חבל נחלתו כד יד
סימן יד - ברכות שהחיינו בראש השנה
א. לגבי עצם הברכה על היום נאמר בעירובין מ ע"ב: "ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי – אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן? לא הוה בידיה".
"כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. – אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – חובה מאי? – א"ל: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים. – מיתיבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה, רבי אליעזר אומר: שבעה – אלו שבעה ימי בראשית, שמונה – אלו שמונה ימי מילה. רבי יהושע אומר: שבעה אלו שבעה ימי פסח, שמונה – אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר וגם – לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים. מאי לאו לזמן? – לא, לברכה. – הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך לזמן – זמן כל שבעה מי איכא? – הא לא קשיא, דאי לא מברך האידנא – מברך למחר וליום אוחרא. מכל מקום בעינן כוס? לימא מסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן: זמן אומרו אפילו בשוק. – הא לא קשיא – דאיקלע ליה כוס. – התינח עצרת וראש השנה, יום הכפורים היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה – כיון דאמר זמן קבליה עליה, ואסר ליה... והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק".
ופסק הרא"ש (עירובין פ"ג סי' י): "ואמר רבה כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן מהו להזכיר זמן בר"ה וביוה"כ כיון דמזמן לזמן קאתי אמר. או דלמא כיון דלא איקרי רגלים לא אמר לא הוה בידיה. כי אתאי לקמיה דרב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי קאמינא פרש"י כשאני רואה אותו. ונהגו העולם לקבוע הברכה בשעה שאוכל ממין חדש. כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעין בשעת קדוש היום. א"ל רשות לא קמיבעיא לן. כי קמיבעיא לן חובה מאי. ואסיקנא הלכתא אומרים זמן בראש השנה וביוה"כ".
וכן נוהג כל עם ישראל לברך שהחיינו בקידוש בלילה הראשון של ראש השנה על קדושת היום.
ב. על תקיעת שופר ביום הראשון של ר"ה מברך שהחיינו כדברי הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ט): "כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו".
וכ"פ השו"ע או"ח סי' תקפה ס"ב, וכן נוהגים כל ישראל.
ג. הבירור לגבי קדושה אחת או שתי קדושות בראש השנה השפיע על ברכת שהחיינו של קידוש היום ביום השני (וכן בהדלקת נרות לנשים) ועל תק"ש בשני הימים.
הרא"ש (ראש השנה פ"ד סי' יד) כתב: "ולענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה: רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהן משום ספק ושתי קדושות הם ואומר זמן בשניהם. אבל אני אומר שצ"ל בו זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין י"ט של ר"ה לשאר ימים טובים של גליות אלא לענין ביצה ומחובר אסור את של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין שניהם יום טוב אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרים יום ראשון בקדושה כדי שלא יזלזלו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממה נפשך אי ספיקא הוא אומר ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיום נוהגים קודש ולמחר קודש אומר זמן, דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה וצ"ל בו זמן וכן הלכה ע"כ. וכן כתב רשב"ם בשם רש"י זקנו וכן מסתבר טעמא הלכך י"ל זמן גם ביום שני. והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני לא בקידוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה. ובעל העיטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם בר קלונימוס ז"ל. וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל". וכ"כ הטור (או"ח סי' ת"ר).
לפי רש"י אין צורך בפרי או בגד חדש כאשר מברך שהחיינו הן בקידוש היום והן בשופר. לפי הגאונים אין לברך שהחיינו פעם שניה לא בקידוש היום ולא בתקיעת שופר. הרא"ש מביא ממהר"ם מרוטנברג שיש לברך שהחיינו, וכדי לצאת ידי הספק יניח פרי חדש ויתכוין אף אליו בברכת שהחיינו ביום השני.
ד. כתב הריטב"א (ראש השנה לד ע"א): "ונהגו במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם שכופלין אותו בליל שני לקדושת היום, ואינו נכון, שהרי לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם אחת יצא כשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא פ' לולב, וכדאי הוא זמן שאמר ביום ראשון על השופר שיפטרנו כזמן שאומר על הלולב בחול בשעת עשיה, כנ"ל, ואעפ"כ אין מבטלין מנהג בדבר. ולענין קדוש היום בהא מודינא שאומר זמן גם בליל שני על קדושת היום, שלא אמרו על שני ימים טובים של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו, לפי שפעמים שיום שני היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, וכיון שכן אף עכשיו דידעינן בקביעא דירחא יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאילו אינו ספק ולומר בו זמן, וכן דעת רבותי נר"ו, וכן כתב הרב בעל העיטור (נר"ו) ושלא כדעת רז"ל (עי' רא"ש)".
היינו, יש לחלק בין זמן על שופר לזמן על קדושת היום, ובגלל שנתנו דין קדושה ליום אין צריך לברך בשנית על השופר שהוא מעין תוצאה של קדושת יום נוסף.
ה. באר הבית יוסף (או"ח סי' תר, ב – ג): "ולענין זמן בליל יום טוב שני על הקידוש וביום שני על השופר כתב רש"י בתשובה רבותי אומרים שאין אומרים זמן וכו'. כל זה כתב הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה (סי' יד) ובהגהות מיימון פרק כ"ט מהלכות שבת (הכ"ג אות ז) ובסוף דבריהם כתבו ההגהות שהר"מ (תשב"ץ קטן סי' קכ) מברך זמן גם ביום טוב שני וכדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא מכוין שיהיה לו בכל שנה מלבוש חדש או יין חדש שיקדש עליו כדי שיאמר זמן בלאו הכי וגם המרדכי (סוכה סי' תשסח) כתב שם שהר"מ היה רגיל שלא לשתות יין חדש עד ליל שני של ראש השנה ואומר זמן ודין ברכת שהחיינו על יין חדש נתבאר בסימן רכ"ה (קצח: ב"י ד"ה וכתוב בת"ה) וכתבו הגהות מיימון (פ"ג אות ז) בשם רבינו שמחה דאפילו החולקים על רש"י הני מילי בקידוש אבל בתקיעה מודו וכן הנהיג הר"ם עד כאן, והעולם נוהגין לחזר אחר פרי חדש כדי לברך עליו זמן בקידוש אבל בשופר אין מברכין זמן כלל בשני אלא אם כן חל יום טוב ראשון בשבת כדלקמן בסמוך (סי' תרא ד"ה בשני): וכתב האגור (סי' תתקכא) מנהג בעלי הנפש מאשכנז אם אין משיג פרי חדש אף על פי כן מברך זמן עד כאן. וזה לשון הרשב"א בתשובה בראש השנה נמי אומר זמן אף על גב דקדושה אחת הם וכיומא אריכתא דמו מכל מקום אף הוא מן הדין אין עושין ומספיקא דשמא יבואו מן המנחה ולמעלה עושין שני ימים וכן נהגנו במקומותינו אנחנו ואבותינו עכ"ל".
ו. פסקו השו"ע והרמ"א (או"ח סי' תר סעי' ב, ג):
"בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו".
"אם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו, בשופר ביום שני".
"הגה: ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול, וכן המנהג במדינות אלו (הגהות מיימוני הלכות שופר)".
עולה שהשו"ע פסק כמהר"ם לגבי קידוש בלילה השני, וכגאונים לגבי תקיעת שופר. ופסק כמנהג 'העולם' המובא בב"י. והרמ"א פסק כרש"י.
ז. בערוך השולחן (או"ח סי' תר ס"ד) לאחר שהביא ענין קדושה אחת בר"ה כתב:
"ועפ"ז נתהווה מחלוקת בין הראשונים אם לומר שהחיינו בקידוש ובשופר ביום שני של ר"ה והביא הטור תשובה מרש"י ז"ל שכתב רבותי אומרים שאין לומר זמן בשני דכחדא יומא הוא ואני אומר שצריך לומר זמן דהוא כיומא אריכתא לעניין שארי דברים. מיהו עיקר יום טוב מן התורה אינו אלא יום אחד ורוב הפוסקים הסכימו כרש"י. אך כדי לצאת דעת הגאונים המנהג הפשוט בכל המדינות ליקח פירי חדשה בשעת הקידוש דממ"נ צ"ל שהחיינו או ללבוש בגד חדש ובשופר שאין שייך פירי ילבש בגד חדש וכל זה אינו לעיכובא דהמנהג הפשוט לעשות שהחיינו בכל גווני ואף שבקידוש אנו מניחין פירי חדשה הרי בתקיעות אין התוקע לובש בגד חדש ומברך שהחיינו וכן בקידוש אם אין לו פירי חדשה עכ"ז מברך שהחיינו. וכ"כ רבינו הרמ"א [והב"י בקידוש פסק לברך שהחיינו ולא בתקיעות רק כשחל יום ראשון בשבת והוא תימא מ"ש שופר מקידוש ועב"י וצ"ע]".
והבאנו לעיל דברי הריטב"א לחלק בין קידוש שמברך בשנית לבין שופר, שלדעתו, אינו מברך בשנית.
ח. יוצא למעשה שאשכנזים מברכים שהחיינו ביום השני הן על קידוש היום והן על שהחיינו. ולרווחא דמילתא מניחים פרי חדש או לובשים בגד חדש, בני ספרד מברכים ביום השני רק על קידוש היום ומניחים פרי או בגד חדש ואין מברכים מצות שופר בשנית.