חבל נחלתו יח א - ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – בלחש

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יח · א · >>

סימן א- ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – בלחש

שאלה[עריכה]

האם מותר לומר ולשיר את המשפט 'ברוך שם כבוד... ועד' בקול או שצריך לאומרו רק בלחש?

פתיחה[עריכה]

בקריאת שמע שאנו קוראים פעמיים ביום כמצוה מן התורה ועוד פעמיים כהלכה ומנהג – ב'קריאת שמע קטנה' לפני שחרית אנו מוסיפים לפי סידור חז"ל את המשפט: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. משפט זה אינו מופיע בתנ"ך, וודאי שאינו מופיע בין הפסוק הראשון בקריאת שמע לבין הפסוק השני.

ובכ"ז תקנת חז"ל היא לאומרו בין שני פסוקי התורה בתוך פסוקי קריאת שמע. המנהג לאומרו בלחש. משפט-פסוק זה הוצמד גם לסוף תפילת 'אנא בכח' ונאמר גם ביום כיפור מספר פעמים (בקול ויבואר להלן), כמו"כ הוא נאמר לאחר ברכה שהיא ספק לבטלה.

השאלה היא: האם חיוב אמירתו בלחש הוא דוקא בקריאת שמע או גם בכל הפעמים האחרות שמזכירים משפט-פסוק זה. נדון בכלל האמירות של משפט-פסוק זה וננסה לברר שאלה זו.

מקור האמירה בקריאת שמע[עריכה]

כתב האבודרהם (דיני קריאת שמע):

"גרסינן בפסחים בפ' מקום שנהגו (נו, א) מאי טעמא מוספינן בשכמל"ו דאמר ר' שמעון בן פזי (ברא' מט, א) ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. וכתיב (שם מט, ב) הקבצו ושמעו וגו'. בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה אמר ח"ו שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל, פירוש אבינו ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

"פירוש וזה אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם, כלומר מאחר זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם וענו כלם ואמרו כן. אמרי רבנן היכי נעביד נמריה לא אמריה משה לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהו אומרים בשכמל"ו בחשאי".

"ואמרינן באלה הדברים רבה: למה ישראל אומרים בשכמל"ו בלחש בשעה שעלה משה למרום גנבו מן המלאכים1 ולמדו לישראל. אמר ר' שמואל בר נחמני משל לבן בתו של מלך שהיתה לו בת בתולה והיתה רואה בגדים נאים ואומרת לו קח לי הבגדים הללו והיה לוקח לה. פעם אחת נכנס לפלטרין של מלך וראה קוזמירון של מטרונה שם. פי' בגד נאה וחשוב. מה עשה גנב אותו ובא ונתנו לבתו. התחיל מצוה אותה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותם בפרהסיא אבל קוזמירון זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מהקב"ה אבל השם הזה שאני נותן לכם הוא ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותה מהן לכך תהיו אומרים אותו בלחישה. ולמה אומרים אותו ביוה"כ בפרהסיא, לפי שהם כמלאכים לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותים ואין בהם לא חטא ולא עון".

נראה משני המקורות שהביא האבודרהם שאומרים בשכמל"ו בחשאי, במקור הראשון מפסחים משמע שדוקא בקריאת שמע, במקור השני לא מפורש מתי אמירתו, ועם זאת נראה מההשוואה ליו"כ שהמדובר בבשכמל"ו הנאמר בק"ש.

כונת אמירת בשכמל"ו[עריכה]

כתב הפרישה (או"ח סי' מו אות כה) לגבי קריאת שמע קטנה שאומרים קודם הקרבנות, על רבי יהודה החסיד שאף בק"ש קטנה היה מזכיר בשכמל"ו: "היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (=ריה"ח החסיד). כלומר דכשאין אנו אומרים אלא שמע ישראל לבד נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים את שמו, אבל כשאומר בשכמל"ו נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד השם ומשום הכי אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא שייך ליחוד השם דמה שמיחד שמו מקבל ומברך כבוד מלכותו".

וכך מבאר הלבוש (סי' סא סי"ד): "...וכן ג"כ צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים לשאר מצות, דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ג"כ מכלל קבלת מלכות שמים הוא, אלא שאינו כל כך קבלת מלכות שמים כמו הפסוק ראשון שהוא כתוב בפירוש בפרשה".

היינו בשכמל"ו הוא מכוין לשליטת ה' בעולמו שהכל ממנו. ושבח זה הוא פחות מן השבח של: 'שמע... אחד' אלא שבגלל קטנותנו יש לאומרו בכל זאת, ועל כן יש לאומרו בחשאי.

זאת לשון רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער ג סוף פרק ו)

"והוא גם כן אחד מהטעמים שאחר יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והוא כמו שיתבאר להלן בפרק י"א שענין יחוד פסוק ראשון בתיבת אחד היינו לכוון שאדון יחיד ברוך הוא הוא אחד בכל העולמות והבריות כולם אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה לזאת אנחנו אומרים אחר זה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחינה שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם זהו ברוך שם כבוד מלכותו וכו' וזהו הענין שפסוק ראשון נקרא בזוהר יחודא עלאה ופסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד נקרא יחודא תתאה והוא מבואר2".

וכך הסבר הראי"ה קוק בסידור עולת ראיה (ח"א עמוד רמט):

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לא נאמר – אמרו יעקב, נאמר – לא אמרו משה. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער. הילכך אמרינן בחשאי. בקריאת שמע ד' אחד כלולה ההשגה המיוחדת למעלת ישראל, שהיא מצד התורה, המופיעה מצד עצם כבודו ית' בשפע רצונו שממעל לעולמות, שאין עוד מלבדו, ולא שייך כלל לומר בה בעצמה ענין מלכות, שהוא מצד ההתגלות שבעולמות. אכן מדת ההשגה האנושית הכללית, שהיא מצד העולמות, מוכרחת היא לבוא מתוך השליליות, לצייר דברים שהם חסרון בחוקו העליון ית' ולשללם ממנו, והרי זה כערך ציקי קדרה לשאב הזוהמא והפסולת מהקדרה. אמנם ענין האחד בעצמותו, ואתו כל מושגיו מסוד ד' ליראיו, אינם בגדר זה, ולפי מעלת ההשגה של ישראל, שהיא ממה שלמעלה מהנבראים, גנאי הוא להתגדר בהשגה זו. אבל אי אפשר לבוא לאותה ההשגה הרוממה כ"א ע"י הקדמת זאת ההשגה שלמטה ממנה, לכן כשלא תאמר יש לה צער. ועל כן אומרים בחשאי, שהמושג מתוך הנבראים איננו מכוון בעצמותו לקלוסו ית', אלא לשלילת מדותיהם של מטה, באין אומר ודברים בלי נשמע קולם".

אמירתו בקריאת שמע[עריכה]

נאמר בפסחים (נו ע"א): "ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר – יש לה גנאי, לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. אמר רבי אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא מינין – עד השתא אמרי לה בחשאי". (רש"י: מפני תרעומת המינין – שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי).

עולה כי לפי ר' אבהו תקנו לומר זאת בקול רם כדי שהמינים לא יתפלו על עם ישראל דברים שאינם ראויים. ובפסקי הרי"ד (פסחים נו ע"א) מבאר: "פירוש שהיו אומרים בחשאי הם מייחדין לרשות אחרת, ושתי רשויות יש".

וכך פסק הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"א ה"ד): "הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר א בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה, ולמה קורין כן מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה".

ומבאר בדברי ירמיהו (שם): "ולמה קורין כן מסורת בידינו וכו'. הנה אינו מפרש רק למה נאמר מקרא שלא נאמר בתורה זולת בהנביאים3 ומפסיקין בו בהפרשה וע"ז התשובה כי אינו הפסק כי שמע ובשכ"מ נאמרו ביחד מיעקב אע"ה ואם כן ואהבת וכו' הוספה אח"ז ובשכ"מ לא אמרה משה רבינו ע"ה כמ"ש רז"ל נאמרה לא אמרה משה וכו' ובשכ"מ קדמה להתורה בסיני אף כי לא נאמר רק מהנביאים כמ"ש רז"ל עד דאתא יחזקאל4 וכו' אלא גמירי וכו'."

ואף הלבוש (או"ח סי' סא סי"ג) מבאר: "ומוסיפין בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מיד אחר פסוק שמע וגו' אף על פי שאינו מן הפרשה, משום הא דאמרינן פרק מקום שנהגו [פסחים נו ע"א] כשקרא יעקב אבינו ע"ה לבניו ביקש לגלות להם את הקץ דכתיב [בראשית מט, א] ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, נסתלקה ממנו שכינה ולא הניחתו לגלותו, אמר לבניו שמא יש בכם מי שאינו הגון, פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרינן היכי נעביד, נימריה, לא אמרו משה, לא נימריה, הא אמריה יעקב, תקנו לומר אותו בחשאי, כלומר אפילו במקום שנוהגין לקרות כולה בקול רם נוהגין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בחשאי, לתת בו היכר שאינו מן הפרשה הכתובה בתורה רק יעקב אמרו".

מענה הציבור במקדש במקום אמן[עריכה]

נאמר בספרי (פרשת האזינו פיסקא א): "ומנין לאומר ברכו שהם עוני' אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ת"ל כי שם ה' אקרא".

ובתוספתא (תענית פ"א הי"ב) בברכות התענית נאמר: "על הראשונה הוא אומ' ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וגו'".

ובהלכה הבאה:

"וחזן הכנסת אומר להם: ...על השנייה הוא או' ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך זוכר הנשכחות והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וחזן הכנסת אומר להן הריעו בני אהרן הריעו... ".

וכך נאמר בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה): "תני לא היו עונין אמן בבית המקדש, מהו היו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מניין שלא היו עונין אמן במקדש תלמוד לומר [נחמיה ט ה] קומו וברכו את ה' וגו' מניין על כל ברכה וברכה ת"ל [נחמיה ט ה] ומרומם על כל ברכה ותהילה".

וכן בתענית (טז ע"ב): "יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת – תלמוד לומר: ומרומם על כל ברכה ותהלה, על כל ברכה תן לו תהלה. ואלא במקדש מהו אומר? ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וחזן הכנסת אומר להם: תקעו הכהנים בני אהרן תקעו, וחוזר ואומר: מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך ה' אלהי ישראל זוכר הנשכחות, והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחזן הכנסת אומר להם הריעו, הכהנים בני אהרן, הריעו וכו', וכן בכל ברכה וברכה".

וסיכמו זאת באנציקלופדיה תלמודית (כרך ב, אמן): "אין עונים אמן במקדש, אלא היו עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנאמר: קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבדך (נחמיה ט ה), היינו שהמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, והשומעים עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (ברכות סג א ורש"י; רמב"ם תענית פ"ד הט"ו). "מקדש"כאן כולל אף הר הבית (משנה תענית טו ב ורש"י ד"ה לא היינו ורמב"ם תענית שם). ונחלקו ראשונים: י"א שבזמן בית שני הוא שלא ענו אמן ועזרא הוא שתיקן זה (רש"י תענית טז ב ד"ה מנין ויומא סט ב ד"ה ויברך, ועי' תו"י וריטב"א יומא שם בדעת רש"י), וי"א שאף בבית ראשון לא ענו אמן (תו"י וריטב"א יומא שם). אף בברכת כהנים לא ענו אמן במקדש (סוטה מ ב. ועי"ש בתוס' אם ענו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). יש מהראשונים שכתב שבתפלה בלבד לא ענו אמן, אבל בשאר ברכות היו עונים במקדש (מאירי ברכות סג בשם גדולי המפרשים), כמו שמצינו: ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול ויענו כל העם אמן (נחמיה ח ו, עי' מאירי שם. וצ"ל שברכת כהנים דינה כתפלה, עי' המגיה למאירי שם).

ברור שהעניה במקדש לא היתה בלחש אלא בקול.

וכן מצאנו בהזכרת השם המפורש על ידי כהן גדול ביום הכפורים במשנה (יומא פ"ו מ"ב): "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ואף כאן לא מוזכר שהיו צריכים לומר בלחש.

כריכת שמע[עריכה]

נאמר במשנה בפסחים (נה ע"ב): "משנה. ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר".

ושם בדף נו ע"א: "וכורכין את שמע. היכי עבדי? אמר רב יהודה: אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא היו מפסיקין. רבא אמר: מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך. תנו רבנן: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ומפרש הרמב"ם בפירוש המשנה: "וכורכין את שמע, שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בעת קרית שמע".

ורבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף פסחים פרק ד) מפרש: "וכורכין את שמע. מפרש בגמרא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בין סוף פסוק שמע לואהבת, וחכמים תקנו שיאמרו אותו, לפי שיעקב אבינו אמרו כשצוה את בניו ורצה לגלות להם את הקץ, כדכתיב [בראשית מ"ט] האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש בזרעי פסול, כמו שיצא מאברהם ומיצחק, אמרו לו בניו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אל אחד, כך אין בלבנו אלא אל אחד, פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וידע יעקב שלא נסתלקה ממנו שכינה משום פסול זרע, אלא משום שלא רצה שידעו הקץ, ונמנע מלגלותו ובירכן. ולא מחו בידם חכמים, כיון דליכא בהא איסורא, דהא לא אמרו משה רבינו".

למדנו מדברי הר"י מלוניל אף אם הושמט בשכמל"ו בכוונה כמו אנשי יריחו – אין מחזירים את הקורא ק"ש.

הסבר למעשי אנשי יריחו כתב בדברי ירמיהו (לעוו, הל' ק"ש פ"א ה"ד):

"והנראה בכל זה עם מ"ש במקו"א כי האהבה לה' מאמונת ישראל כי העע"ז לא היה להם מאליליהם רק יראה ולא אהבה ונקראים עבור זה עצבים ומפלצתם, ובלשון רז"ל יראתם הוציא יראתן וכיו"ב והן גם במאמיני שתי רשויות טוב ורע למה יאהבו אותם לא לרע וגם לא להטוב אשר לא יוכל להציל אותם מאליל הרע המציר וממית אותם, ועם כל זה ברא כחפצו אדם לעמל עולם ולנו למורשה כי ה' אחד ומדה טובה מרובה, והרע רק רע מדומה כי מאתו לא תצא רעות, ובאל אחד לא יהיה סתירה ושנוי דעת חלילה אני ה' לא שניתי. לכן נסמך ה' אחד ואהבת כי ע"י כי נדע כי ד' אחד נדע כל אשר נעשה לטוב לנו ולאהוב אותו, ולכן היו כורכין אנשי יריחו את השמע ולא מיחו בהם החכמים כי כונתם טובה, ואנחנו המפסיקין בברוך שם כבוד מלכותו כיון שאמרו יעקב אבינו ע"ה אומרים אותו בלחש למען יהיה כמאמר מוסגר ונסמך בקול אחד לואהבת. ועיין בכ"מ דואהבת יוכל לומר בלחש ג"כ עיין שם מ"מ כיון שאין רשאי לומר בשכ"מ בקול מזה ג"כ כמאמר מוסגר ונתקיים בנו תכלית כריכות השמע כאנשי יריחו וגם נאמר מה שאמר יעקב אבינו ע"ה".

"והנה כמ"ש מסמיכות אחד לואהבת הן זה מהכרת ה' ית"ש ע"י חסדו וטובו עלינו כמ"ש בספרי שמתוך כך וכו', אבל יש מדריגה עליונה מאהבה בלעדי הכרת טובה וזה מאהבת הבן לאביו ואהבה לגדולים ונכבדים על כי חלק ה' עמו חלק אלוקי ממעל כמו אהבת מלאכי מעלה כמו אהבתנו להחכמה וכיו"ב וע"ז נאמר נקדש את שמך כמו שמקדישים וכו' וע"ז יורה ברוך שם כבוד מלכותו שמו אשר ענינו מהותו וגדולתו בלי גבול וחקר האהבה בלי לתשלום גמול ובלי עבור כי קבלנו טוב אהבה השלימה הטהורה. ובכל השנה אנו אומרים כן בלחש כי מי יתן כי נהיה במעלה הראשונה לאהבו מהכרת טובה וכורכים השמע ג"כ אבל ביו"כ שאנו כמלאכים כמ"ש בפרקי דר"א במעלה העליונה אז אמרינן בקול בשכ"מ בלי כריכות השמע כאנשי יריחו כן נראה לענ"ד ומובן למה אף שלא מיחו נאמר בירושלמי על שלא הפסיקו".

דיני אמירת בשכמל"ו בלחש בקריאת שמע[עריכה]

כתב הטור (או"ח סי' סא): "תקנו לומר אותו בחשאי ע"כ נוהגין לאומרו (אותו) בחשאי אפילו במקומות שנוהגין לקרות כולה בקול רם".

וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח סי' סא סי"ג): "אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו, בחשאי".

וכך העיר הכסף משנה (הל' קריאת שמע פ"א ה"ד):

"ורבינו (=הרמב"ם) לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש, דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק"ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק"ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א"נ דבק"ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל"ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי"...

והלחם משנה (הל' קריאת שמע פ"א ה"ד) כתב בטעמו: "ולמה קורין וכו'. בפסחים פרק מקום שנהגו (דף נ"ו) ושם אמרו שהטעם שאנו אומרים אותו בלחש מפני שלא אמרו משה".

ובעולת תמיד (או"ח סי' סא סי"ג ס"ק ט) כתב: "אומרים אותו בחשאי. הטעם מבואר דתקנו [פסחים נו ע"א] לומר בחשאי משום דיעקב אמרה ומשה לא אמרה, תקנו לאמרה בחשאי. וכתב הטור אפילו במקום שנוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול נמוך בחשאי. כתב בשלטי גבורים בשם ריא"ז ז"ל [ברכות ח ע"ב אות ז] שאם לא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אין מחזירין אותו, והטעם כתב הב"ח [ס"ח] מפני שאינו רק תקנה לפיכך אינו חייב לחזור". וראיה לכך מדברי הר"י מלוניל לעיל לגבי אנשי יריחו.

אמנם המגן אברהם (ס"ק יא) הביא וחלק: "ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח ש"ג] ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור וכ"מ רס"י ס"ו".

והעיר הפרי מגדים (אש"א ס"ק יא): "צריך לומר. עיין מ"א. בסימן ס"ו [סעיף א] משוה בשכמל"ו לשמע ישראל, דאין משיב שלום לאדם נכבד, אלמא כשמע ישראל חשיב, ועיין לבוש סימן ס"ג סעיף ו' ואליה רבה שם אות ט'".

והביא דברי המג"א באליה רבה (סי' סא ס"ק יט): "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו'. כתב שלטי גיבורים [ברכות ח ע"ב אות ז] וב"ח [ס"ח] שאם לא אמרו כלל אין מחזירין אותו ע"כ. וטעמו דאינו אלא תקנה כיון דאמרה יעקב. אבל מג"א [ס"ק יא] כתב על זה וזה לשונו, הלבוש [סי' סג ס"ה] כתב שאפילו אמרה ולא אמרה בכוונה צריך לחזור ע"כ. וע"ל סי' ס"ג [א"ר] סק"ט".

והוסיף בס"ק כ: "כדי להפסיק וכו'. ועוד טעם בלחם חמודות [פ"ב אות מו ובמלבושי יום טוב סק"א] דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ברכה ולא לשון קבלה. כתב בשל"ה [שם ד"ה ז"ל אבא] דיש להפסיק בין שמע לישראל, וכן בין ה' לאלהינו, ובין ה' לאחד".

וכן פסק במשנה ברורה (סי' סא ס"ק כט ו-ל) בהבאת שתי הדעות.

אולם בביאור הלכה (סי' סא ד"ה אחר) צידד בדעת הב"ח וז"ל:

"עיין במ"ב לענין בדיעבד אם לא אמרו. הנה המ"א הביא בשם השה"ג והב"ח שאין מחזירין אותו והלבוש פוסק דמחזירין אותו והנה אף שמדברי המ"א משמע דמסכים עם הלבוש שמחזירין אותו והכונה להחזירו לראש כמו שמוכח בס' ח"א כלל כ"א או עכ"פ לבשכמל"ו מ"מ לענ"ד נראה שהדין עם הש"ג וב"ח עיין בפסחים נ"ו ע"א ר"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו ובברייתא שנייה אלו ואלו שלא ברצון חכמים וכו' אלא שלא מיחו בהם חכמים ואם איתא דמחזירין אותו ולא יצאו ידי חובת ק"ש עי"ז היה להם למחות בהם כמו על אידך דברים דלא היה איסור דאורייתא בהם ג"כ כמ"ש שם בגמרא ואעפ"כ מיחו בהם ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהודה לר"מ שסבר שם דלא היו מפסיקין ופירש רש"י בין אחד לואהבת ועיין שם במהרש"א דלפי סברת ר"מ לא היה צריך כלל לומר בשכמל"ו לפירוש רש"י אלא ודאי דאף לר"י בדיעבד אין מחזירין אותו. ועוד מריש פ"ב דברכות מוכח כדברי דאיתא שם היה קורא בתורה [פרשת ק"ש כדפירש"י] והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא והלא לא אמר בשכמל"ו א"ו דיצא בדיעבד. והתינח אם נפרש אם כיון לבו לצאת (דז"ל הגמרא שם ש"מ מצות צריכות כונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה) נוכל לאמר ג"כ דמיירי דאמר בשכמל"ו אבל אם נפרש כיון לבו לקרות בתורה סתם ואעפ"כ יצא כדחיית הגמרא שם בודאי לא מיירי דאמר בשכמל"ו ואעפ"כ יצא [הג"ה וסבור הייתי להעמיס ענין זה בדברי הירושלמי רפ"ב דברכות במה שאמר שם ואינו מפסיק ולא תנינתה וכו' היינו האם אינו מפסיק לומר בשכמל"ו ואעפ"כ לא תני דבר זה וה"ה לענין הברכות אפשר דוקא אם בירך אותם עי"ש בירושלמי וא"כ יהיה מזה סייעתא לדברי הלבוש אך מדהשמיטו הפוסקים זה מסתמא אין מפרשין כן להירושלמי] ואין לדחות דהמשנה אתיא כר"מ הנ"ל דאין לומר בשכמל"ו חדא דר"מ גופא סובר דצריך לומר בשכמל"ו כמו דאיתא להדיא בירושלמי בפסחים בפ' מקום שנהגו ואפילו לרש"י הנ"ל דהיה לו גירסא אחרת בירושלמי בזה כמו שכתבו המפרשים מ"מ אין לומר כן דא"כ איך העתיקו כל הפוסקים את דין המשנה בסתמא ולא אישתמיט אחד מהם לומר דלדידן דפסקינן כר"י לא יצא בסתמא רק אם אמר בשכמל"ו אלא ודאי דבכל גווני יצא. ומה שהביא המג"א ראיה מסימן ס"ו ס"א דשם פוסק דאין להפסיק באמירת בשכמל"ו אם לא שירא שמא יהרגנו אלמא דהוא בכלל קבלת מ"ש כמו פסוק ראשון של שמע אין ראיה לזה דגם אנו מודין דעצם אמירת בשכמל"ו הוא ענין גדול אבל אין ראיה מזה שאם דילג שיצטרך לחזור לראש דגם אם דילג מגופא של הפרשה אם לא שגילתה לנו התורה והיו שלא יקרא למפרע לא היה צריך עי"ז לחזור לראש ומנין לנו להחמיר ג"כ באמירת בשכמל"ו דתקנו והוסיפו רבנן. ולולי דמסתפינא הו"א דגם הלבוש מודה בזה דלא אמר רק שצריך לחזור ולא הוי כשאר פסוק שבק"ש שאין צריך לחזור עבור הכונה אפילו אם לא התחיל עדיין הפסוק שאחריו ונ"מ אם הוא עומד קודם ואהבת אבל אם כבר קרא ק"ש אך שדילג בשכמל"ו אין צריך לחזור עבור זה רק יאמר אותו במקום שנזכר ואפשר דג"ז אין צריך מצד הדין".

בפסקי תשובות (אורח חיים סימן סא סעיף ח) סיכם את ההלכות כך:

"סעי' י"ג, שו"ע: אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו בחשאי. ומכל מקום ישמיע לאזניו קצת, (בן איש חי וארא אות י"א, כה"ח סקמ"ז, ועיין בתשובות והנהגות ח"ב סי' מ"ו) ואם טעה ואמרו בקול אין צריך לחזור ולאמרו בחשאי (לקט הקמח החדש סקכ"ט), ויש הסוברים שהקורא ק"ש ביחיד אין קפידא לומר דווקא בחשאי (תשובות והנהגות שם בשם הגרי"ז מבריסק זצ"ל שאין דין האמירה בחשאי אמורה רק בציבור כשירת המלאכים ודברים שבקדושה הנאמרים בציבור, ולא מצאנו לו חבר בספרי הפוסקים).

"ובזוה"ק (תרומה קל"ט ב) "ויכוין בכל חד בהו (בפסוק שמע ובבשכמל"ו), וכולהו אתוון (כ"ה אותיות דשמע וכ"ד דברוך שם) מתחברין כחדא וסלקין בחיבורא חדא וכו', וחשיב קודשא בריך היא לההוא בר נש כאילו קיים אורייתא כולה דאתייא במ"ט פנים, ועל דא איצטריך לכוונה וריעותא בהני אתוון, דאמר מר שמע ישראל ובשכמל"ו כללא דכל אורייתא כולה, זכאה חולקיה למאן דמתכוון בהו".

"ודברי זוה"ק אלו המה כאסמכתא וסיוע לשיטת הלבוש וגדולי אחרונים (מג"א סקי"א, מקור חיים סקי"א, פמ"ג א"א סקי"א, שו"ע הרב סעי' י"ג (ובקצוה"ש סי' י"ט סקל"ח כותב לדייק בדבריו דדווקא בלא אמר כלל מחזירין אותו, אבל לא כשלא אמר בכוונה, מדכתב אם לא אמרו כל עיקר מחזירין אותו, ושינה מדברי המג"א 'לא אמרו בכוונה צריך לחזור', ורק כשעדיין לא התחיל 'ואהבת' חוזר עקב חסרון כוונה כדכ' בסי' ס"ג), חיי אדם כלל כ"א סעי' י', ובכה"ח סקמ"ה בשם החיד"א ובית עובד וחסד לאלפים ומהר"ח פלאג'י ובן איש חי שם, ושכן עיקר) שדין בשכמל"ו כדין פסוק שמע ישראל (שו"ת יבי"א ח"ו סי' ט'), ואם שכח לאומרו או אמרו בלא כוונה חוזר לתחילת קריאת שמע (חיי"א שם, בן איש חי שם, כה"ח סי' ס"ג סקט"ז, קצוה"ש סי' י"ט סקל"ח), אלא שבכל זאת מסקנת המשנ"ב (בביה"ל ד"ה אחר) ועוד כמה אחרונים שאין צריך לחזור (דעת תורה הכא (וראייתו מהא דמתני' ריש פ"ב דברכות היה קורא בתורה וכו' אם כיון לבו יצא, חזינן דאפילו בלא אמירת בשכמל"ו נמי יוצא י"ח, ומיהו עיין מש"כ בהפלאה (פ' ואתחנן) וצל"ח (ברכות י"ג א) דאם כיון לבו וכו' היינו מיד אחר פסוק ראשון, ויאמר מיד בשכמל"ו), ערוה"ש סעי' ו', אפיקי מגינים סקכ"ז), ואף לא לאומרו במקום שנזכר (ערוה"ש שם דאף בין פרק לפרק אין לה שייכות, שו"ת אג"מ ח"ה סי' דלא שייך לאומרו במקום שנזכר, ודלא כצידודו של הביה"ל אלא כמסקנת דבריו דגם זה אין צריך, ועיי"ש שטוב יעשה אם יחזור לתחילת ק"ש וכדברי הלבוש והמג"א ודעימיה), ורק אם עדיין לא התחיל 'ואהבת' יחזור לאומרו (ערוה"ש שם, משנ"ב סי' ס"ג סקי"ב – דשם מיירי כשעדיין לא התחיל 'ואהבת' – שונה הלכות סעי' י"א) אם בפעם ראשונה לא אמר בכוונה (ואף בספק אם אמר רשאי לומר שוב, ואין בזה משום איסור כאמירת שמע ב' פעמים – אשל אברהם בוטשאטש)".

עולה שאף שהמשנ"ב הקל בדיני בשכמל"ו בקריאת שמע, הפסקי תשובות מחמיר ועושה אותו כחלק מק"ש וכדוגמת פסוק ראשון.

דרך אמירתו ביום הכפורים[עריכה]

בטור (או"ח סי' תריט): "ונוהגין באשכנז לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם (=בקריאת שמע) וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל למה הדבר דומה לאדם שגנב הורמין פי' חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך לכן כל השנה אומרים אותו בלחש ובי"ה אומרים אותו בפרהסיא לפי שאנו כמלאכים".

וכ"כ בהגהות מיימוניות (הל' קריאת שמע פ"א ה"ד אות א): "לפי שלא אמרו משה רבינו בתורה כדאיתא התם. ומה שנהגו ביום הכפורים לומר בקול רם איתא בפרקי ר' אליעזר ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא".

ואם כן דוקא ביום כיפור נהגו בק"ש לאומרו בקול שאנו דומים למלאכי השרת.

אמירתו לאחר ברכה לבטלה[עריכה]

נאמר בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א): "א"ר חייא בר ווא הדא אמרה אהן דנסב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתי לידיה צריך למברכה עילוי זמן תניינות אמר רבי תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה".

וכ"פ הטור (או"ח סי' רו): "נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון וצ"ל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה".

וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' רו ס"ו): "נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשברך על הראשון... וצריך לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש"ש לבטלה"...

נראה שאמירת בשכמל"ו היא בסמוך לברכה שהוציא לבטלה, אמנם מן הלבוש (או"ח סי' רו ס"ו) עולה שאומר בשכמל"ו לפני שמברך ברכה שניה ז"ל: "וכשצריך לברך פעם שנית צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה בברכה ראשונה".

וסיכם את הדעות בפסקי תשובות (או"ח סי' רו אות כד):

"וצריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' על שהוציא שם שמים לבטלה. ומקורו בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) כמובא בטור וב"י, וענינו מבואר ברמב"ם (פי"ב מהל' שבועות הי"א) וז"ל "ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם שמים לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה"(שו"ת מנח"י ח"ז סי' ז', דלא כערוה"ש סוהס"י דלא נתבאר הטעם באמירת בשכמל"ו, וע"ע שו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' קכ"ב), ויש עוד טעמים לזה עפ"י הסוד". עיין דע"ת שמציין לדברי הנחל קדומים (להחיד"א זי"ע) פ' קדושים וז"ל: "אפשר דמש"כ בזוה"ק פ' יתרו דהקב"ה כשברא העולם חקק שמא קדישא על צרורא והניחו ע"פ תהום, וכשנשבעין לשקר פורחין אותיות דשמא קדישא ואתבכו גו תהומא ובעיין מיא למישטפא עלמא, עד דזמין ורמיז לחד ממונא יעזריא"ל וכו' וחקוק בצרורא אתוון דמלקדמין וכו', והרב החסיד מוהר"א מקראקא ז"ל כתב מהאי טעמא אמרו בירושלמי דאם אמר ש"ש לבטלה יאמר בשכמל"ו גימטריה שם יעזריא"ל ועוד ע', דממונה על ע' מפתחן, כי הוא השם המחוקק שמא קדישא פעם אחרת בציווי ה'"), ונכון לאומרו בלחש (ליקוטי מהרי"ח (סדר הקרבנות ד"ה בשכמל"ו) דאם כי עפ"י הטעם דהגמ' פסחים (נ"ו ב) אין צ"ל בלחש אלא בק"ש אך יש עוד טעם המוזכר בטור סי' תרי"ט בשם המדרש, ולטעם זה תמיד יש לומר בלחש).

"ולכתחילה יאמר זה תיכף ומיד לאחר שנכשל בברכה לבטלה או בברכה שאינה צריכה וכדו' (כ"כ בחיי"א כלל ה' סעי' א' שיאמרנה תיכף ומיד, וכ"ה עפ"י דברי הרמב"ם הנזכרים, וכן העלה בשו"ת צור יעקב סוס"י קפ"ג עפ"י אור זרוע סי' קכ"ט דאם הפסיק אחר הברכה לא מהני), אמנם אם שכח או שהוא במקום שאינו יכול להפסיק (כגון באמצע התפילה וברהמ"ז וכדו') יאמר לאחר מכן מיד כשיכול להפסיק (שו"ת מנח"י ח"ז סי' ג' וח"י סי' י"ב עפ"י דברי האשל אברהם בוטשאטש סי' כ"ה סעי' ד' ובספרו דעת קדושים סי' רע"ט סק"ג שמועיל גם לאחר זמן), ועיין בדע"ק שם (ובאשל אברהם סי' קמ"ב ד"ה כשבפסוק) שאם הזכיר כמה שמות לבטלה ונזכר לאח"כ (כגון שקרא בס"ת שנתברר שפסול הוא בהחלט) יאמר על כל שם ושם בשכמל"ו כמספר השמות שאמר לבטלה, ובשו"ת משנה הלכות ח"י סי' ל"ט דלפי הטעם דהנחל קדומים (הנ"ל) די בפעם אחת על כל השמות הק', וכן העלה בס' הליכות שלמה תפילה פ"ד הערה כ"ד בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וע"ע בענין אמירת בשכמל"ו בשו"ת מחזה אברהם סי' ל"ד, שו"ת אבני צדק סי' ט"ז, חזו"א או"ח סי' קל"ז סק"י (דאף דברכה בשלימותה אפילו היא ברכה שאינה צריכה בעצם הברכה שבח והודיה להשי"ת על הלחם שברא וכדו' מ"מ תיקנו לומר בשכמל"ו כיון שחכמים אסרו ברכה שא"צ, שו"ת דברי יציב סי' פ"ג), ושפיר דמי לינצל מעונש ברכה לבטלה (לשון שלחן הטהור סי' ר"ט סעי' ו', וכ"ה בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ט' ובזכור לאברהם ח"א אות ת' דאמירת בשכמל"ו הוא תיקון גמור להוצאת ש"ש לבטלה)".

להלן נעמוד האם צריך לומר בשכמל"ו בלחש.

אמירת בשכמל"ו שלא בק"ש בקול[עריכה]

כתב החכמת שלמה (או"ח סי' סא סי"ג): "אחר פסוק ראשון צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כו'. נ"ב, הצל"ח בפרק ד' דפסחים [נו, א ד"ה נאמריה וכו'] רצה להמליץ עבור הנוהגים לומר בשכמל"ו בקול רם, דמה שכתב הש"ס [שם] נימריה לא אמרו משה, היינו רק להפסיק ביניהם בין הפרשיות, בזה כיון דלא אמרו משה אין להפסיק בינם בעצמינו וצריך לומר בחשאי, אבל שלא באמצע הפרשה מותר לומר בקול רם. והנה אם כי היו נראין דבריו, אך אין דבריו נכונים אליבא דאמת שנוהגין דביום הכיפורים אומרים אותו בקול רם באמצע קריאת שמע. בשלמא אם כוונת הש"ס מצד גוף הפסוק דאין לאומרו בקול רם מכח דהוה שבח גדול וראוי רק למלאכי השרת, אתי שפיר דביום הכיפורים דאנן כמלאכי השרת מותר לאומרו בקול רם. אבל אם הכוונה רק מכח דהוה הפסק בין הפרשיות, א"כ מה לי כל ימות השנה מה לי יום הכיפורים, ומה ענין מה דאנו דומין למלאכי השרת להיות מפסיקין בין הפרשיות. וגם מה שכתוב לא נימריה אמרו יעקב, היכן מוכח דאמר יעקב כן בין הפרשיות. לכך ודאי העיקר כפשוטו, ולכך לפי מנהגינו שאומרים ביום הכיפורים בקריאת שמע בקול רם, אין ראוי לאומרו כלל בקול רם בשאר ימות השנה אף שלא בקריאת שמע, דאם לא כן הוו תרי קולי דסתרי אהדדי, כן נראה לפענ"ד נכון בזה, ודו"ק היטב".

וראייתו אינה נראית שכמה טעמים לאמירת בשכמל"ו וטעם אמירתו בלחש בק"ש כדברי הכס"מ מפני שהוא אינו חלק מהמצוה בתורה. אולם אמירתו בקול ביו"כ הוא משום היותנו כמלאכים. ואף לפי הטעם של ציקי קדרה שאין לקלס לקב"ה בשבח שאינו במדרגת שמע אולם אנו אומרים זאת בלחש כי זאת מדרגתנו אין טעם לאומרו בלחש בכל מקום שאומרים אותו ללא פסוק ראשון של ק"ש.

וכן בשו"ת תורה לשמה (סי' קצו) דן בשאלה זו על דרך הסוד והשיב:

"נראה כל שאינו אומרו במצות ק"ש אין צריך ליזהר בזה לאומרו בלחש אלא יכול לאומרו לכתחילה כולו בקול רם כדרכו יען כי נראה שלא הקפידו חז"ל לאומרו בלחש אלא היכא דאומרו בתוך ק"ש שהוא מקיים מצות ק"ש ביחוד השם שיש בזה הקריאה המשכת אורות מלמעלה כפי סודן של דברים אבל אם אומרו דרך לימוד בעלמא אף על פי שבאמת הלימוד הוא מצוה והדברים פועלים עכ"ז אין הפעולה הנמשכת מן הלימוד כפי הכוונה המיוסדת לזה הפסוק אלא היא מצוה כשאר מצות לימוד ועסק התורה".

אמנם בפסקי תשובות (או"ח סי' מח אות ו) באר על אמירת בשכמל"ו בתפילת אנא בכח: "ובסופו מסיימים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ונחלקו הדיעות אם לאמרו בלחש כבקריאת שמע או שאין קפידא לאמרו בקול". ונטה עפ"י טעמו לאומרו בלחש (וכן ציטטתי לעיל מדבריו בברכה לבטלה).

והסביר הפסקי תשובות בהערה: "בצל"ח (פסחים נו א) דרק בק"ש הקפידא לומר בלחש משום דמשה רבינו לא אמרה, ומביא שכן הוא במהרש"א שם, ועיי"ש שמש"ה בתפלת עיו"כ קטן אין מקפידים לומר דווקא בלחש, אמנם בהג' חכמת שלמה על שו"ע סי' ס"א סעי' י"ג דבטור סי' תרי"ט בשם המדרש מבואר שהאמירה בלחש שלא יתקנאו המלאכים שבשבח זה מקלסים להקב"ה, א"כ תמיד כשאומרים שבח זה יש לומר בלחש זולת יום הכיפורים שדומים אנו למלאכים, וכ"כ למעשה5 הבן איש חי בתשובותיו תורה לשמה סי' קצ"ו דרק דרך לימוד מותר בקול (ולדבריהם גם לאחר ברכה לבטלה יש לומר בלחש), וכ"כ בליקוטי מהרי"ח בשם סדר היום, ובכה"ח סי' ס"א סקמ"ז שמ"מ ישמיע לאזניו קצת, ומאידך בשלחן הטהור סעי' י"א כותב בפשיטות דבשכמל"ו דאנא בכח אפשר לומר בקול רם".

וכן מורי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סידר בסידור עולת ראיה לומר בסוף תפילת אנא בכח בשכמל"ו בלחש.

בילקוט יוסף בכל המקומות שאומרים שלא בק"ש לא הזכיר שצריך בלחש.

נראה לענ"ד שרוב המקורות מוכיחים אחרת. הן במקדש בכל האמירות והן בברכה לבטלה לא נזכר שצריך לאומרו בלחש, ורק בגלל הטעם של המדרש לאומרו בלחש אין הדברים נראים כלל. ולכן יש לאומרו בקול הן בתפילת אנא בכח והן בברכה לבטלה ח"ו 6.