנס על עצם המתרבה מקרה לא יאות שתשיג עצם כבוד הבורא מדה ממדות הרבוי ואם לא יסופר ברוב הוא אחד על כל פנים מפני שאין בין הרב והאחדות אמצעי א"כ אין הבורא יותר מאחד והוא אחד עכ"פ כמו שאמרה חנה (שמואל א' ‎‎ב) אין קדוש כה' ‎‎כי אין בלתך וגו':

והשביעי כי הבורא אם הוא יותר מאחד יהיה כל אחד מהם יכול לברוא העולם או לא יכול אלא בעזר חברו.

ואם כל אחד מהם יכול הבורא הא' ‎‎נוסף מפני שהאחר יכול ואיננו צריך לזולתו ואם לא ישלם הדבר כי אם בהתחברם אין לאחד מהם יכולת שלמה ולא כח גמור מפני שכל א' ‎‎מהם נלאה ומקצר וכ"א מהם חלש וכל חלש יש תכלית לכחו ולעצמו. וכל אשר יש לו תכלית יש לו גבול וכל אשר יש לו גבול מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש. אם כן החלש אי אפשר שיהיה קדמון מפני שהקדמון לא תקצר ידו מדבר ולא יצטרך לעזר זולתו.

א"כ אין הבורא יותר מאחד.

ואלו היה אפשר להיות יותר מאחד היה אפשר שתהיה ביניהם מחלוקת בבריאת הברואים ולא היתה נגמרת מהם יצירת הברואים. ובמצאנו כל העולם הזה על סדר אחד ותנועה אחת נמצאת בכל חלק מחלקיו לא נשתנה ועם הדורות נדע שיוצרו ומנהיגו אחד לא ישנה מעשהו ולא יחליף הנהגתו זולתו כמו שאמר (ישעיה מד) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי וגו'. ואמר דוד (תהלים קיט) לעולם ה' ‎‎דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד.

ומה שאנו רואים הנהגת הבורא השלמה בברואים כי ההנהגה לא תהיה שלמה מתמדת על ענין אחד אלא בהתיחד אחד בעצה ובהנהגה כמלך במדינה והנפש בגוף. ואמר אריסט"ו בספרו בענין היחוד אין טוב ברבות הראשים אך הראש האחד ואמר שלמה (משלי כח) בפשע ארץ רבים שריה וגו'.

ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין ומספיק בתשובה על הנחת הרבוי בו בהעמידנו האחדות לבורא העולם תדחה טענת כל מי שיאמר שהוא יותר מאחד ואתה דע לך:

פרק ח[עריכה]

אך באור אופני האחד האמתי והאחד העובר, הוא שהאחד שם נגזר מן האחדות והוא נאמר על שני ענינים:

האחד מהם מקרי והוא העובר והשני עצמי קיים והוא האמתי והאחד המקרי גם כן הוא על שני ענינים:

האחד מהם נראה בו הרבוי והכלל והקבוץ כסוג האחד אשר הוא כולל מינים רבים וכמין האחד הכולל אישים רבים וכאיש הא' ‎‎המחובר מחלקים רבים וכצבא האחד הכולל אנשים רבים, וכאמרנו כור אחד והין א' ‎‎ורובע א' ‎‎וליטרא אחת וכל א' ‎‎מהם כולל דברים רבים יאמר על כ"א מהם א'. וכל א' ‎‎ממה שהזכרנו נקרא אחד על דרך העברה והוא מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא שוים בענין א' ‎‎ונקרא רב מפני שכולל דברים רבים וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו יאמר על כל אחד מהם אחד והאחד בכמו הענינים האלה אשר זכרנו מקרה והוא אחד מצד ורב מצד.

והענין השני מאחד המקרי הוא האחד הנאמר על האיש הא' ‎‎לא מתרבה ולא כולל דברים רבים כנראה ממנו אך הוא רב בעצמו מצד חבורו מחומר וצורה ועצם ומקרה, והוא מקבל ההויה וההפסד והחלוק והחבור והפרידה והשנוי והחלוף והשתוף.

אם כן הרבוי ישיג הדבר הנאמר עליו אחד מכל מה שספרנו מפני שהם כנגד האחדות. כי האחד הנאמר על הדבר אשר ישיגנו בעצמו ענין מעניני הרבוי והשנוי הוא מקרה מבלי ספק והוא אחד על דרך העברה לא ע"ד האמת. שים לבך להבין:

אך האחד האמת יאמר גם כן על שני פנים. האחד מהם במחשבה והשני בפעל.

והמחשבה הוא האחד המניני אשר הוא שרש כל מנין ותחלתו וטעם האחד המניני שהוא אות וסימן לתחלה שאין תחלה לפניה כי כל תחלה אמתית תקרא אחד כמו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד במקום יום ראשון הוציאו בלשון אחד מפני שהאחד שם לתחלה שאין לפניה תחלה וכשהוא שונה יקרא שני וכשהוא משלש יקרא שלישי וכן עד עשרה ואחר כן ישוב אל האחד ואחר כן ישוב אל מאה ואל אלף אין תכלית למנין. וע"כ היה גדר המנין כלל מורכב מן האחרים והטעם שקראתיו מחשבי מפני שהמנין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים אבל יושג במחשבה. אך המנוי הוא מורגש בחושים הגשמיים החמשה או במקצתם.

והענין השני אשר הוא אחד אמתי נמצא בפעל. הוא ענין אשר לא יתרבה ולא ישתנה ולא יתחלף ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה. ולא יעתק ולא ינוע ולא ידמה אל דבר ולא ידמה אליו דבר ולא ישתתף עם דבר. כי הוא עכ"פ אחד אמת והוא שרש לכל מתרבה כאשר עבר מדברינו. כי האחדות עילת הרבוי, ואין לאחד האמתי תחלה ולא תכלית. כי כל מה שיש לו תחלה ותכלה מן הדין שתכנס ההויה וההפסד עליו וכל מה שתכנס ההויה וההפסד עליו משתנה והשני כנגד האחדות א"כ יהיה יותר מאחד כי הוא קודם ההתחלה לזולתו אחריה וזה מחייב לו הרבוי, וכן הדמות במתדמה מקרה וכל אשר ישיגנו מקרה מתרבה והאחד האמת לא ישיגהו שום מקרה בעצם כבודו בשום פנים.

ואם יאמר אומר שהאחדות באחד האמת מקרה, נאמר כי ענין האחדות באחד האמת הוא הרחקת הרבוי והרב ממנו וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב. והאחד האמת לא יסופר במדה שמחייבת לעצם כבודו רבוי ולא שנוי ולא חלוף בשום פנים. ובזה נשלמו כל דברינו באחד העובר והאחד האמת ואתה דע לך:

פרק ט[עריכה]

אך הראיה שהבורא יתברך אחד אמת אין אחד אמת זולתו נאמר כי מפני שכל מחובר לא תגמר הויתו אלא בהשתתף חלקיו אשר חובר מהם והוא התאחד קצתם עם קצתם ועיקר השיתוף האחדות.

וכן לא יתכן מציאות המחובר אלא בהתחלק חלקיו אשר מהם חובר כי החבור לא יהיה כי אם מדברים שהם יותר מאחד ועיקר המחלוקת הרב וכיון שהיה סימן החבור וההרכבה והסדור נמצא בעוה"ז בכלליו בפרטיו וחלקיו ושרשיו וענפיו צריך שימצא בכלם ענין השתוף והמחלוקת ועיקרם האחדות והרב.

ומפני שהאחדות קודמת לרב בטבע כקדימת האחד לשאר המנין מן הדין שתהיה עילת כל מתרבה בלתי מתרבה בראש ההתחלות מפני הקדמת ענין האחדות לכל מתרבה, וכיון שהיו העילות מגיעות בתחלתן ונמנע שיפעל הפועל בעצמו לא היה אפשר שתהיה עילת האחדות והרב כמותן רב ואחדות, וכיון שאין עילת ההויות הרב בלבד ולא רב ואחדות מן הדין שיהיה עילת ההויה אחד אמת.

וכבר הקדמנו בדברינו כי העילות כל אשר תעלינה למעלה תתמעטנה בתחלתן עד אשר תהיינה מגיעות אל שרש המנין והוא אחד האמת והוא הבורא יתברך.

ומן הידוע עוד כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה אי אפשר שלא ימצא בדבר אחר עצמי אמתי ואין לו העתקה ממנו כי אם בהפסדו כחום במים החמים שהוא מקרה במים והוא באש עצמי קיים, ומן הידוע עוד כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה אין הדבר ההוא אשר יקרה בו המקרה מקבל אותו המקרה אלא מן הדבר אשר הוא בו עצמי כמו שאנחנו רואים בחום המים שהוא מקרה בהם נאצל עליהם מן האש שחומה עצמי בה. וכאשר אנחנו רואים מלחות הדברים הלחים במקרה שנאצל עליהם מן המים שהלחות בהם עצמית וכן שאר כל ההויות כאשר נסתכל בענייניהם.

ועל ההקשה הזאת ננהיג דברינו בענין האחדות כי כיון שהיתה בכל אחד מהברואים מקרית כאשר הקדמנו מן הדין הוא שתהיה בעילת הברואים עצמית קיימת אמתות וממנה קבלו כל ההויות ענין האחדות בדרך המקרה כאשר בארנו וכאשר חקרנו על ענין האחדות האמתית בברואים לא מצאנוה לאחד מהם קיימת אמתית ואם יאמר [על כל אחד מן הסוגים והמינים והאישים והעצמים והמקרים והגרמים העליונים והגופים הרוחניים וכל מנין ומנוי וכל אשר לו תכלה וגבול] אחד ומיחסים אליו ענין האחדות לא יאמר לו אחד אלא על דרך העברה מפני שהוא כולל דברים שנקראו אחד מדרך הדמותם והתחברותם בענין אחד והוא רב מעצמו מפני שמקבל הרבוי והשנוי והחלוק והמחלוקת והחבור והפרידה והתוספת והחסרון והתנועה והמנוחה והדמיון והצורה ושאר המקרים המיוחדים והכוללים לכל אחד מהברואים והאחדות האמתית איננה נמצאת ולא נאמרת באמת על דבר מן היצירות. ומפני שהיה האחד נמצא בברואים בדרך המקרה והורה האות והמופת כי הבורא אחד.

ידענו דעת ברורה כי האחדות אשר אמרנו על כל אחד מהברואים על דרך העברה נאצלת מענין האחד האמת והאחדות האמתית היא הנאמרת על בורא הכל יתעלה והוא האחד האמת ואין אחד אמת זולתו כמו שהקדמנו. וכל חקי האחד האמת אשר זכרנו לא יאותו כי אם לו לבדו וכן כל עניני הרבוי והמקרים והשנוים והתנועות והדמיונים וכל מה שלא יאות לאחד האמת רחוקים ממנו יתברך כמ"ש דוד ע"ה (תהלים מ) רבות עשית אתה ה' ‎‎אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך וגו' ‎‎ואמר הכתוב (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ונאמר (תהלים פו) אין כמוך באלהים ה' ‎‎ואין כמעשיך ונאמר (ירמיה י) מאין כמוך ה' ‎‎גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו'.

וכבר התבאר והתברר כי בורא העולם יתברך אחד אמת ושאין אחד אמת זולתו כי כל מה שיפול עליו שם אחד זולת הבורא אם הוא אחד מצד אחד הוא רב מצד אחר כאשר זכרנו אך הבורא א' ‎‎מכל פנים כמו שבארנו ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין:

פרק י[עריכה]

אך באור המדות האלהיות המושכלות והכתובות המסופר בהן הבורא יתברך הכוונות בהם רבות מאד כפי רוב הברואים והטובות הכוללות אותן, והן מתחלקות לשני חלקים עצמיות ופעליות.

וטעם אמרנו עצמיות שהן מדות קיימות לאל יתעלה קודם הברואים ואחריהם, תאותנה לו לעצם כבודו, והן שלש מדות והן:

  • שהוא נמצא.
  • ושהוא אחד.
  • ושהוא קדמון אין לו ראשית.

והטעם שאנו מספרים אותו באלה המדות להורות על ענינו ואמתת מציאותו ולהעיר על כבודו ולהבין המדברים כי יש להם בורא שחייבין בעבודתו.

והוצרכנו לספר אותו ב'''נמצא''' מפני שהראיות הורו על מציאותו בעדות סימני מעשיו בעולם כמו שנאמר (ישעיה מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ ‎‎כח איש לא נעדר, ע"כ נתחייבנו לספר אותו בנמצא מפני שהתקיים בשכלנו כי הנעדר לא יהיה ממנו פעל ולא שום מעשה. וכיון שהתבררו מעשיו ובריאותיו התברר בדעתנו מציאותו.

אך מה שאנו מספרים אותו בו מן ה'''קדמות''' מפני שהראיות הורו כי לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין תחלה לפניה והתברר כי ההתחלות א"א שתהיינה מאין תכלית מנין בתחלתן והדין נותן על כל פנים שהבורא יתעלה ראשון אין ראשון לפניו וזהו ענין הקדמות כמו שאמר (תהלים צ) ומעולם עד עולם אתה אל ונאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.

אך מה שנספר עליו שהוא '''אחד''' כבר בארנו זה באר היטב בראיות ידועות והתקיים בעדיות ברורות כי העניין האחדות האמתי דבק אל עצם כבודו וענין האחד ריחוק הרבוי מעצם כבודו והמנע השנוי והחלוף והמקרה וההויה וההפסד והחבור והפרידה והדמיון והשתוף מאמתת עצם כבודו ושאר גדרי הרב.

וצריך שתבין מן המדות האלה שהן לא תחייבנה לעצם כבוד הבורא שנוי וחלוף אך ענינם להרחיק זולתם ממנו יתעלה. והעולה על דעתנו ושכלנו מענינם כי בורא העולם יתעלה לא מתרבה ולא נעדר ולא מחודש.

וכן צריך שתדע כי כל אחת מאלו המדות השלש אשר זכרנו מחייבת שאריתם כאשר נתבונן בעניניהם:

ובאור זה כי האחד האמת כשהוא דבק וקיים בשום דבר צריך על כל פנים שיהיה נמצא קדמון מפני שהתברר כי הנעדר לא יסופר בא' ‎‎ולא ברוב. וכשיאות לשום דבר ענין האחד האמת ויתקיים לו, דין הוא שיאות לו שם המציאות וענינה. וכן ענין הקדמות דבק לו מפני שאחד האמת לא יתהווה ולא יפסד ולא ישתנה ולא יתחלף א"כ הוא קדמון כיון שאין לו תחלה. ומי שהתקיים לו ענין האחדות האמתית כבר התקיים (ס"א התברר) לו ענין המציאות והקדמות.

וכן נאמר כי מדת המציאות התמידית כשהיא נאותה לדבר תאות לו עמה מדת הא' ‎‎האמת ומדת הקדמות. אך מה שראוי לו ממדת האחד מפני שהנמצא תדיר לא יתכן שיהיה נמצא אחד אפס ולא ישתנה מענין המציאה אל אפס מציאה ולא מאפס מציאה אל מציאה. ומה שהוא במדה הזאת איננו רב מפני שהרב לא ימצא מציאה תדירה מפני הקדמת האחד לו וכל הנמצא תדיר איננו רב א"כ הוא אחד. וכן ראויה לו עוד מדת הקדמות כי הנמצא תדיר אין לו תחלה ולא תכלה א"כ ענין הקדמות דבק לו עכ"פ.

וכן נאמר כי מדת הקדמות מחייבת למי שהיא ראויה לו מדת האחד האמת ומדת המציאות התדירה. ומה שראוי לו ממדת האחד האמת מפני שהנמצא תדיר הוא שאין לו תחלה ומה שאין לו תחלה איננו מתרבה שכל מתרבה יש לו תחלה והוא האחד א"כ אין המתרבה קדמון והקדמון לא יתכן שיהיה אלא אחד והתחייבה מדת הא' ‎‎בחיוב מדת הקדמות, וכן צריך שתתחייב מדת המציאות בהתחייב מדת הקדמות כי האפס לא יסופר לא בקדמון ולא בחדש.

וכבר התבאר כי המדות האלה השלש ענינם אחד והנראה מהן אחד ושאינן מחייבות שנוי לעצם כבוד הבורא יתעלה ולא הכנסת המקרים עליו ולא הרבוי על ענינו מפני שהענין אשר נבין מהם הוא:

שהבורא יתעלה איננו נעדר ולא חדש ולא מתרבה

ואילו היינו יכולין להליץ על ענינו במלה א' ‎‎הכוללת אלו המדות בבת אחת. כמו שכולל אותם השכל כדי שיעלו אלו השלשה ענינים בדעתנו בה כאשר הם עולים בשלש אשר זכרנו היינו מליצים בה עליו. וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בו מן הלשונות מלה שתורה על אמתת ענין הבורא ית' ‎‎הוצאנו הענין ביותר ממלה אחת.

והרבוי הנמצא במדות הבורא יתעלה איננו מצד עצם כבודו רק מצד קוצר כח מליצת המספר מהשיג ענינו במלה אחת שתורה עליו. וצריך שתבין מענין הבורא שאין כמוהו דבר וכל אשר תספר אותו בו מן המדות צריך שתבין מהם ריחוק שכנגדם ממנו. כאשר אמר אריסט"ו השוללות במדות הבורא ית' ‎‎אמתיות מן המחייבות. מפני שכל מה שמחייבין לעצם כבודו מן המדות איננו נמלט ממדות העצם או ממדות המקרה ובורא העצם והמקרה לא תשיגהו מדה ממדותם בעצם כבודו וכל המרוחקות ממנו מן המדות הן אמיתות בלי ספק והנה נאותות לו כי הוא נעלה מכל מדה ותאר ומרומם מכל דמות ודמיון וע"כ אתה צריך שתבין מן המדות האלה השלש אשר זכרנו הרחקת שכנגדם מעל הבורא יתברך.

אך המידות האלוהיות הפעליות הן המידות אשר יסופר בהן הבורא יתברך מצד פעולותיו. ואפשר שישתתף בסיפורם עם קצת ברואיו. והותרנו לספר אותו בהם מפני הדחק המצריך אותנו להודיענו ולעמוד על מציאותו, כדי שנקבל עבודתו. וכבר מצאנו שמשתמשים במין הזה ממידות הבורא בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאוד, ובתשבחות הנביאים החסידים.

והם על שני דרכים: הדרך האחד - מידות שהן מורות על דמות וצורה גשמית. כמו שאמר הכתוב (בראשית א) ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו. (שם ט) כי בצלם אלוהים עשה את האדם. (במדבר ט) על פי ה'; (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים; (במדבר יא) באזני ה'; (שמות כד) ותחת רגליו; (ישעיה נא) זרוע ה'; (תהילים כד) אשר לא נשא לשווא נפשי; (בראשית ו) בעיני ה'; (שם ח) ויאמר ה' אל לבו. והדומה לזה מן האברים הגופיים.

והשני - מידות שהן מורות על תנועות ומעשים גשמיים כמו שנאמר - (בראשית ח) וירח ה', וירא, וינחם, ויתעצב אל לבו. (שם יא) וירד ה'; (שם ח) ויזכור אלוהים; (במדבר יא) וישמע ה'; (תהילים עח) ויקץ כישן ה'; ורבים כאלה ממעשי המדברים.

אלא שקדמונינו, זיכרונם לברכה, בפרשם כתבי הקודש, תרגמו לנו המין הזה מן המידות, ודקדקו בו כפי יכלתם להבינם דרך כבוד, וייחסו הכל אל כבוד הבורא יתברך. כאשר תרגמו: (בראשית כח) והנה ה' ניצב עליו - "והא יקרא דה' מעתד עלוהי"; (שם ו) וירא ה' - "וגלי קדם ה'"; (שם יא) וירד ה' - "ואתגלי יקרא דה'"; (שם לה) ויעל מעליו אלוהים - "ואסתלק מעלוהי יקרא דה'" - הוציאו את הכל דרך כבוד, והרחיקו אותם מהבורא יתברך, כדי שלא ישיגהו שום הגשמה ולא שום מקרה.

וכבר האריך בביאור העניין הזה הגאון הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בספר האמונות, ובפירוש סדר בראשית, ובפירוש סדר וארא, ובספר יצירה מה שיש בו די ושלא נצטרך עמו לפרשם ולבארם בספר הזה.

ואשר נסכים עליו כולנו, כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית' ולספר אותו במידות הברואים, כדי לשער עניין שיקיים מציאות הבורא יתברך בנפשות. והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במילות גשמיות, שהם קרובות לשכלם ולהבנתם. ואלו היו מספרים אותו בעניין שראוי לו מן המילות הרוחניות והעניינים הרוחניים, לא היינו מבינים לא המילות ולא העניין, ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע. כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע.

על כן היה צריך שתהיינה המילות והעניינים כפי כוח בינת השומע, כדי שייפול העניין על לבו על דרך הגשמות והמובן מן המילות הגשמיות בתחילה, ואחר כך נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו שכל זה על דרך הקירבה ומליצת הספר, ושהעניין האמיתי הוא יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות עניינו.

והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המילות וגשמותם מעל העניין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרגה, עד שיגיע מאמיתת העניין הנדרש אל מה שיש בכוח יכולתו והשגתו.

והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית' על דרך הנראה ממליצת הספר. וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלוהיו, והוא משתדל לעשות לכבודו, יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומיעוט הבנתו, מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכולתו והשגתו בשכלו והבנתו וכוחו וממונו. אלא שהכסיל, כשאפשר לו ללמוד החכמה ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קיצר ועמד מללמוד. ואילו היה נוהג הספר, כשמתרגם העניין הזה, המנהג הראוי באמיתו, אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד, היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה מפני קוצר שכלם וחלישות הכרתם בעניינים הרוחניים.

כי הדבר שיובן ממנו עניין גשמי לא יזיק המשכיל, מפני שהוא מכיר בו, ומועיל הכסיל כדי להתיישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו. וזה דומה לאדם שבא אל אחד מאוהביו מן העשירים והיה חייב בארוחתו, והיו לו בהמות שחייב לתת להם מספוא, ושלח אליו הרבה מן השעורים לבהמותיו, ושלח מן המאכל הראוי לו מעט כפי הצורך והמספיק למזונו בלבד. וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במידות הבורא ית' במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו. ועל כן אמרו רבותנו זיכרונם לברכה בדומה לעניין הזה: "דברה תורה כלשון בני אדם". ורמזו הספרים במעט מן העניינים הרוחניים, אשר יבינום אנשי השכל והלבבות, להיות הכל שווים בדעת מציאות הבורא יתעלה, ואם תתחלק אמיתת עצם כבודו בדעתם. וכן נאמר בכל עניין דק שיש בספר תורת האלוהים, כמו גמול העולם הבא ועונשו.

וכן נאמר בביאור החכמה הצפונה, אשר כווננו לבארה בספר הזה. כי התורה קיצרה בביאור עניינה, מפני שסמכה בו על השכל, ורמזה ממנה ברמזים להעיר עליה, כבר זכרנום בתחילת הספר הזה, להתעורר אליה כל מי שיוכל לחקור עליה, ולדרוש אותה כדי שיגיע אליה ויבינה. כמו שכתב (משלי כח) ומבקשי ה' יבינו כל.

וכבר הזהירנו הנביא שנישמר מחשוב שיש לה' צורה או דמיון. כמו שכתב: (דברים ד) ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. ואמר (שם) ותמונה אינכם רואים זולתי קול. רצונו לומר: היזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם, שלא תמשילו לבורא יתעלה תבנית, ולא תדמוהו בדמות ולא דמיון, מפני שלא נפלו עיניכם על דמות ולא על צורה בעת שדיבר עמכם. ואמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו. ואמר (שם) ואל מי תדמיוני ואשווה, יאמר קדוש. ונאמר (תהילים פט) כי מי בשחק יערוך לה', ידמה לה' בבני אלים. ואמר (שם פו) אין כמוך באלוהים ה', ואין כמעשיך. והרבה כזה.

ומפני שנמנע לדמותו בשכל ולהמשילו ברעיון, מצאנו בספר הזה שהוא מיחס רוב שבחיו ותהילותיו אל שם הבורא. כמו שכתב: (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך. (דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא. (תהילים צט) יודו שמך גדול ונורא. ואמר (מלאכי ב) ומפני שמי נחת הוא. (שם ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו'. (תהילים סח) שירו לאלוהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו. וכל זה לגדל ולרומם עצם כבודו ית', מפני שאין מתברר במחשבתנו מעניינו אחר מציאותו זולתי שמו הגדול בלבד. אבל עצם כבודו ואמיתת עניינו אין לו דמות ותמונה במחשבתנו.

ועל כן שנה במקומות רבים בספר התורה שמו, וכן בספרי הנביאים, כי לא נבין ממנו בלתי שמו ומציאותו. וכבר צרפו שם כבודו אל השמים ואל הארץ ואל הרוחות. כמו שאמר אברהם (בראשית כד) ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ. ואמר יונה (בסימן א) את ה' אלוהי השמים אני ירא. ואמר משה רבנו עליו השלום (במדבר כז) יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר. ואמר הכתוב (ירמיה לב) אני ה' אלוהי כל בשר.

והעילה בזה, כי הוא נודע אלינו מן הצד אשר ממנו ידענוהו והשכלנו עניינו, ומציאותו נודע אלינו הרבה מצד אבותינו. כמו שכתב (שמות ג) ה' אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעלם. והעילה בזה, שנודע אלינו מן הצד שעמדנו עליו, והוא קבלת אבותינו, אשר ירשנו מהם דרכיו. כמו שכתב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ואפשר שנודע אליהם בעבור התייחדם בעבודתו בדורם, מפני שהיו אנשי דורם עובדים לאלוהים אחרים. וכן נאמר בהיקראו (שמות ג) אלוהי העברים. (בראשית לג) אלוהי ישראל. כמו שאמר הכתוב (ירמיה י) לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא. ואמר דוד (תהילים פז) ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי. ואלו היינו יכולים להשיג אמיתת עניינו, לא היה נודע אלינו בזולתה. וכיון שנמנעה משכלנו השגת אמיתת עניינו, סיפר עצם כבודו שהוא אלוהי מבחר יצוריו, מדברים ושאינם מדברים.

ועל כן אמר למשה רבנו עליו השלום, בעת ששאלו (שמות ג) "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם", - "ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". וכיון שידע שהשם הזה לא יבין העם ממנו אמיתת עניינו, הוסיף ביאור ואמר: "כה תאמר אל בני ישראל, ה' אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". והיה רצונו בזה: אם לא יבין העם המילות האלו ועניינם בדרך שכלם, אמור להם שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה שקבלו מאבותם, מפני שלא שם הבורא דרך לדעתו זולתי אלה השני דרכים: האחד - מה שהשכל מראה מדרך אותות פעולותיו הנראות בבריאותיו, והשני - מצד הקבלה מן האבות. כמו שאמר הכתוב (איוב טו) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.

[מקורות הדעת ודעת האלוהים] ומפני שהייתה השגתנו לכל נמצא על אחד משלושה צדדים: האחד מהם - הרגשותינו הגשמיים כראות וכשמע וכטעם וכריח וכמשוש.

והשני - בדרך שכלנו והוא שער הראיה על הדבר הנמצא מסימניו ומעשיו, עד שתתקיים לנו אמיתת מציאותו ועניינו ממנו, בקיום השגתנו בהרגשותינו, והוא הנקרא בספר "דעת ומוסר השכל".

והשלישי - ההגדה האמיתית והקבלה הנאמנת. ומפני שנמנעת השגת הבורא מצד הרגשותינו, לא יכולנו להשיגו אלא מצד ההגדה האמיתית ומצד הראיה עליו מאותות מעשיו בלבד. וכיון שעמדו לנו הראיות מצד אותות פעולותיו בברואים, ורבו מספרם, רבו סיפורי מידותיו יתעלה בעבורם, וסיפרוהו הנביאים והחסידים בסיפורים שאין דומים זה לזה. אמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. ואמר עוד (שם י) הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא וגו'. ואמר (שם) עושה משפט יתום ואלמנה וגו'. ואמר הוא יתעלה בספור מידותיו (שמות לד) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים וגו'.

וכל אלה המידות, הראיה עליהם מסימני מעשיו בבריאותיו, והחכמה והיכולת הנראות במעשיו. ואם נחקור על העניין הזה בשכלנו והכרתנו, נלאה מהשיג הקטן שבקטנים מחלקי מידותיו ושבחיו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים מ) רבות עשית אתה ה' אלוהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו'. ואמר (שם קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו. ואמר (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה. וכבר אמרו ז"ל (ברכות לג,ב): ההוא שלוחא דצבורא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר האל הגדול הגיבור והנורא העזוז החזק והאמיץ. אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? ומה "האל הגדול הגיבור והנורא", אי לאו דמשה אמרינהו, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוה אמרינן להו. ואת שבחתיה כולי האי?! משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו! ואמר (תהילים סה) לך דומיה תהילה אלוהים בציון. ואמרו קדמונינו זיכרונם לברכה (ירושלמי ברכות ט,יב),: סמא דכולא משתוקא. משל למרגניתא דלית בה טימי (=חסרון). כל כמה דאת משבח לה, את מגנה לה. על כן אתה צריך להטריח נפשך עד שתדע את בוראך יתעלה מצד סימני מעשיו, ולא מצד עצם כבודו. כי הוא קרוב מכל קרוב מצד פעולותיו, ורחוק מכל רחוק מצד דמות עצם כבודו והמשלו [=האפשרות להמשילו]. כי לא נוכל למצאו במחשבתנו מן הצד הזה, כמו שהקדמנו.

וכשתגיע להוציאו ממחשבותיך והרגשותיך, כאילו איננו נמצא, ומצאת אותו מצד סימני פעולותיו כאילו אינו נפרד ממך, זאת היא תכלית ידיעתו אשר הזהיר הנביא עליה. באומרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים וגו'.

ואמר אחד מן החכמים: היודע את הבורא דעת יתירה, הוא נבהל בעניינו יותר. ואמר אחד: החכם שבבני אדם בדעת הבורא, הוא יותר סכל באמיתת עצם כבודו. ומי שאינו יודע אותו - הוא סבור שיודע עצם כבודו. ונשאל קצת החכמים על הבורא מהו. ואמר: אלוה אחד. אמר לו השואל: ואיך הוא? אמר לו: מלך גדול. אמר לו: ואנה הוא? אמר לו: בצפייה. אמר לו השואל: לא שאלתיך על זה. אמר לו: שאלתני במילות האלה, שמורות על המידות הראויות לנברא, ולא על בורא. אך המידות שצריך להבין מבוראנו יתעלה מה שאמרתי לך, מפני שאי אפשר לנו זולת זה. ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפילתו: אלוהי אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך נסתרת ולא תראה והכל ממך מלא. דומה למה שאמר יתברך (ירמיה כג) את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'.

ותכלית דעתך אותו, שתודה ותאמין שאתה בתכלית הסכלות באמיתת עצם כבודו. וכשתדמה לו צורה במחשבתך, או המשל ברעיונך, השתדל לחקור על עניינו, אז תתברר לך מציאותו ותדחה ממחשבתך דמותו, עד שלא תמצאהו אלא בדרך הראיות בלבד. והדמיון בזה - על דרך הקירוב - מצאנו אמיתת הנפש, מבלי שנשיג ממנה צורה ולא דמות ולא מראה ולא ריח, אף על פי שפעולותיה נראות ומעשיה ניכרים בנו. וכן השכל, שפעולותיו וסימניו ניכרים ונראים, לא נשיג ממנו דמות ולא צורה, ולא נמשילהו ברעיוננו. כל שכן יוצר הכל אשר אין כמוהו ית'.

ואמר הפילוסוף: אם הדברים יגעים בעניין הנפש, קל וחומר בעניין הבורא יתעלה. וכיון שהגענו עד הנה מדברינו אין צורך לבאר העניין הזה יותר, מפני שאנו חייבים לרהות ולירא ולהיזהר ממנו. כמו שאמר קצת החכמים (בן סירא ג כא) במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשת התבונן, ואין לך עסק בנסתרות. ואמרו רז"ל, כל מי שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו כאלו לא בא לעולם. ואמרו ב"היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע" (איוב לו) - אם בא אדם לספר גבורתו של מקום - מתבלע מן העולם. ואמר הכתוב (ש"א ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'. ואמר (משלי כה) כבוד אלוהים הסתר דבר, רוצה לומר להסתיר סודו מבני אדם שאינם חכמים. ואמר (תהילים כה) סוד ה' ליראיו.

וממה שצריך שתדע, ויתבאר אצלך מעניין החושים הגשמיים אשר זכרנו, והחושים הנפשיים אשר הם הזיכרון והמחשבה והרעיון והזמם וההכרה, שכולם מגיעים עד עניין אחד, והוא השכל הנותן להם כוח להשגת העניינים.

ולכל חוש מהם עניין מיוחד להשיג מוחשו, לא ישיג בזולתו: כמראים והצורות, אשר לא נשיגם כי אם בחוש הראות בלבד, וכקולות והניגונים, אשר לא נשיגם כי אם בחוש השמע בלבד. וכן הריח ומיני המורחים בחוש האף, וכן מיני המטעמים בחוש הטעם בלבד, והחום והקור, והרבה מענייני האיכות, בחוש המשוש.

ולכל חוש מהם כוח להשיג מוחשו עד גבול ידוע מגיע אצלו, ואחר יעמוד בתכלית הגבול ההוא. כ-ראות, שהוא משיג הדבר הנראה מקרוב, וכל אשר ירחק ממנו תיחלש השגתו אותו, עד שתעמוד ולא ישיגהו. וכן חוש השמע, וכן שאר החושים. ואי אפשר להשיג מוחש מבלעדי חושו המוכן לו. ומי שיטרח להשיגו בזולתו, לא יגיע אל חפצו, כמו מי שיטרח להשיג הניגון בחוש ראותו, והמראים בחוש שמעו, והטעמים בחוש מישושו - לא יוכל למוצאם ולהשיגם, ואם הם נמצאים. מפני שמבקשם בבלעדי האברים אשר בהם יושגו.

וכן נאמר בחושים הנפשיים אשר זכרנו, שיש לכל חוש מהם כוח מיוחד להשיג מוחש מיוחד, לא יושג בזולתו, והגבול אשר יגיע החוש אליו יעמוד אצלו, כמו שזכרנו בחושים הגשמיים.

וכן נאמר בשכל, שהוא משיג הדברים המושכלים בעצמו ובדרך הראיות. מה שהוא קרוב אליו ישיגהו באמיתת עצמו, ומה שהוא רחוק ונעלם ממנו - ישיגהו בדרך הראיות המורות עליו.

וכיון שהבורא ית' נעלם מכל נעלם, ורחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו אצלנו, לא ישיג השכל זולתי עניין מציאותו בלבד. ואם ישתדל להשיג אמיתת עצם כבודו, או לדמותו, תהיה מציאותו נעדרת ממנו אחר הימצאו, מפני שהשתדל בדבר שאיננו ביכולתו. כמו שסיפרנו מהעדר המוחש הגשמי, כשמבקשים אותו בבלתי החוש המוכן לו.

ועל כן אנחנו צריכין לבקש מציאות הבורא יתברך מצד סימני מעשיו בברואים, ויהיו לנו לראיות עליו. וכשתתקיים לנו מציאותו מן הדרך הזה, אנחנו צריכים שנעמוד, ולא נבקש במחשבותינו לדמותו, ולא ברעיונינו לשים לו תבנית ולהמשילו ולהשיג הווית עצם כבודו. ואם נעשה כן, ואנו חושבים להקריבו אל בינתנו, אז תיעדר ממנו מציאותו. כי כל המתדמה במחשבותינו הוא עניין זולתו. ואמר הכתוב (משלי כה) דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו:

וראיתי לקרב לך העניין הזה בשני דמיונים קרובים: האחד מהם יורך כי כל חוש משיג מוחשו, ואחר יעמוד ויתחיל חוש אחר סמוך לו, ואחר יעמוד גם הוא, וכן שאר החושים. וכשיעמדו - יתחיל השכל להשיג מה שיש בכוחו להשיג. וכל זה בעניין אחד בעצמו. והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד, השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה, והשיג בחוש שמעו צליל אבן, והשיג בחוש מישושו קרירותה וקשויה. ואחר עמדו החושים הגשמיים ולא השיגו מעניין האבן יותר מזה. ואחר כך השיג השכל כי יש לאבן משליך השליכה, מפני שהתברר כי האבן לא נדה ממקומה מאליה. כי מה שדרכו שיושג בחושים הגשמיים, יימנע מהשכל להשיגו בבלעדיהם. כל שכן שיימנע מהחושים הגשמיים מה שדרכו שיושג בשכל בלבד. וכיון שנמנע משכלנו להשיג הווית עצם כבוד הבורא יתברך, איך יהיה לנו רשות להמשילו או להגבילו ולדמותו לשום דבר ממושגי חושינו הגשמיים? וזה דבר נמנע.

והדמיון השני יורך כי העניינים הרוחניים, כאשר נעמוד על בירור מציאותם, אין מן הזריזות לדקדק בהם ולחקור על גופם, כי זה מפסיד את שכלנו. וזה כמי שטרח להשיג השמש מצד אורה וניצוצה וזריחתה ורוחק האופל ממנו, יעמוד על מציאותה ונהנה ממנה ומשתמש לאורה, ומגיע אל העניין המבוקש ממנה. ומי שיטרח למוצאה מצד עיגולה, וכיוון בעיניו להביט אל עין השמש, תכהינה עיניו, ויעדר אורם, ולא ייהנה מהשמש. וכן יקרנו כשנשיג מציאות הבורא יתעלה מצד אותותיו וחכמתו בהם, ויכולתו בכל ברואיו, נשכיל ונבין עניינו, אז יאור שכלנו בידיעתו ונשיג כל מה שיש בכוח שכלנו להשיג. כמו שכתב (ישעיה מח) אני ה' אלוהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.

ואם נטריח שכלנו להשיג עניין עצם כבודו, ולדמותו ולהמשילו במחשבותינו, נפקד [=נאבד] שכלנו והכרתנו, ולא נשיג בהם שום דבר מן הידוע לנו, כמו שיינזקו עינינו בהביטנו אל עין השמש. וצריכים אנו להיזהר בעניין הזה, ולזוכרו בחוקרנו על עניין מציאות הבורא יתברך. וכן אנו צריכים שניזהר במידותיו אשר סיפר בהם עצם כבודו, ואשר סיפרוהו בהם נביאיו, שלא לחשוב אותם כנראה מהמילות, ומה שיורה עליהם פירושם הגשמי. אך צריך שנדע ידיעה ברורה, כי הם על דרך העברות ומליצות, כפי כוח הכרתנו ויכולת תבונתנו ושכלנו, מפני דוחק צרכנו לדעתו ולרוממו. והוא יתברך גדול ומרומם מכל זה עד אין תכלית. וכמו שאמר הכתוב (נחמיה ט) ומרומם על כל ברכה ותהילה. ואמר אחד מן הפילוסופים: מי שקצר שכלו להבין עניין הפשיטות [=ההפשטות], החזיק בשמות אשר דברו בהם הספרים הנתונים מאת הבורא, ולא ידע כי המליצה בספרי התורות לא תהיה אלא כפי בינת מי שניתנו להם, לא כפי מה שמליץ בה המדבר אליהם. אך הם כמו השריקה לבהמה בעת שתות המים, שמביאתה לשתות יותר ממה שהיה עושה הדיבור הצח והנכון. וכאשר תעמוד על המעלה הזאת מן הייחוד בשכלך ותבונתך, יחד נפשך לבורא יתעלה, והשתדל להשיג מציאותו מצד חכמתו וגבורתו וחנותו ורחמנותו ורוב השגחתו על ברואיו, והתרצה אליו בעשות רצונו, אז תהיה ממבקשי ה' ואז תשיג ממנו העזר והאומץ להבינו ולדעת אמיתת עניינו. כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ואני עתיד לבאר לך דמיונות בשער השני מן הספר הזה, כשתתנהג בהם ותלך בנתיביהם יקל עליך הדבר בעזרת האל יתעלה.

אך מפסידות הייחוד בלב שלם הרבה מהם לשתף הבורא, והוא על כמה פנים: מהם בעלי השניות ובעלי השילוש. ומהם עבודת הצורות והשמש והירח והמזלות והאש והצמחים והחיות. ומהם הגשמת הבורא עם ידיעת הכוונה שכוון בה הספר. ומהם השיתוף הנעלם, והוא החונף בענייני הדת לבני אדם, והוא על כמה עניינים אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי מן הספר הזה בעזרת השם. ומהם הנטייה אל תאוות הגופות המגונות, כי הוא שיתוף נעלם, מפני שמשתף האדם עם עבודת אלוהיו עבודת תאוותו. והכתוב אומר (שם פא) לא יהיה בך אל זר, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע.

ושמא הכסיל הפתי כשיקרא הספר הזה, ויעמוד על מה שזכרנו בשער הזה - יאמר בלבו, היעלם עניין הייחוד ממי שלמד דף אחד מן התורה, עד שיעיר אותנו המחבר הזה עליו ויורנו אותו?! אומר בתשובתו: כמו שצווה החכם (משלי כז) ענה כסיל כאולתו וגו', כי האומר זה הכרתו חלושה להבין כלל העניינים המגיעים על מינים נחלקים. כי העניין הכולל, אם מגיע על מינים נחלקים, קיבולם מתחלק ברב ובמעט ובחזק ובחלש.

והדומה לזה תועלת אור השמש שכוללת כל בני האדם. ומצאנו אותה מתחלקת לשלושה חלקים: האחד מהם - למי שעיניהם מאירות וניצלות מכל חולי, שהם נהנים מן השמש ומשתמשים לאורה, ומגיעים לכל הנאתם ממנה.

והחלק השני - העיוורים אשר נעדר אור עיניהם לגמרי אין השמש מועילה אותם ולא מזקת אותם, אבל תועלתם ממנה תהיה על ידי אמצעים.

והחלק השלישי - בני אדם שנחלשו עיניהם מהשתמש בהם כנגד השמש, והשמש מזקת אותם אם לא יסתירום מאורה. שאם ימהרו לרפא עיניהם בכחלים וברטיות ובתיקון מאכלם, עם שמירת עיניהם מהשתמש בהם לאור השמש, אפשר שיגיעו אל הבריאות ויהנו בשמש שהייתה מזקת אליהם. ואם יתעכבו לרפא עיניהם, יגיעו אל כת העיוורים במהרה, ויעדר מאור עינם לגמרי.

ועל הדמיון הזה יתחלק עניין הייחוד הנכתב בספר התורה לקהילת המדברים, אחר שכלל אותם, ככלול אור השמש לכל בעלי העיניים כאשר זכרנו.

ומתחלקת הבנתם לשלושה חלקים: האחד מהם - אנשי השכל הצלול והתבונות הזכות. והחלק השני - בני אדם ששכלם חלש מהבין מה שיש בספר התורה לגמרי. והחלק השלישי - בני אדם שקצר שכלם מהשיג כמו הכת הראשונה אך יש בהם כוח להכיר העניינים הקרובים הקלים.

והכת הראשונה שהם אנשי השכל השלם הנמלט מכל פגע, כשהם משימים אל לבם להבין מה שהגיע אליהם בספר התורה בעניין הייחוד, יבינו אותם ויכנס עניינו בלבם בכוח הבנתם וזכות שכלם, ואלה הם שאינם צריכים אל הספר הזה, אלא להזכירם דבר שהתעלמו ממנו.

אך הכת השניה אינה יודעת ספר תורת אלוהים, כל שכן הייחוד אשר בו, והם שומעים את שמעו ואינם מבינים עניינו - אין להם תועלת ולא נזק בספרי זה כלל.

והכת השלישית שמבינים הייחוד אשר בספר תורת אלוהים קצת הבנה, ואין בכוח הכרתם להבין עניינו ולעמוד על אמיתותו. אם יורם אותו מורה, ויבינם עניינו על דרך המופתים האמיתיים הוראות השכליות, יתברר להם עניינו ויתגלה להם סודו, ויגיעו לכת הראשונה. ואם יתעלמו מחקור, ויתרשלו מעיין במה שיחזק הכרתם וילטוש שכלם, ירדו אל מדרגת הפתאים.

וספרי זה מועיל לכת הזאת תועלת גדולה וכוללת, מפני שיכולים לחקור, ויהי להם הספר הזה ככחלים המועילים לבעלי העיניים החלושות, שמקוים הארוכה ברפאם אותם.

וכבר המשיל הספר האדם הכסיל בעיוור, והחכמה באור, והסכלות בחושך. אמר (קהלת ב,יד): החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך. ואמר (ישעיה מב) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. והמשיל החכמה והמוסר בעץ החיים, ככתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. ואמר (שם ו) כי חיים הם למוצאיהם.

ואלוהים יורנו דרך ידיעתו, ויישרנו לעבודתו, ויפיק לנו רצונו ברחמיו ובחמלתו, אמן.

נשלם שער הייחוד בעזרת האל האחד הקדמון.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ נראה שצ"ל לו. ויקיעורך


חובת הלבבות
הקדמה
שער היחוד | שער הבחינה | שער עבודת האלהים | שער הבטחון
שער יחוד המעשה | שער הכניעה | שער התשובה | שער חשבון הנפש | שער הפרישות | שער אהבת ה'
חתימה